פרשת תינגיר 1943-1944 – אלית שמלה אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה על שחרור מרוקו על ידי האמריקאים

האם הייתה פרשת תינגיר אירוע חריג?

בוניפס לא דייק בהגדירו את פרשת תינגיר אירוע יחיד במינו. המנהל הצרפתי, שלא טוהר אחרי הכיבוש האמריקני, חיפה במידה רבה על מעשי אלימות נגד יהודים ברחבי מרוקו חודשים ארוכים אחרי ביטול חוקי הגזע במרס 1943. יהודים הוכו, היו קרבנות למעשי שוד וביזה, נעצרו והורשעו באופן שרירותי, נשלחו לעבודות פרך במחנות עבודה, נאלצו לשלם קנסות, גורשו מעסקיהם, ומקומות פולחן דתי ומקומות קדושים חוללו. בפום־אלדג׳מה ( נטיפה לשעבר )  למשל הותקף מסע הלוויה בדרכו לבית הקברות. היהודים הוכו והתפזרו, ארון המתים הופל ונופץ בבעיטות ובאלות, הגופה נפלה על הקרקע וחוללה, ורק בחסות החשכה הצליחו היהודים לקבור בחפזה את המת. נוסף על כך סבלה האוכלוסייה היהודית מהחמרת הקיצוב במזון, שנמשך עד 1945, על פי הקריטריונים הגזעניים שקבעו שלטונות וישי.

ב־30 ביולי 1944 ערכו חיילי ׳גום׳ שהיו מוצבים בצפרו פעולת עונשין נגד תושבי הרובע היהודי בעיר, בעקבות חילופי דברים בין חייל מוסלמי לבין צעיר יהודי. החיילים, שקיבלו עידוד מ׳משמרות מסדר הלגיונרים׳ וניצלו את הסכמתם בשתיקה של קציניהם הצרפתים, התעללו ביהודי הקהילה בתשעה באב.1944 בתום ההסתערות הורו השלטונות המקומיים לעצור 200 יהודים, ולאחר מכן כיתרו את המלאח במשך ארבעה ימים. השמירה על המלאח הופקדה בידי התוקפים עצמם, ואלה אסרו על יציאת היהודים מהמלאח ועל הבאת אספקה אליו. תקרית זו ואחרות הניעו את פרופ׳ רנה קאסן(Cassin), מהאישים הבולטים ב׳ועד לשחרור לאומי׳, לתבוע חקירה רשמית ולהיאבק למען זכויות היהודים בצפון אפריקה.

מדוח צרפתי על מצב היהודים במרוקו בשנת 1945 אנו למדים שהתעללות ביהודים לא הייתה ייחודית לתקופת שלטון וישי וראשית העידן האמריקני, אלא הייתה מראשית שלטון הפרוטקטורט, עוד בימי המרשל ליוטי, בגדר נורמה בקרב קציני צבא צרפתים בדרום מרוקו. התופעה, שהייתה כל פעם יזמה מקומית, הוסברה בתנאי השירות בפנים הארץ, בדרום המדברי, המרוחק מהשלטון המרכזי וממרכזים עירוניים, באקלים הקשה, באיכות החיים הירודה של הנתינים המקומיים, בעייפות של הקצינים הצרפתים ובחופשות המעטות שקיבלו. כל אלה, כך נטען, גרמו לקציני צבא צרפתים להפעיל לשם שעשוע טרור ׳קל׳ כלפי יהודים מקומיים שחיו בקרב שבטי הברברים, אוכלוסייה ענייה וחסרת הגנה, והם כינו זאת ׳לאכול את היהודי׳. התעללות ביהודי זה או אחר סיפקה לקציני צבא נושא לבדיחות במהלך הארוחות בחדר האוכל. זה היה נוהג שכיח, לא זדוני או מרושע, לדעת כותב הדוח. קציני הצבא היו משועממים, והשפלת יהודים הייתה קלה ולא מסוכנת עבורם, שכן להבדיל מהיהודים בערים, ליהודים בכפרים הנידחים לא היה מי שיגן על זכויותיהם.

