גירוש ספרד-ח.ביינארט…שלמה בן ראובן בּוֹנָפֵיד 

מפת גירוש ספרד

גירוש ספרד-ח.ביינארט

כוחה של יהדות ארגוניה לא עמד לה להתחדשות. מספר יהודיה הלך ופחת מאז המגפה השחורה בשנת 1348 והפרעות שבאו בעקבותיה. יהדות זו הוכתה בגזירות קנ״א ועליהן הוסיף ויכוח טורטוסה (1414-1413) וההגבלות שהוטלו עליה על־ידי פרנאנדו מאנטיקירה שהושפע מדרכם ושיטותיהם של האנטי־אפיפיור בנדיקטוס ה־13 וויסנטי פרר. בימי יורשו, אלפונסו הנאור (1416-1458 ;Alfonso el Magnanimo), שאמנם ביטל מקצת מן הגזירות, לא היה כוחה של יהדות זו עמה כדי לנסות ולהתאושש. מעשי אלימות ועלילות לא פסחו עליה. סדריה של הקהילה הראשה סרגוסה נשתבשו, ונתמעט יישובה היהודי והנהגת הציבור היהודי היתה נתונה בידי פשוטי עם, כדברי המשורר שלמה בונפיד: ׳החייטים שופטים והרצענים דיינים׳. ברצלונה היתה ריקה מיהודים וכמוה קהילות נוספות. לא קמה ליהדות מלכות זו אישיות מנהיגה, ותנאי קיומה היו קשים עד לגירוש.

שלמה בן ראובן בּוֹנָפֵיד (נולד בשליש האחרון של המאה ה-14 – נפטר אחרי שנת 1445) היה מאחרוני המשוררים העבריים שפעלו בספרד הנוצרית.

תולדות חייו

שלמה בן ראובן בונפיד נולד כנראה בקטלוניה בשליש האחרון של המאה ה-14. התגורר בתחילה בסרגוסה ואחר כך גם בערים אחרות. אביו טרח להקנות לו השכלה מקיפה והוא רכש ידיעות הגונות בספרדית וברומית ושקד על לימודיו גם כאשר עמד ברשות עצמו. הוא פנה למלומד נוצרי בכדי להשתלם בתורת ההיגיון. על ידיעותיו של בונפיד ועל יחסו לפילוסופיה אנו למדים מתוך ויכוח ארוך ונוקב עם אחד מתלמידיו.‏ בונפיד מנסה להרשים בידיעותיו ומצטט חכמים נוצרים רבים. אפשר להגדירו כמשורר האחרון בספרד שהשתדל להתפרנס מכתיבתו. השירה הייתה ראש מעיניו, ועדות לכך מאות השירים המליצות והאגדות שהשאיר אחריו. לפי דעת החוקרים, נותרו כ-363 שירים המיוחסים לו.‏ הוא היה הצעיר שב״עדת הנוגנים״ (חבורת משוררים שנוסדה על ידי שלמה בן משולם דיפיארה), ולא זכה ליהנות מטובה זמן רב, שכן חלק גדול חברי הקבוצה כמו שלמה בן משולם דיפיארה, וידאל בן לביא ואשתרוק רימוך, המירו את דתם והחבורה התפרקה.

המגפה השחורה שפרצה באזור בשנת 1348גזירות קנ"א (1391) וויכוח טורטוסה (14141413) החלישו את כוחה של יהדות ארגון, מספר היהודים פחת והנהגת הציבור ניתנה בידי אנשים ראויים פחות. המשורר שלמה בונפיד קובל על כך: "וְעֵת יִתְחַתְּנוּ לֹא יִשְׁאֲלוּ אִם / חֲכָמִים הֵם אֲבָל אִם הוֹן מְרִיקִים, "וְנָבָל יַעֲנֶה עַזּוֹת בְּעָשְׁרוֹ / וְגַאְוָתוֹ יְעֻזּוּ בַשְּחָקִים"

מזגו החם של בונפיד לא אפשר לו לשתוק; הוא הגיב בחריפות על כל עניין שלא היה לפי טעמו, לרבות שאלות פוליטיות השנויות במחלוקת, וחיבר שירים על בעיות דתיות ופילוסופיות. הוא גם הִרבה להתערב בעניינים לא לו: כך למשל כתב שיר כדרבנות למקובל משה בוטריל שהתנשא יתר על המידה בנושאיהלכה.‏ היו שראו בו אדם יהיר ומתנשא. היו לו שעות של ייאוש וחולשת דעת שבהן חשב שגורלו של עם ישראל נחרץ, והוא נותר עם הרגשת בדידות רוחנית ופחד שמא לא יהיה המשך לשירה היהודית בספרד: "במותי ימותון ידותן והימן".[דרוש מקור] ומכאן אפשר להסביר גם את רגשות האפוטרופסות שלו כלפי קהל ישראל שאין להם מושיע ומדריך. בונפיד ראה עצמו כמשורר לאומי של תקופתו. מתוך תחושת אחריות הוא מוכיח ומנחם את עמו ומתלונן בפני הקב"ה.‏ שיריו מלאי סמכות וניסיונות לנחמה.
עיקר גדולתו היא בתחום הפיוט. חלק ניכר משירתו הוא אישי בתכלית. בונפיד מתנה צרותיו באזני ידידיו, משדל נדיבים לשלם לו את שכרו, מגן על זכויותיו ואף שר על אהבתו לנשים. שיריו אינם מסוגננים כדרך רוב המשוררים באותה תקופה, אלא מביעים את תאוות לבו ולבטיו האמתיים. לדוגמה, אחת מאהובותיו לא הייתה יהודייה, הוא אינו מסתיר זאת אלא משתדל ללמד זכות על רגשותיו אליה. גם בשנות העמידה והזקנה לא נס ליחו, ולבו הלך שבי אחר בחורה צעירה בשם מלכה סול. הוא חיבר לה שירי אהבה ובגללם הסתבך עם ידידיו. קרובי הנערה החליטו להרחיקה ושלחו אותה באנייה לסיציליה; לבונפיד לא נשאר אלא לשאת קינה מרה על פרידה זו.‏

עד שנות ה-40 של המאה ה-15 התגורר בונפיד בסרגוסה, ומעמדו היה מבוסס למדי. אז בא לעיר איש מסיציליה בשם יוסף ישועה, שקנה את לבם של פרנסי העיר ודחק אותו מכל עיסוקיו. בונפיד היה אנוס לברוח לעיר בלצ'יטה (Belchite) שמדרום-מזרח לסרגוסה. משם פתח בפולמוס חריף ביותר עם אויביו, באמצעות פרסום מיוחד, "קונטרס המליצות והשירים נגד נכבדי סארגוסה", שבו תקף באופן ארסי ביותר את שבעת פרנסי העיר. כוחו הסאטירי של בונפיד היה גדול, והוא הראה את יכולתו בתיאור התעלולים של אויבו יוסף ישועה וברישום אופיים של הפרנסים ובהעברת תמונות מהוויי מחיי הקהילה:

 

(שורה 14) "הָרִאשׁוֹן מֹשֶׁה עָפְיָה הַמִּתְנַשֵׂא לְכֹל… עוֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְּיֹשֶׁר"
(שורה 24) "וְהַשֵּׁנִי אַבְרָהָם אַבִּיוּד … שְׁפִיפוֹן עֲלֵי אֹרַח וְעָרוּם כַּנָּחָשׁ"
(שורה 31) "וְהַשְּׁלִישִׁי דּוֹמֶה לְעוֹרֵב וְכוּשִׁי הוּא מֹשֶׁה בֶּן-יִמִין… גֹלֶם בְּלִי צוּרָה".‏

 

נראה שמזגו של בונפיד והאינטרס האישי גרמו לו להגזים מאוד בתיאוריו, שכן יוסף ישועה לא רק פסק הלכה, נשא דרשות ושמש כמורה הוראה, אלא גם לימד מדעים שונים ומשך לשיעוריו הרבה תלמידים. ר' יצחק אבוהב (1433–1493) מזכיר את יוסף ישועה מתוך יראת כבוד, וגם התעודות מגלות כי 'Rabi Jucef ben Jesua' קיבל זכויות כלכליות ביצור יין בשנת 1464.

במחצית הראשונה של המאה ה-15 נערכה בעיר אגראמונט (Agramunt) שבקטלוניה חתונה מפוארת,  בונפיד שלח מפרי עטו לחתונת ידידו, הוא לא הסתפק בשיר אחד אלא שלח 4 שירים. שיריו נוטים לתיאורי יתר, ובזכותם אנו יכולים לעמוד על פרטי המנהגים של טקסי הנישואים ועל עולם ערכים של החברה בתקופה זו. מאפיינים אלו של הרחבה על די תוספת פרטים רבים והעושר הריאליסטי של תיאור החפצים משולבים עם דברי מוסר מתובלים בפתגמים ונקיטת עמדה של הטפה. כל אלה היו מסימני ההיכר של חברי "עדת הנוגנים", חידוש שהחל כבר בימי דיפיארה. בונפיד היה ממשיך נאמן של שושלת משוררי ספרד הנוצרית, שהמזיגה של חידוש ומסורת הייתה ממאפייניהם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2013
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר