ארכיון חודשי: יוני 2013


Histoire des juifs de Safi-B. Kredya

Le juif Abraham Ben Zmirro au service de la presence portugaise a Safi

L'une des plus evidentes loi promulguees par les Avis au moment de leur prise du pouvoir au Portugal, apres la revolution de 1383 fut la loi anti- juive instauree dans ce pays. Et qui s'endurcit encore avec le regne du roi Emmanuel (1494-1521)  qui institua une loi obligeant les juifs a renoncer a leur religion et a embrasser le christianisme ou a quitter definitivement le pays, dans un delai de onze jours. Cela exposa les juifs a toutes sortes d'humiliations, de chatiments et de meurtres, et obligea certains a se convertir et les autres a fuir et a emigrer dans les pays voisins premier lieu, les pays du Maghreb Arabe, rejoignant ceux qui les avaient precedes, fuyant les tribunaux d'Inquisition en Espagne. 

 L’emir Mohamed ben Abdelkader Al Jazai'ri rapporte que le nombre total des juifs iberes qui se sont refugies au Maghreb el Aqsa etait de cent mille personnes environ et de cinquante mille pour le reste des pays du Maghreb Arabe.

 Cette preference serait due a la proximite geographique, aux bonnes relations qu'ils avaient entretenues par le passe avec les dynasties marocaines qui gouvernaient le pays andalou. La plupart des juifs du Portugal se rendant au Maroc, avaient debarque au port d'Acila. II est probable que la famille Ben Zmirro etait arrivee avec les premiers emigres sa presence a Fes en 1499 l'indiquerait. A l'epoque, Fes etait sous la souverainete du sultan Mohamed Cheikh al Ouattassi, qui a accueilli les juifs de la meilleure facon sur toute l'etendue de son pays. Cela fut tellement apprecie et estime qu'ils l'avaient appele le grand roi pieux ».

Apparemment, la famille Ben Zmirro n'aima pas la residence a Fes. Aussi, s’empressa-t-elle de la quitter pour Safi. Etant donnes les evenements que Fes avait connus a cette epoque, on peut concevoir les raisons qui seraient a l'origine du depart rapide des Oulad Ben Zmirro de cette ville

Le mellah de Fes, sous le grand nombre de juifs deplaces d'Espagne et du Portugal, connut surpopulation et etouffement, au point que l'on n'en connaissaitplus le nombre des habitants.

Cela provoqua gene et grogne chez les habitants originels et aversion de la part de la population de Fes en general, qui est connue pour sa xenophobie. Cette situation a pousse un grand nombre des juifs iberes a abandonner la ville pour s'installer dans d'autres localites. 

Quelques mois a peine apres la venue des Ben Zmirro, et plus precisement au cours du mois de juillet, un incendie effrayant devasta le mellah de Fes, tuant beaucoup de Juifs, brulant les cabanes construites par les nouveaux venus pour leur habitlation. Et peu de temps apres cette catastrophe, une terrible famine s'abattit sur Fes. Les juifs surtout en souffrirent, ce qui les obliga a ceder leurs enfants aux musulmans contre quelques morceaux de pain. 

.               Apres la disparition de la famine, le sultan ouattassi, Mohamed Cheikh, ordonna a ses sujets musulmans de rendre les enfants juifs a leurs parents (Zafrani, op. cit., p 213

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.הסלקציה

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. 

בכוחם של נימוקים אלה, ביקש ד"ר שיבא וקיבל סמכות למנות במרוקו רופאים, שיבדקו את העולים ויפסקו מי מהם רשאי לעלות לישראל. שיבא התנגד בתוקף להצעתו של יצחק רפאל, כי מחלקת העלייה היא שתמנה את הרופאים במרוקו והוא נתמך בהתנגדו זו על ידי גיורא יוספטל.

בישיבת הנהלת הסוכנות , טען יוספטל כי מחלקת העלייה אינה מסוגלת לקחת על עצמה את בדיקתם הרפואית של העולים ממרוקו. הוא אמר : : אני בעד זה שלא נביא את האנשים מקזבלנקה לארץ. אלא אם כן יחליטו על כך הרופאים במקום.

במשרד הבריאות יש צוות רפואי טוב והוא מסוגל לקחת על עצמו את התפקיד. אני מבקש לא לשכוח מה הוא המצב בארץ כרגע. אין כאן ויכוח בין חסידי העלייה ומתנגדיה. אך שוק העבודה, השיכון והשירותים הסוציאליים של הממשלה נחנקים. היסודות הכלכליים של ארץ זו, הצריכה לקלוט את העולים, חולים עד היסוד "

כצפוי הידיעות בדבר הנהגת הסלקציה, עשו רושם מדכא במרוקו והשפיעו על קצב העלייה ממדינה זו. בשנת 1952 בא אפילו שפל ו-1.130 יהודים חזרו למרוקו, כשבידיהם סיפורים מחרידים על " אפליה עדתית, קיפול ויחס משפיל ".

באחד מדיווחיו מקזבלנקה זעק יאני אבידוב : " הסלקציה קפדנית מאוד ונוקשה. היו מקרים שפסלו משפחה שלימה, אם רק היה בה בן אחד פגום. כשדיברנו נגד עלייה סלקטיבית, מעולם לא חשבנו לקחת איזה אידיוט או עיוור ולשלוח אותו ארצה. אבל אנו מתנגדים לקרוע  משפחות ".

על כך השיבו ד"ר שיבא ואנשיו : " אין אנו מתנגדים לעלייה, אך אנו תובעים שעלייה זו תהיה מסוגלת להיקלט. תבענו שמשפחה תבוא כיחידה שיש בה מפרנסים. לא יתכן לקבל אלמנה עם שישה ילדים, שהגדול ביניהם הוא בן 12 שנה, לא יתכן מקרה שהבן הגדול יסע לצרפת וישלח ארצה את הוריו הזקנים ואת אחיו הפעוטים.

משפחה מפולגת, תיהפך בארץ לבעיה סוציאלית חמורה " . יאני אבידוב הזמין את ד"ר שיבא למרוקו, כדי שיראה במו עיניו את המצב. שיבא חזר ארצה מאוכזב. הייתה לו הרגשה כי " העץ אולי נראה רענן, אך שורשיו רקובים "

כללי הסלקציה הנוקשים נותרו, אם כן, בעינם. יתר על כן, עמדתו של שיבא נעשתה אפילו קשוחה יותר. באחד הדיונים במאס 1952, כארשר לרגל החמרת המצב הפנימי בתוניסיה ובמרוקו, אישרה הנהלת הסוכנות היהודית " עליית חירום " של 6.000 יהודים, ללא סלקציה, התנגד לכך שיבא בכל תוקף.

בעזרת טבלאות גדושים מספרים, תיאר מנכ"ל משרד הבריאות באוזני בן גוריון את המצב הקשה השורר במחנות העולים בישראל. הוא הזהיר כי " בעלייה כזאת, אנו מקפחים ביודעין את ילידי הארץ שנפגעו במלחמה, יען כי אין למשרד הבריאות אמצעים מספיקים לטפל באלה וגם באלה ".

עקב התנגדות זו, דחה " המוסד לתיאום " את החלטת הנהלת הסוכנות, בדבר עלייתם של 6.000 היהודים מתוניסיה וממרוקו. אך לנוכח השפל בעלייה והגידול בירידה – בשנת 1952 הוגשו 30 אלף בקשות להגירה  לארצות הברית – הוארך השירות הצבאי בצה"ל משנתיים ל-30 חודש, וקיים היה חשש לפגיעה בתוכנית ההתיישבות.

עקב ההוראות המחמירות של הסלקציה, נפגעה גם עליית הנוער : ההורים סירבו בתוקף להתיר לילדיהם לעלות לישראל בלעדיהם. באותם המקרים שהבנים כבר עלו ארצה וההורים היו בגיל של למעלה מ-35 שנה, תבעו ההורים את בניהם בחזרה.

הם טענו כי לנוכח מדיניות הסלקציה, ממילא אין להם סיכוי לעלות לישראל בגלל " גילם הקשיש " ( למעלה מ-35 שנה – הערה שלי – אלי פילו ). דעותיו של ד"ר שיבא השפיעו על אישים גם מחוץ לממסד הישראלי. כך, למשל, בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, ביולי 1951, במסגרת דיון נוקב על קשיי הקליטה, טען ד"ר נחום גולדמן כי לטובה מדינת ישראל – מן הראוי להחזיר 100.000 יהודים מארצות עבר לארץ מוצאם.

הערה זו היכתה בתדהמה את כל הנאספים ובלחצו של יושב ראש מחלקת העלייה, ד"ר יצחק רפאל, הסכים לבסוף גולדמן למחוק את הערתו מפרטיכל הדיונים

ממזרח וממערב-כרך ה'- קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטובממזרח וממערב כרך ה

גלגולי ב י ת ־ ה כ נ ם ת השני של התושבים

פסק־הדין המתפרסם להלן מספק לנו ידיעות על ייסודו של בית־הכנסת השני של התושבים. מהמסמכים הכלולים בו עולה, כי היתה חצר־מגורים פרטית בבעלות האשה יאקות. היא משכנה בעבר שני ״בתים״ (חדרים) בחצר לאלמוגים, שחזרו ומשכנום לקהל התושבים. משהיו ברשותם שני בתים בחצר, שידלו כנראה את האשה שתמשכן בידם את שארית החצר שנשארה חופשייה תחת ידה. משחיתה כל החצר ברשותם ניגשו לשפצה ולהתקינה לבית־כנסת. ההוצאות לבנייה ושיפוץ הוערכו על־ידי שמאים, ונזקפו בכתב על חשבון הממשכנים. לימים, בשנת תי״ח, כנראה לאחר פטירתה של האשה יאקות, נרכש הבית ונכתב שטר־מכר עליו לזכות ר׳ סעדיה ן׳ דנאן, ובשטר צוין שהכסף ניתן ״מנכסי בני קהלו״.

כעבור שנים, בימי ר׳ יהודה ן׳ עטר ור׳ יעקב בן צור (ריב״ע ויעב״ץ), נתעורר ספק בדבר הבעלות על בית־הכנסת: האם הוא רכושו הפרטי של ר׳ סעדיה, כמשמע משטר־המכר הכתוב על שמו, או שהוא של הקהל ונכתב השטר על שם ר׳ סעדיה בתור מייצג הקהל, וסיוע לכך מהמשפט ״מנכסי בני קהלו״ ? על מדוכה זו ישבו רבנים בשני דורות לפחות—בימי ריב״ע ויעב״ץ ובימי רבי אליהו הצרפתי, כותב פסק־ הדין המתפרסם להלן. שלוש דעות היו בין החכמים. מהם שהחליטו שהוא של ר׳ סעדיה, ועמם נמנו ר׳ יעקב בן מלכא הישיש ור׳ יוסף אלמאליח בעל ״תקפו של יוסף״.

לעומתם, ר׳ אליהו הצרפתי, ועמו חכמי מכנאס ר׳ רפאל בירדוגו ובית־ דינו, קבעו שהוא של הקהל ואילו מפסק־דין של ריב״ע ויעב״ץ משמע, שהיה להם ספק ולא יכלו להכריע של מי הוא״. הרושם המתקבל מהתעודות על בנייתו ושיפוצו, שהביא רבי אליהו בפסקו, הוא שבית־הכנסת היה של הקהל. אין כל סיבה שיתנוהו לר׳ סעדיה במתנה.

הסיבה לכתיבת השטר על שמו והחתמתו בסאלי» כרוכה כנראה במסיבות שהזמן גרמן. השנים שמדובר בהן הן תי״א—תי״ח (1651— 1658), הידועות כשנות ה״פתנא״, שנים של בלבולו. הקהילה היהודית בפאס נלחצה אז קשות בידי מוחמד אדרידי, ששלט בפאס מטעם הדילא. וייתכן שלא יכלו הקהל לכתוב השטר על שמם, שאז היה מתפרסם שעושים אותו בית־כנסת של הקהל.

בעל ״זכרון לבני ישראל״, המספר על מאורעות אליאזיד בשנת תק״ן, כותב: ״ונכנסו הגויים לבתינו ונטלו כל המנעולים ודלתות של הבתים והחצירות וכל בתי כנסיות ובתי מדרשות. ונטלו מהם כל הספסלים וההיכלות והתיבות ונגנבו כמה ס״ת והיה ממש כחורבן בית המקדש״ ודאי שבית־הכנסת של התושבים היה בכללם. וכאשר שבו למלאח עם עלות מולאי סולימן לשלטון, אומר: ״וחזרה עטרה ליושנה ובנינו בתי כנסיות שנחרבו לגמרי״ וגם בית־הכנסת של התושבים ודאי בכללם היה, ושיקמוהו קהל התושבים וחזרו להתפלל בתוכו. רבי אבנר ישראל הצרפתי כותב בתרל״ט: ״אצלא דלפאסיין ונקרא ג״כ בית הכנסת של התושבים ונתברר לי כי לא זו היא בית הכנסת שהייתה נקראת בית הכנסת של התושבים בזמן שבאו המגורשים מספרד״ בית־כנסת זה השני התקיים עד ימינו, והתפללו בו במיוחד בימים הנוראים, לפי סידור הנקרא ״אהבת הקדמונים״, שנדפס בירו­שלים תרמ״ט.

בית הקברות מיוחד לתושבים

במקורות שעד סוף המאה הי״ח מדובר על בית־הקברות של התושבים. ר׳ שמואל ן׳ דנאן מספר: ״…בשי הוש״ע… ליצירה… לא ירדו גשמים… ואגב אורחין בעלותינו לבית הקברות של התושבים… עשינו סליחות הרבה בקבר איש האלקים בפתח בית הקברות ה״ה [הלוא הוא] הח׳ הש׳ כמה״ר יעקב קניזל זצוק״ל ואח״כ על קבר אדוני זקינו של אבא מארי… הח׳ הש׳ המקדש שמו יתברך ברבים כמהר״ר מימון אבן דנאן״. ועל השאלה שנשאל בעל ״יחס פאס״ על האנשים הגדולים שנקברו שם, משיב הוא: ״בית הקברות הישנה ערו ערו עד היסוד בה בשנת נת״ק״. כלומר, מאז אין בפאס אלא בית־קברות אחד בלבד.

מנהגי התושבים

חוץ מבית־הכנסת המשיכו התושבים לשמור על מנהגים מיוחדים, שהיו נהוגים אצלם בתחומים שונים, ומהם שנתקבלו על־ידי קהילת פאס כולה.

כבר דובר למעלה על מנהג התושבים לנכות שליש מסכום הכתובה בעת גבייתה, שנזכר בספר התקנות, סי׳ כג—כד.

מנהג אחר הובא שם סי׳ קה, בשם ר׳ שמואל בן דנאן: ״מצאתי כתוב בכתיבת ידי הר׳ אברהם באלנסי ז״ל מנהג תושבי הארץ, מי שבא לגרש את אשתו מפני שמצא יפה הימנה או אם רצה להוסיף אשה אחרת על אשתו אע״פ שיש לו בנים, אין שמין לה לא בגדי חול ולא בגדי שבת שעשה לה אלא ישלם לה כתובה ותוספת ומתנה במושלם.

אמנם מי שבא לגרשה מסיבה שטען ששהתה עמו כמה שנים ולא ילדה… כך הוא המנהג: שתגבה האשה כל נדונייתה בערך שהכניסה לבעלה וכל בגדיה ומלבושיה שהכניסה אם עושין מעין מלאכתם ראשונה תגבה אותם בשווי שהכניסה אותם. ואם אבדו ישלם לה הבעל זה הערך… והתוספת ישלם לה שוה כסף. וזה המנהג הנזכר בין רצה הבעל לגרש את אשתו כדי לקיים מצות פריה ורביה בתוך עשרה שנים… בין… לאחר עשרה שנים… ואמרו לי הרבה ממגידי אמת שכך היה דן החכם השלם זקני זל״ע [זכרו לחיי עולם] אשר על שמו אני נקרא בימים קדמונים״

הסתייעות בפסיקת זקנו מצביעה בבירור שהמנהג הוא של התושבים, וכמו שבא בכותרת ״מנהג תושבי הארץ״. ונראה שמנהג זה נתקבל גם על המגורשים, שהרי בגירושין אין להם כמעט תקנות מיוחדות, ונמשכים אחר מנהג תושבי הארץ.

עוד מנהג של התושבים עולה מתוך תשובה של ר׳ שמואל בן דנאן: ״למען יהיה הקונטרס הזה לעד ולאות לקיים מנהג ק״ק התושבים יצ״ו במנהג כתובה כדת וכהלכה שהמנהג מימות עולם שהאלמנה תיזון ותתפרנס כל ימי מגד אלמנותה מנכסי בעלה, ונדחים מפני מזונותיה הן מזונות הבנות הן מזונות הבנים. כשאין די וספק בנכסים כדי שיזונו שתיתם… וג״כ במה שנהגו ג״כ מימות עולם שהאל­מנה אפילו תפסה כככר של זהב אין מוצאין אותו מידה אלא שאומרים לה חוי מה בידך והכל יכתב בכתב מיד סופר ועד כנודע וכמפורסם תמיד ולמפורסם אין צריך ראיה דמעשה רב שכך נהגו כל בתי דינין מימי קדם.

מנהג אחר של התושבים, שנעשה מנהג הקהילה כולה, עוגן בתקנה סי׳ נט, ועניינו לתת לאלמנה מלבושים לפי ערך כתובתה. ולא ינוכו מכתובתה. לתושבים היו גם מנהגים מיוחדים בחגים ותבשילים מיוחדים בהזדמנויות שונות. ידוע היה ה״פראן שלהם הוא בית התנור אשר לשם הביאו כנראה מיני מאפה ותבשילים, כחמין של שבת לפי המתכון שלהם, ועוד. פרטים אלה ואחרים מרמזים שלתושבים היו מנהגים, ״עאדאת״, מיוחדים להם, עד הזמן האחרון.

נשארו בוודאי כמה שאלות שאין לנו תשובות ברורות עליהן. כגון: האם היו בידיהם משלחי־יד וענפי מסחר מיוחדים שעברו אצלם מאב לבן ? האם היו הם רובד חברתי מבחינת רמת הכנסתם ורכושם, כיוון שבאותה תקופה היו הנישואין אך ורק על־ידי שידוך, יש לשאול אם שמרו על ייחודם ולא התחתנו אלא בינם לבין עצמם, או שהיו נישואי תערובת בינם לבין משפחות המגורשים.

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

איזה כהן(פאס)

אני בפאס מ-1921. שם קבורה אחת, איזה כהן. קמו לבנות בית-ספר. כשהוציאו אותו מצאו אותו כמו שהיה. מאז עשו לו קבורה אחרצדיקי מרוקות ומי שהולך לבקר אותו אשריו. כל תפילותיו מתקבלות.

איית אל-כהן(אימיגי)

נקראים גם איית כהן, שבעה כהנים וכן כהנים. ההילולה שלהם נערכת פעמיים בשנה, בטבת ובראש חודש אלול. לפי המסורת מוצאם מארץ-ישראל. נערצים גם על-ידי המוסלמים.

ע ל הר הנמצא כחצי ק״מ מאימיני קבורים לפי המסורת שבעה כהנים. זה מקום קבורה עתיק יומין. מספרים שהם הגיעו מירושלים ונקברו שמה. היו שד״רים. שלחו אותם להביא תרומות לארץ-ישראל. אז כשעורכים את ההילולה שלהם בחודש טבת או בר״ח אלול, כל אחד אוהב להשתתף במצווה, גברים, גברות, טף. כל אחד אוהב לקחת כד מים על שכמו עד שמגיע לצדיק. מביאים עגלים, כבשים, ושוחטים שמה. באים לבקש בקשת רחמים, למשל מי שאין לו ילדים, עקרות. כל מה שמבקשים מתקבל. גם הערבים היו מביאים לשמה פרות, עיזים וכבשים לשחיטה. לפעמים כשאין גשמים, באים אלינו להתחנן שאנו נשחט עגל ליד קברי הכהנים, כדי שיהיו גשמים, כי במקום הזה היתה רק השקיה טבעית. אני מעיד בעצמי שהרבה פעמים ראיתי בערבי שבתות שערביות וערבים הולכים לנהר, טובלים ומחליפים בגדים, מביאים נרות ומדליקים. הרבה פעמים נכנסתי שם עם ערבים. כל הזמן המקום הזה מואר על-ידי נרות.

פעם אחת ראיתי את השכן שלנו, ערבי, ששלח את רועי צאנו לרעות ליד קבורת שבעת הכהנים. הבנות עשו כמו שאמר להם אביהן. לקחו את הצאן ואת הבקר לרעות שם. באותו יום קרה מקרה לבנו של המוסלמי ששלח את בנותיו למקום הקבורה. בנו היה מוכר חומר שממנו היו מדליקים פנסים. חבילה מחומר זה התפוצצה בחנותו, לקחו אותו לבית-חולים, וכאשר חיפשו את הסיבה לזה אמרו להם, שבגלל שאביו שלח את צאנו לרעות במקום קדוש ליהודים.

כ אשר הפחא של מראכש אל חאג׳ תאמי התחיל להרוס את בתי המוסלמים, בזמן המלחמה, נהגו המוסלמים לקחת כדי שמן ולשפוך על קברי החכמים האלה. קראו לצדיקים של היהודים לבוא לעזרתם. החיילים של הפחא תמהו ושאלו מה קרה בין ההרים. ענו להם ששם קבורים הצדיקים של היהודים. החיילים סיפרו לו שמשם יצאו שבעה סוסים והם שעשו שמות בקרב החיילים של הפחה אל-גלאוי.

כהנים, כולם קבורים, על אבן אחת. האבן הזאת תלויה באוויר. שם יש מקומות להדלקת נרות. אם אתה מגיע לחור, באים עוד שבעה חורים. החור מתרחב ואתה נכנס ואתה עורך זיארה. כאשר יש בצורת, אנחנו קונים פר. מסתובבים מסביב לאבנים שבע פעמים ושוחטים את הפר. עורכים סעודה ואז מתחילים הגשמים לרדת.

איית אל-כהו(אמזרקו)

במקום שני קברים קדומים. מוצא המשפחה לפי המסורת מירושלים. נערצים גם על-ידי המוסלמים.

איית אל־כהן (תאלאת)

קבורים בקרבת תאמסלה בעמק הדרע. אין מציבה במקום אלא אבן גדולה בבית- קברות עתיק הנמצא ליד בית-הקברות היהודי הנוכחי. לפי המסורת אלה שבעה אחים שמוצאם מארץ-ישראל. הם נערצים גם על-ידי המוסלמים.

איית אל-כהן (תאמנוגאלת)

קבורים בעמק הדרע. פונים אליהם במיוחד לריפוי מחלות עיניים. נערצים גם על-ידי המוסלמים.

איית בו-אהרן (אגמאת)

זוהי אבן בתוך מערה שלפי המסורת קבורים מסביבה שבעה כהנים הנקראים איית בו ­אהרן. נערצים גם על-ידי המוסלמים. במקום זה חי ר׳ זכריה בן-יהודה אגמאתי שחיבר פירוש לכמה מסכתות ב-1190.

איית בני-משה

בני-משה, לפי מסורתם של יהודי מרוקו, הם יהודים מבני דורו של משה שעדיין חיים בחברה סגורה ובאים לעזור מדי פעם ליהודים בעת צרה. אשה מבני-משה, לאלה רבקה, קבורה לפי המסורת במראכש.

בני-משה הם חכמים גדולים. מאת ה׳ הם באים. הוא נתן להם הרבה כוח. אף  אחד לא נכנס ביום שבת לאיזור שלהם. אסור בהחלט. העצים עושים ביניהם שבת שלום, והואדי מתייבש ביום שבת. באים הערבים, מכניסים את הירקות לאיזור ויוצאים. יש אנשים שראו אותם. באה אחת מבני-משה, היא ואחיה. אנשים סיפרו, שלפני הרבה זמן היה איזה שולטן שרצה לצאת למלחמה נגד היהודים. מה יעשו היהודים? הכי טוב ביניהם לא יכול לשאת תירס, לא רק נשק. באה אליהם מאת ברוך הוא וברוך שמו אשה, היא היתה מניפה חרב ובמכה ראשונה היתה הורגת חמש מאות וכשהיתה מחזירה את החרב לצד השני היתה הורגת אלף. היא גמרה עם כל חיילי השולטן. בסוף הרגו אותה. אחיה הרג אותה. על זה שתוך כדי המלחמה נחשפו זרועותיה. הוא קבר אותה ושם עליה כיפה. אחיה הרג אותה מפני שערבים ראו את זרועותיה חשופות. היו קוראים לה בלעבס. בלעבס במראכש. בהתחלה היתה בפאס.

איית נחמיאש (תאזדה)

נקראים גם איית חמיאש. קבורים בבית-הקברות קרוב לתאמסלה בעמק הדרע. זאת משפחת קדושים מהם ידועים ר׳ דוד, ר׳ יוסף, ר׳ יעקב ור׳ מסעוד נחמיאש. ר׳ דוד הוא המפורסם מכולם. ההילולה שלהם נערכת בחודש אלול.

פיוטי רבי יעקב אבן-צור-ב.בר-תקוה

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

מתוך ההתקדמות אנו למדים על כמה עניינים הנוגעים למעשה הדפסת ספר " עת לכל חפץ ".

א.      כתב היד היה גנוז זמן רב, ואלמלא האירוע המיוחד יתכן שלא היה רואה אור שנים ברבה. מצב זה אופייני לרבים מפיוטי מרוקו ושאר ארצות המזרח שבין אם קובצו על ידי מחבריהם, ובים אם הם מפוזרים בכתבי יד שונים, טרם זכו לגואלים

ב.       גם לאחר שגמר רבי שלמה אומר להדפיס את שירי יעב"ץ, עדיין נזקק לבית דפוס מחוץ לארצו, שכן " מלאכת הדפוס חזון יקר בכל ערי המערב " . מצד שני יש להוסיף כי בשים לב לקושי בהדפסת ספרים במרוקו, יש להתפעל מן הריבוי היחסי של ספרי שירה שאכן זכו להידפס במאה הקודמת מחוץ למרוקו, תודות למאמצים עצומים בין של המחברים ובין של צאצאיהם. אך יש להוסיף גם את העובדה כי בימיהם, קבצי השירה הנדפסים היו בעיקר יקרי המציאות, ואף אם זכה אדם מן היישוב לקובץ נדפס של שירים, גילה, כי השירה אינה מנוקדת לרוב, ולעתים קרובות לא הייתה מעומדת כשיר, ואך במקרים נדירים זכתה לאי אלו הערות פרשניות, או להערות הנוגעות למקורות מקרא או מדרש, שהפיוט מרמז אליהן, חשיבות גדולה נודעת איפוא למפעל ההדרה של קבצי הישרה.

ג.        כתבי היד ממנו הודפס הספר " עת לכל חפץ " ביה במצב קשה, וכדברי רבי רפאל אבן צור " מסוס עש כסיל נגעה בקצהו " , על שמו של הקובץ אומר שם רבי רפאל אבן צור " ראו קראתי בשם עת לכל חפץ שם נאה לו, כן הוא בו סדר המערכה ". ומכאן מסתבר כי רבי רפאל אבן צור נתן לספר את שמו. ואולם, בהמשך, אומר רבי רפאל כי בשל האופי הסטריאוטופי של אותיות הכתב ( ללא ציון כותרת וסימנים המלמדים על עריכה ). בוא הסיק שיעב:ץ חיבר את השירים בתקופות שונות על פי הצורך והזימון, ובתקופת זקנתו, קיבצם וערכם יחד.

וזה לשונו של רבי רפאל, " וחזותו מוכיח, אותיותיו מתאימות בקומהה ובמראה. זה יעיד כי לא היה להם מקום מיועד, רק פזורי פאות אחת הנה ואחת הנה. ובמבחר ימיו חוק וזמן תן להם, וקיבץ נידחיהם זרוע תפארתו וסידר להם מערכת ". ובכן אם סידר להם יעב"ץ " מערכת ", יתכן שנתן בכך רמז, לשם העתידי של הקובץ.

מכל מקום, יוסגר שקובץ חשוב של שירת מרוקו מופיע בסוף סידור על פי מנגי מרוקו " בינה לעתים ", שכונס על ידי רבי אברהם אנקוואה ויצא לאור באמסטרדם בשנת תרי"א. קובץ זה מאורגן על פי מדורים, עת רצון, עת שחוק, עת ריקוד, עת בכות, ועת ספוד. דבר שהשפיע ככל הנראה על עריכתו שך ספרנו " עת לכל חפץ ".

רבי רפאל אבן צור בכיר אל נכון כי פיוטים שונים יתגלו ברבות הזמן, שכן לפי האמור לעיל נאסף , עת לכל חפץ " בזקנתו של המחבר משירים אותם כתב בתקופות שונות בחייו : " השערתי לנכון לימים יוצרו, ייגלו עוד שירות וזמירות להרב הגדול המחבר זיע"א. והוא אף מוסיף כי לו עצמו יש עדות לכך לפי שבשלושה מקרים נזדמנו לו שירים מחוץ למערכת, לאמור מחוץ לקובץ שעשאו יעב"ץ.

עד כה טרם נתגלו פיוטים חדשים ליעב"ץ. לפני כעשר שנים הדפיס א"מ הברמן שיר שבור היה בטעות שיצא מתחת ידי יעב"ץ. עם זאת יש לסייג ולאמר כי תוספת שירים חדשים לארבע מאות פיוטי הספר , עת לכל חפץ ", אינה משנה את התמונה בעיקרה בכל הנוגע לסגולות שירתו של רבי יעקב אבן צור.

הספר הוגה על ידי רבי רפאל אהרן בן שמעון " מגיה ומוציא מזרות שגגה היוצאת מתחת עול כובד הדפוס " , וכנראה גם על ידי רבי רפקאל אבן צור המודיע לנו כי חיים בן יצחק פינטו מטנג'יר הוא השליח ל " כתב יד ומשלוח כסף ממנו והלאה לבית הדפוס כי רחק, וברוח נדיבה משגיח בקבלת המשלוח אלינו מהתם להכא של דוגמאות עלי הדפוס היוצא מן המכבש.

מכל מקום, רשימת התיקונים שבסוף הספר מעידה כי הספר הוגה ככל הנראה לא רק בעת הדפסתו אלא אפילו לאחר גמר ההדפסה. אשר לארגון הספר יש לציין כי הספר מאורגן על פי " הזמן היהודי ", לאמור, הפייטן כתב פיוטים לכל חג או לע ארוע שיש בו מן הייחוד הדתי בחיי היהודים.

הספר מאורגן במדורים : על פי התפילות שאליהן יש לקשור את הפיוט כגון, בקשות או פיוטים לנשמה או לקדיש או ברכו וכו'….כמו כן יש מדורים לחגים כגון לחנוכה, לפורים, לפסח, לשבועות ולחגים אחרים. וכן מדורים לאירועים דתיים כגון לחנוכת בית הכנסת, לסיום מסכתא, לברית מילה, לפדיון הבן ולצידם פיוטי הספד וקינות לנפטרים.

יעב"ץ מלווה איפוא בפיוטיו את האיש היהודי, בכל אשר יפנה מיום לידתו ועד יום מותו. העריכת הספר שימשו גם עקרונות נוספים, לדוגמא, לאחר הפיוטים לשבועות ולשמחת תורה באים פיוטים לכבודה של התורה. לאחר פיוטי תשעה באב באים ההספדים והקינות לנפטרים.

יצויין כי אין בספר פיוטים לימים הנוראים. נראה שיעב"ץ ביקש שלא להוסיף לפיוטים הקדומנים לימים אלו, שנתקדשו במסורת היהודית, ואשר הודם אינו מאפשר שינוי או תוספת בסדרי התפילה המקודשים.

סגולתו שירתו של רבי עקב אבן צור.

נושאי שירתו.

מרובת פנים היא שירתו של רבי יעקב אבן צור, בראש וראשונה יוזכר ריבוי הלשונות בהן כתב המשורר את שירתו, ריבוי המלמד על המאמץ שהשקיע המשורר בגיוון שירתו. כעמוד תווך בשירתו משמשת כמובן השירה בשפה העברית, אך לצד השירה העברים מצויים גם שירים בארמית וספרדית ( לאדינו ).

ריבוי הפנים מאפיין גם את שפע נושאיו של הפייטן וגם את מגוון תכני שירתו. את מגוון הנושאים נבין מתוך רצונו של הפייטן לעטר בפיוטיו את האירועים המיוחדים המאפיינים את הזמן היהודי. מכאן שימי חג ומועד, חתונה וברית מילה, ולהבדיל פטירתם של קרובים או של נכבדי הקהילה , כל אלו ועוד, זכו לעיטור פייטני, ואכן נסקרו כל נושאי השירה המגוונים, בהתאם לזימונם המיוחד, על ידי חיים זעפראני בספרו " השירה העברית במרוקו ".

יש לציים כי שירת רבי יעקב אבן צור עשירה מאוד בפיוטים שנואם גלות וגאולה, וליתר דיוק אין נושא זה נעדר בשום פיוט מפיוטיו, אף אם יופיע בסופו של הפיוט אך ברמז.  טול סימן זה בידך, פיוט ליעב"ץ לעולם חותם בבקשת הגאולה, לקיים סמיכת גאולה לתפילה בכל פיוט מפיוטיו. אמנם ידענו כי פייטנים אחרים פיתחו גם הם את נושא בקשה לגאולה, אל ליעב"ץ זהו כלל המעמיד את כל שירתו סביב בקשת הגאולה, וכאמור אין לך פיוט שכָּבה בו זיק התקווה.

עיון מפורט ומקיף במכלול השירה בארצות המזרח, שופך אור על המפנה שחל אחר גירוש ספרד, כשגדלה חכמיה לגאולה, ורבו פיוטים המתארים את הגאולה. מפנה זה חל בפרוס תקופת הקבלה. מובן, שנושא הגאולה של יעב"ץ קשור בקשר הדוק עם מסורת השירה העברית שקדמה לו. אבן הראשה לשירתו – תאורי הגאולה במקרא על כל גווניהם.

כן שואבת שירתו מן המשנה, התלמוד ומן המדרשים, ומכאן תיאורי גאולה נאים שניטלו מן המדרש. כמו כן, נטלה שירתו מלא חפניים משירת ספרד ואף כאן ניטוו קשרי רעיון ותיאור, עם עיצובי המופת הפיוטיים של הגאולה אותם ציירו רבי השירה הספרדיים.

ואולם עיקר התעוררותו של יעב"ץ לנושא זה, בעקבות תקופת צפת היא באה, ליתר דיוק בעקבות גדול משורריה, הלא הוא רבי ישראל נג'ארה.

יוזכר כאן כי קשריו של רבי יעקב אבן צור עם תנועת צפת מובנים גם מתוך היותו בקי בסיתרי הקבלה ואכן מצויים מספר שירים קבליים מובהקים ביו פיוטיו כגון " ידבר פי תהילות ". מה מייחד איפוא את ששירי יעב"ץ ? נראה כי רבי ישראל וחבריו , שלמה אלקבץ ואברהם מָימין, חיברו שירה שפישרה סמלי ביותר.

הגאולה מתוארת בהם על צָדיה הנסיים, ולגאולה זו משמעויות נוספות המובנות לבעלי תורת הסוד. לא כן בשירת יעב"ץ, דווקא הוא, אשר בקי היה בשבילי הנסתר, הלך ברוב פיוטיו בדרכי הפשט. דבקותו העזה בחזון הגאולה הפיסית של עמו, הביאתו להדגשת הצד המוחשי והמעשי בתיאורי הגאולה, ואין פשריה המיסטיים של הגאולה עיקר בשירתו.

נושא מרכזי נוסף בשירתו הריהו נושא אהבת התורה. יעב"ץ, תורתו אומנותו הייתה, וכמי שנתעטר בכתרה של תורה, נתן לה ממיטב חילו. ברבים משיריו שיקע מאמרי חז"ל, מדרשות, משניות ומאמרי הלכה. כדי לחזור ולשנן בפיהם של המתפללים דברי תורה. רבים מפיוטיו מכוונים לטקסים המלווים את עולמה של התורה ביהדות, כגון פיוטים רבים שכתב להוצאת ספר תורה, וכגון בפיוטיו לכבוד העולים לתורה, וכן בפיוטים למסיימי מסכתא שזכו להגיע להדרן.

מתוך רצונו לפרסם תורה ברבים, הריהו משקיע מאמצים מיוחדים בכתיבת שירה דידקטית. בשירה זו נעשה ניסיון לצקת תכנים לימודיים אל כלי השיר. כמו כן השקיע הפייטן ממיטב כוחותיו בתחום הדרוש והמוסר כדי להרחיב את מעגל לומדי התורה. אם מחפשים אנו אחר מאפיינים מיוחדים מבחינת נושאים, המייחדים את שירתו של רבי יעקב אבן צור, הרי שנוכל למצאם בהתלכדות המיוחדת של רצון ללות את עולמה של היהדות בכל עתותיה, בתפילה הבלתי פוסקת להחשת הגאולה, ובאהבת תורה עזה, כשהפייטן אינו חוסך מאמץ להגדיל תורה ולהאדירה. רבי יעקב מצטיין ברצונו להישאר, גם בתחום הנושאים וגם בתחום המוטיבים במסגרת הקודש, ולכן אפילו ששאל משירת ספרד, הזיר עצמו מדימויי שירת החול כל אימת שנראה לו חשש פגיעה בקדושה, ואם נראה בעינינו כי שיריו נטלו לעתים מדימויי שירת האהבה בספרד, נגַה עד מהרה, כי מדובר בדימויים שאכן הופיעו במקרא זה כבר.

נושאי שירתו הולמים אפוא את רצונו להישאר נאמן לעולמה של תורה. הדיון בנושאי השירה יורחב להלן בפרק הדן בחלוקת " עת לכל חפץ " למדורים. ואולם מאחר שהאופי הפנימי של מדורי הספר נקבע לא אחת על פי העדפות צורניות, כלומר העדפת תבניות ומשקלים מסוימים, הרי שהדיון בצורת השירה יוקדם לדיון במדורי הספר.

אך קודם שנפנה לתבניות, ניתן דעתנו לצמב ייחודי בספר הפיוטים שלפנינו, הלא הוא ציון הלחנים העקיב בראש פיוטי יעב"ץ. התיחסותינו לציון הלחנים עשויה לעזור לנו בהבנת תהליכי בחירת צורות השירה של יעב"ץ ותכניה.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

סר הפחד

סיבה אחרת ומזרזת הייתה העובדה כי ״בעת הזאת כבר סר הפחד מלגור מחוץ לחומות העיר״. את העידוד ואת הביטחון העניק

רבי יעקב אבן עטר

רבי יעקב אבן עטר

ו דווקא תושבי מחנה ישראל הנבנית לאחיהם ממשכנות שאננים, והללו שמחו כי שוב לא יהיו הם בני השכונה היחידה מחוץ לחומות העומדים לבדם בשממה מול שודדים, מרצחים וחיות טרף. אורותיו של בית הכנסת בשכונת מחנה ישראל הבהבו למרחוק ועודדו את רוחם.

הרדיפות בארץ המוצא

רדיפת היהודים במרוקו לפני עלייתו של הרדב״ש וגם לאחר מכן הגבירה מאוד את תנופת הבנייה בשכונה. הרדיפות החלו עוד ב־1832 והתחזקו עקב התקוממותו של המנהיג הברברי עבד אל קאד נגד הצרפתים בשנים 1845-1844. ביהודי מוגדור נעשה טבח ב־13 בספטמבר 1844: מוסלמי העיר שברו את שער הקסבה (המלאח), בזזו רכוש, טבחו ביהודים ואנסו את הנשים ואת הנערות. בין לילה הפכו יהודי הקהילה האמיצה לעניים מרודים. הקונסול הבריטי בעיר עשה מאמצים להבריח יהודים משם באנייה אירופית.

השאיפה לעצמאות ולניתוק ארגוני מעדת הספרדים

המאבק הגובר על חלוקת הכספים שגויסו בקהילות יהודיות בחו״ל וקיפוח עדת המערבים בחלוקת התרומות דחפו את המערבים להתארגנות נפרדת ולייסוד שכונת מחנה ישראל. בגלל מנהגיהם, אורח חייהם ונתינותם הצרפתית חשו שונים ונבדלים מהספרדים, שהיו בעיקרם ממוצא טורקי, יווני ובלקני והיו מאורגנים היטב בהנהגתו של החכם באשי.

החלק שקיבלו המערבים מן הספרדים מתוך כלל התרומות שגייסו שתי הקהילות לא הספיק לכלכלתם של המערבים שהיו עניים מרודים. הם טענו על קיפוח בהקצבות לעניים ולתלמידי ישיבות משלהם, התלוננו על המסים הגבוהים שהוטלו על קבורה ועל ירושות ועל קיפוח במתן משרות. הם דרשו שהכספים שמגייסים שד״רים מטעמם יועברו אליהם ישירות. סיוע רב בהינתקותם מהספרדים קיבלו המערבים מרבי אליעזר ברגמן. הוא הקצה להם בביתו מקום לישיבת ״נר המערב״, ארגן רשת לגיוס כספים והם הועברו ישירות אליהם.

 

ב־1860 הצליח הרדב״ש להקים עדת מערבים עצמאית ובלתי תלויה בספרדים, ובשנה זו נוסד למעשה ועד עדת המערבים. מ־1866 ניהל הרדב״ש את ענייני העדה.

באותה עת היו הספרדים רוב מכריע בקרב יהודי ירושלים. לפי מפקד מ־1863, היה מספרם 7,500 נפש לעומת 2,500 אשכנזים. מספר המערבים היה כשש מאות נפש.

הסיבות להיפרדות המערבים מהספרדים

א.         המערבים קופחו בהקצבות ובמתן שירותי קבורה וכדומה, בפרט נוכח המצב הכלכלי הקשה בירושלים. כמו כן, נמנעה מהמערבים פעילות עצמאית במילה, בשחיטה ובקבורה. חלוקת הכספים ביניהם לא הייתה צודקת ולא שיקפה את היחס בין מה שהעדה גייסה באמצעות תרומות ושד״רים והעבירה לספרדים לבין מה שהוקצה לה בפועל. גם תלמידי החכמים של המערבים קופחו ביחס לאחיהם הספרדים.

ב.         מספר אנשי העדה המערבית גדל וחייב התארגנות נפרדת.

ג.          השלטונות הטורקיים מינו את הראשון לציון, רבי חיים אברהם גאגין, לתפקיד החכם באשי, ובתוקף תפקידו זה היה אחראי לתשלום המסים לממשלה וניתנה לו הרשות להטיל מסים פנימיים כגון מסים על בשר, על מצות, על יין וכדומה.

הרב גאגין היה איש תקיף, שמרן, קיצוני וקנאי והתנגד לכל חידוש. מינויו לווה במאבקים ובסכסוכים קשים. הוא הסתכסך עם בני משפחת תורג׳מן והסגירם לשלטונות, והסתכסך עם יהודה נבון, הראשון לציון המודח שקדם לו, על שהללו שאפו לחדש את פני היישוב הישן. כמו כן, הוא יצא נגד העדה המערבית ונגד מונטיפיורי שביקש לסייע לה.

ד.       בין המערבים ובין הספרדים היו כמה הבדלים: המערבים דיברו מרוקאית וצרפתית והספרדים דיברו לדינו; מנהגי המערבים, לבושם ונוסח תפילתם היו שונים ממנהגי הספרדים; הספרדים זלזלו במערבים וראו בהם פשוטים ועניים; המערבים היו נתינים צרפתים, והספרדים – אזרחים עותמאנים עם זכויות יתר.

רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה

 

אמונה במעשה הצדיק היא דרך אמצעית להידבק בקב׳יה

לאחר שקרע משה רבינו ע״ה את ים סוף לבני ישראל ונעשו להם ניסים כה רבים

 נאמר : ויאמינו בשם ובמשה עבדו

ואומר הבעל שם טוב ע״ה שהאמונה היא דבקות הנשמהבקדוש ברוך הוא. ושואלים איך אפשר לאדם הגשמי  להידבק בו יתברך שהוא רוחני של הרוחניות וחיי החיים. וכן נאמר בפרשת ״ראה״ שמצוה להידבק בקב״ה שנאמר, ״ובו תדבקון שהוא קישור ודיבוק חומר הצורה ליוצרה, ואיך אפשר לקיים מצוה זו?

