המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים
שאול סירירו. 
המאה ה-17. בקובץ ליקוטים קבליים, שנכתב בצפון אםפריקה במאה ה-18, נמצא : " כתב בספר התפוח לכבו הרב שאול סירירו זצ"ל וזה לשונו : דע בני כי המקובלים ידועים….יע"ש, עד כאן מצאתי כתוב בפירוש ישן, נמצאות סגולות וקמיעות ממנו.
שלום בוזאגלו בן משה בן שלום.
מגדולי הקבלה במזרח, יליד מראכש. בערך בשנת 1745 היגר ללונדון, ונפטר בה בשנת 1780. רבותיו בקבלה היו : רבי אברהם אזולאי, רבי יעקב פינטו, רבי ישעיה הכהן ורבי יעקב גדליה. כן הוא מזכיר את רבי חיים בן עטר הזקן, שנפטר בשנת תפ"א כמי ש " בסוף ימיו למדתי ממנו כמה דברי חכמה. פירושו לזוהר, שדרך אגב, הוא הפירוש המלא לזוהר שראה ראשונה אור הדפוס, " מקדש מלך " אמשטרדם, נוטה מצד אחד לפשט, ומצד שני לקבלת האר"י.
הספר נפוץ מאוד בחוגי המקובלים ונדפס תשע פעמים. א' יערי מוסיף, כי ספר זה הוא " הפירוש על הזוהר הנפוץ ביותר בחוגי החסידים, ואף אלה מבין החסידים שפסלו את דברי " חמדת ימים " לא פסלו בגללו את " מקדש מלך ", המביא את דברי " חמדת ימים " פעמים הרבה.
אף ייזכר כאן, כי במהדורת זאלקוויא, תקנ"ג של " מקדש מלך " באו הסכמות של רבי לוי יצחק מברדישטב ורבי ישכר דב מזלאטשוב. חיבוריו הקבליים האחרים הם : " הדרת מלך ", פירוש לורייאני על מאמרי זוהר עמוקים.
" פני מלך, הוד מלך, כבוד מלך ", פירוש על ה " אידרות " ועל " ספרא דצניעותא " , " כסא מלך " פירוש על " תיקוני הזוהר.
גרשם שלום, באנציקלופדיה עברית, כרך כ"ט : כדוגמא ליחס ההערצה אליו מבן שמנו אביא דווקא מפי אדם שאינו שייך לעולם הקבלה. רבי אברהם בן רבי שלמה מהאג, ערך דיון הלכתי בנושא רפואי, והוא כותב בין היתר : " ועוד אני כותב ראיה זו על הספר, בא החכם מן המערב ה"ה ידידי האח נפשי החכם השלם המקובל האלוף כבוד הרב שלום בוזאגלו נר"ו, בעל המחבר מקדש מלך…והגיד לי שבארצות מערב וכו…..
רבי שלום בוזאגלו כותב בהקדמת למקדש מלך : " ותורה מחזרת על אכסניא שלה ובעיר מארואיקוס מצאה בית וקן לה אשר שם שתה אפרוחיה הלומדים מתוך דוחק וחמס…ובראשם הרב הגדול המפורסם חסידא דקדישא המקובל האלדי כבוד הרב אברהם אזולאי זלה"ה.
לרב לי עשיתי ממנו זאת החכמה למדתי, ובספר הזה בשם מורינו לו הזכרתי. כי לכבוד הרב זלה"ה בשם הרב סתם קראתי. ומתלמידיו הרבניים לחברים לי קניתי, וגם מהם סתרי תורה למדתי. מהם אשר המה חיים עדנה…ה"ה מעלת החכם השלם המקובל האלוהי כבוד הרב יעקב פינטו…ומהם נוחי נפש…ה"ה מעלת החכם השלם כבוד הרב ישעה כהן.
וארי דבי עילאי דיתיב בתוואי לבאי הנמנה תמיד לכל דבר מצווה, ויחדיו ימתיקו סוד תורה באהבה ואחוה, הוא אחד המיוחד מבני עליה, מעלת החכם השלם הדיין המצוין כבור הרב יעקב גדליה זלה"ה
מפטיר והפטרה פרשת ואתחנן – שבת נחמו
מפטיר והפטרה פרשת ואתחנן בנוסח יהודי מרוקו
עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
ותהליך קליטתה בארץ ישראל
עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור
במסגרת הקורס :
ציונות ועלייה מצפון אפריקה
תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986
המביא לאתר : אלי פילו
באדיבותו של מר יעקב וימן
באותה תקופה התארח בעיר שד"ר מארץ ישראל. כמנהג המקום, התנהל מכרז בין אנשי הקהילה על אירוח השליח. הערת המעתיק – מנהג זה היה נפוץ בין יהודי מרוקו אשר ששו לארח שליח מארץ הקודש. שליח זה נחשב בעיני תושבי המקום כבקיא בתורה ובהלכה, ולא פעם השליח נדרש לפסוק דין או לפשר בין שני בעלי מחלוקת. עד כאן הערת המעתיק.
תמורת 15 פרנק שהתחייב לשלם לחברת הזוהר בצפרו זכה מימון סודרי בכבוד האירוח. בחג הסוכות תר"פ הגיע השליח לבית המשפחה ולכבודו, ולכבוד שאר האורחים, נשחט כבש. אירוח השד"ר לא היה דבר פשוט.האב שהיה רוכל לא יצא לעבודתו כל תקופת שהותו של השליח בבית. שלושה חודשים המשפחה התקיימה מהמאכלים הרים שאוחסנו במרתף הבית – שקי קמח, חביות שמן , דבש ויין.
כאשר עמד השליח לעזוב, שאל את האב במה לברכו, ענה לו מימון : ברך אותי שאזכה לעלות בקרוב לירושלים. השליח ברכו ואכן זמן קצר אחר כך החל מימון סודרי בחיסול רכושו ושותפותו בעסק הרוכלות והמסחר. בראשית שנת תרפ"א עזבה משפחת סודרי את צפרו בדרכה לארץ הקודש.
כך ספרו יצחק צבע ויעקב סודרי על התנהגות משפחותיהם, ומשפחות נוספות מהקהילה, לקראת העליה לארץ ישראל. כל משפחה וסיפורה היא. אולם מטרתם הייתה אחת, ובשנת תרפ"א עלו מהעיר צפרו 24 משפחות לארץ ישראל. עליה זו משמשת נושא לעבודתי.
דוד כהן, המסכם את שנות שלטונו של גנרל ליוטה במרוקו, כותב ע " יציאת פאס " ומוסיף כי כוונתו לעליית יהודים מפאס וצפרו בשנים 1921-3. ניסיונה של עלייה זו להשתקע בארץ ישראל הוא, לדעת כהן, " כישלון חרוץ " גם צבי יהודה, הבודק את הארגון הציוני במרוקו עד קום המדינה, קובע כי העלייה מפאס ומצפרו בשנים 1921-23 ….נכשלה.
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
PAGES DE L'HISTOIRE DES JUIFS DE SAFI
Pour satisfaire aux exigences du ministre plenipotentiaire espagnol Merry y Co loin, on entama les preparatifs pour l'execution de la sentence, en presence du pacha de la ville, de nombreux representants des consulats des pays etrangers installes a Safi et aussi des soldats des deux navires ancres 
dans la rade.
Au matin du 3 septembre 1863 , la peine de mort du juif Youssef fut appliquee, sur la place de la ville de Safi. Une autre source affirme que cette mise a mort fut faite par les soldats des navires espagnols precites. Suite a ces evenements, il fut interdit aux juifs de traverser la rue ou se trouvait le consulat espagnol. Le vice-consul espagnol alia meme jusqu'a chasser les juifs qui y habitaient.
Le second accuse, le juif Elias, fut conduit sur l'un des navires de guerre a Tanger ou les ambassadeurs des pays etrangers au Maroc avaient leurs sieges. Le 13 septembre, il subit le meme sort que Youssef: il fut decapite sur la place publique pour satisfaire l'orgueil et l'arrogance de l'Espagne, pour laver la pretendue atteinte a son honneur et pour que les representants (ambassadeurs et consuls) etrangers constatent de visu combien l'Espagne etait crainte et respectee au Maroc et combien ses volontes etaient obeies
A peine le pays avait-il repris son souffle apres ce probleme et mis fin a ses consequences, qu'une nouvelle crise inattendue surgit.
