מראכש העיר-חביב אבגי

 

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

פנייתו של השר מונטיפיורי, בשנת תרכ"ו – 1866\, שררו נגד היהודים גזירות ההשפלה, נשיאת נעלים על הראש. ולבישת פריטי לבוש מזהים, היו מנת חלקם של היהודים.

מדוב רבסולטאן מחמד ששלט במראכש בין השנים 1859 – 1873, במסמך ששלח מונטיפיורי באחד בפרואר שנת 1864, ביקש שהוד מלכותו, יתן פקודות ברורות יותר, שהיהודים והנוצרים בכל חלקי מלכותו, יהיו מוגנים בהחלט. וששום איש לא יציק להם בצורה כלשהי, בכל הנוגע לביטחונם ולשלוותם, ושייהנו מהיתרונות של כל יתר הנתינים של הוד מלכותו.

וכן מאי אלה זכויות שנהנו מהם הנוצרים החיים בערי הנמלים. הזכויות שנתנו להם מכח " תנאי עומר ". ותשובתו התייחסה רק לבקשת המשפט הראשון התואם את תפיסת האסלאם, בדבר חובת ההגנה על חיי היהודים בלבד.

התוצאות מפנייתו של מונטיפיורי, היו הרעה נוספת במצבם, כי הדרישה הזאת, חרגה מהנורמה של בני החסות שהייתה מקובלת, אמנם ב-5 בפברואר 1880 מסר הסולטאן פקודה מלכותית ובה נאמר : כי יצווה למושלים כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים, שאללאה נתן תחת חסותו.

פרופסור אליעזר בשן ( מורי ורבי אנוכי אלי פילו ), מספר על היסטוריון מרוקאי בשם אנצארי, שהיה מעורב במרכת המדיניות, הכותב : כי יהודי מלונדון בא לסולטאן וביקש " חירייה " כלומר : חירות פוליטית או אמנציפציה ליהודים, אבל המלך כמובן לא העניק להם זאת.

כי עצם ההנחה שסולטאן מוסלמי איזשהו יתכחש לצו הקוראן והשאריעה, בדבר היות היהודים בני חסות של המוסלמים. היא נאיבית מצדו של מונטיפיורי, והבקשה נראתה כהתגרות פרובוקטיבית במסורת האסלאמית.

יש לציין שגם הנוצרים שייכים לקטגוריה הזאת, אבל בהם בתקופה זו לא נהגו כך, נכבד יהודי ממראכש הגיב על כשלונו של מונטיפיורי, באומרו : אם הוא לא הביא אתו תותחים או חיילים, אין תועלת בהגשת תלונות.

המושל מחמד היה בן טיפוחם של הצרפתים, ושכזה אפילו מעלית התקינו לו בארמון, לעלות למעונה של הרעיה אל – בהייא לנוחיותו של " באבא מחמד ", כך ביטא את שמו מדריך תיירים מקומי. הצרפתים יצאו מגדרם להניח את דעתו, כי הוא פתח להם שער למערב הפנימי לביסוס מעמדם.

הבריחה של היהודים מנתיפה למראכש

פרופסור בשן, מביא בספרו " ממזרח שמש עד מבואו " על תעלוליו ועלילותיו של מושל " אנתיפה עיירה במחוז מראכש. ( שנקראת היום וגם מופיעה במפה בשם "פום אל ג'ומעא"

לפרק זה יש לי רגישות אישית שלי אני אלי פילו, יען כי הורי ואבותיהם ואבות אבותיהם הינם מעיירה זו שביקרתי בה כמה פעמים ומכירה היטב, לבטח כעת השתנתה כך אומרים אלו שביקרו בעת האחרונה. שם קבורים סביי וסבותיי משני הצדדים, הן מאמי שתחיה והן מאבי ז"ל.

מסופר שם על רצח של יהודי שכביכול קיים יחסי מין עם מוסלמית ( בהזדמנות אביא בפניכם, קוראים יקרים את הפרק הזה בשלמותו מתוך ספרו של פרופסור בשן ). פרופסור בשן מציין, " הקהילה הגדולה היהודית ששימשה להם עורף ציבורי ודתי הייתה קהילת יהודי מראכש.

בשנים 1877 – 1880 שררה בצורת בדרומה של מרוקו, וכתוצאה מכך סבלו המונים מרעב. מצבם של יהודי אנתיפה היה יחסית טוב, היו ביניהם הרבה יהודים אמידים. יהודי אחד בשם יעקב דהאן, בן שישים וחמש, סייע ליהודים ולמוסלמים כאחד.

בהם הייתה אישה מוסלמית שעבדה כמשרתת אצלו. ועל פי " תנאי עומר " אסור למוסלמים לשרת אצל יהודי. הוא חשב שלא יבולע לו, עקב מעשה החסד שלו לטובת הכלל. אך לא כך חשב המושל שחמד את רכושו, העליל על היהודי כביכול, שהיא הרתה לו, וציווה להלקותו עד מות.

ואכן האומלל דהאן נפטר ורכושו הוחרם. היו שתי גרסאות על מותו, זו של היהודים ושל השגריר הבריטי, שניה של המוסלמים. שהוא מת מות טבעי ללא כל קשר למלקות. אחרי רציחתו לא אפשרו ליהודים להביא אותו לקבר ישראל, ורק אחרי שהקריבו שבע בהמות, ושילמו סכום של ארבע מאות פראנק למושל, יכלו להביאו לקבר ישראל.

הנוהג של שחיטת פרים היה נפוץ נכחתי בילדותי במחזה כזה עת שחטו סנדלרים, עגל לפני חצר ביתו של הפחא אלגלאווי. נראה שהנוהג הזה הוא ביטוי להכנעה ותחינה לבקשה כלשהי. ( הערת המחבר )

לאכזריותו של מושל אנתיפה לא היה גבול, והיא עוררה את זעמם של קהילות יהודי אירופה. הייתה התערבות " אגודת אחים " בלונדון, שביקשו לעורר דעת ראשי ממשלות צרפת ואנגליה, לבקש מהסולטאן לעשות משפט צדק. הם נתנו הוראות לשגריריהם לפעול בנידון.

גם נכבדים מיהודי מראכש פעלו לטובתם. שמונה יהודים ראשי משפחות מאנתיפה, הופיעו בפני שני נוטריונים במראכש ומסרו בעדותם שהזן יעקב דהאן, היה יהודי אדוק בעל צדקה מכניס אורחים, וביתו היה כמו של אברהם אבינו.

הקאייד עבד אללאה זנאני מושל אנתיפה, אסר אותו בערב א' בתמוז, העדים חזרו על עדותם על כל הסיפור. שני הנוטריונים הלא הם סעיד אוחנה, ודו בן ג'ו, שחתימותיהם מאושרים על ידי שלושה מגדולי רבני העיר מראכש, והם כבוד הרב רפאל יוסף חרוש, רבי שלמה אסבאג ורבי יעקב אסבאג.

כעבור שבוע באו עוד שמונה יהודים מאנתיפה, וחתמו בפני שני הנוטריונים על העדות הראשונה, כפי שהיא נמסרה מפי השמונה הראשונים, בה הם מאשרים שהכל אמת. חשוב לציין ששני מסמכי העדויות האלה שהתקבלו במראכש, לא הייתה מטרתם לשכנע את השלטונות בחפותו של הזקן החסיד יעקב דהאן, מטרתם הייתה לעורר את אלה מהיהודים שבידם לפעול אצל ממשלות העולם.

ואחד מאנשי חיל היה כבוד הרב יוסף אלמליח, דיים במוגדור ובעל קשרים טובים עם נציגים דיפלומטים. הוא עשה שהעדויות האלה יגיעו אליהם. הרב היה אמיד ובעל ניסיון במלחמתו במיסיון, ודוברם של סוחרים בפני השלטונות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מאי 2013
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר