תולדות היהודים בצפון אפריקה – כרך ראשון – חיים זאב הירשברג.

נשמח בשמש כשתזרח — כשמחת הד'מי בשבתו.

הד׳מי — איש ההסות — הוא ללא ספק יהודי׳ כפי שמוכיח הנמשל: השבת. אכן יש כ"י שבו הגירסה היא בפירוש — ״היהודי״ . שלא כגורלה של תאהרת עמד לה לםג׳למאםה, הנאה הגדולה בדרומו של עמק זיז׳ ערכה הרב כנמל הפלגה של אורחות גמלים לים החול של הצחרה.

בזכותו היוותה גם מוקד תשוקה למאוויהם המדיניים של הזרים: הפאטמים וגרוריהם מכאן האומיים האנדלוסיים וגרוריהם מכאן, ושל הברברים אדוני הארץ הראשונים. האזור המיר את אדוניו במשך התקופה הנסקרת עתה פעמים רבות ועבר מיד ליד.

אבל מלחמות והפיכות לחוד ועסקי מסחר לחוד. חשיבותה הכלכלית של סג׳למאסה כפתה על כל המעורים בריב עליה להתחשב בה ולאפשר את קיומה. ולכן רואים אנו גם את יהודי סג׳למאסה עוסקים בשלהם בתורה ובקמח.

השאלות המופנות לבבל בענייני הלכה באות על סיפוקן, והגאונים משיבים באמצעות תחנת הביניים — היא קירואן, רב האי גאון משיב פעם בעניין חגבים מתים אם מותרים הם אם לאו — ואל תהא שאלה זו קלה בעינינו י . באזורים שחוגים אלה חשיבות רבה נודעת לחגבים, שהם מאכל עממי עיקרי דווקא בשנות בצורת, רעב ושיבושי דרכים.

לא למותר הוא להזכיר כי גם סג׳למאסה נוסדה מלכתחילה על ידי הה׳ארג׳ים־ הפורשים, ועדיץ היתה היא והאיזור כולו מאוכלסים אנשי כתה זו. וכבר ראינו כי היהודים הצליחו להחזיק מעמד דווקא באזורים מיושבים על ידי בני כתות שונות.

שמענו כי בהתקפותיהם על המגרב התיכון והקיצוני נעזרו הפאטמים באמידים מבית זירי ובגרורים ברבריים מקומיים, שהיו כפופים למרותם של האמידים. זה הטיל חובה על המנהיגים היהודים בקירואן לעמוד על המשמר ולדאוג שלא יאונה רע ליהודים באזורים הנכבשים. במיוחד הייתה דאגה זו על

שכמו של האלוף  רבי יהודה בן יוסף, ראש כלה

. בשיר, שחובר כפי הנראה על ידי איש מפאס, ושנמצא בגניזה, נזכרים גולי עיר זו ובמיוחד בנותיה, שנענשו על מרדן. המשורר האלמוני מודה לאל על שהקים ״למושיע גואל, כאלוף ביהודה, יהודה בן יוסף נשיא אל החושף זרועו, האוסף בני גלמודה״ ודואג להם מהונו .

בקטע אהד מהגניזה מסופר על דרך פתאום שנזדמן לרבי יהודה, שיצא למהדיה, כנראה גם כן בענייני צורכי ציבור"). גם רב האי הקדיש שיר תהילה לכבודו של רבי יהודה בן יוסף. הוא מת סמוך לשנת 1020 ופטירתו עשתה רושם. 

 תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

ייתכן, כי יש לזהות את האלוף ר׳ יהודה בן יוסף עם ר׳ יהודה פאסי בן יוסף, הנזכר ברשימת תשובות רב האי גאון"). מוצאו של האלוף ר׳ יהודה מפאס עלול להסביר לנו למה דאג במיוחד לנפגעי פאס ולא הניח טורח זה לנגיד אפריקה, שלפי הנוהג מתפקידו היה לדאוג להם

ואכן במכתב, שבו מודיעים על פטירתו של רבי  יהודה נאמר בפירוש, שהיה משען ׳לקרובים אליו. ובכל זאת אין להכריע בדבר זהותם של שני ר׳ יהודה בן יוסף אלה באופן מוחלט. בניגוד לצחצוח החרבות ולזעקת שבר שנשמעו מדי פעם במגרב הקיצוני שרר שקט בחלקה המזרחי של אפריקיה, באמירות בני זירי.

בתשובות הגאונים המרובות מאותו פרק זמן, שמהם למדים אנו הרבה גם על מעמדם וחשיבותם

של חכמי קאבס, עיר הנמל שבחוף הדרומי של תוניסיה, אין כל רמז למצוקות או לצרות. מנהיגי הדור עוסקים במשא ומתן של הלכה ומבררים עם גאוני פומבדיתא בעיות, שנודעת להן חשיבות עיונית.

הימים הם זמן שלטונו של הכליף הפאטמי אל־האכם באמר אללה 1021 – 996   או כפי שהוא נקרא במגילה עברית ״ הדן באומר־אל , המולך בארץ מצרים והמשל בפינות הארץ במערב ובמזרח בצפן ובים״".  

בראשית מלכותו התייחס באהדה ליהודים ולנוצרים ואף היה לו רופא יהודי בחצרו, המכונה אל־חקיר

אל־נאפע, כלומר העלוב המועיל ״ . אולם לאחר מכן שינה את טעמו והתחיל רודף באכזריות המה את הנוצרים ואת היהודים במצרים ובסוריה ואת בתי־ התפילה שלהם להרוס ולהעלות באש.

הוא גם גזר על לבוש מיוחד ללא־מוסלמים: בגדים שחורים וכפי הנראה גם נעלים שהורות

והנה אין כל זכר למסע רדיפות זה בארץ המערב, שגם היא הייתה תחת מרותו של הכליף המשתגע, חוץ מרמז קל לנעלים השחורות, שנהגו אז היהודים לנעול ״

שתי סיבות גרמו לכך שהפורענות של אל־חאכם פסחה על ראשיהם של יהודי אפריקיה והנוצרים — עד כמה שהיו עדיין מצויים בארץ — ולא נגעה בהם.

א.   שושלת בני זירי נפלגה בעצם ימי הגזירות וענף אחד קרע חלק מהאמירות במערב והקים את בירתו במצודה קלעת בני חמאד שייסדוה שנים מעטות לפני כן ( 1007 ) .נעיר מיד כי לפי המסורת של רבי אברהם בן דוד היה מוצאו של ר׳ יצהק בן יעקב אל פאסי הרי"ף ״, ה״ אלפס ״, (נולד בעשור השני

או השלישי של המאה האחת־עשרה מקלעת־המאד.

משמע, שכבר שנים מעטות לאחר ייסוד קלעה — כלומר מצודה בלשון הערבית — זו, נקלעו אליה יהודים . ברור, כי בימי פילוג, שהיו מלווים מלחמת־אחים בין שני הענפים, לא היה אמיר קירואן באדיס, שקיבל מאת אל־האכם את התואר ,המשמש גם שם " נציר אל־דולה", כלומר מגן המדינה הפאטמית להוט לחשוף תורפה במדינתו הוא, ולערער את שתותיר! על ידי רדיפות יהודים ונוצרים.

ב.       בימי פורענות אל־חאכם התחילה גוברת בקירואן המתיחות בין שני הפלגים של האוכלוסייה המוסלמית: מאמיני הסונה,  שהיוו את רוב תושבי הארץ, וחסידי כת השיעה, שסמכו יתדותיהם בשליטי מצרים.

לאתר מותו של באדים – 1016 – ירש את העצר בנו אל־מועז הינוקא, שהיה בן שמונה בהגיעו לשלטון

ההמון ניצל הזדמנות זו, ותתחיל — כנראה לפי רמז שניתן לו על ידי מחנכיו ומדריכיו של אל־מועז — להתפרע כלפי השיעים, לשדוד ולרצוח בלי אבחנה ואף אל קדושת המסגדים לא שעה. 

קו לקו – מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל

מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל – 1983

בעריכת פרופסור עמאר הי"ו. 

חכמי קהילת אלג׳יר במאות הט״ז והי״ז חלק ב׳

החכמיה ממשפחת דוראן כמאה הי"ז

במחצית הראשונה של המאה הי״ז שימש ברבנות באלג׳יר רבי יונה בן ר׳ שמעון דוראן. ר׳ יונה שימש כדיין והוא חתום יחד עם הדיינים: ר׳ משה משיש ור׳ אבא מארי בר שלמה דוראן, על הבקשה שהופנתה לנגידי ווהראן, לשלוח את התמורה עבור הוצאות חכמי אלג׳יר בפדיונו של יעקב פריינטי. אחיו של ר׳ יונה היה הרב החכם הדיין ר׳ צמח דוראן, אשר היה נשוי לבתו של דודו ר׳ שלמה דוראן, ר׳ צמח דוראן נפטר בגיל צעיר בשנת שס״ה (1605) כששה חדשים לאחר מות בן דודו צמח בן שלמה דוראן, ר׳ אברהם גבישון קונן על מותם, וכתב על ר׳ צמח דוראן שהיה בקי בשיתא סדרי משנה, וכי יש לו יד ושם בתלמוד ובהגדות״.

החל מתקופה זו קשה להמשיך לעקוב במדויק אחרי בני משפחת דוראן, בגלל ההסתעפות הרבה של המשפחה ומיעוט המקורות. בין חכמי אלג׳יר במחצית הראשונה של המאה הי״ז ניתן למנות את: הדיין ר׳ שמעון בן צמח דוראן ונכדו של ר׳ שלמה דוראן מחבר ״חשק שלמה״ ו״תפארת ישראל״, מבתו ומחתנו ר׳ צמח בן שמעון דוראן, והוא כנראה ר׳ שמעון דוראן החתום בתור חכם ודיין על ההסכמה משנת שפ״ח, העוסקת בבית־המסת של החכם נהוראי. ר׳ שמעון דוראן כתב קינות רבות, המצויות עדיין בכתב־יד, וכן הקדמה לחשק שלמה, ופירוש לפסוק ״וחכמה מאין תמצאי׳ (איוב כח; יב). על מותו כתב ר׳ שלמה צרור קינה ״שמש אורו נאסף״»^.

חכמים נוספים מענף אחר של משפחת דוראן הם הדיין ר׳ בנימין דוראן, ואחיו הדיין אבא מארי דוראן בני שלמה דוראן, החתומים יחד עם ר׳ משה משיש, על מכתב ההמלצה לר׳ חיים קנשינו, להעביר את תרומתו הרמת של אביו המנוח, שיועדה לירושלים לקהילת צפת. מכתב אחר עליו חתום ר׳ אבא מארי ור׳ משה משיש יחד עם ר׳ יונה בד שמעון דוראן הוא המכתב המוזכר לעיל המופנה אל ר׳ חיים קנשינו ור׳ אליהו ששפורטש. ר׳ בנימין ור׳ אבא מארי דוראן אף מילאו את בקשת נגידי ווהראן ר׳ חיים קנשינו ור׳ אליהו ששפורטש, לטפל בעזבונו של סוחר יהלומים ואבני חן בשם יוסף, אשר נפטר באלג׳יר. ממכתבם של שני החכמים מסתבר כי הם התפרנסו ממסחר ביהלומים ואבנים יקרות, תוך מגע עט סוחרים גויים, וקשר מסחרי עם נגידי ווהראן. ר׳ בנימין ור׳ אבא מארי חתמו על ההסכמה משנת שפ״ח בענין בית־הכנסת של משפחת קרשקש. שני האחים השתתפו אף בחיבור הקינות והסליחות לט' באב. ר׳ אבא מארי דוראן כנראה האריך ימים יותר מאחיו, והוא חתום גם על ההסכמה השניה, משנת ת״ז, העוסקת אף היא בבית־הכגסת של משפחת קרשקש. ניתן לשער שאחיהם של בנימין ור׳ אבא מארי דוראן היה הדיין ר׳ צמח דוראן, החתום יחד עם ר׳ שלמה צרוד על מעשה בית־דין משנת ת"ג ועל ההסכמה שהוזכרה לעיל משנת ת״ז "

מן המחצית השניה של המאה הי״ז ידוע החכם ר׳ בנימין בן יונה דוראן, אשר הדים לפעולותיו, דעותיו ומאורעות זמנו מוזכרים בקיצור על ידי ר׳ רי״ש צרור ור׳ יהודה עייאש, ובהם — פסק הלכה בענין מילה, מעשה בית־דין משנת תמ״ב, וכן התנגדותו של ר׳ בנימין דוראן למסירת כספים לנוצרים, לצורך סחר יינות, שמרווחיו נהנו יהודים .

ר׳ בנימין דוראן עמד בקשרים עם חברו אברהם בן עמרם, ששהה בשנת תל"ה (1675) במארוקו וכתב לו משם על השמועות שבאו ממכנאס בדבר התגלות השבתאי יוסף בן־צור, ועל פגישתו ושיחתו עם יוסף בןצור^. בשנת תל״ח שימש בתור פקיד ארץ־ישראל באלגייר וריכז את כספי הנדבות בקהילות המערב וטיפל בהעברתם לארץ־ישראל. כן עמד בקשרי אגרות עם תלמידי החכמים המערביים שבירושלים .

בשנת תנ״ג (1693) חתם ר׳ בנימין דוראן יחד עם ר׳ מסעוד גנון (מהבר ״זרע רב״) ור׳ שלמה בר יוסף דוראן על מכתב לקהילת תוניס, בו הם ממליצים לסייע בכסף לדוד פרירו מצאצאי האנוסים אשר חזר בתשובה, ובדרכו יחד עם בני משפחתו לעלות לארץ ישראל, נשבו על־ידי קורסארים מאלגייר. קהילת אלגייר בסיוע קהילת ליוורנו פדתה את דוד פרירו ומשפחתו מן השבי. ומכיון שהם נותרו ללא אמצעי מחיה וכסף להמשך דרכם, המליצו חכמי אלגייר לסייע להם, המלצה דומה נכתבה גם על־ידי קהילת ליוורנו. ר׳ בנימין דוראן שמר על המסורת המשפחתית המפוארת ולפיכך דאג לשיקום כתב יד של ספר התשב״ץ ולהעתקתו בידי ר׳ משה בר אפרים צרור שנסתיימה בי״א בתמוז שנת תנ״ה ^"

 בסוף המאה הי״ז ובראשית המאה הי״ח פעל באלג׳יר ״החכם השלם״ ר׳ צמח דוראן אשר לפי דברי ר׳ רי״ש צרור החמיר על עצמו בדיני פסח. ר׳ צמח כתב תשובה בענין המתנה שקיבל ר׳ סעדיה זוראפה 

ר׳ מסעוד בן־גנון

ר׳ מסעוד בן־גנון תפש מקום חשוב בהנהגה הרוחנית של יהודי אלג׳יר במחצית השניה של המאה הי״ז. על מצבתו נכתב: ״כי נאסף גלה כבוד הדור… היה לעדה זו מאור עיניים שחה בים התלמוד כרבינא ורב אשי… והרביץ טעמי תורה בתלמידים כמו מאתים…״^. הוא נהג לדרוש בבית־הכנסת הגדול באלג׳יר ומכך משתמע שהוא תפש מקום מרכזי בין חכמי הדור באלג׳יר. דרשותיו נדפסו בספר ״זרע רב״^. בחלק מהן מצוינים תאריכי הדרשה בשנים תל״א (1671), תל״ד (1674), תל״ז (1677) ^.

לפי מסורת שהיתה מקובלת באלג׳יר, לר׳ מסעוד בן־גנון היה חלק רב בפיתוח הדרשות בבתי הכנסת באלג׳יר, ובקביעת הדרשה בשבת בבית־הכנסת הגדול באלג׳יר. לדרשות הללו בא ציבור גדול, הגברים ללמוד והנשים לשמוע. ואכן ספרו הוא ספר הדרשות הראשון שנכתב באלג׳יר ^. הוא היה מקובל, שילב בדרשותיו מאמרים רבים מן הזוהר, ועל מצבתו הדבר נרמז במשפט: ״ירד לפרדס התעודה העלה מכל רמזיה מלוא חפנים״. במסורת מאוחרת יותר נמסר שעסק בנסתרות. לפי אותה מסורת כתב ר׳ מסעוד בן גנון ספרים רבים אולם הם אבדו. אין לנו פרטים על חייו או על משפחתו. שם ספרו ״זרע רב״ נקבע כתנחום על כך שלא היה לו בן^־. ר׳ מסעוד בן־גנון נפטר בכ״ה באדר שנת ״מחתה״ (תנ״ג — ₁₆₉₃

לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר.

ח״ז דימיטרובסקי מגיע למסקנה, שחיבורי חכמי אשכנז, אשר רבי אהרן התפעל מחריפותם והשפיעו עליו, הם ״תוספות גורניש״ אשר נדפסו באותם הימים. לאמור: שיטת האריכות והפלפול נועדה לחקות את הנוהג שהיה נפוץ באירופה ובמזרח, אם כי תוך עיון ביתר חיבוריו נראה שגם בהם נקט דרך האריכות והחרי­פות.

לכן אני נוטה לומר, שהמהדורה הראשונה שחיבר הייתה, מעין רישום של מהלך עיונו בבית המדרש להבנת דברי הספרא, כולל דיון במקורות מקבילים בשני התל­מודים ובדברי הראשונים. מהדורה שנייה הייתה יותר מקוצרת, וכללה רק תמצית דברים שעיקרם הבנת דברי הספרא במקום, מעין פירושו של חברו רבי וידאל הצרפתי ״דרך הקדש״ (הוסיאטין, תרס״ח).

 עם בואו לוונציה ראה שחשיבות הלימוד, הלמדנות והחיבורים נקבעים ונמדדים לפי רוב היכולת לפלפל, להקשות ולתרץ ולהציג כל המשא־ומתן בכתב, ולכן החליט לעבד את המהדורה הראשונה. שהרי לא ניתן לומר שכל חיבוריו הארוכים עברו עיבוד מחדש בשהותו באיטליה, משום שכבר לאחר חודשים מספר לעזיבתו את מארוקו נמסרו חיבוריו לדפוס.

 ״לב אהרן״ נמסר בחודש חשון של שנת השס״ט, ו״קרבן אהרן״— בחודש אלול באותה שנה. חיבוריו ״מדות אהרן״ ו״קרבן אהרן״ היו לספרי יסוד לכל מי שעוסק בתורת י״ג מידות או בתורת כהנים, ומאז הוחדרו פעמים מספר וכל אלה שבאו אחריו שותים בצמא את דבריו. להלן כמה מן ההערכות לאיש ולחיבוריו, שנאמרו מפי חכמי ישראל שעסקו בנושאים אלה במרוצת הדורות.

רבי יום טוב ליפמן הלר, נולד בוולרשטיין, באוואריה, בגרמניה בשנת השל״ט ונפטר בקראקא שנת התי״ד (1654—1579). בפירושו למשניות ״תוספות יום טוב״ (מהדורה ב׳ קראקא, תג—ד), משתמש ב״קרבן אהרן״ ובבא בתרא פרק ח׳ משנה א, ד״ה והאיש את אשתו, כותב: ״ומקרוב נקרב ספר קרבן אהרן והוא ביאור נחמד אף נעים לכל בריתות דתורת כהנים…״.

ר׳ יעקב חאגיז, בן העיר פאס, עלה לירושלים והקים בה ישיבת ״בית יעקב״, שהייתה החשובה בכל קהילות המזרח למן התקופה שלאחר גירוש ספרד, וחיבר הרבה ספרים. נפטר בקושטא בשנת התל״ד (1674). הוא כותב בהקדמה לחיבורו ״תחלת חכמה״ (וירונה, ת״ז): ״והא לך ביאורי י״ג מדות בסדר יפה וברור בדרך הגאון מוהר״ר אהרן אבן חיים בעל מדות אהרן, כי הר״ש [מקינון מחבר ״ספר כריתות״] קצר הרבה ואני באתי להאריך ולקצר. להאריך על ר״ש ולקצר מספר מדות אהרן וכוי״.

רבי גבריאל קונפורמי, בנו של רבי דוד קונפורטי בעל ״קורא הדורות״״, כותב בהקדמתו לחיבורו ״יסוד עולם״ כתב־יד: ״השורש הב' בעניין קלים וחמורים וגזירות שוות בדרך קצרה ממה שנתחדש אצלי כי קצור קצרה ידי מלהאריך בהם כי כבר קדמנו שר וגדול בישראל רב ועצום הוא ממנו הרב הגדול בעל מדות אהרן ז״ל״ .

 ר׳ שלמה מחעלמא, מגדולי חכמי פולין במאה השמונה־עשרה, עסק גם בשאר חכמות ומחבר כמה ספרים, נפטר בשאלוניקי בשנת התקמ״א (1781). בהקדמתו לחיבורו ״מרכבת המשנה״ כותב: ״ובעל קרבן אהרן בספר חמדות הוסיף עשר ידות ובהיקשים הגיוניים גמר אומר דרכי הקל וחומר״ ^.

ר׳ יצחק אייזיק יהודה יחיאל סאפרין מקאמרנא, בחיבורו ״עשירית האיפה״ (לעמבערג, תר״ח = ניו יארק, תשכ״א), תמצת את הספר ״קרבן אהרן״, כדבריו בשער הספר:״זה קרבן אהרן עשירית האיפה על שם הגאון אלקי קדוש בעל קרבן אהרן אשר ירד וצלל במים אדירים עמקי הים והעלה מרגניתא טבתא ונכנסתי אחריו לירד בעמקי ים עליון ורב פנינים העלתי בעזר ה׳״. וכן חזר על זה בהקדמתו: ״וקראתי שם הספר עשירית ה א י פ ה… וגם על שם ק ר ב ן אהרן עשירית האיפה שכל דבריו בענין הספר הזה נכללו בדברי״.

ר׳ אריה שווארץ, 1846—1931, חי בווינה ומתלמידיו החשובים של ר״ז פראנקל וראש הסמינר התיאולוגי היהודי: ״החכמים מבארי המדות הראשונים ניסו ביחוד להציב גבולות לחוקי הק״ו [הקל־וחומר]… התבוננות עמוקה מצד היחס הפנימי שיש בין החוקים האלה ובאור כל אחד מהם באופן ברור, זאת היא פעולת רבי אהרן אבן חיים, אשר בגלל ספריו המחוכמים כבר התפלאו בני דורו על עומק הגיונו. שיטתו בביאור הק״ו [הקל־וחומר] הייתה איפוא למבארי המדות לתורה שלמה, שעליה יסדו הכל את באוריהם״ .

. גם כאשר הייתה, לו הסתייגות מדרך פלפולו העמוק של רבי אהרן, ומשיטתו אשר מפרש כל דבר בכמה אופנים, הרי הוא מלא הערכה לבקיאותו, עומק עיונו וחריפותו: ״רבי אהרן אבן חיים הוא בלי ספק אחד מגדולי מבארי המדות… עלינו לשום לב לדבריו בכל רגשות אותו הכבוד שאנו חייבים לאיש המקדיש את כל רוחו לדרישת התורה ובכל אש חומו ישגה באהבת החקירה הזאת. מודה אני בכל לבי כי הרבה למדתי מרי אהרן אבן חיים ז״ל ובבית מדרשו בפירושו לתורת המדות״ ^.

החיבור ״לב אהרן״ לא זכה לפרסום רב ולא נדפס שנית. הסיבה לכך, כי בחיבוריו ״מדות אהרן״ ו״קרבן אהרן״ היה משום חידוש. הוא הראשון שהרחיב הביאור והעיון על המידות שהתורה נדרשת בהן. והיה בין הראשונים וכמעט הראשון שנדפס פירושו לספרא ^, ובמיוחד שגם כאן האריך והרחיב הביאור מכל אלת שהיו לפניו ושבאו אחריו.

 ופירושו היה חיוני לכל בר־בי־רב הבא לעיין בתורת כהנים. לעומת זאת, ״לב אהרן״ לא היה בו מן החידוש, ומה־גם שהוא רק על הנביאים ולא הרבו ,תלמידי חכמים לעסוק בהם לא לעיון ולא לדרשה, כי מרבית הדרשות בנויות בעיקרן על פרשיות השבוע.

סוף הפרק לתולדות רבי אהרן אבן חיים