II decoula de la condamnation des deux juifs et de la fagon humiliante dont elle fut executee, un bouleversement au sein de la communaute juive de Safi qui representait alors, environ le tiers des habitants de la ville. Ils se mirent, d'apres un rapport du gouverneur Benhima, – a tuer les juifs sous protection… sous des pretextes mensongers– – De meme, une agita-tion colereuse naquit parmi les juifs de Tanger apres ce qu'ils avaient vu et entendu. Leurs notables et leurs personnalites communiquerent les nouvelles aux organisations juives en Europe et en Amerique, lancant des appels au secours aux gouvernements europeens, principalement britannique et frangais; ils contacterent des personnalites juives influentes comme Sir Montefiore, Adolphe Cremio et le Baron de Rothschild. La presse europeenne se mit a attaquer avec force l'Etat espagnol, l'accusant de fanatisme religieux et de barbarie. Les organisations juives en Europe et en Amerique publierent" des rapports emouvants sur la situation des juifs au Maroc; le sultan lui-meme ne fut pas epargne par ces attaques violentes, ni ses ministres, ni ses gouverneurs "
Certains pays europeens n'hesiterent pas a exploiter cette affaire au plus haut niveau pour leurs interets coloniaux. La France, l'ltalie et l'Angleterre exprimerent leur colere par la voix de leurs representants a Tanger. L'Angleterre considera le jugement des deux juifs comme injuste. A ce propos, l'adjoint de son representant a Tanger s'exprima, dans un arabe defectueux " La condamnation a mort de ces juifs a ete executee avec hate, et sans tenir compte des lois en vigueur dans le jugement. Si c'est ainsi, il n'en sortira que le mecontentement de la Grande-Bretagne et de ses sujets qui aiment le sultan.
Par suite des violences et de la succession de ces evenements et de leurs developpements, emergea une celebre personnalite juive en vue, Sir Hai'm Moses (Moussa) Montefiore qui proposa sa mediation pour contenir l'affaire des juifs de Safi et y mettre fin, de facon a retablir la situation de tous les juifs du Maroc.
Toutes les organisations juives europeennes donnerent leur benediction a sa proposition. Le gouvernement de son pays lui accorda son approbation et sa sollicitude. Cela l'encouragea et le rassura a tel point qu'il se mit a devancer les evenements, declarant avec conviction et calme, qu'il considerait sa mission reussie, sans exageration et sans reserve. Probablement, son optimisme etait-il du a :
L'Angleterre, qui encourageait et suivait l'initiative de Montefiore, se presentait, contrairement a la France et a l'Espagne, comme etant l'amie du Maroc. Et en fait, son representant a toujours " ete le conseiller du sultan qui lui demandait son avis dans de nombreuses affaires Internationales, et meme dans des affaires internes "
2 L'Angleterre etait a cette epoque le pays europeen qui avait le plus de penchant et de bienveillance pour les juifs. La reine Victoria, contemporaine de ces evenements – dont la mere etait juive de la famille des Sealfeld -, employa pour cette raison tous les moyens dont elle disposait, en consideration et en pouvoir, pour donner aux juifs de son pays plus de droits, leur accordant « l'egalite dans les droits civils et dans les fonctions politiques avec leurs concitoyens.
-3 Les organisations et les personnalites juives qui avaient ceuvre pour faire bouger l'opinion publique europeenne, reussirent a amener beaucoup de gouvernements a sympathiser avec l'affaire des juifs marocains, au point que l'Espagne exprima ses regrets et declara etre prete a renoncer a ses droits dans cette affaire.
־ L'initiateur de la demarche, Sir Montefiore, connu pour sa defense des juifs ou qu'ils se trouvaient dans le monde, etait d'origine marocaine
II etait de la famille juive Sebbagh, venue du village Oufrane dans le Souss [Ifrane de 'Anti-Atlas] a Essaouira. II avait des liens d'alliance avec des familles marocaines dont Jdala, Medina et Aflalou.
הד'ימים – בני חסות – בת – יאור
הד'ימים – בני חסות
יהודים ונוצרים בצל האסלאם
בת יאור
תהליך הקולוניזציה
סיערוב השטחים שכבשו המוסלמים התנהל בשני שלבים:
- ג׳האד — כיבושם הצבאי של שטחים וסיפוחם, על־פי כללים ספציפיים ובהישען על רעיון של בחירה המצדיק השתלטות על העולם כולו:
- ד׳ימה — משטר של נישול וקולוניזציה, שתכליתו לשמר ולהבטיח את שליטתו של האסלאם המנצח.
לעתים קרובות משווים את מצב המיעוטים בארצות נוצריות עם גורל הד׳ימים בצל האסלאם, אף שאין טעם בהכללות כאלו המקיפות שטחים ופרקי־זמן עצומים. מוטב שלא לחפש קווים של דמיון בין מזרח למערב אלא להסב תשומת־לב להבדל אחד מהותי. בשתי המאות הראשונות לכיבוש, ועל־כל־פנים בראשיתו, היו הערבים עצמם מיעוט. כדי לאכוף את חוקיהם, את לשונם ואת תרבותם הזרה על ציביליזציות עתיקות־ימים, מוכרחים היו ללכת עקב בצד אגודל.
אילו התקוממו כל האוכלוסיות שהוכנעו היה הדבר מעמיד בסכנה את הצלחת הכיבוש הערבי. ההיסטוריון בלאדֻ׳רי מספר שכאשר נפלה עיראק בידי הכובשים הערבים ביקשו החיילים לחלק ביניהם את חבל סַוַאד. הח׳ליף עומר התיר להם לחלק את השלל, אך פקד להניח את האדמה ואת הגמלים לאיכרים המקומיים כדי שיסופקו צרכיהם של המוסלמים: ״אם תחלקום בין הנוכחים לא יישאר דבר לבאים אחריהם״. ועלי, חתנו של הנביא, אמר בענין האיכרים הלא־מוסלמים בסואד: ״הניחום למען יהיו מקור הכנסה ועזר למוסלמים״. ואילו סולימאן בן יסאר הסביר:
עומר הניח את חבל סואד לדורות־יבואו, ובתושבים נהג כבבני־ד׳ימה ג׳זיה גובים מהם וח׳ראג׳ מאדמותיהם. לפיכך הריהם בגדר ד׳ימים ואי־אפשר למכרם כעבדים. (ראה תעודה 2)
כאן רואים אנו בבירור את ההבחנה בין ג׳האד לד׳ימה. השלל, שהוא שכרו המיידי של ג׳האד, כולל עבדים מקרב הנכבשים, בו־בזמן שרוב המנוצחים, הקשורים בחוזה הד׳ימה, ממשיכים במילוי תפקידם הכלכלי לאורך־ימים ומפרנסים את ציבור הכובשים המוסלמי (תעודה 3, הליכי־קרב). יש לזכור שהערבים לא המציאו את המסים שהעלו הד׳ימים לכובשים אלא רק שימרו ותיקנו את מערכת־המסים של קיסרות ביזנץ.
אותו בלאד׳רי מספר שבעבר היו היהודים שבסוריה (לרבות ארץ־ישראל) בחזקת בני־ד׳ימה בעיני הנוצרים והוצרכו לשלם להם ח׳ראג׳ על אדמותיהם.הד׳ימה הכשירה את הקרקע להשתלטות הערבים בתחומי המדיניות, הכלכלה, הדת והתרבות. זכויות־הכיבוש האלוהיות הפכו את הארצות הזרות ל״שטחים ערביים״ ואילו הסיערוב ביסס את ההישגים הצבאיים.
עמים כבושים שהתקוממו, כגון קופטים, ארמנים, ברברים ופרסים, נטבחו או הוגלו מאיזור לאיזור בעוד הבדווים שפשטו ובאו גלים־גלים התאחזו בשטחים שהתרוקנו מיושביהם, שהרי המדינה הפקיעה לרשותה את האדמות והאוצרות בחבלים שנכבשו. מדיניות־קבע זו של איכלוס ערבי צימצמה את הפער המספרי העצום בין צבא־הכיבוש לעמים הנכבשים, אשר ככל שהורע מצבם נעשו מקור לכוח־אדם זול שאפשר להעסיקו בעבודות הפחותות ביותר.
לדעתם של חכמי־משפט מוסלמים מימי־הביניים היו הד׳ימים נסבלים מפני שתועלתם לכובשים היתה עודפת על נזקם. הד׳ימים בכללם, שמומחים היו בבנייה, בספנות, בחקלאות, ברפואה, במדע ובאמנות, שהערבים יכלו להטיל עליהם מס ולקחתם בכל עת לעבודת־כפייה, הקנו לכובשים את האמצעים והמשאבים הנחוצים לחיזוק החברה המוסלמית ולהמשך הג׳האד.
ודאי, גם המוני המוסלמים סבלו מעריצותה של הכת הצבאית. רעב, מחסור ועושק הביאו לידי מרידות הרבה. ובכל־זאת יש להבדיל בין צרות אלו, שנבעו מקלקלותיו של משטר מדיני נתון, לבין הרדיפות הממוסדות של בני הד׳ימה, שהתקיימו בשוליו של אותו משטר.
אף־על־פי־כן אין לשכוח את החדית׳ים המרובים שהזכירו לרשויות המדיניות המוסלמיות את עיקרי החסד והרחמים שהעמיד מכונן האסלאם:
״המענים את הבריות בעולם עתיד אללה לענותם״; ״הישמר לך מפני תחינתו של העשוק, כי אין מחיצה בינו לבין אללה״; ״כל שיהרוג מעלה־מס( ד׳ימי) לא יריח ניחוחו של גן־עדן, הגם שניחוחו של זה פושט למרחק ארבעים שנות הליכה״.
לפני מותו אמר עומר אבן-ח׳טאב לח׳ליף העתיד לבוא אחריו [עֻת׳מאן]:
ושוב אני שולח לך המלצות באשר לעם (״הכתב) שתחת חסות אללה ושליחו; יש לקיים בנאמנות את ההסכמים שנעשו עמהם, להילחם להגנתם ולא להטיל עליהם מעמסות שלמעלה מכוחם. אגב סיור בארץ־ישראל שיחרר עומר כמה ד׳ימים שהתעמרו בהם משום שקצרה ידם מלשלם את מס־הגולגולת.
סיערוב השטחים שכבשו המוסלמים התנהל בשני שלבים:
- ג׳האד — כיבושם הצבאי של שטחים וסיפוחם, על־פי כללים ספציפיים ובהישען על רעיון של בחירה המצדיק השתלטות על העולם כולו:
- ד׳ימה — משטר של נישול וקולוניזציה, שתכליתו לשמר ולהבטיח את שליטתו של האסלאם המנצח.
לעתים קרובות משווים את מצב המיעוטים בארצות נוצריות עם גורל הד׳ימים בצל האסלאם, אף שאין טעם בהכללות כאלו המקיפות שטחים ופרקי־זמן עצומים. מוטב שלא לחפש קווים של דמיון בין מזרח למערב אלא להסב תשומת־לב להבדל אחד מהותי. בשתי המאות הראשונות לכיבוש, ועל־כל־פנים בראשיתו, היו הערבים עצמם מיעוט. כדי לאכוף את חוקיהם, את לשונם ואת תרבותם הזרה על ציביליזציות עתיקות־ימים, מוכרחים היו ללכת עקב בצד אגודל.
אילו התקוממו כל האוכלוסיות שהוכנעו היה הדבר מעמיד בסכנה את הצלחת הכיבוש הערבי. ההיסטוריון בלאדֻ'רי מספר שכאשר נפלה עיראק בידי הכובשים הערבים ביקשו החיילים לחלק ביניהם את חבל סַוַאד. הח׳ליף עומר התיר להם לחלק את השלל, אך פקד להניח את האדמה ואת הגמלים לאיכרים המקומיים כדי שיסופקו צרכיהם של המוסלמים: ״אם תחלקום בין הנוכחים לא יישאר דבר לבאים אחריהם״. ועלי, חתנו של הנביא, אמר בענין האיכרים הלא־מוסלמים בסואד: ״הניחום למען יהיו מקור הכנסה ועזר למוסלמים״. ואילו סולימאן בן יסאר הסביר:
עומר הניח את חבל סואד לדורות־יבואו, ובתושבים נהג כבבני־ד׳ימה ג׳זיה גובים מהם וח׳ראג׳ מאדמותיהם. לפיכך הריהם בגדר ד׳ימים ואי־אפשר למכרם כעבדים.
כאן רואים אנו בבירור את ההבחנה בין ג׳האד לד׳ימה. השלל, שהוא שכרו המיידי של ג׳האד, כולל עבדים מקרב הנכבשים, בו־בזמן שרוב המנוצחים, הקשורים בחוזה הד׳ימה, ממשיכים במילוי תפקידם הכלכלי לאורך־ימים ומפרנסים את ציבור הכובשים המוסלמי (תעודה 3, הליכי־קרב). יש לזכור שהערבים לא המציאו את המסים שהעלו הד׳ימים לכובשים אלא רק שימרו ותיקנו את מערכת־המסים של קיסרות ביזנץ.
אותו בלאד׳רי מספר שבעבר היו היהודים שבסוריה (לרבות ארץ־ישראל) בחזקת בני־ד׳ימה בעיני הנוצרים והוצרכו לשלם להם ח׳ראג׳ על אדמותיהם.הד׳ימה הכשירה את הקרקע להשתלטות הערבים בתחומי המדיניות, הכלכלה, הדת והתרבות. זכויות־הכיבוש האלוהיות הפכו את הארצות הזרות ל״שטחים ערביים״ ואילו הסיערוב ביסס את ההישגים הצבאיים.
עמים כבושים שהתקוממו, כגון קופטים, ארמנים, ברברים ופרסים, נטבחו או הוגלו מאיזור לאיזור בעוד הבדווים שפשטו ובאו גלים־גלים התאחזו בשטחים שהתרוקנו מיושביהם, שהרי המדינה הפקיעה לרשותה את האדמות והאוצרות בחבלים שנכבשו. מדיניות־קבע זו של איכלוס ערבי צימצמה את הפער המספרי העצום בין צבא־הכיבוש לעמים הנכבשים, אשר ככל שהורע מצבם נעשו מקור לכוח־אדם זול שאפשר להעסיקו בעבודות הפחותות ביותר.
לדעתם של חכמי־משפט מוסלמים מימי־הביניים היו הד׳ימים נסבלים מפני שתועלתם לכובשים היתה עודפת על נזקם. הד׳ימים בכללם, שמומחים היו בבנייה, בספנות, בחקלאות, ברפואה, במדע ובאמנות, שהערבים יכלו להטיל עליהם מס ולקחתם בכל עת לעבודת־כפייה, הקנו לכובשים את האמצעים והמשאבים הנחוצים לחיזוק החברה המוסלמית ולהמשך הג׳האד.
ודאי, גם המוני המוסלמים סבלו מעריצותה של הכת הצבאית. רעב, מחסור ועושק הביאו לידי מרידות הרבה. ובכל־זאת יש להבדיל בין צרות אלו, שנבעו מקלקלותיו של משטר מדיני נתון, לבין הרדיפות הממוסדות של בני הד׳ימה, שהתקיימו בשוליו של אותו משטר.
אף־על־פי־כן אין לשכוח את החדית׳ים המרובים שהזכירו לרשויות המדיניות המוסלמיות את עיקרי החסד והרחמים שהעמיד מכונן האסלאם:
״המענים את הבריות בעולם עתיד אללה לענותם״; ״הישמר לך מפני תחינתו של העשוק, כי אין מחיצה בינו לבין אללה״; ״כל שיהרוג מעלה־מס( ד׳ימי) לא יריח ניחוחו של גן־עדן, הגם שניחוחו של זה פושט למרחק ארבעים שנות הליכה״.
לפני מותו אמר עומר אבן-ח׳טאב לח׳ליף העתיד לבוא אחריו [עֻת׳מאן]:
ושוב אני שולח לך המלצות באשר לעם (״הכתב) שתחת חסות אללה ושליחו; יש לקיים בנאמנות את ההסכמים שנעשו עמהם, להילחם להגנתם ולא להטיל עליהם מעמסות שלמעלה מכוחם. אגב סיור בארץ־ישראל שיחרר עומר כמה ד׳ימים שהתעמרו בהם משום שקצרה ידם מלשלם את מס־הגולגולת.
ד"ר דן אלבו – שירים ומאמרים
החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים
ד"ר דן אלבו
ה. פתיחת בית ספר היהודי-צרפתי (l'écoles franco-israélites) בוואזן
מִנהל החינוך הפרוטקטוראלי (DIP) באמצעות רשת בתי הספר שפרש בעריה השונות של מרוקו מיקד את פעולתו החינוכית בתכנים לשוניים והתרבותיים צרפתיים מובהקים. ברמה ההצהרתית מטרתו הפדגוגית היתה אמנציפטורית, אך זו הונעה על ידי מטרה איסטרטגית שביקשה לשבות את לב האוכלוסיה בקסמי הלשון והתרבות הצרפתית במטרה ליצור אוכלוסייה פרונקופילית פרו-צרפתית. מינהל החינוך הפרוטקטורלי פעל על בסיס עקרון הפרדת הדת מן המדינה, ולפיכך תוכניות הלימוד שהנהיג היו נטולות זיקה לדת של תלמידיו.
עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, התשתית הפיננסית של רשת כי"ח התערערה, היקפי הגיוס והתרומות הצטמצמו. הפעילות הענפה וההישגים של אליאנס עד לאותו מועד עמדו בסכנה. האחריות להקמת מוסדות חינוך, תִקצובם, הפעלתם איושם והפיקוח עליהם בשטחי ממשל צבאי, היתה מוטלת על מנהל החינוך הציבורי (DIP) זרוע הביצוע של הנציבות הכללית. בגלל המשך ההתנגדות של שבטי הריף, הניהול האזרחי בוואזן הוצא לפועל באמצעות ממשל צבאי. קציני צבא מילאו את תפקיד ראש השירותים המוניצפליים (ראש עיר) וראשי אגפים בראשות העירונית היו קצינים בדרגות: Commandant ו- Capitaine. מיד עם התבססותו נטל השלטון הפרוטקטוראלי בוואזן על עצמו את היוזמה ופתח בתי ספר נפרדים ליהודים ולערבים. בתחילת שנת הלימודים 1923 נפתח בוואזן בית-ספר פרונקו-איזראליט על ידיMr Chauloiseaux ו- Mr Vervier. במשך שלוש שנים בית הספר נוהל והופעל על ידי צוות מחנכים צרפתי-נוצרי בחסותו של מִנהל החינוך הציבורי. בשנת הלימודים הראשונה (1923-1924) נפתחו שתי כיתות אחת לבנים ואחת לבנות. מספר התלמידים בכל כיתה עמד על כעשרים. בשנת הלימודים השניה (אוקטובר 1924- יולי 1925) פעלו בבית הספר הצרפתי-יהודי ארבע כיתות ובשנה שלאחריה שש.
המידע שיכולנו להפיק מהתיעוד בארכיון כי"ח בפריז על שני המחנכים (הנוצרים) הצרפתים הללו שייסדו את בית הספר ועל פועלם החינוכי החלוצי מוגבל. מר דוד גומל המנהל השני בסדר המנהלים מטעם רשת אליאנס (AIU), כותב בדו"ח מיום 7 באפריל 1928 "יהודי וואזן מבקרים בבית ספר זה מזה ארבע וחצי שנים חמש תחת הניהול של מר שולוואזו ומר וירויה הצרפתים ולאחריהם מר לוי ואני (..)"במכתב זה הוא ממליץ לפני הנהלת כי"ח על יעקב סבג בנו של הרב משה סבג שעסק בהוראת עברית בבית הספר אליאנס כמועמד מתאים ל-ENIO בפריז. מיום פתיחת שנת הלימודים הראשונה של בית הספר ה- franco-israélites באוקטובר 1923 ועד 1928 נבנה רצף מכתה א' ועד כיתה ו'. בגלל העדר מקום פעלו באותו חדר-לימוד שתי כיתות. בשנותיו הראשונות בית הספר פעל בתוך בית מגורים בן שניים-שלושה חדרים ופטיו נרחב במרכזו אשר שימש כחצר משחקים בהפסקות.
בבית ספר זה למדו בנים לאנשים אמידים כמו חיים צרויה בנו של ראש המעמד יצחק צרויה, אברהם לוי בנו של הסוחר משה הלוי, אבל גם בנים להורים שכירים שהשכלה אירופאית עבורם הצדיקה השקעה כלכלית, כך היה המקרה של יעקב עמרם ואחיו, שאביהם ר' דוד עמרם על אף העובדה שעבד כשכיר בעסקי ר' יוסף אלבו ומשה לוי, שלח את בניו ללמוד. על תלמידיו נמנו בין היתר מכלוף גוזלן בנו של הדיין ר' יהודה גוזלן, שמואל מרגי, יעקב דרעי, יעקב עמרם ואחרים. מבחינת גיל, תלמידיו היו ילידי העשור האחרון של המאה ה-19 והעשור הראשון של המאה ה-20, מבחינת מעמד סוציו-אקונומי תלמידיו נמנו ככלל על המשפחות הבינוניות והאמידות.
בין תלמידותיו, זכורות שתיים במיוחד בגלל שחבשו את ספסל הלימודים בהיותן כבר נשואות. עישה פרץ מטנג'יר אשת יעקב כהן, שלמדה בבית ספר זה בהיותה כבר נשואה. ומסעודה בן-דוד בת שלמה בן-דוד, שהיו מהנשים הראשונות בקהילה שזכו להשכלה אירופית בתחילת המאה העשרים. בית הספר פעל על פי תוכנית הלימודים הרפובליקנית הצרפתית. למדו בו לשון צרפתית, כתיבה חיבור וקריאה בכיתות הראשונות, ספרות צרפתית בכיתות היותר גבוהות. חשבון הנדסה גיאוגרפיה והיסטוריה של צרפת. בזכות ראשוניותו, בית ספר זה הווה פריצת דרך תרבותית ותודעתית עבור בוגריו שהקרינה על מעגלים חברתיים רחבים יותר בקהילה, אך הוא לא פתר באופן מקיף ויסודי את הזכות האוניברסאלית להשכלה.
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
פרק שני
ימי נעוריו של מוחמד
תיאור כללי האמונה הפגנית בתקופת הגיהליה;
השפעות הסביבה על עיצוב דמותו ובנין אופיו כנער מתבגר.
על מנת להגיע לחקר האמת בניתוח אופיו של מוחמד והגורמים שעיצבו את דמותו׳ חובה לחזור ולהקדיש תשומת לב מיוחדת לתקופת נעוריו כדי לפענח את הגורמים האישיים והסביבתיים שתרמו למרקם אופיו כנער והשלכותיהם הרוחניות והנפשיות על עתידו כבוגר.
כל הנתונים והאינפורמציה שבידי החוקרים וההיסטוריונים אודות חיי מוחמד מקורם מבוסס מחד על החדית׳ים שאין כל ודאות באמינותם ומאידך על תיאורי אבן-אסחאק שהועלו על הכתב כמאה שלושים וחמש שנח לאחר התרחשותם ולכן נתונה נכונותם בספק.
מוחמד, כאמור, נולד לשבט קורייש שהתיישבו בדרומה של חבל חיג׳אז, בעיר מכה, שנכבשה על ידי מנהיג השבט קוצי כחמישה דורות לפני היוולדו של מוחמד.
העיר מכה ממוקמת בעמק צחיח, על פרשת דרכים בין סוריה, עיראק, תימן ויס־סוף. עקב מיקומה האסטרטגי על פרשת דרכים, הפכה לעיר מסחר משגשגת שעברו דרכה שיירות החורף ושיירות הקיץ של אותם ימים
העיר מכה נוסדה על ידי איש קדוש בשם מנדב
מנדב בנה את ה׳כעבה׳, כשעל אחד מקירותיו החיצוניים הדביק אבן-שיש שחורה שסימלה את האמונה הפגנית בעצמים קדושים, והפיץ את השמועה שכל מי שנוגע באבן השחורה יתגשמו תקוותיו ויירפא מתחלואיו.
מנדב הקדוש הכניס כשלוש מאות פסלי אלילים ל׳כעבה׳ והכריז על המקום ועל סביבתו כאתר קדוש לכל עובדי האלילים מהסביבה ולכל השבטים שאליליהם שכנו בתוך משכן ה׳כעבה׳.
הוא הכריז על האתר כשטח ניטרלי המקודש לכל המבקרים ואסר כל מעשה אלימות או רצח בעת הביקור במקום, אפילו בין שבטים יריבים שהיו במצב של לוחמה ביניהם.
כמקום ניטרלי, הפכו ה׳כעבה׳ וסביבותיה לאזור בטוח למשא ומתן ולעסקי מסחר ועם חלוף השנים הוקנו למקדש האלילים תארי קדושה שלא היו נתונים בספק בקרב תושבי האזור ובקרב מבקרים רבים מכל רחבי חצי האי ערב.
לאחר מותו של מייסד ה׳כעבה׳, מנדב, השתלטה משפחת קורייש, בהנהגתו של קוצי, על ניהולו של האתר הקדוש ועל ביטחונם של המבקרים הרבים מכל שבטי חצי האי ערב.
עם חלוף הזמן הפך המקום למקור פרנסה מכובד לבני שבט קורייש שהפכו אט־אט לסוחרים אמידים ובעלי קשרי מסחר ענפים עם רומא, אתיופיה, תימן ופרס. הם אף הנהיגו את תושבי מכה והפכו אותם למנהיגים ראויים ונכבדים ללא עוררין.
בני מכה נחשבו לפגנים, דהיינו לעובדי אלילים, אף כי תורתם ואמונתם נטתה בעיקרה למונותיאיזים. הם האמינו באלוהים הבלתי נראה השוכן בשמיים וכל האלילים במקדשיהם שימשו רק כאמצעי להגיע לברכתו של האל הבלתי נראה שבשמיים.
בניגוד להשערות הנפוצות אודות בני מכה ואוכלוסיית השבטים שמסביבה, יש להדגיש שהם אכן האמינו באלוהים שבשמיים כאל עליון וכינו אותו בשם ׳אללה׳, אולם ראו בפסלי האלילים כמתווכים וכמליצי יושר בינם לבין האל השוכן בשמיים.
מנהגיהם הדתיים היו שונים והם כיבדו את מסורת אבותיהם בדבקות ובקפידה רבה. משכן האלילים, ה׳כעבה׳, והמסורת העתיקה סביבה שימשה כמזבח לפולחן הדת ולהגשמת בקשותיהם בתפילות שבוצעו על פי מנהגים יחודיים שאומצו על ידי הוריהם והורי-הוריהם במשך דורות רבים.
בני מכה והשבטים סביבה היו מחויבים במנהג העלייה לרגל אחת לשנה אשר כונה בתקופת ה׳ג׳הליה׳ – החאג׳.
מנהג זה, החאג׳, התבצע לפרקים על פי המסורת וההלכה הפגנית העתיקה בשלבים ובסדר קבוע לכל המאמינים:
א. ה׳טואף׳ – המאמינים הפגנים הסתובבו שבע פעמים סביב ה׳כעבה׳ ערומים כיום היוולדם, נגעו באבן השחורה וביקשו מאליליהם להעביר את בקשותיהם לאל שבשמיים.
בני החומס, פלג מבני שבט קורייש, היו הבודדים שהתעטפו באריג בצבע לבן שעה שסבבו שבע פעמים סביב ה׳כעבה׳ ואף שידלו את המאמינים הערומים להתעטף כמותם.
ב. ׳סעי׳ – המאמינים הפגנים רצו שבע פעמים בין שתי גבעות, מגבעת ׳אל-צפא׳ לגבעת ׳אל-מורא׳. ריצה זו כונתה אף בשם ׳אומרה׳ וניתן לבצעה ביום הראשון של החאג׳ או בכל יום אחר ללא כל קשר עם מצוות החאג׳.
ג. ׳ערפא׳ – (הר הרחמים) – תפילה מרכזית שהתבצעה על הר ערפאת בעמידה ובנוכחות כל המאמינים ונקראה ״ווגוף״.
ד. ׳מינה׳ – טקס רגימת אבנים על דמויות או עמודים המייצגים את דמותו של השטן.
ה. ׳מוזדלפה׳ – שם המקום במתחם ה׳כעבה׳ שעובדי אלילים שחטו כבשים ופרות וביקשו לכפר על עוונותיהם
תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול
מכתב מספר 11
מכתב מאת שומר הסף המלכותי מוסא אבן אחמד אל יעקב קורקוס בדבר אספקת פשתן אמריקאי חצבא החונה בחבל האחה.
30.7.1858
الحمد للاه وحده
ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم
1 ـ من عبد ربه موسى بن احمد لطف الله به الى الذمي التاجر يعقوب قرقوز اما بعد فعن
2 ـ خير مولانا نصره الله وصل كتابك في شأن الكتان المركان الذي امرت بدفعه
3 ـ لحراك حاحة على يد العامل محمد بن عبد السلام ابن زاكور انهينا ذلك
4 ـ كله لمولانا ايده الله وصار بباله السعيد ويأمرك اعزه الله ان تدفع للعامل
5 ـ المذكور كساء اخر لخيلهم وعددهم خمسون ولا بد والتمام في 18 من حجة الحرام
6 ـ عام 1274
الحمد للاه وحده
ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم
השבח לאל לבדו
אין חיל ואין כוח אלא באלוהים העליון, העצום.
1 ـ من عبد ربه موسى بن احمد لطف الله به الى الذمي التاجر يعقوب قرقوز اما بعد فعن
1 – מאת עבד ריבונו, מוסא בן אחמד, יעניק לו האל החסד, אל הד'ימי הסוחר יעקב קורקוס, לעצם העניין :
הערת המחבר : מוסא בן אחמד מהאישים החשובים ביותר במרוקו במאה התשע עשרה. הוא צאצא של משפחה שמוצאה מחיל העבדים ה " עביד אל בוח'ארי " ששירתו את המלכים המרוקאים מסוף המאה השבע עשרה. בתור " שומר הסף " של מולאי עבד אלחמאן ומאוחר יותר בתור וזיר גדול של בנו של מולאי מחמד הוא צבר כוח רב. בתקופת כהונתו הוא נימנה עם מחנה ה " שמרנים " שהתנגדו לפתיחת מרוקו להשפעת אירופה
2 ـ خير مولانا نصره الله وصل كتابك في شأن الكتان المركان الذي امرت بدفعه
בחסד אדוננו – ינצרנו האל – הגיע אלינו מכתבך בעניי בד הפשתן האמריקאי אשר נתבקשת להעביר לצבא ( הנמצא )
3 ـ لحراك حاحة على يد العامل محمد بن عبد السلام ابن زاكور انهينا ذلك
בחבל חאחה, באמצעות העמאל אל חאג' מחמד בן עבד אל-סלאם בן זאכור. מסרנו את כל העניין לידיעת
4 ـ كله لمولانا ايده الله وصار بباله السعيد ويأمرك اعزه الله ان تدفع للعامل
אדוננו – יהי האל בעזרו – ולקח זאת לתשומת לבו הטוב, והוא – יפארנו האל – מורה לך למסור לעמאל
5 ـ المذكور كساء اخر لخيلهم وعددهم خمسون ولا بد والتمام في 18 من حجة الحرام
6 ـ عام 1274
הנזכר בד נוסף עבור סוסיהם, חמישים במספר. זו פקודה. סוף. 18 לחג'ה הקדוש
שנת 1274
עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
ותהליך קליטתה בארץ ישראל
עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור
במסגרת הקורס :
ציונות ועלייה מצפון אפריקה
תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986
המביא לאתר : אלי פילו
באדיבותו של מר יעקב וימן
כבר בראשית ניסיונותי לאסוף חומר כתוב על העלייה הנזכרת נתקלתי בתופעה אשר הפתיעה אותי. בספרים המסכמים את העלייה השלישית, בזיכרונות אנשי אותה עליה ואף בספרים ומחקרים על העליות מצפון אפריקה, אין כמעט זכר לעבודה כי בין אנשי העלייה השלישית, היו רבים שהגיעו מארצות המזרח.
לכן הבסיס לעבודה זו הינם זיכרונות של שלושה מאנשי אותה עליה :
1 – יצחק בן מרדכי צבע שאביו היה מנהיג אותה קבוצה ואף הוא הגיע בעלייה זו עם אשתו ובתו.
2 – יונתן בן גדליה אסולין, אשר היה ילד בן 8, כאשר הגיע עם משפחתו לארץ.
3 – הרב יעקב בן מימון סודרי, אשר היה בן 5 שנים כאשר עלתה משפחתו.
תודתי הרבה ועמוקה נתונה לאנשים נכבדים אלו ולבני משפחותיהם אשר עזרו לי בהשגת חומר משפחתי, בהבנת החומר כאשר זה, היה כתוב בשפה המרוקאית היהודית.
סימוכין ותוספות לזכרונות אותם אנשים ניסיתי למצוא בעיתונות התקופה ובמסמכי הארכיון הציוני בירושלים. כדאי לציין כי במקורות אלו אין תמיד הפרדה לפי ארצות המוצא ובוודאי שלא לפי ערי המוצא.
הכתובים מדברים על יהודי צפון אפריקה, יהודים ספרדים, יהודים מזרחיים או יהודים מרוקנים. לכן, במספר מקרים, כאשר המקור התאים לזיכרונות האישיים הרשיתי לעצמי להניח כי המסמך המדובר מתאים גם לקבוצת העולים " שלי ", אולם תיק ידיעה כי עלולות ליפול בכך טעויות.
בעבודה זו אנסה לבדוק את פרשת עלייתם של יהודי צפרו בשנת תרפ"א. מסיפור עלייתם אנסה לתאר ולבחון מספר הביטים בקליטתם של יהודי המזרח בארץ ישראל בתקופת " העלייה השלישית ואנסה להגיע למסקנות בדברי קליטתם של עלי צפרו ושל עולה המזרח בארץ ישראל.
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
בת חכמה תשמח לב אב
לאב עני ותמים הייתה בת פקחת שלא הייתה כדוגמתה. באחד הימים חלם מלך המדינה חלום ובחלומו, והנה דמות עץ, שמספר ענפיו שנים-עשר, ובכל ענף שלושים עלה ושני תפוחים תלויים עליו: אחד לבן שני שחור. המלך התרגש מן החלום, אך לא ידע לפתור אותו. הוא קרא למכשפיו ואשפיו, ואף הם התקשו בפתרונו, הכריז במדינה, שהאיש אשר יפתור את חלומו המסתורי של המלך, יקבל ממון הרבה.
אמרה הבת לאביה: ״לך ופתור למלך את חלומו״. השיב האב הנבוך: ״איך אפתור חלום כה מסובך?״ ענתה לו – הנה הפתרון: עץ הנו השנה, כל ענף מסמל חודש, כל עלה מסמל יממה, התפוח הלבן מסמל את היום ואילו השחור את הלילה.״
הלך אל בית המלך ואמר למלך את פתרון החלום, שמע המלך את הפתרון ומצא חן בעיניו, נתן לזקן כסף רב.
בדרך חזרה הביתה פגש האב פרש על סוס אציל, וסיפר לו כי הוא פתר את חלומו של המלך. שאל הפרש: ״ומה נתן לך?״ ״ממון רב.״, השיב האב. ״תרצה להחליפו בסוסי?״ ״ודאי וודאי!״ ענה הזקן ועשו את החליפין. עוד הוא הולך והוא פוגש בחמר רכוב על חמורו, אמר לחמר: ״ וכי לא ראית? פתרתי את חלומו של המלך!״ ומה נתן לך?״ ״ממון רב״ ״איה הממון?״ ״החלפתיו בסוס״ ״התאבה להחליף סוסך בחמור״ ״ודאי״ ועשו את החליפין.
עוד הוא עובר והנה נקרה לפיו צייד עם כלבו. אמר לו הזקן: ״וכי לא ראית פתרתי את חלומו של המלך.״ ״ומה נתן לך?״ ״ממון רב״ ואיה הוא הממון״ ״החלפתיו בסוס״ ״ואיה הסוס״, החלפתיו בחמור״ ״והתאבה להחליף חמורך בכלבי״ ״ודאי״ ועשו את החליפין.
ובעודו בדרך פגע בו דרוויש עם תרבוש, אמר לדרוויש: ״וכי לא ראית, פתרתי חלומו של המלך״. ״ומה נתן לך״ ״ממון רב״ ״ואיה הממון״ ״החלפתיו בסוס״ ״ואיה הסוס״ ״החלפתיו בחמור״ ״ואיה החמור״ ״החלפתיו בכלב זה״ ״והתאבה להחליף את הכלב בתרבוש ?״ ״ודאי״ ועשו את החליפין. הלך האב על שפת הים, ורוח גדולה באה ונשאה את התרבוש אל המים. נשאר חשוף ראש.
בחליפין המוזרים צפו מספר עשירים מעל סיפון אונייתם, שנשאה מטען זהב ומרגליות. הם באו לאב ואמרו לו: ״איך תשוב לביתך, יהרגוך שם משידעו מה עשית בממון שהמלך נתן לך.״ ״ידידי״ – אמר להם – ״הבה נתערב: אם יגערו בי, תכרתו את ראשי. אם לא יגערו בי – תתחיבו לתת לי את אניותכם.״ תקעו כף, חתמו על חוזה וליווהו עד ביתו. והבת צופיה הכל בעיני רוחה. דפק האב על הדלת ואמר: ״ בתי, פתרתי חלומו של המלך.״ ״מה נתן לך כתמורה ?״ ״ממון רב.״
שמחה וששון – אבי הפך לעשיר. אך, בתי, המרתיו בסוס. אשמח ואעלוז, אבי הפך פרש. אך לא בתי, החלפתיו בחמור. אשמח ואגיל – אבי הפך לחמר. בתי, אך המרתיו בכלב. גדולה שמחה – אבי הפך לצייד. בתי, הכלב אינו עמי – החלפתיו בתרבוש.
שמחה וששון – אבי הפך לדרוויש. אך, בתי, התרבוש אינו עמי, כי הרוח נשאה אותו המימה. אבי, אם ראשך עדיין על כתפיך – אז הכפה תהא כפרתך.
שמעו זאת בעלי הצי, ומתו מצער על שהפסידו בהתערבותם – והאב הרויח ע״י חכמת בתו את האניה, והכסף שבה.
מפטיר והפטרה פרשת עקב בנוסח יהודי מרוקו
מפטיר והפטרה פרשת עקב בנוסח יהודי מרוקו
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
תורת אמך ◆ הלכות ומנהגי שלושת השבועות◆
לפי מנהגי מרוקו, תוניס, אלגי, לוב. מאת: הרב אברהם אסולין
הקדמה: הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב נקראים בין המצרים, וכתיב (בזכריה ח'), צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וגו' ואמרו חז"ל צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז, חמשה דברים אירעו בו נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלים בחורבן שני ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה והעמיד צלם בהיכל. וכתב הרמב"ם (זמנים הלכות תעניות פ"ה ה"א), יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עוונם ואת עון אבותם וגו'.
א. נהגו אנשי מעשה בימי בין המצרים לומר תיקון לאה, בימי בין המצרים, לפני תפלת מנחה (מפי הרב מאיר אסולין), כמובא במגן אברהם(סימן תקנא ס"ק מה), בשם ספר הכוונות האר"י, שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה ע"כ, מענין שהרב לא כתב לומר תיקון רחל אלא יצטער. הרה"צ רבי יעקב מוצפי זצ"ל ראב"ד העדה החרדית הספרדית, היה מגיע מדי יום בחצות היום לומר תקון לאה עם ילדי תלמוד תורה קרית ספר בירושלים, ומדי יום בעת שהיה הרב פותח באמירת תיקון חצות עיניו היו זולגות דמעות מגודל הצער על חורבן הבית(מפי הגר"י ברכה שליט"א), וכן נוהגים עד היום באי ג'רבא לומר תיקון חצות אנשי מעשה ותשב"ר.
ב. מנהגנו להחמיר שאין נושאין מי"ז עד אחרי ט"ב
ויש נוהגים אף שלא להתארס כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ב).והטעם כתב שם הרב משנה ברורה דלא מסמנא מילתא, וכך מנהגנו כמובא בספר קצש"ע טולידאנו (הלכות ת"ב אות טז). וכ"כ בשו"ת מקוה המים(ח"ג סימן נב).
ג. מעיקר ההלכה אין להסתפר רק בשבוע שחל בו, כפסק מרן הש"ע(סימן תקנא ה"ג), אומנם מנהגנו להחמיר מיז' בתמוז כפסק הרמ"א(סימן תקנא ה"ד). וכתב בשו"ת ויאמר יצחק (ח"ב אר"ח אות א), וז"ל מנהגנו לענין תספורת שלא להסתפר מי"ז בתמוז עד ת"ב, וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"ב א"ח סימן קלה), המנהג פשוט מי"ז בתמוז, ואך מיום בוא הצרפתים הרבה חזרו לנהוג רק מר"ח וכו'. וכ"כ בשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו), ובספר בקיצש"ע טולדאנו(סימן תצח הלכה יח), היו שהחמירו ולא הסתפרו מיז' בתמוז ורוב העם מסתפרים. והגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן (ח"ג אור"ח סימן נד), כתב אמנם היה ראוי להוסיף שהמנהג שלא להסתפר מראש חודש אב, וכמעט כל העולם נוהגים כך, ובמרוקו רוב החכמים החמירו שלא להסתפר מי"ז בתמוז ואילך, וכן אני נוהג אחריהם, אמנם אף פשוטי עם כולם נזהרו מלהסתפר מראש חודש. וכ"כ באולדמנצור לא הסתפרו מראש חודש אב מלבד המדקדקין. וכן בספר נהגו העם (צומות ותעניות אות ה). ומנהג יהודי תוניס ראה בספר עלי הדס (פ"יד אות ה),שחסידים ואנשי מעשה נמנעים מתספורת החל מיז' בתמוז.
ד. בדבר לגזוז ציפורנים, כתב בשו"ת נופת צופים (חא"ח סימן יא),שמנהגנו אין לגזוז ציפורנים בימי בין המצרים. וכן נהג הרה"צ רבי יחיא שניאור (מפי בנו הרה"צ רבי פנחס שניאור). והגר"ש משאש כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"א סימן מד אות ח), מי"ז בתמוז עד ראש חודש מותר ליטול ציפורניו,ומראש חודש אב עד שבוע שחל בו, לכתחילה אין ליטול ציפורניו כי אם לצורך שבת, וכן במקום צורך קצת יש להתיר, ובשבוע שחל בו אין ליטול ציפורנים.
ה. מנהגנו להתיר לאבי הבן להסתפר ביום המילה מראש חודש עד שבוע שחל בו תשעה באב. בשו"ת דברי שלום ואמת עמאר (סי' כא), כתב הבאר היטיב (סי' תקנא סק"ג), שאסר מראש חודש עד התענית ואע"ג שאנו במחננו זה קדוש נוהגים שאבי הבן מסתפר וכמו שנמצא כתוב מן הצד בא"ח של הרב א"ז הוא אביר יעקב בירדוגו, המכונה החכם, היינו מראש חודש עד שבוע שחל בו תשעה באב, שלא הוזכר איסורו בש"ס, אבל בשבוע שחל בו ת"ב פשיטא שאין להקל. וכן כתב הגר"ש משאש תבואות שמש (ח"א אור"ח סימן עו), שהביא בשם הגאון רבי יעקב בירדוגו זצ"ל ולמעשה אסר משבוע שחל בו ת"ב, אך המיקל כדברי הרב מר"ח עד שבוע שחל בו לא הפסיד. וכתב בספר לקט הקמ"ח משאש (עמוד קנה), מילה שחלה בשבוע שחל בו ת"ב, יש מקילים לאבי הבן לגלח בליל המילה וכן נעשה מעשה לפי קצת מורים. אומנם כתב הגאון רבי יצחק בן ואליד בשו"ת ויאמר יצחק (סימן ד, ובליקוטים דף לז ע"ב), אבי הבן והסנדק אם מותרים לגלח בחוה"מ, חלילה מלומר דבר זה, שהרי הגלוח בו אסור מדין המשנה, ועד כאן לא התירו הגלוח לאבי הבן והסנדק אלא דוקא בדבר שאין איסורו מדין המשנה אלא מדין מנהג, כמו בימי העומר או בין המצרים, חוץ משבוע שחל בו תשעה באב שגם הוא אסור מדין משנה, וחול המועד גם כן אין שום היתר כלל, זולת מה שהוזכר במשנה בפירוש דהיינו היוצא מבית השביה עכ"ל. ובספר ויאמר יצחק (ח"ב הלכות אות א), כתב וכשהמילה ביום א' בשבוע שחל בו, הורינו הלכה למעשה שאין להקדים להסתפר ביום שישי. ובשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו), ביום הברית לאבי הבן יכול להסתפר מלבד שבוע שחל בו ת"ב, וכן שמע מזקני פאס. והגאון רבי יוסף משאש באוצר המכתבים (סימן אלף מז), כתב שהמנהג במרוקו להתיר לגלח הזקן בשבוע שחל בו תשעה באב בשביל להיפגש עם השר עכ"ד. (הינו בגלות).
ו. מנהגנו להימנע מלברך ברכת שהחיינו על בגד ופרי חדש, מיז' בתמוז עד אחר תשעה באב ואפילו בשבתות. ראה בספר נשמת חיים מונסונייגו (עמוד 36 אות סח), וכ"כ בספר נהגו העם (אות ז), כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא סעיף יז'), שכתב שטוב לזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש אבל על פדיון הבן אומר ולא יחמיץ המצוה, שהרי מרן לא חילק בין ימי החול לשבת. וכתב במשנה ברורה(אות צח), כתב שיש פוסקים רבים להקל בשבת לברך ברכת שהחיינו. וכתב בבאר היטב, בכתבי האר"י אוסר אפילו בשבת.
ז. אם חל יום י"ז בתמוז בשבת ונדחה לאחר השבת מותר לברך שהחיינו דאתחולי פורענותא בשבת לא מתחלינן כדברי המגן אברהם (ס"ק מב),ובשו"ת ישיב משה שתרוג (ח"ב סימן קכו), כתב שמותר לברך שהחיינו דוקא קודם ראש חודש אבל לאחר ר"ח יש להחמיר, שכדרך שמחמירים שלא לאכול בשר כן יש להחמיר בפרי חדש, כיון שיש בו שמחה קצת.
ח. אשה מעוברת מתירים לה לברך שהחיינו, מפני שיש חשש שיגרם נזק לולד. ויאמר יצחק (בליקוטי אור"ח אות יא).
ט. פרי שלא ימצא אחר תשעה באב. יש מקום להתיר לברך עליו בשבת, כמובא בב"י (ס"ס תקנא), וכן כתב הרמ"א (סימן תקנא הלכה יז). ולכאורה דין זה כדין אבל בברכת הלבנה שאם ימתין עד אחר השבעה יפסיד את הברכה, אז יברך בתוך השבעה. ולמרות שניתן לחלק בברכת הלבנה חיוב היא וברכת שהחיינו מעלה. ובשו"ת נופת צופים (אור"ח סימן טז), בשם החמדת ימים, שאף האר"י שאסר לומר שהחיינו בשבתות של ימי בין המצרים.
י. שכח וברך בבין המצרים על פרי חדש, מברך גם שהחיינו (נשמת חיים עמוד 36 אות סח), ומ"מ יטעם מעט שלא תהיה ברכתו לבטלה.
יא. מנהגנו בשלשת השבתות של בין המצרים לקרא את ההפטרות בלחן של איכה. כתב בספר כף ונקי לר' כליפא בן מלכה (עמוד קכט), וז"ל כי כן קראו רז"ל לשבתות אלו תלתא פורענותא (תוספות מגילה לא ע"א ד"ה ראש), וכו' קורין ההפטרה של שבתות הללו בניגון הקינות. ומה לי אם קונן בחרוז הקינה או בפסוקים בדברים הרעים שבירמיה. וגם אנו נוהגים לומר ההפטרות אלו הניגון איכה. עד יבוא הגואל אכי"ר עכ"ל. וכתב הגאון רבי משה מלכה זצ"ל בשו"ת מקוה המים (ח"ד סי' יז), וז"ל על מנהגנו להפטיר בתלתא דפורענותא בתמרור קינה, אמת כן נהגנו בחו"ל, עד קום המדינה, אשר רצו כמה ש"ץ לבטל המנהג, מהם הצליחו, ומהם פגשו תגובה חריפה מהציבור, גם פה בארץ יש נוהגים כן, ויש קוראים כרגיל. והנה עיקר המנהג נבע לפי דעתי ממה שמצאו בסידורים של 'חמש תעניות', ו'קול תחינה', קינות לשבת דברי' ושבת 'חזון', משמע שהיו נוהגים הראשונים לומר אפילו קינות ממש, אלא שכאשר נתבטל מנהג זה, עדין כמה אנשים מחזיקים בניגון ההפטרה, ואולי מפני שניגון זה חשוב בעיניהם ולא רצו לבטלו, כי באמת כמה אנשים מתענגים כאשר הם קוראים הפטרה זו ואפילו קונים אותם בדמים יקרים עכ"ל. וכתב בשו"ת שמש ומגן (ח"ד סימן עז אות ה), כתבוהוא מנהג קדמון. ובספר מגן אבות(בהערה עמוד רסח), כתב לישב את המנהג, דמה שערערו על מנהג זה דחשיב כאבלות בפרהסיא, נראה דלא חשו לזה גאוני קדמאי, משום דאינו עושה בזה מעשה אבלות, אלא שתקנו לקרא הפטרות אלו כדי לעורר הלבבות לתשובה. ומה גם שחכמים קבעו באלו השבתות הפטרות מיוחדות לזמן זה ואינם מעניינה של פרשה. וע"ע בשו"ת עטרת שלמה דיין (סימן יג עמוד קכד).
יהדות פורטוגל במוקד-י.ט.עסיס, מ. אורפלי
יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר
עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי
יהודים בחצר המלך
למן ימיה הראשונים של פורטוגל ראו שליטיה את היתרונות שבהעסקת יהודים. היהודים הסתפקו בשירות הכתר וראו את תפקידיהם בחצר המלכות כפסגת שאיפותיהם והישגיהם הפוליטיים. נאמנותם למלך הייתה בדרך כלל מוחלטת וסילוקם מהחצר לא גרם לתגובה מעוררת דאגה. ברור כי החצרנים היהודים נבחרו גם בזכות כישוריהם והאמצעים שיכלו לגייס. בתמורה לשירות שסיפקו למלך זכו היהודים החצרנים למעמד של יוקרה בחברה בכלל, ובקרב היהודים בפרט, ונהנו מהטבות מגוונות.
הרבי מור הראשון היה יחיא אבן יעיש, ששימש בימיו של אפונסו אנריקיס. התפקיד שנחשב לתפקיד הבכיר ביותר של יהדות פורטוגל העניק לנושאו מעמד חשוב בחצר המלך.
יהודה (1303-1295) שהיה רבי מור בימי המלך דיניס שימש שר אוצר. דיניס העניק לו הטבות שונות. בנו גדליה, שהתמנה מאוחר יותר לרבי מור בעצמו, קיבל מהמלך חלקות אדמה. אף לאחר מינויו לתפקיד בשנת 1324 המשיך ליהנות מהטבות כאות תודה על שירותו היעיל והמועיל. הוא שימש גזבר (thesoureiro) של המלכה האם בריטיס. המלך העריך אותו מאוד ובשנת 1306 נתן לו שני אתרים בביז׳ה כדי שיבנה לעצמו בתים.
השפעת החצרנים היהודים ומעמדם בחצר הטרידו במיוחד את אנשי הכנסייה. בשנת 1309 שלחו תלונה לאפיפיור ובה מחו שדבר לא נעשה בפורטוגל מבלי שעבר תחת ידי היהודים. תלונות אלה לא הועילו למתנגדי החצרנים היהודים, והללו המשיכו למלא תפקידים בכירים בחצר המלכות. בימי אפונסו הרביעי זכה גדליה ליחס של אהדה והעדפה. המלך שיחרר אותו מהחובה שהוטלה על היהודים להגיש את רשימת נכסיהם וכספיהם. אף משה נבארו מסנטרים קיבל מפדרו הראשון הטבות. הוא היה הרבי מור וגם רופאו ומנתחו של המלך. הוא שימש בתפקיד שלושים שנה והחזיק במשרה בימי ז׳ואאו הראשון, והיה רופאו האישי.
יהודה אבן מניר שימש את המלך פרננדו כגזבר (tesoreiro mor, rendeno mor) ומילא בו בזמן את תפקיד הרבי מור. בשנת 1375 קיבל יהודה מהמלך בתים בליסבון לבעלותו המלאה ובהמשך נהנה מהטבות נוספות. גם אשתו ריינה קיבלה בשנת 1383 בתים בליסבון. יהודה היה היהודי העשיר ביותר במלכות וזו הייתה הסיבה העיקרית למינויו לשר האוצר של פורטוגל. מנתחו ורופאו של פרננדו היה גדליה אבן יחיא. ימים ספורים אחרי מותו של פרננדו הגישו נציגי העיר ליסבון איגרת למלכה ליאונור ובה התלוננו על היהודים ששימשו בתפקידים בכירים שהעניקו להם סמכות על נוצרים. יהודה אבן מניר היה אז שר האוצר. המלך החדש דואאו היה יריבה של ליאונור והוא ראה בחצרנים היהודים של המשטר הקודם מטרה חשובה לפגוע בה. שניים מהם, יהודה הגזבר ודוד נגרו יועץ המלך, הכעיסו במעמדם הרם את ז׳ואאו, שנבחר לעוצר בדצמבר 1383. המאבק בין המלכה ליאונור והעוצר הביא להתערבותו של ג׳ואן הראשון מלך קסטיליה, חתנה של המלכה. עצמאותה של פורטוגל הייתה נתונה בסכנה בגלל שני יהודים. דוד נגרו הצליח לשבש את המזימה להרוג את מלך פורטוגל. ואילו יהודה, שהיה מעורב בקשר, הצליח יחד עם יהודים רבים לברוח לקסטיליה.
לאחר גזרות 1391 היו בין הפליטים שמצאו מקלט בפורטוגל בניו של דוד נגרו, שלמה ויהודה. יהודה היה בשירותה של פיליפה, אשתו של ז׳ואאו הראשון ולאחר מותו של משה נבארו, הפך יהודה לחשוב ביותר בין חצרניו של המלך. דוד נגרו שימש בזמנו יועץ למלך פרננדו. יהודה אבן מניר ודוד נגרו חרצו במידה רבה את גורלה ועצמאותה של פורטוגל. דוד נגרו נתמנה לרב די לה קורטי בקסטיליה והיה מעורב עמוקות בפוליטיקה של קסטיליה ופורטוגל. כאמור, דוד חשף מזימה להרוג את המלך ואף הציל את חייו של יהודה אבן מניר. קרבתו לרב די לה קורטי של קסטיליה מאיר אלגואדיס, דרך אשתו, סייעה לו ליצור קשרים ולתפוס עמדה חשובה בקסטיליה. יהודים רבים וביניהם יהודה מצאו מקלט בקסטיליה. רכושם הוחרם. הפרשה כולה מעידה על מעורבות עמוקה ביותר של יהודים בפוליטיקה הפנינסולארית בכלל, והפורטוגלית בפרט.
יהודה נגרו פעל רבות למען בני הקהילה. בשנת 1416 התערב בפרשת ההאשמות שהוטחו כלפי יהודים אשר נחשדו בזיוף כסף. תרומתו של יהודה נגרו לביטחונה ולרווחתה של הקהילה הייתה משמעותית מאוד. ז׳ואאו הראשון אישר את איסור העסקתם של יהודים בתפקידים שהעניקו להם שררה על נוצרים, אך הדבר לא הפריע לו להעסיק בעצמו יהודים.
בשנת 1433 מת ז׳ואאו הראשון לאחר כמעט יובל שנים במלכות. בנו דוארטי שירש את כסאו היה מלך משכיל וקירב אל חצרו מדענים יהודים, למרות שנאתו ליהודים. גדליה בן שלמה אבן יחיא נגרו, רופא ואסטרולוג, היה בין מקורביו.
גדליה ייעץ לדוארטי לדחות את טכס ההכתרה מסיבות אסטרולוגיות ומשלא נענה לעצתו צפה לו שנים מעטות על כס מלכותו. דוארטי מלך בקושי חמש שנים והוא מת במגיפה של שנת 1438. גדליה המשיך לשמש בחצרו של יורשו, פדרו.
כל בניו של דוד אבן יחיא נגרו היו חצרנים בימי אפונסו החמישי. דוד מת בליסבון בשנת 1460. יוסף היה החשוב מכל אחיו בגלל מעמדו בחצר המלך. אפונסו, שאהבתו לספרים ולמדע הייתה גדולה, כינה את יוסף judeu sabio יהודי חכם. המלך וחצרנו היהודי ניהלו ביניהם שיחות רבות על יהדות ונצרות.
יהודה אברבנאל ובני ביתו היגרו לפורטוגל והתיישבו בליסבון. יהודה נתמנה לגזברו של פרננדו, אחיו של המלך דוארטי. לפני שהפליג למבצע טנג׳יר בשנת 14.17, כתב פרננדו בצוואתו להשיב סכום של 506,600 זהובים ליהודה. אפונסו החמישי התרשם מאוד מכישוריו ומתכונותיו של יצחק אברבנאל, בנו של יהודה, הזמין אותו לחצרו ומינהו לגזברו ולממונה על האוצר. יצחק אברבנאל, שנהנה מכוח פוליטי רב ומידידותם של רבים מבעלי ההשפעה, קנה לו גם יריבים ואויבים.