למשל בשנת 1919 הטילו קציני צבא צרפתים במשך חודשים אימה על היהודים במלאח בצפרו ובפרט על יהודי אחד. הלה הואשם במסחר בלתי לגלי (הפקעת מחירים או הברחת סחורות), נעצר על ידי כוח צבאי והובא למשרד לענייני ילידים בצפרו. במהלך חקירתו הוא הוכה וסחורתו הוחרמה. לאחר מעצר ממושך הביאו את היהודי למפקד המקומי. האיש היה שונא יהודים מובהק: הוא אסר עליהם לעבור ברחובות שגובלים במסגדים, וכשהיה קצין זוטר סירב ללחוץ את ידו של מפקדו, גנרל, בשל היותו יהודי. הקפטן קיבל את היהודי במשרדו, שהיה בו מגוון גדול של כלי נשק, הוא הודיע לו שהוא גוזר עליו גזר דין מוות, ושהוא עצמו יוציא אותו להורג. היהודי היה נסער והאמין שזו שעתו האחרונה. הקפטן ביקש מסגנו לעבור לחדר הסמוך ולהכות ברגע מסוים על הקיר המשותף. הוא קרא ליהודי את גזר הדין, אחר כך נופף באקדח ישן, שלא היה טעון, הורה ליהודי לכרוע על ברכיו וצעק ׳אש׳. באותו רגע הכה סגנו בפטיש על הקיר שבין שני החדרים, והיהודי המפוחד, שסבר מעצמת הרעש שירו בו, התמוטט – איש לא טרח לבדוק אם היהודי סובל ממחלת לב, כתב מחבר הדוח – ורק אחרי זמן רב שבה אליו הכרתו. הקפטן ניצל את היעדרו של מפקד המקום כדי לשעשע את עצמו ואת חבריו בכפר השומם. הסיפור נודע ברחבי מרוקו והגיע גם לידיעת השלטון המרכזי ברבאט, אולם הדבר לא הרתיע קצינים צרפתים מלהמשיך להשתעשע ביהודים. מקרים דומים רבים אירעו במרוקו. זה היה מצחיק, לא יקר, לא מסוכן ונחשב לניצחון, גם אם ללא תהילת קרב. המתעללים נחשבו לגיבורים הראויים להערצה, ומעשיהם הרימו את קרנם בעיני חבריהם.

דוגמה נוספת שהובאה בדוח היא פרשת יהודי תינגיר משנת 1943 – הקצין לענייני ילידים במקום החליט להטיל עליהם הוראה ׳מגוחכת מעט׳, לצבוע את בגדיהם בשחור. מאחר שאיכות הצבע הייתה ירודה ביותר, הכתים הצבע השחור את גופם, והנשים נראו כמו הנשים ה׳כחולות׳ בסוסה ובתאפילאלת. זה לא היה נעים ליהודים, אולם הקצין היה משועשע. הנציבות הכללית ברבאט התערבה, אך הקפטן לא נרתע והפגין את סמכותו לפני השלטון המרכזי ברבאט הרחוקה בהכחישו את המיוחס לו, ובתגובה חייב את היהודים להגדיל את כמות הצבע שבו צבעו את הבגדים. מדוח צרפתי זה אנו למדים בבירור שקפטן שארייר אכן התעלל ביהודי תינגיר, ולא הייתה זו מזימה יהודית. ׳מה יכלו ילדי ישראל לומר?׳, שאל כותב הדוח. השערורייה פרצה רק אחרי שיהודי מקזבלנקה, שלא ידע על ההוראה, הגיע לכפר לבוש בחולצה לבנה ונאלץ בהוראת הקפטן לצבוע אותה, והוא דיווח על כך לקהילה בקזבלנקה, והשלטון המרכזי ברבאט התערב שוב בעניין.

׳מאנקדוטות מסוג זה אפשר לכתוב ספר׳, סיכם מחבר הדוח, ׳זו תהיה הוצאה חדשה של ״סיפורי יהודים׳״, כלומר סיפורים שכביכול אין בהם ממש על התעללות ביהודים. ללמדנו שמקרי התעללות ביהודים מסיבות חברתיות, עקב שיעמום ובשל אנטישמיות, או מסיבות פוליטיות היו למכביר לפני מלחמת העולם השנייה, והם קיבלו לגיטימציה בימי שלטון וישי. סביר להניח שהתקריות החריפו אחרי נחיתת הכוחות האמריקניים במרוקו, משום שנוכחותם פגעה בהגמוניה הצרפתית בארץ זו ועוררה זעם רב בקרב אנשי צבא חסידי פטן. הדרך הקלה והבטוחה ביותר שבה יכלו קציני הצבא לפרוק את כעסם ואת חוסר האונים שלהם הייתה פגיעה בחוליה החלשה ביותר באוכלוסייה – היהודים שנואי נפשם, שהואשמו בשיתוף פעולה עם האמריקנים.

עם זאת יש להדגיש שבנציבות הכללית ובצבא היו אנשים שייחלו לכך שהפרק הזה בתולדות הפרוטקטורט הצרפתי יסתיים, משום שגם אם פרשיות ההתעללות ביהודים פרי יזמה מקומית לא תמיד היו חמורות והסתיימו ללא אבדות בנפש, הן הכתימו את המנהל הצרפתי בגזענות ופגעו בתדמיתו בדעת הקהל, במיוחד בארצות־הברית. בנקודה זו היו הצרפתים רגישים במיוחד, מפני שסברו כי מעשים אלה מעיבים על כל המפעלים החיוביים שעשו למען קידומם של מרוקו ותושביה הילידים.

אולם רבים אחרים בנציבות הכללית, כמו למשל ראש המשרד לעניינים פוליטיים ואנשי צבא בכל הדרגות, ראו בהתעללות ביהודי תינגיר עניין שולי, חסר חשיבות. הם לא מצאו דופי בהתנהגותו של קפטן שארייר, וקיבלו את הערכתו שהפרשה היא מזימה יהודית שמניעיה כלכליים ופוליטיים: רצונם של היהודים להעביר מתפקידו קצין ׳צעיר תקיף, שהיה לו האומץ׳ להילחם בנחישות בשוק השחור שניהלו, ולהכפיש את השלטון הצרפתי בעיני בעלות הברית. ביקורת נוקבת הייתה להם דווקא על היהודים שיזמו את התלונה נגד שארייר, מפני שבפנייתם לגורמים זרים חרגו מחובתם לציית בכניעה לשלטון הצרפתי ופתחו במרד, מה שחייב להערכת נציגי שלטון הפרוטקטורט לדכאם ללא רתיעה, למען הסדר הטוב. אולם משלהי 1942 כבר לא היו הצרפתים האדונים הבלעדיים במרוקו. הנחישות שגילו נכבדים יהודים בקזבלנקה וברבאט למען אחיהם בתינגיר, והעובדה שלא נתנו לפרשה לרדת מסדר היום והעבירו מידע בנושא לסוסטל מה׳ועד לשחרור לאומי׳ באלג׳יר, לקונסול הבריטי ולקונסול האמריקני במרוקו, אילצו את שלטונות הפרוטקטורט להציב את שארייר במקום אחר, גם אם באופן רשמי נאמר שהדבר נעשה כדי להרגיע את הרוחות הסוערות בקרב היהודים והמוסלמים כאחד. נראה כי החשש מהתערבות של ה׳ועד לשחרור לאומי׳ ומהתערבות אמריקנית אילץ את אנשי המנהל והצבא הצרפתים, שעשו כל שניתן כדי לאשש את שליטת צרפת במרוקו, לפעול בניגוד להשקפת עולמם שהיהודים הם גזע נחות. הטיפול התקשורתי הרחב והעיקש, בתוך מרוקו ומחוצה לה, בימים שבין שחרור מרוקו לשחרור צרפת, הניב אפוא את הפרות הרצויים, אם כי נדרשו לשם כך חודשים ארוכים, ושם קץ להתעללות ביהודים גם בכפר מרוחק על גבול מדבר הסהרה בדרום מרוקו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר