מארץ מבוא השמש-עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם- חיים זאב הירשברג

  זאגורה וסביבתה.

בבוקר יצאנו לבקר במללאח הקרובים לזאגורה. בזאגורה עצמה אין מה לראות היום. אולי מחר יום ד', יום השוק יהיה יותר מעניין. הנקודה החדשה, יש בה רק משרדי השלטונות הצבאיים, קסרקטין, בתי קצינים והפקידים, תחנת האוטובוס. בראשונה פנינו אל אמזרו, השוכנת בגדה השמאלית של הדרע. זהו כפר ברברי גדול עם "קצור" גבוהים של שלוש – ארבע קומות, מוקף חומות בצורות. המללאח שוכן בקצה הדרומי ובו מאה וארבעים נפש, עניים מרודים. בכל זאת יש להם "צלא" יפה עם תקרה המונחת על קשתות, ובו תלמוד תורה של "אהלי יוסף ויצחק". משכורתו של המורה 700 דורו לחודש כלומר, שבע-עשרה וחצי לירות ישראליות. כאן למדנו לדעת כיצד מייצרים את המאחייא , יי"ש תמרים או תאנים, בדודים ובכלי זיקוק הפשוטים ביותר. ש' הכין שורה של צילומים והסריט גם את תהליך הייצור. גם כאן ראיתי הרבה עיוורים וחולי גרענת. לפני שנפרדנו ביקשני המורה הצעיר בתלמוד תורה, כשעיניו זולגות דמעות, לרשום את שמו, אברהם בן שלמה חזות, ולהתפלל לשלומו ולשלום יהודי אמזרו בשובי לירושלים. למחרת נפגשתי אתו בשנית, כשהוא בדרך לשוק, והוא הפציר בי כמו ילד קטן, שאראה לו, אם אמנם לא שכחתי לרשום את שמו ואת בקשתו.

בקרבת אמזרו שוכן "קהל אלמנצוריה", מללאח קטן שיש בו ארבע-עשרה משפחות, שהן שבעים וחמש נפש. ניסינו להגיע אליהם, אבל המכונית שקעה בחול שהביאה הסופה, והיינו נאלצים לוותר על הביקור. אך לאנשי מנצוריה נודע על בואנו, והתפשטה ביניהם השמועה, שנתכוונו לרשום אותם לעלייה, וכדי שלא להחמיץ את השעה, הכינו רשימת משפחות מפורטת, בציון הגיל, והביאו אותה למחרת היום לשוק.

משם פנינו לאל- ערוּמיאת, השוכנת צפונה לזאגורה. גם כאן קיבלתי רשימת הנפשות, שבעים וארבע במספר, ה "צלא " הקטן בנוי בסגנון כפרי יפה, הבימה נמצאת בין ארבעה עמודים , שעליהם מקורה התקרה. אין כאן חלונות, רק ארובה ברור כי גם הם שייכים ל "חסידי ליובאוויץ". עם זאת, על אחד הקירות מתנוססת כרזה גדולה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. קרן קיימת לישראל". הילדים בתלמוד תורה נחמדים, אבל כמעט לא היה אפשר להסתכל בפניהם, מחמת הזבובים שעטו עליהם. אנשי ערוּמיאת היו להם דקלי תמרים, ומכרום כבר לברברים.

אותו יום ביקרנו עוד שני מללאח במרחק חמישים קילומטר צפונה לזאגורה, רבאט תּינזוּלין, כפר השוכן ליד הכביש ובו מאה ועשרים יהודים וקצבת אל-מח'זן השכנה שיש בה מאה נפש. זו חבויה מן הדרך בחורשה ליד הנהר, כאן הכרתי את מימון אבטאן, טיפוס של יהודי בעל גוף העשיר הכפרי, בעל שדות וכרמים וכנראה גם מלווה בריבית, כפי שהבינונו מן הרמזים, זו הפעם היחידה שיהודי ביקש ממני תעודת אישור, כי אמנם מארץ ישראל אני. רבים שאלו לכתובתי ושמחו לקבל כרטיס ביקור, מזכרת מאת איש ירושלים (ודאי גם בכוונה שיוכלו לפנות אלי בעת הצורך), אבל שום יהודי לא ביקש שאזהה את עצמי, לעומת זאת לא רצה מימון אבטאן להשיב על שאלתי, מה פרנסתו ומעשיו. אבטאן הוא ראש שתי העדות השכנות ורודה באחיו כמנהג ה "שייכים". אף כי ניכר הוא שאיננו מרוצה ביותר מן הביקור, הזמיננו לביתו, בעל שתי קומות, העושה רושם של אמידות, וכיבדנו כאורחיו. אחרי כן נתרכך קצת ואף הסכים להצטלם, עם בניו, אבל לא עם בנותיו. אחד מבניו סומא הוא בעינו האחת, תוצאה של טיפול ביתי בגרענת. הוא הראה  לש' תכשיטים יפים ויקרים אבל דרש מחירים מופרזים.

שמעתי מהשליחים שלנו, כי בהרבה מללאחים כפריים ה "שייכים" היהודיים העשירים מנעו, מי במתק שפתיים ומי בהסתה, את בני עדתם מלעלות לארץ ישראל, מפחד שמא יישארו לבדם בכפר.

גם הפעם ירד גשם, אבל הוא לא מנענו מלבקר את ה "מערה", שדה הקברות שבו טמונים כמה צדיקים.

למחרת בבוקר יצאנו לראות את השוק השבועי, המתקיים בחאן החדש הגדול.  היו כאן יהודי אמזרו וערומיאת ומנצוריה, אבל רוב הרוכלים והרוכלות, במיוחד בתכשיטי כסף, היו כאן מה"חראטין. ניכר היה שהשוק חלש, רבים נמנעו מלבוא, כנראה בגלל הגשמים והסופות, ואלה שבאו ארזו כבר כעבור שעה את חפציהם ומיהרו להקדים לחזור לבתיהם, קודם שישתנה מזג האוויר אחר הצהרים. בכל זאת היתה לי השהות להסתכל בטיפוסים של הברברים וה'חראטין, כחולי עור, הנקראים כאן גם ה "דרעאווי".

הרבה סיפורים ואגדות נרקמו על תושבי עמק פורה זה של הדרע, שבו נמשכם ה "קצור" וחורשות הדקלים ליד גדות הנהר לאורך מאה וחמישים קילומטר. התושבים המוסלמים מיעוטם בני חורין, ערבים או ברברים טהורי גזע, ורובם בני תערובת של כושים, עבדים ושפחות, שהובאו מסודאן, ואנשים חופשיים.

בני תערובת אלו נקראים  "חראטין", והם מצטיינים בצבע בעל גוון כחול כהה, השונה מצבע הכושים החום כהה. גם שפתותיהם וכפות ידיהם כחולות.גם הסדינים, שהם מתעטפים בהם ורק מרכסים אותם בפריפות כסף, כחולים כהים, ולכן נקראים הם בפי הזרים האנשים הכחולים. הם נחשבים לנחותי דרגה מן ה "אחראר" בני החורין, ומהווים מעין מעמד מיוחד של עבדים למחצה. ה "חראטין" אנשים נוחים ונכנעים. בדרך מברכים הם כל עובר אורח במכונית, בהרימם אל יד ימינם ובהראותם את "החמסה", חמש אצבעות, סימן של מזל. שאלתי גם אנשים שפגשתי ומהם שמעתי הסברים נוספים.

יש דעה , כי ה "חראתין" הם מצאצאי החבשים הנוצרים, שבאו הנה לפני הכיבוש הערבי, ומצאו כאן קהילה יהודית ותיקה, שאיתה חיו בראשונה בשלום. לפי מסורת אחרת באו הנה היהודים לאחר ה "חראתין", וחילקו ביניהם את העמק, שנקרא לפנים, עמק הזיתים, במידה , זרוע בזרוע, ולכן נקרא בוא ואדי דרע, עמק הזרוע. אין להתפלא כי האגדה על ניצחונותיו של יואב, שרדף את הפלשתים עד מרוקו, נדדה והגיעה עד הנה, ואפילו נמצאת כאן כבתובת באותיות מרובעות., המכריזה כי "עד כאן הגיע יואב בן צרויה", והוא ייסד כאן את העיר  "חג'אר סולימאן", אבן שלמה. עובדה היא, כי בימי הגאונים חיו כאן יהודים. הם נרדפו קשות במחצית המאה השתיים-עשרה לספירת הנוצרים, בעלות המייחדים לשלטון. על גורלם לאחר מכן לא נודע ולא כלום. אמנם נתפרסם (על פי כתב יד בלהג הערבי המקומי) סיפור על מלוכה יהודית בעמק זה, ועל מלחמות הסולטאן היהודי עם הנוצרים. זאגורה נקראת אז ג'בלין, כלומר, שני ההרים. זכר לאוכלוסייה נוצרית בסביבה זו רוצים למצוא בשם המקום ערוּמיאת (הנכתב אמנם בעין) כלומר, רומים נוצרים. במקורות שונים נזכרים היהודים שוב החל מהמאה השש-עשרה לספירה. אין כל סיבה להניח, כי אלה היו מתיישבים חדשים. יותר קרובה ההשערה, שהיה כאן יישוב יהודי רצוף, מורכב מצאצאיהם של הנרדפים.