חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

בית הספר אליאנס – כל ישראל חברים ולימוד תורה.

חשוב לדעת שהחינוך התורני לכל דרגיו, כמו בכל מוסדות החינוך במרוקו של אז, לא היה נתמך על ידי השלטונות. גם חלקה של הקהילה היה אפסי, אולי שכר השרת אם היה כזה. שכר המורה המלמד היה רובץ על כתפי ההורים, ולעתים היו כאלה שלא היה לאל ידם לשלוח ביום שישי את התשלום " אשרט " המיוחל לרבי, אם בכלל.

אשרט התנאי – בהסכם, כלומר הסכם שסיכם האבא עם המלמד. ויש פירוש ומונח זה בדרך הדרוש, שהתשלום לא ניתן עבור הלימוד, שעליו לא מקבלים שכר אלא על הבטלה. כתוב " ולמדתם אותם " מה אני בחינם גם אתם בחינם.

מצב זה שהביא לנחיתותו של החינוך התורני, לעומת רשת הלינוך של האליאנס הניתן חינם, כיוון שהיה ממומן בחלקו על ידי האליאנס העולמי, חברת כל ישראל חברים. ומספר הנרשמים בו כל שנה היה מוגבל לארבעים עד שישים אחוז, מכל התלמידים בני העיר.

מחוסר מימון ותשתית מתאימה. מספר התלמידים ממראכש שנקלטו באליאנס, בהשוואה ליתר הערים במרוקו היה הנמוך ביותר. בשנת 1936 מנתה הקהילה היהודית במראכש, עשרים וחמישה אלף ושש מאו ארבעים נפש, מספר התלמידים ממראכש שלמדו ברשת אליאנס, אלף מאה ושבע תלמידים בלבד.

לעומת זאת בעיר רבאט, מנתה האוכלוסייה היהודית פחות משבעת אלפים נפש, וברשת אליאנס התחנכו אלף ושלושים תלמידים, יחס של אחד לשלוש. רק בשנות החמישים התאזן היחס הזה, עת הגיע מספר התלמידים לאלפיים שש מאות וחמישים ותשע, ומספר האוכלוסייה במראכש ירד לכשמונה עשר אלף וחמש מאות נפש.

המחזור הראשון של הבנים, הסתיים בקיץ אלף תשע מאות ישרים ושמונה. עד שנות הארעים לא הייתה נהירה גדולה לבית ספר כל ישראל חברים, בגלל התנגדות חלק מההורים לשלוח בניהם ללמוד במוסד לא דתי.

מגמה זו התהפכה בסוף שנות הארבעים, ובתחילת שנות החמישים, הייתה נהירה גדולה למוסדות כל ישראל חברים, שלא יכלו לקלוט את כל הפונים. כל שנה בתקופת הרישום, כחמש מאות תלמידים לא התקבלו בית הספר מחוסר מקום, ובזמן הרישום היו מראות עגומים של אמהות וילדיהן הבוכים, ומתחננים קיבלו את ילדיהם.

ורק בשנת 1951 בנו עוד עשר כיתות כדי לקלוט הפונים הרבים. בתקופה זו גדלה האוכלוסייה היהודית המראכש, עקב הנהירה מן הכפר אל העיר. באחד המאמרים על מצב החינוך במראכש, בעשור האחרון בשנות השישים, עת קרב ובא דלדולה של האוכלוסייה בעיר, זאת עקב העלייה המסיבית לארץ ישראל ומחוצה לה.

והנה מקצת הדברים שכתב יוסף דדיע,בו העלה על נס את זכרם של מנהלים ומורים של בית ספר אליאנס במראכש, ומנהליו לדורותיו, נראה שלא היו לו דברי הערכה על ההנהגה המקומית והוא כותב :

      אי נחת חברתית עמוקה הייתה התוצאה ממחדליהם של מנהיגי הקהילה, שדאגו אך מעט מאוד להרחבת בתי ספר, ובעיקר שלא הקצו בתים שהיו בבעלותם. מבחינה מסוימת – המחיר, התערבות חפוזה המתנכרת והמתנגשת בינה לבין המסורת. מנהיגים שדגלו ועדיין מחזיקים בדעות מיושנות…של חינוך חובבני של החדר יצא לאור בחודש מאי 1989 ועוד.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.      

יש לציין שבתי ספר של כל ישראל חברים עסקו בחינוך יסודי בעל שמונה שנות לימוד. הייתה גם אפשרות להמשיך במגמה חקלאית, ומקצועית אחרות. אלא שלבוגרים של שנות הארבעים במגמה מקצועית חקלאית של האליאנס, לא מצאו עבודה בחקלאות.

ואם מישהו הצליח למצוא, זה היה בחווה הצרפתית באזורים מנותקים מההוויה היהודית. לכן לא היה מעשי, כי עבודה במקום כזה הייתה מנתקת אותו מיהדותו ומדרך חיים בה גדל והתחנך. שני נערים מאלה הכרתי, אחד רוב משפחתי שלמה דרעי ז"ל, והשני חבר שהכרתי שגם הוא גמר באותה מגמה, ושניהם לא עשו שימוש במה שלמדו ונאלצו לחזור למקצועות אבותיהם.

החינוך בכל ישראל חברים משך את ההורים, בגלל הבטחת עתיד בניהם הכלכלית, כי השכלה יסודית שרכשו בבית הספר, הכשירה אותם לעבודה בפקידות הממשלתית ובמשרדיהם שלך בעלי מקצועות חופשיים : בנקאים, פקחים, מנהלי עבודה, כמתווכים בן העובד למעביד, ועוד מקצועות טכניים אחרים.

עתה אי אפשר להתעלם מהתחרות הגלויה, הנושפת בעורפו של החינוך התורני השמרני. דרך השילוב עדיין לא נראתה באופק, ורק בסיומה של מלחמת העולם השנייה, התפנו הרבנים וראשי הקהילה לטפל בבעיה של הבריחה מערכי היהדות של הנוער, אשר עתה אפיינו אותו סממני התרבות החדשה, השפה והלבוש כפי שהתפקיד מחייב.

שלמה הבן של השכן, למד חרטות מכאנית ומכונאות. היה אחד מני רבים שהוכרח לעבוד בשבתות ובחגים, כמנה הצרפתים, הפסקת צהריים במפעלים הייתה ארוכה, ושלמה היה מספיק לבוא לאכול בבית עם המשפחה, מבלי להחליף סרבל העבודה שעליו, סטטוס של אותם זמנים בהשפעת החינוך שקיבלו באליאנס.

לכאורה חלקם היו נקרעים בתוכם, ולא מעט הדבר הציק להם. רבים מהצעירים האלה היו משכימי קום, כדי להספיק להתפלל במניין הראשון שנגמר עם הדמדומים, ולהסתלק עם שחר טרם יפגשו ברבנים, אולי יגערו בהם.

מפני שהיו נחרדים מהתופעה של אי שמירת קדושת השבת והחג. והיו גם כאלה שסירבו להיכנע למעסיקיהם לעבוד בשבתות ובחגים, תרמו לכך אלה מהיהודים בעלי מפעלי מזון, שהעסיקו מאות מבני המקום למרות שהוכרחו לקיים נוהג העבודה המקומי שעובדים בשבת, הם נהגו מידת מה של גמישות והבנה לגבי הסרבנים מבני דתם.

התופעה הייתה חריפה יותר בקזבלנקה וערי הנמל האחרים, צעירים רבים עבדו בשבתות והחליפו את השבת ביום ראשון ליום מנוחה, כמנהגם של הצרפתים. את הביטוי למורת רוח מהמצב הזה, נתן רבי דוו קורקוס, בפסק דין שנושאו " קידושי משחק " של צעירה בשם ז'רמין.

זה היה במועדון האליאנס של הנוער היהודי, הייתה שם חתונה, רקדו ושרוץ בתוך ההמולה והרעש, אחד מהבחורים שם, לקח טבעת מאצבעו של חברו, ונתן בידה של ז'רמין, ואמר לה במרוקאית בטבעה זו אני רוצה שאת תהייה אשתי. והיא ענתה לו, שזה לא יעזור לו, וזאת מבלי לשאול אותה כלל אם היא רוצה. 

Tisha Beav תשעה באב – Halanofelim Tekuma (Kinot קינות‎)

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחון

פסטיה פאסיה.

את החומרים הדרושים להכנת הפסטיה….ניתן לראות בהודעה הקודמת

אופן ההכנה

מבתרים את העוף

ממליחים את חתיכות העוף ואחרי שעה שוספים ושמים בקערה. מערבים את כל החומרים והתבלינים של ה״תסרמילה״ ומורחים בה את חתיכות הבשר, משאירים לספיגה למשך הלילה או לשעתיים לפחות

למחרת שמים את חתיכות העוף עם התסרמילה בתוספת מים, מחמאה ושתי כפות אבקת סוכר ומבשלים לאס 20 דקות מוסיפים את הקינמון והזעפרן וממשיכים לבשל עוד 30 דקות מוציאים את הבשר וממשיכים לבשל באש חזקה, עד שהרוטב מצטמצם לשליש והופך לסמיך

מסלקים את העצמות מהבשר ואת הבשר הנקי קורעים בידיים לחתיכות

מכינים את מלית השקדים על ידי שחולטים את השקדים במים רותחים, מקלפים, מטגנים וכותשים בפטיש, מערבבים עם החומרים והתבלינים של מלית השקדים. אפשר להוסיף גם י/¹ כוס שומשום קלוי

מורחים כלי לעוגה עם מחמאה (מרגרינה), שמים עלה בצק למטה ועוד 5 עלים מסביב, כשהם עולים זה על זה והשוליים שלהם נופלים מחוץ לכלי(לצורך קיפול מאוחר) מורחים את אלה בקצת מרגרינה ומוסיפים עליהם עוד שכבת עלים דומה

שופכים פנימה מחצית ממלית השקדים שמים מעל שכבת השקדים שני עלי בצק מכינים את רוטב המחמאה ומי הוורד (ערבוב) ושופכים 2/3 מהרוטב על העלים

שמים עוד שוי עלים, מפזרים עליהם 2 כפות סוכר טחון ומפזרים עליהם את חתיכות העוף ועליו את רוטב הבישול מפזרים על זה את הקינמון מרסקים את הביצים הקשות ושופכים על העוף מכסים בשני עלי בצק, אותם מורחים בשמן כדי לשמור על רכות, מפזרים על זה את שארית מלית השקדים ושארית התערובת של החמאה ומי הוורד מוסיפים מעל זה 3 כפות סוכר טחון

מקפלים את עלי הבצק החורגים ומדביקים אותם בחלמון של הביצה

מניחים מעל זה עוד שני עלי בצק, מורחים במחמאה ומזהיבים עם חלמון של ביצה מעורב עם מים ומקבלי□ עוגה בענבי של 10-8 ס״מ         

אופים בתנור חם (200 מעלות) במשך 20 דקות או עד שפני                                                 

הפסטיה מזהיבים                                                                                                         

מוציאים מהתנור, מורחים מלמעלה במחמאה והופכים את                                                       

הפסטיה לצד השני, מורחים גם את הצד הזה ומחזירים לתוור                                                  

ממשיכים לבשל עוד כ-15 דקות, עד שגם הצד הזה מזהיב                                                      

ומוציאים                                                                                                                       

הופכים את הפסטיה, מניחים על מגש עוגה, מפזרים עליה אבקת                                              

סוכר ומעליה פסים של אבקת קינמון.                                                                                 

אופן ההגשה: מגישים לשולחן על מגש עוגה, חותכים אותה לפלחים כמו עוגה ואוכלים חם ישר מהתנור.

וריאציות ותוספות

לפסטיה יש אינספור סגנונות ומסורות. הסגנון היהודי בקזבלנקה למשל לא משתמש בי׳תסרמילה", לעומת זאת את הבצלים קוצצים ומזהיבים בשמן, והופכים אותם לחלק מהמלית של הפסטיה יחד עם התבלינים, הביצים, השקדים והשומשום. עלי הבצק נקראים במרוקאית "חרקה״ – ״נייר״ משום הדקות שלהם שדומה לנייר. במקור יצרו את העלים נשים מומחיות לכך על ידי הכנת בצק נוזלי מקמח, מים, מעט שמן ומלח, שאותו יצקו על משטח מתכת לוהט. היום כולם – גם במרוקו – מסתפקים בעלי בצק לסיגרים שנמכרים בסופרסל.

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

שליש מהנרשמים לעליה נפסלים.

לפי הודעות ד"ר מתן אליעזר, נציג משרד הבריאות במרוקו, נפסלו לעליה בדצמבר 1954, מסיבות רפואיות ומשפחתיות כ-30  35 אחוזים מבין יהודי מרוקו שנרשמו לעליה. בכללי הסלקציה נשמר התנאי שבכל משפחה יהיה לפחות מפרנס אחד בגיל 18 – 45.

הבדיקה הרפואית של המעמדים לעליה נעשתה על ידי רופאי מחלקת העליה, רופאים צרפתיים ויהודים מקומיים בהתאם לשיטות ולכללים שנקבעו על ידי משרד הבריאות. ד"ר מתן כנציג משרד הבריאות, הוא בעיקר שאישר או דחה מבחינה רפואית את המועמדים, על סמך הבדיקות שנעשו על ידי רופאים שונים.

במרוקן פ]עלו חוליות מיון אשר היו מורכבות מנציגי מחלקת העליה והקליטה, ההתיישבות, המחלקה הסוציאלית ונציג משרד הבריאות. נציג כל הגופים האלם הם ורק הם אשר דנו בבקשות לעליה ומיינו את העולים בהתאם לכללי הסלקציה שנקבעו.

מהומות דמים במרוקו.

ב-ב' באלול תשט"ו, 20 באוגוסט 1955, במלאות שנתיים להדחתו של הסולטאן סידי מוחמד בן יוסף על ידי הצרפתים ומינוי בן ערפה במקומו, פרצו מהומות דמים בכל רחבי מרוקו. מספר הקורבנות במהומות אלה עלה על 500.

כתבים זרים תארו את המהומות והמאורעות כ " קשת בת 1500 קילומטר מוצפת דם, אד וקרבות ". מקורות צרפתיים רשמיים מסרו כי 351 טרוריסטים ערביים, חיילים צרפתיים ואזרחים נהרגו במהומות בקזבלנקה וסביבתה. מחזות אימים אירעו במיוחד בקזבלנקה, מקום שם פרצו לאומנים, שנעזרו בשבטים מערי השדה, אל הרובע האירופי וערכו טבח באזרחים צרפתיים.

במאזאגאן, צפונית מערבית מקזבלנקה נהרגו ב " שבת שחורה " 8 יהודים ונפצעו ארבעים. נוסך על כך נהרסו ונשרפו ארבעים חנויות ובתים של יהודים.

למעלה מ- 1300 יהודים נמלטו מבתיהם אשר ניזוקו ונשדדו, והיה צורך להעבירם לגור בבנין בית הספר. סוכנויות סעד יהודיות אמריקאיות סיפקו להם מזון. הפליטים שלחו מברקים לישראל ודרשו להעלותם באופן דחוף.

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

אך המציאות הקשה עשתה שמות בקרב הפליטים. גם שליחי התנועה הציונית, ואלה שהיו תחילה תקיפים בדעתם כי יש להקדים ולהוציא את היהודים מגרמניה – רפו ידיהם.

בסוף קיץ 1946 הגיע לגרמניה גל גדול של יהודים מפולין, שהיתר מיוחד ליציאתם ניתן על ידי הממשלה הפולנית. 90 אלף נפש היה מספר הבאים. בתיאום עם הצבא האמריקני, תוכננו סידורים לקליטת הפליטים.

בהתאם לתכנון, הועברו 65 אלף יהודים לגרמניה ו-25 אלף לאוסטריה. הצבא גילה דאגה לקליטת הבאים והקים מחנות חדשים. בסתיו 1946 היו בגרמניה ובאוסטריה – בכל שטחי האזור האמריקני – 200 אלף יהודים.

ריכוז גדול זה של יהודים בגרמניה עורר בעיות נוספות. היהודים שהגיעו מפולין לא רצו לשבת במחנות באפס מעשה, על חשבון הצבא האמריקני והג'וינט, וביקשו אפשרות של תעסוקה. רבים מהם נתפזרו בערי גרמניה, ורבו ההתנגשויות בין הפליטים והאוכלוסייה הגרמנית.

אנשי המשלחת הציונית והוועד המרכזי של שארית הפליטה, ראו אומנם את כל הסכנות שמצב זה טומן בחובו. אך נשארו איתנים בהשקפתם, כי שארית הפליטה בגרמניה היה גורם רב ערך במאבקה המדיני של הציונות, וכי העולים הנמצאים בדרכם לארץ, הם בבחינת מחנה שני, מקביל ליישוב היהודי בארץ, הנאבק על זכות העם  היהודי לתקומה לאומית.

עצם ריכוז היהודים בגרמניה עשוי לזעזע את מצפון העולם ומצפונה של בריטניה, ולהפנות את תשומת לבם של שליטי העולם לגורלם של שרידי השואה.

בקונגרס של שארית הפליטה, שנערך ב – 29/02/1947, באה לביטוי מרירות הפליטים. נמצאו גם מערערים על התפישה כי ריכוז יהודי במחנות יש לו חשיבות במאבק הפוליטי הציוני.

העיתונאית והסופרת מרים סירקין, שביקרה בגרמניה, דיברה קשות עם אנשי המשלחת הציונית. " תהיה זאת אירוניה של ההיסטוריה " אמרה, " אם המפעל הציוני, שבא להוציא יהודים מאירופה, יסייע לכך שייווצר יישוב חדש בגרמניה ".

בתחילת 1947 הגיע יצחק טבנקין לביקור במחנות גרמניה. הוא הזדעזע מחיי הבטלה, הדמורליזציה והשוק השחור במחנות. הוא נפגש עם ד"ר יחיל ואנשי המשלחת ועטן בפניהם כי המחנות הם התופעה העלובה והמעליבה ביותר בחיים היהודיים.

הפליטים הלכו והתנוונו ואיבדו צלם אדם. מסקנתו של טבנקין הייתה שיש למהר ולפזר את שארית הפליטה ולהכינה לקראת עלייה והעפלה, הוא תבע חיסול המחנות בהקדם. על הערתו של ד"ר יחיל, כי צריך לשמור את היהודים במחנות כגורם למאבק על זכות העלייה וההצלה, הגיב טבנקין בדברים חריפים : " מי נתן לכם רשות להשתמש באביונים שרידי הטבח, למטרות פוליטיות ? 

טבנקין סיפר על ביקורו זה : לקיבוץ המאוחד הייתה משלחת גדולה למחנות היהודים בגרמניה. השליחים הגיעו גם במגרת אונר"א וגם בדרכים אחרות. דרישתנו הייתה : יציאה מגרמניה ולא ישיבה בה. דמותם של יהודים אלה עוררה דאגה חמורה.

מי שניצל מהשואה הגיע לשפל נשפי. אין להאשים את האיש שחי במשך שנים על סף המוות ועשה הכל כדי להציל את עצמו, ולעתים גם דברים החורגים מגדר המוסר המקובל. נשים הגיעו לגבול הניוון כדי להציל את חייהן.

השוק השחור ביו יהודי גרמניה פרח, לעתים מתוך קשר עם העולם התחתון הגרמני, חלק מיהודי המחנות יצא להתגורר בערים, כי נתרבו האפשרויות למסחר ולפרנסות אחרות, קלות יותר. הם היו בערים אלה בתנאי בדידות, בין המוני גרמנים שונאי יהודים, מלאי מרירות על מפלתם, ושואפי נקם.

אבל רצונם של היהודים עז היה להגיע להישגים כלכליים כלשהם, " מאכען א פעקל, און א גרעסערן פעקל, כלומר – להכין צרור, וצרור גדול ככל האפשר. היו גם תופעות של התיידדות עם הגרמנים, ולאו דווקא בפעולות השוק השחור.

הקיום במחנות היה על קצבת האונר"א והג'וינט, קיום על גבול הרעב, והיהודים חיפשו דרכים להיטיבו. הסוכנות היהודית לא היה ביכולתה את רמת חייהם של היהודים במחנות. הייאוש במחנות גדול היה, רבים התחילו לחפש קרובים באמריקה, שיעזרו להם בכסף, ובעיקר שישלחו להם רישיון הכניסה לארצות הברית.

" היו לנו אפשרויות ללכת על פני גבולות. דעתי הייתה שיש לצאת מגרמניה וממחנות הניוון, ולעבור לארצות אחרות, גם אם חלק מן היוצאים לא יגיע לארץ ויישאר בארצות המעבר. תבעתי להתקומם, למרוד בקיים, ולצאת.

רבים הסכימו ללכת ואפילו לנטוש את הפעקל. סבור הייתי שהיציאה מגרמניה תחזיר ליהודים אלה את צלמם ודמותם, וגם האפקט הפוליטי שלה יהיה רב.

" הנהלת התנועה הציונית מוקפת הייתה חומה של אשליות. בן גוריון העמיד את הקלף על דיפלומטיה, אבל הדיפלומטיה מעולם לא הצילה יהודים, נגד כל מעשה ממשי של תנועה המופעלת על ידי המונים – ערכו רב בשביל בדיפלומטיה.

פוליטיקה ריאלית היא תוצאה של יחסי כוחות, והיהודים בצאתם בהמוניהם לגבולות, עשויים להיות כוח. האינטרס הממשיים והפוליטיים של העם היהודי ושל ארץ שיראל תבעו הליכתנו לגבולות, ועליה ב' " – עד כאן דברי טבנקין.

ב- 3/05/1947 נערך בפושל, על ידי זלצברג, כינוס כל אירופי של " הבריחה ". בכינוס זה באה לידי ביטוי התלבטות – האם נכונה הייתה הדרך שהלכו בה מכווני ה " בריחה " עד אז, בפרט בכל שנוגע לריכוז היהודים בגרמניה.

מן הדינים והחשבונות של " מפקדי , הארצות נשתמעו הצעות לבור דרכים אחרות, לא להתרכז בגרמניה, כי אם להגיע לערי הנמל ולהעפיל ארצה.

באחת מישיבות ועדת ה " מוסד " – הארון לעלייה ב' שהוקם על ידי מטעם " החלוץ " בפולין והקיבוץ המאוחד בארץ בסוף שנת 1937 – בחודש מאי 1947, בפאריס, הופיע חבר הנהלת הסוכנות והממונה מטעמה על ה " בריחה " ועל עלייה ב', ד"ר משה זנה, ומסר על ביקורו במחנות הפליטים בגרמניה.

הוא תיאר את הקיפאון שהשתרר שם ביחס ליציאת יהודים לארצות הנמלים, ושלל את הנמוקים של פעילי ה " בריחה , שאין להסתכן בהעברת יהודים מגרמניה לאיטליה דרך הרי האלפים, משום שלא יעמדו בדרך הקשה, וכיוצא בזה, – אני זה אך חזרתי לעבודה במוסד, ולא עודכנתי בכמה עניינים מן העבר הקרוב. על דמיונותיו של בן גוריון וההצעה לעכב את היהודים בגרמניה – לא ידעתי.

תמהתי על נימוקים כאלה בפי אנשי ה " בריחה , ונתרשמתי כי נפגם משהו בפעולות ה " בריחה ,. בדיון בוועדה באה לידי ביטוי ההערכה, שאין ה " מוסד , רשאי – בשנת 1947, שנתיים אחרי סיום המלחמה – לשבת בחיבוק ידיים והשלים עם המשך החזקתם של הפליטים בגרמניה.

פה אחד החלטנו לארגן מפעל עלייה גדול ולהעלות אלפי יהודים בבת אחת. כן סוכם, שאם " ארגון הבריחה , לא יעביר את העולים לצרפת בשיעור הנדרש, יעזה זאת , המוסד " עצמו. וכן ביולי 1947, קם מפעל " יציאת אירופה תש"ז – אכסודוס 1947 ".

לידי ביטוי מדהים ומשפיל בא הדבר בימים שאנגליה עמדה כבר לעזוב את הארץ. בהתחלת שנת 1948, היא, האימפריה הגדולה נלחצה אל הקיר באי יכולתה להטות את זרם המעפילים בחופי הארץ למקומות אחרים. אבל אף ארץ אחת לא רצתה לקבלם.

זרם המעפילים התחיל לנצח את הנשק האנגלי הרב. ובכל זאת, כשעמדה השאלה של יציאת שתי אוניות גדולות מחופי הים השחור, כש- 15.000 מעפילים על סיפונה, יהודי רומניה ובולגריה, וכשהיה ברור שהאוניות האלה הם המסמר האחרון בארון הקבורה של השוטר האנגלי בים התיכון – גם אז מצאה ההנהלה הציונית בראשותם של בן גוריון ומשה שרת, להורות לפעילי ההעפלה להחזיר את האוניות לארצות המוצא, להוריד את המעפילים, ולהחזיר כל אחד לעיירתו ולביתו שלא היה קיים עוד

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

שלא כמו הישיבה הליטאית שמקורותיה הכספיים בלתי תלויים בה, הישיבה במרוקו נשענה על פעילות התנדבותית של אנשי הקהילה. יתרה מזו, הרב הלפרין גייס את הנשים, שלא עבדו מחוץ לביתן ולפיכך היו פנויות לפעילות התנדבותית למען הקהילה. אגודת נשי הקהילה יסדה בקהילת צפרו, ביוזמתו של הרב זאב הלפרין, את ישיבת ״אם הבנים״. איסוף הכספים נעשה בידי הנשים באופן שיטתי במשך כל השנה. הנשים היו אחראיות למגבית בקרב העשירים, ואף עסקו ביחסי ציבור על ידי ארגון מסיבות ואירועים למען מוסדות הלימוד. הנשים היו מתאספות פעמיים בשנה, בח׳ בשבט, היום בו נוסדה החברה, וביום איסרו חג שבועות, וכולן תרמו להחזקת הישיבה.

בשני ימים אלה נערכו בחינות לתלמידי הישיבה בנוכחות מנהיגים ונכבדים של הקהילה.היתה כנראה חלוקת עבודה ברורה בין הגברים שעסקו בלימוד תורה ובהשגחה, ובין נשותיהם שעסקו בגיוס כספים ובפעילות קהילתית. ניתן ללמוד על כך מתעודה שנכתבה בפאז על חברת ״אם הבנים״, וחתומה בידי גב׳ זהרא סמכון, אשתו של הרב מימון אבן דאנן. הגב׳ סמכון חותמת על מכתב שעוסק בענייני מגבית, ומופנה לעשירי הקהילה. היא מציינת בגוף המכתב את עובדת היותה אשת הרב מימון אבן דאנן הי״ד, וזאת על מנת לתת יתר תוקף וסמכות לפנייתה. עדות נוספת לפעילות הנשים, שהתקיימה לצד הרב הלפרין, מובאת בספרו של יוסף טולדנו ויהי בימי המלאה, המספר מפי סבתו:

בעידודו קמה בפאס אגודת נשים ״אם הבנים״ ולאחר מכן גם בצפרו ובמכנאס. אחת מצדיקות העיר (סבתי) רבקה טולידנו בעזרת נשי נכבדי העיר ממשפחת אלכייף, סודרי, עמאר, משאש, בירדוגו יסדו תלמוד תורה לבני עניים שלא היה בהישג ידם לשלם למורה פרטי.

נשכר בנין… אולם לא רק לרוח דאגה האגודה אלא גם ללבוש התלמידים. פעמיים בשנה, בפסח ובסוכות זכה כל תלמיד לבגד חדש (בלוסה) תפור לפי מידתו. ערב החגים היה ביתה של רבקה טולידנו לבית מלאכה בזעיר אנפין לכוורת דבורות חרוצות. הצלחת המפעל וריבוי מספר התלמידים הצריכו בנין חדש. בנין כזה לא היה בנמצא וחוסר הקרקע הפנויה לא אפשר בנית תלמוד תורה במלאח הישן. על כן האגודה היתה בין הראשונות לרכוש מגרש רחב ידיים בשטח המלאח החדש.

בניגוד לישיבה הליטאית המזרח אירופית המנותקת מהקהילה, הייתה הישיבה במרוקו ציפור נפשה של הקהילה, ובמידה רבה היוותה בעצמה אמצעי להעשרת החיים הקהילתיים. אנו למדים מהעדויות שבידינו שגם בנושא הלימודים עצמם לא היה ניתוק בין הישיבה לבין מנהיגי ופרנסי הקהילה, כפי שהיה נהוג בליטא. התלמידים נבחנו בנוכחות הפרנסים והמנהיגים, ואלה בשיתוף הרבנים המקומיים הקימו מעין מועצת מנהלים, משגיחים ומפעילים של הישיבה: ונתקיימו כל התנאים ונכתבו בספר החברה, והוכן הכל, הכיסאות, והשולחנות, והמפות, והספרים, וכל דבר הצריך, והוקבעו המנהיגים עם המשגיחים, והגזברים.

וביום ט״ו באב ש׳ הנ״ל נעשה החינוך ברוב עם ובהדרת קודש, ונמשך הלמוד בכל יום תמיד ע״פ החוקים הנ״ל, באין מפריע דבר. ובערב ר״ה נשלחו מהישיבה לכל המחזיקים פתקאות של ברכת לשנה טובה, ושלמו בעדם כמתנת ידם. ואלה שמות המנהיגים והמשגיחים… (להלן ימנה הרב משאש שמות של כעשרים ושישה רבנים בני המקום) ועל הכל המשגיח הגדול והמזרז והמהיר והעושה והמעשה, כמוהר׳׳ר זאב הנ״ל זכרה לו אלהי לטובה, על הטוב והחסד הגדול אשר עשה.

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 

כשההכנסה מוקדשת כולה לקדוש שלכבודו נערכת ההילולה. רוכשים את הנרות האחרים אנשים מבין הקהל הגרים קרוב לאיזור הגיאוגרפי של הקדושים האחרים או שיש להם קשר מיוחד אליהם. הציבור מלווה את המכירה הפומבית בקריאות שמחה, שירה וריקודים. האנשים מתפללים בכוונה גדולה, תפילות ציבוריות ואישיות. מדורת נרות בוערת ליד קבר הקדוש, ואנשים זורקים מדי פעם קופסאות של נרות לתוכה.

קיימות מסורות רבות על ניסים הקשורים למדורת האש שליד קבר הקדוש בליל ההילולה. אנשים רוקדים ליד האש, מכניסים יד או ראש לתוך המדורה, ולא קורה להם כלום. מעבירים תינוקות וילדים בתוך האש, וגם אנשים חולים, שבדרך זו מבריאים. אדם אילם שנזרק לתוך המדורה של ר׳ עמרם בךדיוואן וצעק את שם הקדוש, התחיל לדבר: אשה משותקת שנזרקה לתוך האש ליד קברו של ר׳ דוד בן־ברוך לא נשרפה, ויצאה בריאה.

ברגעים אלה של תפילה אינטנסיבית, אקסטאטית ממש הציפיה לנס גדולה, והמתפללים צמאים להיווכח שבקשתם התקבלה. סימנים רבים יכולים להעיד על כך שהבקשה נתקבלה. סימן חשוב שהבקשות התקבלו הוא הופעת הקדוש בליל ההילולה בפני קהל המתפללים. לפעמים הוא מופיע בעצמו, וכך נמסר על מולאי איגגי שעבר ליד הקבר, יחד עם אשתו, ואמר לאחד המתפללים, שכל מי שבא להשתטח על קברו השנה בקשתו תתקבל: לפעמים רואים את דמות הקדוש בתוך מדורת האש הענקית, כפי שמספרים על ר׳ דניאל השומר אשכנזי ור׳ יהודה זבאלי.חוגגים רבים נשארים עד מאוחר ליד הקבר של הקדוש, ולפעמים רואים אותו.

 אשה שנשארה מאוחר ליד קברו של ר׳ עמרם בךדיוואן ולא מצאה את הדרך בחזרה לאוהל משפחתה, בא אדם שליווה אותה עד האוהל ומיד נעלם. הקדוש יכול להופיע בפני החוגגים בדמות של חיה ותגובתם למראה החיה נלהבת. אומרים שנשמת הקדוש נמצאת בה, והוא בא כדי להשתתף בהילולה, וכדי להיעתר לבקשות הפונים. רוב המסורות מספרות על יונה או נחש, אבל הוא יכול להופיע גם בדמות של חיה אחרת: ר׳ דוד ומשה מופיע כיונה: ר׳ עמרם בן־דיוואן מופיע בעיקר כיונה, אך גם כציפור אחרת וכנחש, ובראותם את הסימן, יודעים האנשים שהצדיק נמצא איתם וכל בקשה תתקבל. אין מפחדים מהנחש שמופיע והנוכחים פורצים בקריאות שמחה של זגארית. היונה הצחורה שיוצאת לפעמים מתוך להבות האש, עפה מעל ראשם של החוגגים, ונעלמת באותה צורה מסתורית שבה הופיעה. ר׳ חיים בן־דיוואן הופיע פעם ליהודי כציפור ירוקה, ובזכות העושר שהביא לו הקדוש, תרם היהודי לקדוש כגמולו, ובנה שם חדרים. נוכחות החיה במקום, כמוה כנוכחות הקדוש עצמו בעיני המבקרים, וזכות זו מרגשת ומלהיבה אותם.

סימן נוסף ששולח הקדוש למתפללים הוא מים שיוצאים בצורה פלאית מקברו. האמונה אומרת שהמים מעידים על נוכחותו של הצדיק שם, ועל כך שהוא נעתר לבקשת הפונים אליו. כשאין יוצאים מים, סימן שהבקשה לא נתקבלה. נס יציאת המים ממצבתו של הקדוש, מסופר בעיקר על ר׳ אברהם מול אנס, ר׳ דוד הלוי דראע^, מול תימהדארת ור׳ שלמה בךלחנס, אך הוא מיוחס גם לקדושים אחרים. כאשר יוצאים המים מקברו של הקדוש, מזדרזים הנוכחים למרוח על גופם מים אלה, שהם סגולה לרפואה, בריאות וחיים ארוכים. המים יכולים לרפא בו במקום: אדם הבריא כאשר בנו לקח אותו לקבריהם של ר׳ שלמה בן־יצחק, ר׳ משה בן־שלמה ור׳ אהרון הכהן באמזוגין ומרח את גופו במים שיצאו במקום.

הקדוש יכול גם להופיע ולדבר למבקרים, באמצעות חולה כפיון בשעת התקפה. סידי בועיסא וסלימאן הודיע בדרך זו למבקרים שהוא נמצא איתם, ופנה לכל אחד ואחד שהיה בחדר.

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

כשמוחמד מתחנן ממורו שיתיר לו לומר לערביי מכה דברי מוסר רכים יותר, כדי שייפלו

על אזניים קשובות. מורו מסרב:

״אין לשנות את דברי אלוקים, וכבר הגיעוך קורות השליחים״(שם).

[1] במקורות מאוחרים יותר מספרים על נסים ונפלאות שעשה מוחמד. הקוראן לא מזכיר מהניסים האלה כלום: להפך, הוא מכחיש אותם (קוראן י, כ! יג, ז! יג, בז: כ, קלג: כא, ה: כח, מח_; כו, קפז: כח, נ: יז, צ-צה). הקוראן מזכיר רק שלושה סוגי אותות ומופתים: הטבע הנפלא שמעיד על בורא עולם (ו, צה-צט ועוד כהנה הרבה); האותות שעשה משה במצרים, בים סוף ובמדבר: האותות שעשו שאר הנביאים.

כדי לחזק את דבריו מספר המורה למוחמד איך אברהם הושלך לכבשן האש ויצא בשלום: ״הוא [אברהם] אמר לבני עמו: עבדו את אלוקים והיו יראים אותו… בני עמו לא השיבו דבר, ורק זאת אמרו: הרגוהו או שרפוהו. ואולם אלוקים הצילו מן האש, ובזאת צפונים אותות לאשר יאמינו״.¹²⁰

הוא גם מספר לו את הסיפור הנפלא הכתוב בספר דניאל, שקרה למעלה מאלף שנה לפני מוחמד:

״מוות לבעלי תעלת-האש רבת הדלק בעודם יושבים סביבה, הזינו עיניהם באשר עוללו למאמינים. הם נטרו להם איבה רק על כי האמינו באלוקים האדיר והמהולל, אשר לו מלכות השמים והארץ״(פה, ד-ט).

בספר דניאל אכן מסופר איך שלושה יהודים הושלכו לכבשן האש לאחר שלא רצו להשתחוות לצלמו של המלך נבוכדנצר. נס נעשה להם ויצאו ללא פגע, ואלה שהשליכו אותם לאש נשרפו בעצמם. סיפור זה היה מפורסם מאוד במזרח התיכון, שהרי הוא רשום בתנ״ך; ונבוכדנצר גם פרסם את הפלא על־ידי שילוח מכתבים לכל האומות.

מוחמד מזביר רק את נביאי ישראל

הקוראן חוזר רבות על כך, ששליחות מוחמד נועדה רק להביא את המסר של משה ושאר נביאי ישראל:

״לא צוותי [ממורי] לעבוד כי אם את ריבון העיר הזאת [מכה]… ולהשמיע את הקוראן… תגיד: רק מן המזהירים אני״; ״גילינו לך [דברי נבואה] כשם שגילינו לנח ולנביאים אחריו. וגילינו לאברהם ולישמעאל וליצחק וליעקב ולשבטים ולישו. ולאיוב וליונה ולאהרן ולשלמה. לדוד נתנו את ה׳זַבּוּר׳ [ספר תהלים]. מלבדם שלחנו שליחים אשר כבר סיפרנו לך עליהם ושליחים אשר לא סיפרנו לך עליהם. ועם משה דיבר אלוקים פנים אל פנים.אלה שליחים אשר נשלחו להיות מבשרים ומזהירים, למען לא תהיה לאנשים טענה כנגד אלוקים לאחר בוא השליחים״

הערת המחבר : אם מורו הראשון היה יהודי כמו שהסברנו, נוספה תוספת זו – לקרוא את ישו הנוצרי בין הנביאים – כעבור זמן על־ידי לבלרי עות׳מאן

מוחמר אומר, שציוו לו להשתייך למוסלמים: ״צווויתי להיות במוסלמים״(כז, צא).

באומרו ׳מוסלמים׳ כוונתו לאלה, שחיים בכל כוחם ולבם באמונה בבורא עולם ומתנהגים לפי רצונו. ביטוי זה הוא קרוב לביטוי ״האנשים האלה שלמים הם אתנו״. כיוון שמוחמד לא מכיר מוסר אחר מלבד זה של היהדות ־ לפחות כל זמן שהותו במכה – יש על כן לפרש את דבריו כי צווה להתנהג על־פי מוסרם של היהודים.

מיהו ה׳קול׳ המצווה את מוחמדו

בקוראן שבים ונשנים פעמים רבות פועלי ציווי: אמור, הזהר, ענה וכדומה. מהם משתמע, כי מאן דהו פוקד על מוחמד לדרוש לאנשים או לענות להם כהנה וכהנה. הבה נשאל: מי עומד מאחוריו ומשנן לו את הדיבורים הללו? המסורת המוסלמית גורסת שהמצווה הוא המלאך גבריאל. לדבריה, בחלום או בהקיץ, בלילה או ביום, באמצע ויכוח עם אנשים, מוחמד רואה או שומע מלאך, המתגלה אליו ומצווהו לומר את אשר אמר. כל הכתוב בקוראן מצחף עות׳מאן הורד מן השמים בצורה כזאת כדברי אלוקים חיים.

המסורת הזאת מפתיעה. אין הרבה כתבים בעולם שמובא בהם שמלאך בא ומצווה לקרוא, לכתוב או לדרוש. אם אומנם נכונה המסורת המוסלמית בעניין זה, מדוע לא ציין הקוראן בפירוש כי מלאך בא ומצווהו? כאשר החומש מביא את דברי ה׳ אל משה – למעלה ממאה פעמים – היא כותבת בפירוש: ״ויאמר ה׳ אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל…״; כשדיבר השם אל יהושע, מוזכר הדבר בצורה ברורה: ״ויהי אחרי מות משה עבד השם ויאמר השם אל יהושע בן נון״; אל הנביא שמואל: ״ויאמר השם אל שמואל…״; אל הנביא גד: ״ודבר השם היה אל גד הנביא חוזה דוד לאמור״. וכך לשון התנ״ך מאות פעמים. לעומת זאת לא מוצאים בקוראן ביטוי כמו ״אללה, או המלאך גבריאל, אומר למוחמד: דבר אל הערבים, בני ישמעאל…״ וכדומה. סביר יותר לומר שהדובר הוא אדם בשר ודם, ואדם זה, או חבר שלו, כותבים את הדברים לזיכרון.

הורדת הקוראן ומסע הלילה

המסורת המוסלמית מספרת, שבאחד מלילות חודש הרמדאן שנת 610, בהיות מוחמד במערה ליד מכה, בא אליו המלאך גבריאל והראה לו אריג שעליו היו כתובים פסוקים. יש הגורסים כי באותה ההזדמנות הראה המלאך את כל תוכן הקוראן ואת כל מה שאמר וציווה עד יום מותו. לפי המסורת, הותירה הסוסה את עקבות פרסותיה…….

עוד מספרת המסורת המוסלמית, שבאחד הלילות לאחר ההתגלות הראשונה טס מוחמד ־ במציאות או בחלום – ממכה לירושלים רכוב על גבי סוסה מעופפת, אל־בוראק, בליווי המלאך גבריאל אל הר הבית בירושלים. משם המשיכה הסוסה את מעופה לשבעת הרקיעים השמימיים. שם פגש מוחמד את אברהם, את משה ונביאים נוספים, וגם את ישו הנוצרי; ואז קיבל מוחמד את האסלאם – הדת החדשה, האחרונה והמושלמת אחרי היהדות, שהביא משה, ואחרי הנצרות, שהביא ישו. לדעת חלק מן המוסלמים, מאותו ליל מסעו של מוחמד לשמים בטלה היהדות. יהודים, שלא מכירים במוחמד כנביא ובאסלאם כדת שמימית, איבדו את זכותם על ארץ אבותיהם, ארץ־ישראל. שני הסיפורים הללו – מפגשו של מוחמד עם המלאך גבריאל ומסעו הלילי לירושלים ולשמים ־ משמשים אבני יסוד במסורת המוסלמית. הילדים המוסלמים גדלים על ברכיהם, ובמידה רבה מעצבים את הרקע הדתי שלהם ליצירת זיקה עצומה לדת המוסלמית.