אלא ודאי שיש בחינת ממוצע אשר על ידו אפשר לאדם הגשמי להידבק ולהתקשר בו יתברך שמו, זה מה שהפסוק אומר: ויאמינו בה׳ דהיינו נדבקו בשם יתברך ע״י שהאמינו ונדבקו במשה עבדו. הרב צפנת פענח מוסיף ואומר כאשר האדם מדבק עצמו לתלמיד חכם שבו שורה השכינה ממילא דבוק בו יתברך ממש.

אומר המדרש, אם במשה האמינו קל וחומר בשם יתברך, י ומה תלמוד לומר במשה? ללמדך, שכל המאמין ברועה ישראל, כאילו מאמין במי שאמר והיה העולם.

כי המכבד עבד המלך בודאי שמכבד את המלך, אשר לכבודו מכבד את העבד.

חביב על הקב״ה במי שמחבב ומכבד את הצדיקים והמזלזל בהם הקבי׳ה תובע עלבונם יותר מעלבונו, כמו שכתוב בירבעם, כאשר עבד עבודה זרה והסית את ישראל ובנה מזבחות לעבודה זרה למרות זאת הקב״ה לא תבע את  עלבונו ולא הענישו, אך כאשר שלח ידו באיש האלקים עדו הנביא, נאמר שם ותיבש ידו.

יותר מזה, הדביקות ואהבת הצדיקים אשר כבר נפטרו, כי הצדיק האמיתי הוא שנפטר בעודו צדיק בחייו כמו שאמר קהלת, ״משבח אני את המתים שכבר מתו״ שאין להם  עוד העול והלחץ של היצר הרע, ״מן החיים״ אשר הם עוד עלולים ח״ו להינזק מדעות היצר. כמו שמסופר על יוחנן כהן גדול, שאחרי שמונים שנה פרש ונעשה צדוקי. לא עלינו.

ורבי חמא בר חנינא במסכת חולין אמר גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם.

זכותם תגן עלינו אמן

נסיון לגדוע העץ הנצחי של הצדק

כתבה זו הובאה ותורגמה מצרפתית לעברית ע״י ידידנו מר משה דהאן נ״י. בהיותו תלמיד אחראי ועוזר בכיתה ז׳ בבית ספר ״אליאנס״ בניהולו של המנהל הידוע בתקיפותו וכמחנך דגול ומפורסם בכל ערי מרוקו ה״ה מר וקנין נ״י, מינה אותו בין היתר אחראי על ספרית הכיתה, שם משך תשומת לבו ספרון שחובר ע״י ד״ר שובה המספר את כל הסיפור הנ״ל. ד״ר שובה היה הרופא הצבאי הראשי בדרגת סגן אלוף, עם שיחרורו מהצבא נתמנה לרופא הראשי של בית החולים העירוני של וואזן, כהעסקה נוספת כתב גם על ההיסטוריה של העיר, בחוברת אשר בכתב ידו סיפר שם על נסיון גדיעת העץ הנ״ל. אשר קרתה בזמן שהותו בוואזן.

בזמן שהשריף של וואזן שלט יחיד באיזור, זמם לעקור העץ שגובהו היה מגיע עד לעשרות מטרים, שלח לבצע מלאכה זו ע״י שניים מעבדיו השחורים שגובהם וכחם בלט מעל כל משרתי בית השריף.

יום אחד השריף קרא להם, וכעבדים החייבים לשרת את אדונם, פקד עליהם להצטייד בגרזנים גדולים ועם שחר לצאת לעבר בית הקברות המרוחק תשעה קילומטרים מהעיר, ובעזרת הגרזנים לגדוע העץ מן היסוד.

כפי שצוו יצאו העבדים מצויירים בגרזנים מתאימים לדרך, השריף אף דרש מהם שעוד בהגיעם יחלו במלאכתם עם דמדומי שקיעת החמה, ועליהם לסיימה עם הזריחה ולחזור מיד העירה. העבדים העמיסו ציודם על גבי פרד מאותות השריף ובהגיעם וידאו שאין נפש חיה במקום.

העבד החזק מביניהם ניגש והתחיל להכות בגרזן בגזע של העץ, היכה והיכה והיה נראה שהוא מנחית מכותיו על פלדה ולא על עץ, ניסה שוב ובמכה אדירה ננעץ חודו של הגרזן בעץ וברוב מאמצים כבירים ניסה העבד לשלוף הברזל מגזע העץ, פתאום הועף הברזל נחת על ראש העבד ופיצח אותו, העבד מיד צנח ונפל מעוצמת המכה על מוחו.

העבד השני שחזה בכל המתרחש נסוג לאחור מרוב פחד, לאחר שראה שחבירו נפל ללא קום נבהל ברח והתרחק מהמקום, מרוב מנוסתו ופחדו גמא המרחק עד העיר, והודיע לאדונו מה שקרה. השריף סירב להאמין למשמע אוזניו, אבל כשהתאושש מתדהמתו נתן פקודה לעבד השני שיחזור למקום עם עבד אחר וללא כל דיחוי לחזור ולהעמיס גופתו של עמיתם על הפרד ולהסתלק מהמקום, לפני שהשומר בית  הקברות היהודי יבוא וירגיש במה שהתחולל.

כאמור שני העבדים יחד עם מטען גופת המת עזבו המקום כפי שהורה להם אדונם, פחדו של זה היה פן יוודע דבר מזימתו ברבים או ליהודים שיעשו מזה פירסום רע לאישיותו של השריף, ובעיני מאמיניו יפגע כבודו.

לכמה מראשי קהילת יהודי העיר וואזן הובאה הידיעה על  מזימתו של השריף, אולם על מנת לשמור על יחסים תקינים  בינם לבין השריף העדיפו לשמור בסוד כל התקרית וכל מה  שתכנן לעשות השריף הגדול של וואזן.

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

 

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראהרבי שלום משאש - בול

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

מפי עוללים ויונקים יסדת עוז

מייסדי ומקימי התלמוד תורה שהכירו את חכמתו וחינו ומעלותיו של רבנו זצ״ל, וכמאמרם ז״ל יבואו טהורים ויעסקו עם טהורים, מינוהו עפ״י בקשת הראב״ד לאחד מן המחנכים בתלמוד תורה. ואכן בהיות רבנו בגיל עשרים ושתים (סוף שנת תרצ׳׳א) החל ללמד, במשך כשנתיים אלו עשה חיל, והצליח בחינוך התלמידים בהצלחה מרובה. לאחר כשנתיים, מונה למנהל הרוחני של קרית החינוך, ופעל להצלחת הת״ת במסירות, מתוך שמחה ודוגמא אישית תורנית נעלה, טיפח את תלמידיו כאילו היו בניו ביודעו שאם אין גדיים אין תיישים, ושזו ערובה להמשכיות עם ישראל. ואכן אודות למרצו ולחכמתו, המקום שגשג פרח והצליח בכמות ובאיכות, והרים את קרנה של תורה.

קנאת סופרים תרבה חכמה

ההתעוררות שדחפה את רבנו להשקיע את מרכז חייו ללמד בתלמוד תורה, היתה גם מקנאת סופרים מהתלמוד תורה שבטבריה של רבי רפאל ביבאס זצ״ל שהיה בא לעיתים קרובות להתרים במרוקו עבור התלמוד תורה שלו בטבריה. ופעם אמר רבנו לעצמו: טבריה עיר קטנה, ויש להם בת״ת מאות תלמידים, ואנחנו עיר גדולה, והת״ת שלנו יש בו מעט תלמידים? גמר אומר בהסכמתו ובעידודו של אביו, להיכנס ללמד ולהרבות חיילים לתורה.

רבנו השתדל להפקיד על התלמידים, מחנכים משובחים, כשהוא מפקח על צורת וחומר הלימוד, תוך כדי שהוא מקפיד על רמת לימודים גבוהה, על עידוד התלמידים המוצלחים וגם החלשים, על הדוגמא האישית של המלמד בברכותיו תפילותיו ובהנהגותיו. לנוכח המצב והצורך ניתנה אפשרות לתלמידי התלמוד תורה ללמוד בשעות אחה״צ צרפתית ושאר למודים, וכך היו מרויחים התלמידים גם תורה, וגם את כל מה שהיו מלמדים בבית ספר האליאנס. (וחם השמש עמוד תטז׳)

וכבוד ה׳ עליך זרח

הודות לאישיותו הדגולה, הפך התלמוד תורה למקום הטוב ביותר למשפחות רבות שביקשו מקום לבניהם, שבו יוכלו להתעלות במסילה העולה בית ה׳. לדאבון לב, הורים רבים נטה ליבם אחר בתי הספר של האליאנס, ומשום כך היה צריך רבנו לחזר אחריהם שיכניסו את בניהם לת״ת ובכך קיים ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״ חיזור זה בא כתוצאה של המתרס השני של בתי ספר האליאנס שהיו מרבים משלחות להורים של הילדים שבית סיפרם כביכול הטוב ביותר לילדיהם, ורבנו בנועם שיחו היה מדבר עימהם על חשיבות התורה וטהרת  הילדים, ושחנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה,  ובעוד דברים שיש בהם טעם והבנה, גם אישיותו ויחוסו הוסיפו לו חן שיהיו דבריו מתקבלים, ואכן רבים היו מסכימים לדברי רבנו, והיו מקבלים עליהם להכניס את ביניהם לת׳׳ת.

אכן רבים רואים בת״ת הנזכר, שבזכותו הם ובניהם וצאצאיהם מסתופפים בחצרות בית ה׳ אלו הישיבות ובתי המדרש, וב״ה נר לאחד נר למאה ועלהו לא יבול, ובאהבת התורה שהושפעו מרבנו עלו ונתעלו רבים מתלמידיו לכהן כאבות בתי דין, רבני ערים, ראשי ישיבות, מלמדים, חזנים, שו״ב, בארץ ובחו״ל, ומכוחו של רבנו ממשיכים הם בעוז ותעצומות להפיץ את אור התורה בכל מקום שהם.

כי טוב יום בחצריך

כשרבנו היה מנהל הת״ת, היתה חופשת הפסח בת״ת רק יומיים לפני החג. פעם אחת ניגש אליו אחד התלמידים ושאלו מדוע לא יתן להם חופשה יותר ארוכה, ענה לו רבנו: הלא שלשת אלפים תלמידים כשלומדים ביום אחד, יוצא בסך הכל כמה עשרות אלפי שעות של תורה ומצוות, א״כ איך אבטל יותר מיומיים. (מפי בעל המעשה רבי יהודה בירדוגו שליט״א)

היה מעורר על כך שהחינוך שהילד מקבל בבית הספר צריך שימשך בבית, ורמז זה בפסוק ׳נעשה ונשמע׳ כלומר נעשה בבית ־ מה ששמענו בבית הספר. (שמש ומגן ח״ג/רד)

טוב אחרית דבר מראשיתו

רבנו שראה חשיבות גדולה במה שאמרו רבותינו שהלימוד הראשון שצריך שיהיה עם הילד, הוא ללמדו את הפסוק ״תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב״ ,ואם כך יהיה, אז כל לימוד שיבוא אח״כ, ואפילו הוא בשאר חכמות ומדעים, יהיה מקודש. מה שאין כן אם החכמה הראשונה תהיה מן החכמות החיצוניות, אז גם כשילמדוהו בבר מצווה את הברכות והפסוקים, רואים שזה נטול כל לחלוחית של קדושה, והזהיר רבנו על כך בספרו וחם השמש עמוד שפא׳/תטז׳ והסביר רבנו שמה שאמרו במסכת אבות בן חמש שנים למקרא, הוא להזהירנו שלא נעשה כמו שעושים היום, שבשנה הרביעית והחמישית, מוליכים את הבנים לבית הספר שלא על טהרת הקודש שהרי כתוב "ובשנה -רביעית יהיה כל פריו קודש״. וכל הזמן היה ליבו כואב, על אותם שהולכים ללמוד מכיתה א׳ בבית הספר האליאנס ונשארים ערומים מתורה לגמרי. וכדי לתקן את הדבר בעוד מועד, נפגש כמה פעמים עם מנהלי בית הספר האליאנס ועל ידי היחסים הטובים שהיו לו עם מנהל בית הספר האליאנס, הגיע איתו רבנו להסכם, שכיתה א׳ לא תהיה בבית הספר האליאנס, אלא רק בתלמוד תורה. ואצלהם יהיה רק מכיתה ב׳, אותם שבכל זאת ירצו ללמוד בבית הספר האליאנס יעברו לשם, ואמר רבנו: שיכול הוא להעיד, שעל ידי כך לא נמצא במקנס אדם אחד ערום מן התורה כלל. (שם)

ש"ס דליטא – יעקב לופו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

חלק נכבד מרבני הקהילה הצפון אפריקאית (בעיקר מהעדה המרוקאית) אימצו את הדימוי של מי ש״ניצלו״ מכפירה ושמד, והם רואים עצמם אסירי תודה ל״מציליהם״. גישה זו שרירה וקיימת גם לאחר הקמת ש״ס והיא שורה גם בקרב הרבנים בקהילה היהודית בצרפת. בספר שלפנינו מתוארת ההשפעה הליטאית על עיצובו של עולם התורה הספרדי/מזרחי בשלוש תקופות: מתחילת המאה ה־20 ועד מלחמת העולם השנייה במרוקו: לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה בעיקר באירופה: ועיצובה של החרדיות ״הספרדית/מזרחית ליטאית״ במדינת ישראל ובכלל זה הקמת ש״ס.

הספר מנסה לתת מענה לשאלות הבאות: כיצד קרה שקהילה מסורתית סיגלה לעצמה אורח לימוד תורה ומסורות לימוד שונות מאלה שירשה מהדורות הקודמים, וכיצד התחולל שינוי כה מהיר באורח החיים הדתי שמאופיין בדרך כלל בשמרנות: כיצד קהילה אשר היתה פתוחה לשינויים ולשילוב לימודי קודש וחול הלכה והסתגרה מאחורי חומות של בדלנות וקיצוניות: מה מקשר בין יהודים ספרדים בעלי חזות אשכנזית במדינת ישראל, בצרפת ובקנדה לבין תהליכים שהתרחשו בקרב יהודי מרוקו בתקופת הפרוטקטורט ולאחר השואה: מה הם אפיוניו של ״הספרדי הליטאי״ ולאן מועדות פניו.

החברה המסורתית והיווצרות האולטרה אורתודוקסיה

החברה היהודית במרוקו היתה חברה מסורתית. המושג ״חברה מסורתית״ אינו ייחודי לחברה היהודית והוא מקובל בסוציולוגיה ובהיסטוריה סוציולוגית. הוא כולל את כל אותן חברות שאמנם אינן פרימיטיביות אך אינן נמנות על החברות מהסוג שבו אנו חיים כיום. המילה ״מסורת״ היא הקובעת. האנשים המתחנכים בתוך החברה המסורתית סבורים שאבותיהם הנחילו להם את כל הדרוש לחיים בעלי משמעות הן במובן המעשי והן במובן העיוני. הפרט יכלכל את מעשיו ויקבע את התנהגותו על פי מנהגי אבותיו. במאה ה־18 היה עניין אחד יסודי משותף לכל ענפי החברה היהודית המסורתית, ליהודי התימני האשכנזי מגרמניה או הפולני: גם כאן וגם כאן מדובר באדם שעיקר שאיפתו הוא צידוקו הדתי, כיצד יזכה בעולמו: ואילו האדם המודרני – עיקר שאיפתו בתחום אחר, בתחום הכלכלה, בתחום רמת החיים וכד׳.

טעות היא להניח ש״החברה המסורתית״ אינה משתנה. דור הולך ודור בא, והשינויים מתרחשים לא רק במהלך חילופי הדורות אלא אף במהלך חייהם של בני הדור הוותיק. ״החברה המסורתית״ היא חברה שמתרחשים בה שינויים, אלא שאין היא חשה שהם מהותיים. היא משימה עצמה כאילו אין בה כל שינוי ותמיד תחפש במסורת בלבד צידוק להתנהגותה ולהתנהלותה. החברה המודרנית לעומתה, מבדילה בין תחומים שונים והישענותה על ערכים מן העבר, מן ההווה, או בעתיד היא פונקציה של היגיון ורלוונטיות. כשאנו אומרים ש״החברה המסורתית״ היהודית היא חברה דתית, פירושו של דבר שהתפיסה הדתית שולטת גם על נהלים של חיי היומיום ולמעשה על כל תחומי החיים.

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

מנהג קזבלנקה

אלישבע שטרית

אלישבע שטרית

ידידים ושכנים מוזמנים ערב ערב, קוראים פרקי תהלים, ואחר כך בשעת חצות, סוגרים דלתות החדר, והאב נוטל בידו חרב ישנה מיועדת לצורך זה, או מכשיר חד כלשהו העשוי מברזל, משתמשים גם בקופיץ של קצבים.

בעוד הנוכחים משמיעים השבועה נגד הג'נון, מניף האב תנופות חרב נמרצות לאורך כותלי החדר, כדי להשמיד, או להרחיק את המזיקים. לאחר מעשה, מניחים את החרב שהשרו קודם לכן במלח, תחת הכר או המזרן של האם, כדי לגונן עליה. בעוד טכס החרב בעיצומו, הנשים זורות קטורת לארבע פינות הבית. הן מקטרות קטורת, קורנית ולענה.

אל בנת מחדייא.

יש להזכיר כי התחדיד נערך רק אם נולד בן זכר, משום שהשדים חפצים בו. אולם כאשר יש בת, המשפחה אומרת ובייחוד הזקנות : אין צורך בתחדיד, אל בנת מחדייא ( הבת מוגנת אליה. השדים אינם מודאגים ממנה כי היא מאוד חלשה מכדי להזיק להם.

מנהג התחדיד נהפך במשך הדורות לטכס דתי מובהק, משום שיש בו הרבה מוטיבים דתיים כגון לימוד הזוהר, קריאת פרקי תהלים, השבעות ותפלות. אחרי שהאורחים הלכו לבתיהם, נשארו בעל הבית ובני משפחתו אשר פתחו בקריאת הפיוט " בר יוחאי.

מתאייל ומעאיין – משלים וחידונים.

אחרי שכל האורחים הלכו, התיישבו בני הבית וקרובי המשפחה ביותר, ועשו גלסא – מסיבה משפחתית פרטית – שבה התנצחו גברים ונשים במשל ובמליצה. אלה היו " חיצים " שהוחלפו בין הגברים לנשים, ובהם דברי חידוד שיש בהם בכדי להעליב.

הם נאמרו בצורת חידונים, משלים ועקיצות, והכל בשפה המדוברת – המוגרבית . הנושאים היו על שירה, אהבה, יופי, עצבות, אושר, ועוד. גבר היה פותח בשירה, ואשה עונה לו גם כן בשירה.

הנה לפנינו דוגמאות של המספרים. על הבדידות בחיים, העוולות שנעשים לבודדים, על הבגידות ודברי התגרות שונים.

הערה אישית שלי – אלי פילו – עלי לציין שהשמעתי את המלים הללו לאמי שתחיה, והיא בלי להתבלבל, ולמרות גילה הלא צעיר, דיקלמה היא את מילות חלק מהשירים הללו, ועוד הוסיפה להם בנעימות. דבר שריגש אותי מאוד עד דמעות.

באשר לטכס התחדיד, ידוע לה לאמי המנהג הזה, אך כאשר אנוכי באתי לעולם, ולמרות תקופת המתנה ארוכה מצד אבי ז"ל ללא ילדים, לא הסכים בשום אופן לערוך טכס זה, למרות שעדיין נהוג היה בהאלמללאח בקזבלנקה לערוך טכס זה.

1 – על בדידותו של האדם, לא רק בחייו אלא גם במותו.

חנא ג'רבא מתוואלפין / ג'רבתנא, נאר אל-ג'רבא יא נאס כ'וואתנא בין לעינין.

אנחנו הגלמודים הרגילים בבדידותנו / ואש הבדידות הו אנשים, צרבה אותנו בין העיניים.

אילא עישנא נרזעו לקבאאיילנא / ווילא מותנא ידפנונא נאס אוכ'רין.

אם נחיה נשוב לשבטנו / ואם נמות\ יקברונו אנשים אחרים.

ווידפנונא פטריק אלמנזורא, וויזיוו בנאת לערב, יזורונא

ויקברונו על דרך המלך\ ותבואנה בנות ערב להשתטח על קברותינו.

וויגולו האד לקבאר מולאה ג'ריב, נזידו עליה מן טראב לאמא ייאכלו אדיב

ותאמרנה, קבר זה בעליו זר בודד, נוסיף עליו חופן עפר, פן יאכלנו הזאב.

אוו דיב א-דיב מאיילו פננאס חביב

הו הזאב אינו חביב.

יסכר פזזנאן אללי וואללאה, ייא מול א-זנאן חללילי באבו / נאכל תפפאח ולינגס אללי טאבו

כי הוא מתנפל ומשתכר בבוסתנים הנקראים בדרכו. הו בעל הבוסתן פתח לי שערו, ואוכל מן התפוחים ומן האגסים שבשלו

ולקלוב אל קאסחין, עלינא ועליכום ועלא מומו ונפיסא ירטאבו

והלבבות הרעים כלפינו וכלפיכם וכלפי התינוק והיולדת, ירגעו. 

ברית מספר 31..ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת..נסים קריספל

התיישבות יהודית בתפילאלת

ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת

כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל

המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל

ביומן שבו תיעדתי את מחקר השדה בנאת התפילאלת, מופיע התאריך: 7.11.98. אף

שהעונה הייתה סתווית משהו, השמש עדיין קפחה. מצאתי לי מסתור מפניה כשאני נשען על שרידי חומותיה של העיר הקדומה "סיגיילמאסה". עיר ואם ששכנה בלב הסהרה בין ובתוך נאות דקלים, צופה על נהר הזיז. אלא שאז רחובותיה שקקו חיים. שיירות טעונות בזהב, מלח ותבלינים, נעו אליה וממנה אל מעבה אפריקה, אל הרי האטלס הגבוהים ואל עבר נמלי הים התיכון. היהודים שחיו בה, הם אלה שניהלו, שינעו, מכרו וקנו והובילו לערי השדה, הים וההר וגם עסקו במלאכות מסורתיות. תלמידי חכמים חיו בה.

רבנים ובתי כנסיות ומדרשות. איגרות נשלחו ממנה אל קהילות בני ישראל בבבל, במצרים ובארץ ישראל. מה שנותר מעיר "הרואית" זו הן חומות. ואף שהן היו בנויות מטין האדמה, הן נשתמרו היטב. עוביין מעיד על חוסנה של העיר. יודעי דבר בקורות העיתים מספרים שהיא נהרסה ברעש אדמה. על עושרה של העיר האגדית סיפר לי האינפורמנט אל מדאני בובקיר, בן 80 ומעלה שהיה פעם שומר בשער המלאח של ריצאני.

אל מדאני מספר שפעם הגיע שולטאן ששמע על עושרה של העיר וביקש לצור עליה. חומותיה היו בנויות אז מגזעי דקלים. העיר שממגורותיה היו עמוסות לעייפה בגרעיני חיטה, לא נכנעה לשולטאן. השליט של סיגיילמאסה ביקש להראות לשולטאן שצר על עירו שהוא מכלה את זמנו לריק ושאין לו כל סיכוי להכניע את העיר במצור. הוא ציווה להוציא אל הצרים עליו דרך פרצה שהייתה בחומה, שור.

הצרים שחטו את השור ומצאו בבטנו גרגירי חיטה ושעורה. אמרו הצרים זה לזה: "אם זאת העיר שחומותיה בנויים מגזעי דקלים ולא מבוץ ובהמותיה "מאולפים" – מוזנים בשעורה ובחיטה (אילעלף – במרוקאית – המוזנים). הרי שאין סיכוי שבעולם לכבוש אותה. אז החליטו לנטוש את הרעיון ולחזור על עקבותיהם.

 עד היום, חומותיה מציינים את עוצם גודלה. מבחינת אורכה, היא השתרעה ממנצוריה לתבועצאמת וברוחבה מעיורפא אל וואדי עיריס. עיר של 4 ק"מ רבועים. על אורכה וגודלה מספרת האגדה המקומית: פעם חיתה בחלק הדרומי של סיגיילמאסה נערה יפהפיה בשם 'תבוע', המלך ביקש לשאתה לאישה. יום אחד הגיעו אליו משרתיו ואמרו לו: "תבוע – צמת", תבוע הנערה צמה, היא אינה רוצה לאכול. אמר להם השולטאן: "אם היא צמה, תתפרו לה 'מנצורייה' ־ כפתאן. לכן, כך אומרת האגדה, אורכה של סיגיילמאסה הוא ממנצוריה לתבוע אמת.

מסיגיילמאסה העיר הקדומה ביותר בחבל התפילאלת, צעדתי לעבר הגרעין הקדום של העיר 'ריצאני', כלומר העיר העתיקה. שער הכניסה אליה, הוא שער המלאח היהודי. השער מסויד בסיד לבן. סמוך לשער, שוכן ביתה של חלימה ובו גרה בעבר משפחה יהודית. חלימה הזמינה אותי להיכנס לביתה. היא סיפרה לי שמיום שנכנסו הערבים לגור במלאח היהודי הם קראו למלאח בשם "קצאר וואד שרפה".

נכנסתי לתוך חצר מקורה. שני עמודים מתומנים נושאים עליהם תקרת עץ וחלון קרוע בחלקה העליון. התקרה מקורה במרישי דקלים.

מָרִישׁ

ת (ז') [ארמית: מָרֵישָׁא] קוֹרָה, לוּחַ עֵץ צַר וְאָרֹךְ לְבִנְיָן (לְגַג, לְפִגּוּמִים וְכַדּוֹמֶה): "הַגּוֹזֵל אֶת הַמָּרִישׁ וּבְנָאוֹ בַּבִּירָה… יְקַעְקַע אֶת הַבִּירָה וְיִטֹּל אֶת הַמָּרִישׁ" (תוספתא בבא קמא י ה). "אַף הֵם מְרִישִׁים מְשֻׁנִּים וְעֻבִּים יְשָׁנִים נוֹשָׁנִים" (ביאליק, אריה ט). "בְּטוּרֵי קַרְפִּיפָיו אֲרֻכֵּי-הַמָּרִישׁ" (אלתרמן, הטור ב 419).

 מהחצר נכנסים לשלושה חדרים קטנים – כעין כוכים. אל מדאני בובקיר שהיה פעם השומר בשער המלאח היהודי, הצטרף אלינו. בקשתי שיספר לי על היהודים שגרו במלאח והוא מנה לי אותם אחד לאחד. כיוון שהתיעוד הזה חשוב והוא יכול לשרת חוקרים בעתיד. אני מביא את שמות המשפחות כפי ששמעתי מפיו של אל מדאני. האינפורמנטים שפגשתי במרוקו, אינם מציינים את שמות המשפחה, אלא את הכינויים או את הייחוס לבית האב.

אל חזאן אל קועילאן ־ היה כנראה רב במלאח איקועילאן, עקר משם ובא לגור במלאח של ריצאני. ילדיו עבדו כחייטים.

מעיר (מאיר) חזאן(רב). סוחר בכתאן(בדים)

הנא אנקיירי – צורף בכסף

 אולאד ארפוע – הגיעו ממזגידא, עסקו בצורפות

 יחיא אל קועילאן סוחר בכתאן

 חזאן סאלי- אל פקי- הכוונה ל באבא סאלי

שמעון ווילד נונו – היה מתקין דליים מעור כדי לדלות בהם מים מבורות, מלאכה מסורתית חשובה שהתקיימה בנאות הדראע והתפילאלת.

 אישו וילדיו ־ צורפים

אולאד עטייה – סוחרים

אולאד דודו מהדי – לימים נודע לי שזו משפחת אילוז – סוחרים

 עקיקו – או עגיגו – צורף ממשפחת אבוקראט. הם שני אחים: דויד ויחיא. דויד נולד "מעייוב" וזה בגלל שהוא גילה את הסוד של ר' שלמה חיון שנפטר, אבל היה מגיע לביתו בכל ערב שבת ומקדש לאשתו.

שמעון חזוט – ממזגידה במקור. – סוחר

 חאכי מאולאד מחילוף – סוחר שהיה מביא סחורה ממראכש

ווילד ארווימי – חדאד – חרש ברזל. – בארץ נודע לי שהוא משה אביחצירא

יחיא אישו – היה עמא – עיוור – משפחת אילוז

 בוסמטא – חזאן גדול – רב גדול

 חאכי באמו ווילד שראט ־ מוכר יין, סיגריות – משפחת חיון

 בחיא אלגזאר – קצב

 יחיא חזאן – נטרפה עליו דעתו

 מאמאן – נטרפה עליו דעתו

מחילוף ווילד אשרא – היה מקיז דם מהצוואר באמצעות שני צינורות נחושת

 דלאיוויה – עושה הדליים- הם היו גם צורפים, חייטים, חרשי ברזל

בוחיריס – בנאי שבנה בתים

 ווילד נונו – היה קברן

 חאכי – משוגע

 חמו – התאסלם

אולאד מאמא – התאסלמו עדיין גרים בריצאני

שמחה בארפוד – התאסלמה ונישאה לקאיד באבא

יחיא ואליהו ארפוע – צורפים, האחרונים שעזבו את המלאח.

אל מדאני מספר שהיו במלאח ארבעה בתי כנסת. אחד היה ממוקם בפתח המלאח, המוסלמים הפכו אותו היום למסגד. אחד של הבאבא סאלי, אחד לא היה מקורה, בית כנסת של קיץ ואחד היה במלילח, המלאח הקטן של ריצאני. היום הוא נקרא בשם 'אחייאתן', היהודים, מספר אל מדאני עזבו בשלושה גלים, בכל פעם 30 – 40 משפחות. במלאח הקטן הוא זוכר את שלמה שהיה ארבאט – מתקן כלי חומר שנסדקו, בעיקר סירי בישול.

כיוון שהיהודים והערבים חיו באותה עת בעניות רבה, לא היה די כסף כדי לקנות

סיר בישול מחומר שיהיה חליפת סיר הבישול שנסדק. שלמה היה מיומן בחיבור הסדקים באמצעות חוטי נחושת. העבודה דרשה מיומנות רבה. היה צריך לקדוח בחומר שני חורים משני צידי הקשת, בלי לשבור את הכלי. דרכם הוא היה משחיל את חוטי הנחושת ומהדק. 'ארבאט' – שם המקצוע בערבית, מעיד עליו שהוא היה מאחה, סוגר.

ביתו של הבאגא סאלי – אל חזאן אלכביר

הסמטה היחידה שהייתה בבעלות משפחה יהודית בריצאני הייתה של הבאבא סאלי. הגג המקרה את החצר המוארת נישא על ארבעה עמודים. עוד בהיות הצדיק בריצאני, הוא חצה את החצר לשתיים. ארון הספרים שהכיל את ספריו כמו הספסל שעליו ישב, נותרו בבית לפליטה. מהחצר נכנסים לשלושה חדרים. חידיגיא חיווא אמינה, מחזיקה עד היום את מפתח ביתו של הצדיק. בבית הכנסת של הבאבא סאלי חיה משפחה שאינה מאפשרת להיכנס אליו. אני הצלחתי לצלם את פתח הכניסה לבית הכנסת כשמעליו עיטור של מגן דויד.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים שומר האש

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

שומר האש

כל היום אני מכניס לתוך האש ומוציא. מבוקר עד ערב, קיץ וחורף, מכניס ומוציא, מכניס ומוציא.

הלחם הוא הפרצוף של גברתו, יש שיוצא עם קרום מוזהב, ויש שיוצא חרוך ובלי ריח, הלחם של זוהרה חליווה תמיד תופח ושזוף, זה לא שהיא עשירה, האבא סנדלר והאמא תופרת, אותו קמח כמו כולן, אותם שמרים ואותם מים, מה שחשוב זה הידיים. ״לידין ג׳לא מן אטעאם״ – הידיים יקרות מהאוכל – כמו שאומרים היהודים.

אני תמיד פה כמו שמש. יום בלי עומר זה תשעה באב או יום כיפור. פותח בארבע בבוקר, כי צריך לחמם את התנור מוקדם. האבות יוצאים לתפילת שחרית, והבנות למאפייה. עד שהשחר מאיר אני כבר שמעתי את חדשות הלילה: את עזיזה חמו תפשו עם בנו של שלמה אסולין מאחורי הגדר והדיין מכריח אותולהתחתן איתה, בנימין עולייל הפסיק לדבר עם אשתו וזה שבוע הוא מסובב פניו לקיר, בוסאפו קנה לאשתו מכונת דיבור ומלמד אותה לרקוד…

זוהרה חליווה באה למאפייה פעמיים ביום, בוקר וצהרים. האמא טוחנת, מנפה, לשה, מניחה את הכיכרות לנוח וזוהרה לוקחת אותן על לוח העץ לעומר אטרראח. עם שתימ־עשרה כיכרות על הראש רואים כמה היא יפה. בשבילה להביא את הלחם למאפייה זה להראות לכולם, את הקומה, השדיים והישבן. אחר כך היא נשארת להתחמם, כי בבית שלה קר ואמא שולחת אותה בכל מיני שליחויות כאילו היתה סביבון. פה היא אוהבת לרכל, לספר ולשמוע סיפורים, לצחוק ולהצחיק, לזרוק פתגמים ומשלים: ״עמל אלכבז פטטבק וכליה תנעבק״ – שים את הלחם בסל ותן לעולם להישרף, ״באס תג׳לב זארתק בכמירתק אובעאפיתק״ – במה תנצחי את שכנתך? בלחם ובאש שלך, ״די כטאק מלגזזאר, כממלו בליבזאר״ – מה שחסר לך מהקצב תשלימי בתבלינים וכו׳ וכר, עד שאחותה הקטנה באה לקרוא לה לקלף את הפול ואת האפונה לארוחת הצהריים, בערב אני מספר לאשה ולבנות על הלחם של היהודיות, של בת הנגר, של בת הצורף, של בת הרב ובת החזן ובת האיכר, זה בטעם תפוז, זה בטעם קינמון, זה בטעם דבש, זה עם ריח ורד וזה עם ריח שושן, אבל הלחם של זוהרה חליווה הוא כמו שאומרים היהודים, טעם המן. שתי הכיכרות בשבוע שאני מקבל מכל משפחה אני מוכר בשוק לכפריים, את שתי הכיכרות של זוהרה אני לוקח הביתה, מהם אני אוכל כל השבוע, טובל בשמן זית, לועס ומעביר אותן לאט לאט דרך הקיבה.

