הד'ימים – בני חסות – בת – יאור – הפונדאמנטאליזם

הפונדאמנטאליזם

אין חיבור זה מתיימר לנתח את המצב בהווה, שמטבע־הדברים הוא נזיל ומשתנה בלי הרף, אבל דוגמה אחת די בה להעיד על דרכי־המחשבה המסורתיות. האסלאמיזציה הנוכחית של המשטר המדיני באיראן, שאחת מתוצאותיה היתה ניתוק היחסים עם ישראל, מאשרת עד כמה האנטי־ציונות מושרשת בערכים המוסלמיים של הג׳האד והד׳ימה. האומה סובלת את היהדות כדת, אך היא מתנגדת לציונות, שהיא תנועת השיחרור הלאומי והטריטוריאלי של העם היהודי. הבחנה זו מתרצת את הסתירה שלמראית־עין בין האנטי־ציונות להשלמתם המוצהרת של יריבי הציונות עם היהדות, בנאום שנשא ב־16 באוגוסט 1979 מנה האיאתוללה ח׳ומייני במנין אויבי האסלאם את ישראל וארצות־הברית ואת כל אותן המדינות שאינן משתתפות ביום־הזדהות מיוחד עם הפלשתינאים. והוא הוסיף ואמר:

ראוי לממשלות העולם לדעת שאי־אפשר להביס את האסלאם. עתיד האסלאם לנצח בכל ארצות תבל וסוף האסלאם ותורת הקוראן להשתרר על העולם כולו.

לאור נסיון העבר מותר לנו להניח כי מלים אלו מצביעות על כוונה להפיץ את הג׳האד, וממילא את מעמד הד׳ימי, ברחבי העולם כולו. הנה כי כן רשאים אנו גם לראות בסיכסוך הלבנוני ובסיכסוך הישראלי־הערבי בבואה לפולמוסים רעיוניים העשויים להשפיע על כל באי־עולם, בפרט בזמן שבו הפונדאמנטאליזם המוסלמי מחדש ימיו כקדם. התפתחות זו של הזמן האחרון בשום־פנים איננה בגדר חידוש רעיוני מהפכני. מאז־ומתמיד הפונדאמנטאליזם המוסלמי הוא קו של קבע בהיסטוריה. פעמים הוא מיטשטש ופעמים מתבלט, אך לעולם הוא שב ומופיע בתקופות של מתח חברתי ומדיני, שבהן פשוטי־עם נמשכים אל מנהיגים דתיים המקרינים כאריזמה ומעוטרים הילה של קדושה.

הפונדאמנטאליזם המוסלמי של זמננו מבטא את חריפות המתחים והמבוכה בחברות דתיות־מסורתיות תחת לחץ המודרניות, את משבר־הערכים ואת הלחצים הנובעים מן המעבר וההסתגלות המחודשת. במשטרים סמכותיים, האוסרים על כל צורה של אופוזיציה מדינית, הדת משמשת אפיק וחיפוי לכוחות שונים ומנוגדים התובעים תמורות סוציו־מדיניות. במצרים של שנות ה־20 למאה הזאת ובאיראן של השנים האחרונות נזון הפונדאמנטאליזם, שביטא מורת־רוח בהמוני־העם, מלהט דתי שמרני; אך במקרה של איראן אף שילב את הטאקטיקה של המפלגה הקומוניסטית עם שאיפותיה של אינטליגנציה בת־המעמד־הבינוני שנתמערבה והיא נושאת נפשה לתיקונים.

להוציא את המניעים האלה, הפונדאמנטאליזם חותר להשיב את הקוראן ואת הסונה על מכונם כמקור־סמכות יחיד לשיפוט ולמימשל בארצות האסלאם. אולם השיבה לאורתודוקסיה חמורה מחייב תחילה לטהר את החברה המוסלמית מן החקיקה הזרה — כלומר, מכל החוקים השאולים מדאר אל־חרב. אכן, כל בעיות הנחשלות וכל הכשלונות המדיניים נזקפים לחובתן של השפעות־חוץ, שהביאו עונש־ממרום על ראש האומה שסטתה מדרך־הישר. דחייתו של המערב באה על צידוקה בתיאורו של דאר אל־חרב במונחים של גנאי ודופי כגון חמדנות, קולוניאליזם, אימפריאליזם, ציונות, אויב האנושות, בכור־שטן וכיו״ב.

