מורשת יהדות מרוקו

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.

הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.

מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר

מקורות הד׳ימה

הקוראן הוא דבר אללה ומוחמד שלוחו אל בני־האדם:

כאשר אללה על־ידי שליחו פוסק בענייני המאמינים, חובה על כל מאמין ומאמינה לציית לפסק־הדין. מי שמתנגד לפסק־דינו של אללה ושליחו הריהו תועה תעייה ברורה. (קוראן לג, 36)

הקוראן הוא אפוא יסודו האלוהי והקדוש של החוק המוסלמי. הנצחון שנתן בידי המוסלמים את התרבויות המפותחות ביותר של הימים ההם גרר אחריו בעיות סבוכות מאד של מימשל, שמוחמד לא חזה אותן מראש. הכרח היה במערכת־חוקים מוסלמית כדי לשלוט בהמון הזה של עממים נכבשים. כיון שמת מוחמד, ביקשו חכמי־הדת לגלות את רצונו של אללה במעשים ובדיבורים שיוחסו לנביא (חדית׳) — פירוט מקודש של עשיותיו ואמירותיו כביכול, שנמסר על־ידי שרשרת של בעלי־מסורה (אסנאד), נאסף באוסף המסורות (סונה) והושלם סמוך לסוף המאה הט׳. הפירושים השונים של הסונה גובשו על־ידי ארבע האסכולות הראשיות של המשפט המוסלמי האורתודוקסי: החנפית, המאלכית, השאפעית והחנבלית. הואיל ואין להפריד בין דת לפוליטיקה באסלאם הרי כדי למצוא הדרכה בתחומי המעשה והרוח כאחד צריך היה להגיע להגדרת ה״טוב״. חכמי־הדת הסכימו פה־אחד ופסקו שהואיל והאסלאם הוא דת־האמת היחידה הרי מה שמקובל על כלל המוסלמים (האומה) כאמת וצדק בהכרח הוא כך.זהו עקרון האג׳מאע או ההסכמה־הכללית של האומה.

צבא־הפלישה הערבי, שהשתלט על קיסרות עצומה, נמצא בחזקת מיעוט בתוך ההמון הלא־מוסלמי, שרוב־רובו נוצרים ועובדי־אש (זודואסטרים). מטעמים מעשיים נשמרו מנגנוני־המימשל הביזנטי והפרסי, אבל היחסים בין הערבים לבני המקום, בין המוסלמים לשאינם־מוסלמים, הוסדרו על־פי חוקים מיוחדים. חכמי־הדת, ששאבו השראתם מן הקוראן ומן המסורות, פיתחו את מעמד הד׳ימה, כלומר מעמדם של ילידי־הארץ הלא־מוסלמים שהיו עכשיו תחת שלטון האסלאם, הידוע גם בשם ברית־עומר.

סופרי־הקורות הערביים מייחסים אותה לפעמים לעומר הראשון (644-634) ולפעמים לעומר השני(720-717), אך בדרך־כלל מוסכם על מזרחנים שבמערב כי חוקים אלה אינם עולים בקנה אחד עם המדיניות הליבראלית של הח׳ליפים הראשונים (661-632) ושל בית־אומיה שלאחריהם (750-661). נראה הדבר שהחוקים התפתחו בראשית התקופה העבאסית, בעידן שבו היו השלטונות הדתיים חסרי־הסובלנות עסוקים בדיכוים של זרמי כפירה ובמיגורן האכזרי של מרידות מקומיות.

מעמדם המשפטי של הד׳ימים — שהד׳ימה מגדירתו — התבסס על החוזים שנכרתו בין מוחמד לשבטי היהודים והנוצרים של חצי־האי הערבי, אלא שנבדל מהם ברכיבי האילוץ שבו. הוא פותח זמן רב לאחר הכיבוש, ככל שהתחזקה ההתנחלות הערבית, הכלכלית והצבאית. את אפיו המשפיל אפשר לפרש במסגרת של עצמה, שהקלה על מיסודו של דיכוי המופעל על־ידי ארגון צבאי שכל אמצעי־השליטה ברשותו. הד׳ימה, כיון שניטל ממנה האופי המקורי של הסכם המחייב את הצדדים הנוגעים בדבר, הפכה אפוא להיות ביטוי פורמאלי לרדיפה שניתן לה הכשר חוקי. הד׳ימה היא אשר הבטיחה במידה רבה את הצלחת הסיערוב והאיסלום של השטחים שמחוץ לערב ואת שקיעתם ההדרגתית של עמי האיזור ותרבויותיו.

פחיתותם של היהודים, השומרונים, הנוצרים, הצאבאוף והזורואסטרים ידעה תמורות למיניהן במקומות שונים ובתקופות שונות, ובחבלים הדבקים במסורת — כגון תימן, פרס ומארוקו — נשתמרה בעינה עד למאה הנוכחית. מצד שני הורשו בני־הד׳ימה למשול בעצמם על־פי דיני דתותיהם, ובגבולות ידועים אף הניחו להם את חופש הפולחן, התנועה והמגורים. כל אלו היו ערובות יקרות־ערך, חוץ מאשר בזמנים של קנאות ואנארכיה.

השלטון המוסלמי העניק ליהודים ולנוצרים ששועבדו את הזכות לגבות מסים לצרכי מוסדות־הציבור שלהם, לשפוט בדיני־אישות, לעבוד את אלוהיהם ולחנך את ילדיהם על־פי דתם, וכן גם הכיר במעמדו הרשמי של ראש כל עדה ועדה. הקלות מעין אלו לא היו בגדר חידוש. במאבקם על קיומם בתוך ממלכת־עכו׳׳ם רבת־לאומים הצליחו היהודים להוציא הקלות דומות, תחילה בפזוריהם ואחרי־כן אף במולדתם, מידיהם של קיסרים בתקופה ההלניסטית והרומית. אבל בימי ביזנץ השתדלו כוהני היוונים־ האורתודוקסים לצמצם את הזכויות הללו. השליטים הערבים מצדם חידשו את תקפה של התקנה המינהלית הרומית המסורתית שהוחלה על היהודים, אף הרחיבוה על כל הדתות ה״נסבלות״.

בממלכה העות׳מאנית הוכלל בצו הח׳טי־הומאיון (1856), על־פי תביעתן של מעצמות אירופה, סעיף שביטל את ההפלייה לרעת הד׳ימי(רעיֵת רעאיא בממלכה העות׳מאנית, מלה שקודם־לכן שימשה להגדרת האיכרים המוסלמים), אבל שוויון־הזכויות הממשי ניתן רק כעבור עוד זמן־מה.

הספרות המשפטית המוסלמית, כרוניקות של ערבים ושל ד׳ימים, ותיאוריהם של קונסולים ונוסעים אירופיים במרוצת הדורות, מצטרפים לכלל תיעוד רב־ערך בכל הנוגע לבני־הד׳ימה.

הערת המחברת

הצאבאון נזכרים בקוראן (ב, 62, ה, 69, כב, 17) והכוונה היא לכיתות נוצריות־למחצה שבמסופוטאמיה. לא ברור כיצד הבין מוחמד את משמעות המונח צאבאון, אך הם נמנים עם אלה שקיבלו התגלות וזכאים אפוא למעמד של ד׳ימים. כיון שהדבר לא נאמר עליהם בבירור, יכולים היו עובדי־אלילים של ממש להסתתר מאחרי המונח צאבאון ולקבל על־ידי כך הכשר אסלאמי לקיים את פולחנם. כך עשו בראשית המאה ה־9 עובדי־הכוכבים של חרן, כאשר בכיסוי של צאבאון קיימו את הדת ההלניסטית העתיקה שעירם נתפרסמה בה עוד מימי אלקסנדר מוקדון. כאשר מדובר על צאבאון באסלאם קשה לדעת למה בדיוק הכוונה, אף כי יש להניח שבדרך־כלל אמורים הדברים בעובדי־הכוכבים של חרן שהמונח שימש להם כיסוי בלבד ולא לצאבאון המקוריים — הנוצרים.

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

מנהג קזבלנקה.

ידידים ושכנים מוזמנים ערב ערב, קוראים פרקי תהלים, ואחר כך בשעת חצות, סוגרים דלתות החדר, והאב נוטל בידו חרב ישנה מיועדת לצורך זה, או מכשיר חד כלשהו העשוי מברזל, משתמשים גם בקופיץ של קצבים.

בעוד הנוכחים משמיעים השבועה נגד הג'נון, מניף האב תנופות חרב נמרצות לאורך כותלי החדר, כדי להשמיד, או להרחיק את המזיקים. לאחר מעשה, מניחים את החרב שהשרו קודם לכן במלח, תחת הכר או המזרן של האם, כדי לגונן עליה. בעוד טכס החרב בעיצומו, הנשים זורות קטורת לארבע פינות הבית. הן מקטרות קטורת, קורנית ולענה.

אל בנת מחדייא.

יש להזכיר כי התחדיד נערך רק אם נולד בן זכר, משום שהשדים חפצים בו. אולם כאשר יש בת, המשפחה אומרת ובייחוד הזקנות : אין צורך בתחדיד, אל בנת מחדייא ( הבת מוגנת אליה. השדים אינם מודאגים ממנה כי היא מאוד חלשה מכדי להזיק להם.

מנהג התחדיד נהפך במשך הדורות לטכס דתי מובהק, משום שיש בו הרבה מוטיבים דתיים כגון לימוד הזוהר, קריאת פרקי תהלים, השבעות ותפלות. אחרי שהאורחים הלכו לבתיהם, נשארו בעל הבית ובני משפחתו אשר פתחו בקריאת הפיוט " בר יוחאי.

מתאייל ומעאיין – משלים וחידונים.

אחרי שכל האורחים הלכו, התיישבו בני הבית וקרובי המשפחה ביותר, ועשו גלסא – מסיבה משפחתית פרטית – שבה התנצחו גברים ונשים במשל ובמליצה. אלה היו " חיצים " שהוחלפו בין הגברים לנשים, ובהם דברי חידוד שיש בהם בכדי להעליב.

הם נאמרו בצורת חידונים, משלים ועקיצות, והכל בשפה המדוברת – המוגרבית . הנושאים היו על שירה, אהבה, יופי, עצבות, אושר, ועוד. גבר היה פותח בשירה, ואשה עונה לו גם כן בשירה.

הנה לפנינו דוגמאות של המספרים. על הבדידות בחיים, העוולות שנעשים לבודדים, על הבגידות ודברי התגרות שונים.

הערה אישית שלי – אלי פילו – עלי לציין שהשמעתי את המלים הללו לאמי שתחיה, והיא בלי להתבלבל, ולמרות גילה הלא צעיר, דיקלמה היא את מילות חלק מהשירים הללו, ועוד הוסיפה להם בנעימות. דבר שריגש אותי מאוד עד דמעות.

באשר לטכס התחדיד, ידוע לה לאמי המנהג הזה, אך כאשר אנוכי באתי לעולם, ולמרות תקופת המתנה ארוכה מצד אבי ז"ל ללא ילדים, לא הסכים בשום אופן לערוך טכס זה, למרות שעדיין נהוג היה בהאלמללאח בקזבלנקה לערוך טכס זה.

1 – על בדידותו של האדם, לא רק בחייו אלא גם במותו.

חנא ג'רבא מתוואלפין / ג'רבתנא, נאר אל-ג'רבא יא נאס כ'וואתנא בין לעינין.

אנחנו הגלמודים הרגילים בבדידותנו / ואש הבדידות הו אנשים, צרבה אותנו בין העיניים.

אילא עישנא נרזעו לקבאאיילנא / ווילא מותנא ידפנונא נאס אוכ'רין.

אם נחיה נשוב לשבטנו / ואם נמות\ יקברונו אנשים אחרים.

ווידפנונא פטריק אלמנזורא, וויזיוו בנאת לערב, יזורונא

ויקברונו על דרך המלך\ ותבואנה בנות ערב להשתטח על קברותינו.

וויגולו האד לקבאר מולאה ג'ריב, נזידו עליה מן טראב לאמא ייאכלו אדיב

ותאמרנה, קבר זה בעליו זר בודד, נוסיף עליו חופן עפר, פן יאכלנו הזאב.

אוו דיב א-דיב מאיילו פננאס חביב

הו הזאב אינו חביב.

