החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

 [־אם הבת הגיעה לפרקה ולא התחתנה, גיר עבורה אפילו עבד.] זהו נוסח ערבי־יהודי של אמרה תלמודית ידועה: ״בתך בגרה – שחרר עבדך ותן לה״ (מסכת פסחים קיג ע״א). באחת הגרסאות שרשמתי מפי דוברת מתארודאנת הפתגם בולל גם שני יסודות עבריים, האחד  giir [־גייר], שכיח על פי הגייתו הערבית־היהודית, והשני נדיר ביותר, ttbayarit, שנגזר מן הצורה העברית בוגרת',buyarit במובן של בחורה שהגיעה לפרקה ועדיין לא התחתנה. נוסח זה לא נרשם בדיאלקטים קהילתיים נוספים. אמירה ערבית־יהודית זו המעבדת את המקור העברי משקפת שינוי במציאות ההיסטורית: בתקופת התלמוד נהגה עבדות, ובכלל זה עבדות של יהודים, ואילו החיים היהודיים במרוקו לא אפשרו נוהג זה. עניין גיורו של עבד מובא כאן כאפשרות רחוקה בלבד, בלתי ראלית כמעט, ומסמן את ההכרח המוחלט למצוא חתן לרווקה המתקשה בכך גם אם אין הוא מתאים לה.

 [=מי שהגיעה לפרקה ולא התחתנה מסור אותה למודד.] האמירה הפתגמית מציינת את מעבה הקשה של הרווקה שעדיין לא זכתה בחתן למרות גילה ומורה על הדרך להתמודד עם מצבה, היינו לפנות לשדכן או לאדם שיחפש בקדחתנות חתן עבור הבחורה. המילה האחרונה בפתגם, al-abbar, רב־משמעית; היא מפנה במשמעות אחת אל האדם המודד דבר־מה ושוקל את הדרבים והאמצעים להשיג את מטרתו, ובמשמעות שנייה, לאדם המסוגל לרמות ולהערים על אחרים. צורת הזכר שבפתגם הערבי־היהודי אינה מתייחסת לרווק אלא לרווקה, כפי שעולה מן הפתגם הבא:

 [=מי שלא התחתנה כשהגיע פרקה תרה אחרי מזלה ובחיר הגברים תבחר לה.] האמירה הפתגמית מציינת דברי נחמה ועידוד כלפי הבחורה שעדיין לא הצליחה למצוא חתן, ומעלה את האפשרות שעוד יש סיכויים שתמצא את האדם שהיא רוצה בו. אולם מתוך האמירה משתמע בו בזמן, שעל הרווקה להמשיך לחפש ולשאוף למצוא חתן בדי שמשאלתה אכן תתמלא. אפשרות אופטימית כזו המועלית בפתגם יכולה לשמש אמירה מעודדת או אמירה אירונית בפי הדוברת, הכול בהתאם להקשר השיח.

 [־־לולא ההשמצות לא היו הרווקות הזקנות מתחתנות ולא היו הנשים מתנהגות בתושייה] הרווקות שאינן מזדרזות למצוא חתן זוכות להשמצות וללעג בחברה, וכך גם הנשים בכלל. יחס משפיל זה משמש זרז המדרבן את הרווקה למצוא חתן או להתפשר ולהסכים להתחתן גם עם מי שלא היה מקובל עליה לפני כן. ועם זאת, ההשמצות שמשמיעים כלפי הנשים על חולשתן וחוסר יכולתן בחברה מניעות אותן להפגין כוח ותושייה.

לאחר התבססות הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו הוחלט להעמיד את הגיל התחתון לנישואים עבור הבת על 4ו שנה; לאחר מכן הועלה ל־15 שגה ובשנות החמישים אף נקבע ל־18 שנה לפחות." אולם דיווחים רבים של מורי כי״ח משנות השלושים של המאה ה־20 העידו, כי ההוראה לא כובדה לעתים קרובות לא רק בקהילות הכפריות אלא גם בקהילות עירוניות, וכי היו הורים שהסוו את גילן הצעיר של בנותיהם וגייסו עדים או מסמכים שהעידו על גילן המבוגר יותר כביבול. בקהילות העירוניות הצטמצמו בהדרגה נישואי הבוסר בגלל פתיחתם של בתי ספר של כי״ח או בתי ספר צרפתיים לבנות או לבנים ולבנות יחד. אשר לקהילות הכפריות, נישואי הבוסר נפסקו בהן למעשה רק עם התפזרותן ועליית בניהן ובנותיהן לארץ בשנות החמישים והשישים.