באיראן הפיחו כוהני־הדת מהפכה נגד השאה הפרו־מערבי וליבו את הקנאות הדתית כאמצעי לתפיסת השלטון. דלותם ובערותם של ההמונים היו שמן על גלגליה של התקוממות, שאנשי־הדת ניצחו עליה והדריכוה. נחשול הפונדאמנטאליזם המוסלמי גרף את משטרם של בית־פהלוי, שמאז שנות ה־20 ניסו לחולל מודרניזציה באיראן. במצרים ניסה סאדאת לקנות את לבם של הפונדאמנטאליסטים כדי לחלוש על התנועה מבפנים, אולם הקו שנקט כלפי דאר אל־חרב (לרבות ישראל, לאחר הסכמי קמפ־דייויד), והחזון האמיץ של מדיניות מתקדמת, כוללת־כל, המשוחררת מכבלי הדת, זיכו אותו — בדומה לפהלוים ולמנהיגים התורכים הנאמנים לרעיונותיו של אתאתוּרךּ — בתואר ״אויב האסלאם״.

אולם הפונדאמנטאליזם מסמל לא רק את דחיית המערב וערכי המדע והטכנולוגיה שלו לפי שהוא מקיף גם את תקוותיהם וסבלותיהם של המוני המוסלמים. לכן מעלים אותו על נס כדרך לגאולתה של האומה, שהציביליזציה המערבית השחיתתה והחלישתה. לפי גירסה זו, עתידים עמי האסלאם להשיב להם את בכורתם האבודה אם אך יגשימו בזמננו־אנו אותם עקרונות מן המאה השביעית שעליהם התבססו כוחו ותפארתו של האסלאם בעבר — תפארת הקשורה בג׳האד, כמו גם בסיפוח שטחים, בשלל־מלחמה, בשוד תרבויות מנוצחות ובצבירת עתודות־ענק של כוח־אדם מאפריקה, המזרח התיכון, אירופה והודו. דחיית המערב ופסילתו, יחד עם געגועים אל עצמה המיוסדת על כיבוש, מסייעים להפוך את הפונדאמנטאליזם המוסלמי לכלי ומשענת לג׳האד.

אין דברים אלה באים למעט מערכם של שאר גורמים חברתיים, מדיניים וכלכליים. צרכי האנרגיה של העולם, הבאים לידי ביטוי בגשמי־נדבות של פטרודולרים, מעוררים הרגשת־התעלות המזכירה את ימי־השׂיא של הח׳ליפים הראשונים. ההמצאות של דאר אל־חרב שופעות ובאות אל רחבי חצי־האי הערבי. עמלם של מאות־מיליונים הופך להיות זהב שחור העומד לרשותם של שומרי־האמונה ונוטרי־מכורתו של הג׳האד. על העצמה הכלכלית הזאת, פרי השליטה על מקורות אנרגיה, מתוסף כוח פוליטי. בתוקף היפוך מוזר של ההיסטוריה, כל הלחצים, האיומים, הפקודות וה״ענשים״ המונחתים על מדינות אירופה הסוררות מזכירים את הלחצים הדיפלומאטיים שהפעילה אירופה על הממלכה העות׳מאנית במאה הי״ט. סכומי־עתק מוקצבים ל״אלה שצריך לקנות את לבותיהם״ (שכיום הם קרויים ״שדוּלות״): פוליטיקאים, עתונאים, אינטלקטואלים ואנשים פרטיים — העשויים להזכיר פקידים, מושלים ומנהיגים ד׳ימים שלפני אלף ושלוש־מאות שנה רדו מטעם הח׳ליפים בהמוני העמים הנכבשים תוך שהם עמלים להעשיר את כוחות הג׳האד שבמרוצת הדורות העתידים היו, על־ידי גלי הגירה, להפוך את התרבויות המזהירות ביותר מאוכלוסיות־רוב נדכאות לדתות נסבלות. כיום יגיע־כפיהם של מיליוני חרבים, הממוחזר לפטרודולרים, נעשה מכשיר אדיר לשליטה מדינית על אותו דאר אל־חרב עצמו.

להבנת דאר אלחרב ודאר אלאסלאם…להלן קישור לויקיפדיה…