יסכר פזזנאן אללי וואללאה, ייא מול א-זנאן חללילי באבו / נאכל תפפאח ולינגס אללי טאבו

כי הוא מתנפל ומשתכר בבוסתנים הנקראים בדרכו. הו בעל הבוסתן פתח לי שערו, ואוכל מן התפוחים ומן האגסים שבשלו

ולקלוב אל קאסחין, עלינא ועליכום ועלא מומו ונפיסא ירטאבו

והלבבות הרעים כלפינו וכלפיכם וכלפי התינוק והיולדת, ירגעו. 

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּרים

המשך פרק 1…….

השאלה שהחלה להציק ולהתוות את הקווים הכלליים לספרי היתה: ״מדוע צריך היה לתקן אותה הגדרה של פליט ערביי״ ראשית, העובדה שאותו שינוי חשוב היה עד כדי להיכלל בהגדרה הרשמית של ״פליט״ הצביע על קיומו של מצב רב־משמעות: שינוי כוללני מעין זה לא היה דרוש אילו הגיעו רק מעט פליטים אך זה־מקרוב לשטח שנעשה ישראלי. הואיל וזה היה ההיקש ההגיוני, התעוררה בי סקרנותי בפעם הראשונה לטענה שה״פליטים הפלשתינאים״ ישבו על אדמתם ״אלפי שנים״. שני המצבים לא עלו בקנה אחד: מן השינוי בהגדרתו של ״פליט ערבי״ כמי שישב בארץ ״שנתיים״ נשתמעה סתירה מפורשת לגורמים היסטוריים משוערים, שהם־הם המסד לטענה הערבית המקובלת באשר ל״זכויות הלגיטימיות של הפלשתינאים על מולדתם משך ״אלף או אלפיים שנה״.

אולם הרקע ההיסטורי המשוער השתרש כל־כך בדו־שיח הפוליטי ובחיבורים מוסכמים על הסוגיה הערבית־ישראלית עד שתהיתי לא על התביעה ההיסטורית של הערבים אלא על סעיף ה״שנתיים״. מה היה טעמו של אותו תיקון? עד אז התבסס מחקרם שכבר הופנה אל קורות אותם פליטים יהודים נשכחים, על ההנחה שאותם יהודים הם הנעלם היחיד במשוואה הפוליטית הזאת. בלי ספק היתה זו הזנחה סתם, שסיבתה קרוב לוודאי התחשבות־יתר בעצם כוח החדירה שב״עובדות״ הפופולאר­יות באשר למולדת הפלשתינאים! שעה שממשלות מערביות וקולות מרובי־השפעה חוזרים רק על אותם מושכלות ראשונים, הרי בהכרח הם אמת – על־כל פנים, כך גרסתי, אולי שלא־מדעת.

לרבים מאתנו, המעיינים בסיכסוך הערבי־ישראלי, הפכה ״הבעיה הפלשתינאית״ כמין עצם בגרון. הרעיון שהערבים ״יזרקו את ישראל לים״ היה לתועבה לכל העולם התרבותי. אלה שלמדו על השואה של מלחמת־העולם השניה או חזו בה מבשרם נחרדו במיוחד מכל עירעור על זכותה של המדינה היהודית להתקיים בבטחון. אף־על־פי כן היו יסודות מטרידי־מנוחה בצרתם של הפלשתינאים מרי־הנפש.

הזכרונות על ציחצוח החרבות של העולם הערבי נגד עצמאותה של ישראל ב־1948 קהו והועמו! לגבי אלה שאין להם הכרה פוליטית או זכרונות אישיים מן הזמן ההוא הרי ה״עובדות״ כפי שנמסרו אז מטושטשות והן חשובות עכשיו פחות מן הקריאה המתמדת ל״מולדת פלשתינאית״ בשביל ארבעה מליוני הערבים שגרו כביכול במשקיהם בארץ־הקודש ״מאז־ומקדם״. בשנים האחרונות לא יצא שבוע כמעט שבו לא היו מומחים למזרח התיכון, מחלקת המדינה של ארצות־הברית, משרד החוץ הבריטי, מרכזים אסטרטגיים אזוטריים, סמינריונים אוניברסיטאיים, מפגשים בינלאומיים, בעלי־טורים בכלי־התקשורת, ופרחי־כתבים בשטח שוקדים כולם כאחד על משנתה של בעיית המזרח התיכון כפי שהיא עכשיו, ״הזכויות הלגיטימיות של הפלשתינאים״. האפיפיור, ונשיאי ארצות־הברית, קארטר ורייגן, ענו הד זה אחר זה, בשינויים קלים בלבד, אחר דברו של הארגון לשחרור־פלשתינה – כלשונו של מנהיג אש״ף יאסר ערפת: ״הסוגיה העיקרית״ בסיכסוך הערבי־ישראלי היא ״המדינה הפלשתינאית״!

אותה טענה מקופלות בה מספר הנחות יסודיות מדאיגות, שחוזרים עליהן זה לעתים קרובות כל־כך עד שהן נחשבות הנחות שאין לערער אחריהן: ״הערבים, פלשתינאים וזולתם, אין להם כנגד היהודים ולא כלום – בשופי ובנחת חיו ערבים ויהודים בארצות הערביות לפני 1948. קמים הם רק נגד היציונים׳ האירופים הזרים, שחזרו אחרי אלפיים שנה לחמוס את רכושם של המוני הפלשתינאים ילידי־הארץ״, כך אומרים לנו. ״טרוריסטים׳ יהודים חדרו לתוך קיומם העני אך השלו מאז קומה של ישראל מאז ומקדם.

תוצאת הרקע ההיסטורי ליחסים המסורתיים והשפעתו על בני־זמננו מנוגדת היתה למצופה עד כדי כך שבפועל ממש פניתי לבדיקת הרקע הפלשתינאי של הפליטים הערבים. שמא המסורות ההיסטוריות הממשיות בארץ־ישראל סותרות את ההנחות המקובלות לא פחות מן העובדות שנתבררו לי באשר ליחסים בין יהודים למוסלמים בארצות הערביות? מדוע באמת גילו המנהיגים הערבים יחס מביש כל-כך לבני ארצם? כלום ענין לנו אך ורק בהתנהגות פוליטית הנובעת מן האיבה לישראל או שמא יש מסורות אחרות, מושרשות יותר, שבהן האשם? במאמצי החקירה הראשוניים שלי העליתי רמזים לשורה של תנאים שאם גם בדיעבד נראו הגיוניים הרי כה בלתי צפויים היו וכה מנוגדים לתיאוריות המקובלות עד שבתחילה הממו והרתיעו אותי. אם תוכחנה המסקנות ההגיוניות מאותם רמזי־פתרון, בהכרח ישתנה עצם הבסיס להבנתנו את הסכסוך הערבי־ישראלי ויחרב המסד שעליו עומדות תביעותיהם של ה״פלשתינאים״.

הנה כך נתתי באופן נסיוני על אחד התיקים שלי את התג ״הגירה ערבית?״ והנחתיו בצד: תיק נוסף קרוי היה ״הציונות בארצות ערביות״, ואחרים נקראו ״הפיאודליזם הערבי: ניצול מאז־ומתמיד?״, ״יהודים בארץ־ישראל בימים עברו״, ״נשך ושחיתות במאה ה־19״ וכן הלאה. ככל שהתיקים הללו תפחו והלכו, מרוב מראי־מקומות ורשימות, כך נתהפכה הקערה על פיה עד שלבסוף שונתה נקודת־המוקד של ספרי. המתח קרע לגזרים, פשוטו כמשמעו, את המסכת ה״עובדתית״ המשוערת של השאלה הערבית־ישראלית וזרה לרוח את כל ה״סיבוכים״ הנותרים. התיקים הללו הם שקבעו בסופו של דבר את נושאי פרקיו של הספר.

אך לדיוקו של דבר אין הספר הזה כתוב ״על״ צרתם של הפלאחים הערבים בארץ־ישראל ומסביבה. גם אין הוא אך ורק היסטוריה של צרת היהודים בעולם הערבי או על ציונותם שם, אף שאחדים מפרקי־הפתיחה מתרכזים ברקע שאינו מוכר כל צרכו והשפעה עמוקה נודעת לו על ה״סכסוך״ שלעתיד לבוא וגם אין הוא הרצאה מקיפה על הנוכחות היהודית בארץ־ישראל לאחר המפלה שנחלו מידי הרומאים, אף לא כרונולוגיה שלמה של הכיבושים והשינויים שחלו מאז באוכלוסיי­תה של ארץ־ישראל. כך גם אין הוא סקירה ממצה על הפרטים הגיאוגרפיים של ״פלשתינה״ כולה, תוך תיאור חלוקתם של עממיה, כשם שאינו הסבר סוציולוגי של כל מסורותיה של ארץ־ישראל לדורותיהם. עם זאת, מנסה הוא לברר איך ומדוע נשארו אי אלו ידיעות חיוניות בבחינת נעלם בחלקן הגדול.

כתוצאה מכך היה עלי לפשפש בנושאים שונים ומשונים, תוך שאני משלבת ראיונות מכלי ראשון עם מחקר על תנועות־אוכלוסיה ועם הייזום המחוצף של עיון דמוגרפי משלי. מחקירת קורותיה של האלימות בארץ־ישראל, ועמדות השלטון התורכי כלפי יהודי ארץ־ישראל, הגעתי לבדיקה מייגעת של מערכת היחסים בין הבריטים, הערבים והיהודים בארץ־ישראל קודם להסתלקותה של אנגליה. חמש שנים עברו עלי מאז התחלתי ללכת בעקבות התיקים הללו בדרך שלא חזיתי מראש, מלאכת חיבורו של ספר זה מראשיתה ועד סופה ארכה קרוב לשבע שנים. אגב כך היו הרבה מסעות אל האזור סוריה מצרים, ישראל יהודה ושומרון-עזה, ירדן ולבנון.

שבועות על שבועות השתקעתי למעשה, בלשכת־הרשומות־הציבורית בקיוי גארדנז שליד לונדון, שבה נמצאים תיקי התכתבות ״סודיים״ שנפתחו לא מכבר או שהעלימו עין מהם, של ממשלת המנדט הבריטית משנות ה־20 עד שלהי שנות ה-40, מעורבבים ומוצנעים בתוך מזכרים משרדיים ודו״חות דיפלומטיים מסווגים עד אין קץ. כשראיתי את כל החומר ההוא לראשונה חלשה דעתי: לא ההתכתבות עצמה אלא סוגי התיקים שמלאו חדרים שלמים הצריכו מורה־דרך מומחה. עוד שעות הרבה ביליתי באוקספורד כשאני מבוססת בתעודות ובזכרונות פרטיים של פקידים בריטיים, שתפסו מקום מרכזי בניהול המנדט על ארץ־ישראל והורישו את החומר לארכיונים למיניהם השמורים שם. לאחר־מכן נדרשה מלאכת ניפוי אינסופית, לכאורה אך כדאית, בין ארגזי הניירת שהשאירו הבריטים בארץ ישראל, ועכשיו הם מוטלים בחלקם הגדול כאבן שאין לה הופכים בגנזך המדינה בירושלים. באותו גנזך נורא אימה, או בצינעתם של תיקי מסמכים בארים, בספריית־הקונגרס של ארצות־הברית ובשאר מקומות, אכן היו הרשומות הגנוזות הנוגעות לסיכסוך מצויות לדורשיהן. רק משניתן לי לבדוק את הרשומות הללו ולקשרן אחר־כך לשאר מקורות חשובים יכולתי להבין אל נכון עד כמה המסקנות סותרות את התפיסות המקובלות בציבור.

לשווא תרתי אחר ספר המשלב גורמים מוכרים לשעבר עם אלה הנחשפים כאן לראשונה. דומה היה כי המשימה שנותרה היא מילוי אותו חלל ריק. היה עלי לגלות את הקשר החיוני בין הידוע או למה שאינו ידוע או אינו נחשב באשר לסיכסוך הערבי־היהודי על ארץ ישראל, ולהזכיר את מכלול העובדות המרכזיות, הנהירות־בעבר וכיום הן מוסתרות או ידועות למומחים בלבד.

משום כך צירף ספר זה מחקר מקורי וסיפור מעשה של התנסות אישית עם סינתזה של חומר רלבנטי ממקורות מוכרים ומתעודות־אב – לעתים קרובות כלשונם־הם.

משעה שאותה סינתזה משמשת רקע לחמרים החדשים, אפשר להבין את המאורעות שבכותרות היום הזה ולעריך אותם בהקשרם. השילוב של גורמים ידועים מקודם עם הידיעות המקוריות יותר ממציא הבחנות חדשות לגבי הסכסוך, והוא מניב עוד תוצאה אחת מפורשת: אותם ״סיבוכים״ עכורים, אשר סיכלו הרבה פתרונות פשטניים, שהוצעו בעבר, אפשר לזהותם לא כ״סיבוכים״ אלא דווקה כהסתעפויות הגיוניות, טבעיות וטראגיות משרשיו האמיתיים של הסיכסוך.

ידיעות הרקע מובאות כאן רק במידת ההכרח. אין כאן אלא מדגם של המקורות הקיימים החשובים, שנשכחו בחלקם הגדול בדו־השיח העכשיוי במזרח התיכון. עדויות של בריטים, ערבים ותורכים, ואחרים שקדמו להם, הן ששימשו לי מקורות לעבר ולהווה של הערבים ושל ארץ־ישראל. מקורות יהודיים, ומקורות ערביים כשהיו בהישג־יד, המציאו את הנתונים על היהודים בארצות הערביות. הערבים והספרות הערבית מיעטו להזכיר את היהודים ואת התרבות היהודית ונתנו עליהם את הדעת רק כאשר נחשבו רלבנטיים לאסלם. ידיעות מפורטות בנוגע להתישבות היהודית בארץ־ישראל במאה ה־19 וה-20 יכולתי לשאוב ממקורות ציוניים, גרמניים וקצת בריטיים.

אני מפתחת את התיזה במידה רבה כדרך שמרכיבים תצרף. יש לנהוג זהירות, שהרי הדברים מבהירים תמונה שנעברה זמן כה רב עד שהפכה להיות אולי הדימוי המסולף והמשובש ביותר של מצב פוליטי כלשהו בעולם. השלמתו של התצרף החזירה הרבה חלקים שאיש לא הרגיש אפילו עד כמה הם חסרים. אותם חלקים ״מוספים״ מילאו חלל עצום שבץ התפיסה למציאות.

והספר הזה מנתח מושגי־יסוד בתפיסתו של המערב לגבי הסיכסוך הערבי־ הישראלי הפלשתינאי, על רקע תנועותיהם של עממי האיזור.

שאר הפרטים של חלק א׳ בודקים את כל ה״פליטים״ שנעקרו ממקומותיהם עקב הקמתה של ישראל ב־1948 – היכן הם ומה המסורות שיצרו את הפליטים ה״אחרים״ שאין מודים בקיומם: אלה היהודים ילידי הארצות הערביות שהם רוב־רובם של ה״ספרדים״ יושבי ישראל, ואשר משום־מה לעולם אין מקשרים כיאות את קורותיהם ואת מנוסתם כפליטים לקביעה שמהם בא לה למדינת־היהודים צביונה ה״מזרחי״.

חלק ב׳ עוקב אחר הרכבם הקודם של עממי ארץ־ישראל ומסורותיהם, צירוף של תנאים שיצר גורמים בלתי־מוכרים המשנים את ראייתו של הסיכסוך הערבי־ הישראלי כיום.

חלק ג׳ מדגים איך היה המשכה של מסורת קודמת במאה ה־20 למכשיר לא־נודע ביצירת הווייתם של הפליטים הערביים. בתוך כך חושף חלקו השלישי של הספר את השפעתה הסמויה של אותה מסורת. השפעתה היתה אדירת־כוח עד כדי כך שמימושה האכזרי סיכן את הצדק – ואילו הבורות הכללית העצומה איפשרה להפוך את ההיסטוריה על פיה.

לדיוקו של דבר, הספר מתמקד בתפקידן הראשוני והלא־מוכר של מסורות לא־נודעות או לא־בדוקות – ובפרט בחשיבותן של תנועות אוכלוסיה מסורתיות – במציאות של הסיכסוך הערבי־הישראלי־הפלשתינאי. מן הבחינה האנושית, הריהו עוסק בנדידות עמים – בבריחה מכיבוש, מרדיפות, משחיתות, מהרגל ומעוני. בעיקרו של דבר, עוסק הוא בבריחה מן העובדות.