ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

אקלים הארץ. הצומח. אוצרות הטבע. האגדה על טבעיות שממתה 

בשביל לנצל את הגשמים היורדים בשפע בהרים שבדרום ולאגרם לעונת החורף לשתיה ולהשקאה, הוקמו בימי קדם סכרים המפליאים בחוסנם, והותקנו בריכות גדולות ובורות, המעוררים את התפעלות רואיהם בשל אומנות הבונים. סכר גדול נבנה ברמת תימן, במארב, והתייר א.גלזר תיארו בדיוק». בימי קדם היה פקיד מיוחד ממונה על חלוקת המים. בכתובות שמו ״כבר סקית״, ובימי הבינים נקרא דַאיל כן ידועים הבורות העצומים של עדן, שהותקנו בתקופה הטרום־איסלאמית. כדי למנוע סחיפת אדמה פוריה בהרים על־ידי מי־הגשמים הניתכים בעוז, הותקנו בימי קדם רבדות באשדות ההרים. רבדות אלו יש שהותקנו במדרון של אלפי מטר ומספרן הגיע לכמה מאות. אך הואיל ואדם לא דאג להן ולא תיקנן בזמנן — נחרבו לגמרי, ועמל רב של אנשים חרוצים, שחצבו אותן כמעט בסכנת נפשות, היה לריק.

בימי קדם הצטיינה תימן בשפע של כרמים ועצי־פדי למיניהם: תפוחים, רימונים, חבושים, אתרוגים, אפרסקים, מור וכר, וגדלו בה שיחי קטורת ולבונה, יערות שיטה ושיחים שונים. בגנים גדלו ירקות ובשדות צמחו זנים שונים של חיטה, שעורה, דוחן, תירס, דורה, שיבולת־שועל. במקומות הנמוכים יותר היו מצויים יערות עבותים של דקלים. בתנ״ך נזכרת הלבונה, שמביאים אותה משבא, והזהב והאבנים היקרות שמוצאן משם . בחגיאז הצפוני פיתחו היהודים את גידול העצים והירקות. במחבואי אדמת ערב טמונים אוצרות טבעיים שעדיין לא נתגלו, ואין ספק שלא בערב הסעודית בלבד, אלא גם בתימן מצויים אוצרות נפט י. יש לשער, שבימי קדם היו בערב מכרות זהב וכסף, אף אבנים טובות נמצאו בה.

הנה כי כן נבין, שהדעה כי ערב היא מדבר שממה אינה אלא טעות. לפי דעת החוקרים אפשר לנצל שני שלישים של שטחה לעבודת האדמה. אמנם עכשיו רוב הארץ שומם, אבל סיבת שממותה נעוצה לא בסגולות הארץ אלא בתושביה. קאיטני המציא אמנם תורה שלימה על התייבשותה של ערב, ההולכת ומתקדמת וגורמת לנדידות תושבים, למן התקופה ההיסטורית הקדומה ואילך; אולם אחרים הוכיחו שכל ראיותיו פורחות באויר. לא בצורת ורעב עוררו את הנדידות לצפון, אלא חוסר מקום וצפיפות ואי־בטחון פוליטי; כתוצאה מזה נעזבה הארץ ונחרבה אחרי-כן, בצדק העיר מלומד מפורסם אחר, שבמזרח הקרוב לא תתפתח תרבות חקלאית בלי עבודתו המחושבת של האדם: ״כי הנה בארם־נהדים, שהיתה ארץ פוריה לפנים, .האדם ולא הטבע אשם בחורבן… האדם בנה את התעלה, את הסכר ואת שיטת ההשקאה, שבלעדיהם שום תרבות לא תתקיים בעמקים הגובלים עם הנהרות הגדולים של המזרח הקרוב״».

תושבי הארץ וקורותיהם לדעת חוקרים רבים ערב היא מולדתו של הגזע השמי. אולם יש גם חוקרים הסוברים שבימי קדם ישבו בערב בני גזע אחר. לדעתם מעידים על כך שרידי בנינים קדומים, השונים בצורתם מבניני התקופה המאוחרת, הבדוים השמיים הם רועי צאן ובקר, אך בני הגזע האחר היו, כנראה, ציידים נודדים. לפי סברה אחת היו הללו קרובים לעמי הודו ולבושים. העם הפונטי (פוט בתנ״ך). ישב בתימן וממולח, בחוף האפריקאי של ים־סוף, קודם שבאו הכובשים השמיים מן הצפון.

בתקופה ההיסטורית גרו בערב שבטים ועמים שונים, שאנו קוראים להם ערבים: אמנם, הערבים עצמם לא היו רגילים להשתמש בשם זה. גם בכתובות הדרומיות נתייחד השם אעראב לשבט־נודדים אחד, ויש שהוא משמש כינוי לבדוים. יתר על כן: בתקופה שלפני מוחמד לא היתה לשון משותפת לכל תושבי ערב, כי ההבדלים בין הלשון הצפונית והדרומית היו גדולים למדי. האיסלאם והקוראן השליטו את שפת הבדוים הצפונים בערב כולה, ומאז נשתכחה לשון השְבָאים והחִמיַרים. מוחמד היה אחד מן הראשונים שהשתמשו בצירופים ״לשון ערבית״ ו״קוראן ערבי״, אבל גם אצלו המלה ״ערבים״ פירושה ״בדוים».

כל השבטים האלה חיו חיים של תנועה מתמדת. כבר אמרנו, כי גם השבטים שהקימו את המדינות המאורגנות בדרום, המעינים והשבאים, באו לפי המשוער מן הצפון. מכל מקום ברור שבתקופה ההיסטורית נדדו שבטי הבדוים מתימן והתיישבו בצפון הארץ. גרמו לכך תנאי המשטר הקבוע, שהוקם בתימן בימי שלטון הכהנים־הנסיכים והמלכים, כי הבדוים לא יכלו להחזיק בו מעמד, אף לא מצאו די מרעה לצאנם ולגמליהם, לאחד שהתושבים התחילו משתמשים בכל שטח האדמה הפורה לגידול תבואות וירקות. כל עוד עברו אורחות הקטורת ביבשה, היו מקוד פרנסתם של הבדוים; אולם משבחרו הסוחרים בדרך הים — נתקפחה פרנסתם ונאלצו לנוד צפונה. בצפון גופו נפגשו שבטים ממוצא שונה, בין השבטים הצפוניים והדרומיים היו הבדלים וניגודים רבים בלשון, במשטר החברתי ובתרבות, ויש אומרים אף בגזע — הבדלים שלא נתבטלו במרוצת הימים, אלא להפך, התלקחו בתקופה האיסלאמית והיו מקוד של שנאה ואיבה גלויה.

הערבים עצמם מחלקים את שבטיהם(א) לבני קַחְטַאן הוא יקטן(בראשית ייכ״ו), היינו השבטים הדרומיים; (ב) ולבני ישמעאל, הם השבטים הצפוניים, הנקראים בני עדנאן, בני מַעַד, בני נָזאר, המתחלקים אף הם לשני קיבוצים: בני רביע ובני מֻצ'ר». השבטים שבאו מתימן במאות הראשונות לספה״נ הצטיינו בתרבות גבוהה מזו של שבטי הצפון, וגם בכשרון חברתי ואירגוני. רבים מהם התיישבו וחדלו לנדוד. העַ׳סאנים יסדו מדינה, שבה הונהג משטר השבטים (בלא עיר־בירה קבועה) בגולן ובארם־צובא (עד המדבר הסורי, אבל בלי דמשק ותדמור). בני לַחְ'ם, ששכנו בסביבות ארם־נהרים, התארגנו גם הם והקימו ממלכה, שעלתה בסדריה על מדינת בני ע'סאן; שכן זנחו בני לח'ם את סדר השבטים הישן. שבטים תימניים נהו אחרי ישובי היהודים שבצפון ערב והתיישבו ליד הנאות; מהם ידועים בני אַוְס ובני חַ'וְרַג' עוזריו של מוחמד. דברי שליח האיסלאם מצאו הד רב בלבותיהם של יוצאי תימן אלה, והודות לכך היה יכול לפעול ולהפעיל את כל שבטי הערבים ולקרבם לדת החדשה.

בתימן עצמה קמו בתקופה קדומה, לכל המאותר כאלף שניט לפסה״נ, מדינות בעלות משטר חברתי מפותח ותרבות מקורית.