״אידא גאז לחד ולתנאיין רטטבו אלחמיס אלסכאייך, אם עברו יום ראשון ושני תרטיבו את החומוס לחמין, כך אומרות היהודיות ומתחילות להכין את החמין כבר ביום שלישי. ביום שישי החמין מתחילים להגיע מוקדם. האמהות החרוצות שולחות את הבנות כבר בצהריים, האחרונות מגיעות בתפילת מינחה. הסירים עומדים מולי טורים טורים: סירי אמאייל וסירי חרס וחימרגדולים וקטנים, רחבים וצרים, גבוהים ונמוכים, כולם עם מכסה סגור עם בצק מסביב כמו חותם. הכחול זה הסיר של משפחת אזולאי הנגר עם שתי נשותיו ותשעת ילדיו, הלבן הוא של ביידה מרסיאנו האלמנה עם שמונה הילדים, האדום הקטן הוא של רחמה אזווילוז, אשתו החדשה של בן ביהי, חמולת בן חמו מפוזרת בתוך חמולת עולייל והשבט של אסולין בתוך נחמני. הסירים עומדים לפי הסדר שהגיעו, אבל כשאני מכניס לתנור, אני מחליט איזה סיר לשים קרוב לאש ואיזה להרחיק, אלה שקרובים לאש יתבשלו יותר טוב, החמין יהיו מטוגנים ואפויים, האחרים יהיו מיובשים מדי או מרקיים.

במרכז, ממש ליד הגחלים הלוהטות, אני שם, כמובן, את הסיר האדום של זוהרה חליווה. אני מוריד לאש נמוכה בשביל בישול איטי למשך כל הלילה, סוגר את התנור בלוחות ושמיכות והולך הביתה, בדיוק כשמבתי הכנסת נשמעים קולות שיר השירים.

שבת בלי חמין זה כמו חמין בלי שבת. איש לא שוכח עד היום את האירוע הנורא לפני שנים כשעוד הייתי ילד והמאפייה כולה עלתה באש והחמין של כל העיר הפכו לפחם, השבת השחורה – קראו לה – הפכה להיות תאריך בתולדות העיר כמו השטפונות והמגיפות.

פעם רחל טפירו, השכנה של זוהרה, הפילה את החמין שלה בדרך הביתה, הכל נשפך: תפוחי האדמה, החומוס, החיטה, הביצים, הכרעיים, הקורקבנים, המעיים הממולאים, אבל עד שהנערה בוכה ומקוננת מיהרו חברותיה וקראו לאבא והוא בא בריצה עם המשפחה ועם גביע ובקבוק יין, עשה קידוש וישבו לאכול.

בחמין אתה יודע מה הכנסת, אתה לא יודע מה יצא. לך דע אם האש לא היתה חלשה מדי או חזקה מדי ואז כל החישובים משתנים. ביום שבת אחרי ״יגדל אלוהים חי״ הבנות רצות לפה מכל הסמטאות, דופקות על הדלת בשירים: ״עומר מלך החמין, עומר מלך היהודים״, אני פותח את המאפייה והריחות יוצאים החוצה, ממלאים את העיר, כמו אחרי לילה של אהבה, ואני מתחיל להוציא את הסירים מהתנור, קורא בשם הנערה והיא לוקחת את הסיר וממהרת הביתה לפני שיצטנן. זוהרה חליווה לא מתאפקת, שוברת את החותם, מרימה את המכסה ובודקת לפני שהיא הולכת. ריח חזק של קינמון וזעפרן פורץ החוצה, אבל היא לא נותנת לטעום.

ליל שבת אחד ישנתי במאפייה, היה חורף ונהניתי מהחום הנעים ומריחות החמין ונרדמתי, והנה בחלומי עפות אלי כבשות מבושלות ויונים צלויות. פקחתי את עיני, הסתכלתי מסביב ולא ראיתי שום כבש ושום יונה. קמתי ופתחתי את התנור. כל היהודיות של ספרו הביטו עלי. צעירות וזקנות, רק לבחור ולקחת. עומר, תתאפק! אמרתי לעצמי. זאת הפרנסה שלך! תיזהר! סגרתי את התנור וחזרתי לפינה שלי לישון, אבל לריחות אין רחמים. עומר! עומר! קראו לי בקול, אף אחד לא רואה! רק לטעום! קמתי שוב ופתחתי את התנור וכל הסירים רוקדים: קח אותי! אותי! אותי! יותר מכולם קרא לי סיר החרס של זוהרה חליווה בצורת חבית קטנה, רחבה למטה וצרה למעלה והריח – גן עדן. זה טנזייה ללא ספק! טנזייה עם זעפרן וקינמון, איך אפשר לטעות? אני פורץ עם כף העץ הארוכה את הדרך בין הסירים, מושך אותה אלי, מקריב לאפי ומרחרח, רוצה להחזיר אותה למקום, אבל לא יכול, אני שובר את החותם ומסיר את המכסה, ומבעד לאדים – אלוהים גדולים! זוג יונים אפויות עם שומים ובצלים. רק לטעום, אמרתי, ואחזיר את הסיר, זה לא נורא לטעום, הכנסתי את האצבעות פנימה וקרעתי חתיכת יונה ישר לפה, השפתיים שלי נחרכו והעיניים נסגרו בעונג אין מלים, הכנסתי שוב את היד ולקחתי עוד ירך ועוד כנף ועוד חזה רק לטעום, לא לאכול, אבל בשר היונים של זוהרה התנפל עלי, היונים פשוט עפו לי לתוך הפה, נשאבו פנימה עם השומים והבצלים והתבלינים והרטבים, עד שלבסוף ידי נגעה בתחתית הסיר ולא מצאה לא פירור ולא רוטב, לא יונים, לא בצלים ולא שומים. אכן, כמו שאומרים היהודים: ״אלכרס אונאר מאיילהא עבאר״, הבטן והאש אין להם גבול. בלי לחשוב סגרתי את הסירוהחזרתי אותו למקום, אטמתי את התנור והלכתי לישון כאילו הכל היה חלום. למחרת כשזוהרה חליווה באה לקחת את הטנזייה שלה והרימה את המכסה פתחה את הפה בפחד: עומר, מה קרה ליונים שלי? מבולבל עניתי: עפו. עפו? י היא התפלאה, ומה עם השומים והבצלים? שמו על הכנפיים שלהם ופרחו להם…

״מול אלפרראן, ווזהו אלננאר ודהרו אלעאר״ – האופה פניו אל האש וגבו לעריות, כך אומרות היהודיות של ספרו, אבל אני לא כזה, אני רק מתלוצץ ומתבדח איתן, ומאז החמין של זוהרה חליווה לא העזתי יותר, אפילו לא להריח. עכשיו המאפייה ריקה. חמישים שנה בישלתי את היונים ואת הכבשים, עדרים שלמים עברו דרך התנור, לולים שלמים, ארוחות מלכים, מסיבות, חגים, חתונות, הלוויות, אבל הם הלכו. איך יכולתי לדעת שהם הולכים בלי לחזור? מי עוזב כך את הבית שלו? איפה שנולד הוא ואבותיו, איפה שאבות אבותיו קבורים, איפה שהאש שלו. אלוהים שלח את האש של זוהרה לחמם את הקור שלנו. למה הלכה? אני רואה אותה עם החלציים ועם החזה האפוי, ממש טנזייה לוהטת מהתנור, יונה אפויה וריחנית.

אני ידעתי מה יש בסיר של כל אחת, מי נהיה יותר עשיר, מי יותר עני, מי עלה, מי ירד, מי רב עם מי, מי התחתן עם מי, מי מת, מי נולד, מי נסע, מי חזר, מי הגיע, אני ידעתי טעמה של כל אישה וכמו שאומרים היהודים: ״האדא כבזהא – כיף יכון פראסהא״ – זה הלחם שלה, איך תהיה המיטה שלה.

לאט לאט התרוקנה המאפייה, משבת לשבת מספר הסירים פחת, עד אותו יום שישי בו הגיע רק סיר אחד, עמד בודד במקום שפעם עמד גדוד, זה היה הסיר של זוהרה. שנה שלמה הייתי פותח את המאפייה שלי בשביל הלחם והסיר שלה, מדליק תנור שלם בשביל אותה אישה שפעם אכלתי בגניבה את הטנזייה שלה. עד שיום אחד לא הגיעה. חכיתי וחכיתי עד שהשבת נכנסה, שיר השירים לא נשמע והחושך ירד והבנתי שגם היא הלכה.

מסביב בתים ריקים ודלתות סורקות, אבל אני לא סוגר את התנור, ברגע שאסגור – המללאח מת ורק רוחות יסתובבו בו. אז אני ממשיך להדליק, שומר על האש, כל זמן שהאש בוערת, המללאח חי ואולי זוהרה עוד תחזור ותביא את הלחם לתנור של עומר והכל ישוב להיות כמו שהיה.

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים

ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم

خذي شايب يدلعك ولا شاب يولعك

 אוצר פתגמים

ח׳די שאיב ידלעכּ ולא שאב יוַלעכּ.

קחי זקן שיפנק אותך, ולא צעיר שישעשע אותך.

 עצה לבחורה להתחתן עם מבוגר ממנה.

 

خطبوها تعززت تركوها تندمت

 

חיטבוהא תעזזת תדפוהא תנדמת.

בקשו את ידה התגאתה, עזבוה התחרטה.

נאמר על אשה, שהוצע לה בעל וסרבה, אח״כ התחרטה על שהפסידה את ההזדמנות.

״דלת הננעלת לא במהרה תפתח״(בבא קמא פ).

 

 

 

الخيل اعلم بفرسانها

אלח׳יל אעלם בפֻרסאנהא.

הסוסים מכירים טוב יותר את פרשיהם.

 האשה מכירה טוב מאחרים את בעלה

 

خذ آلاصيله ولو على الحصيره

ח׳ד (א)לאצילֵה ולו עלא(א)לחצירֵה.

קח את האצילה גם אם היא על מחצלת.

העדפת האשה האצילה והעניה על בת עשירים ולא מחונכת.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

יוני 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר