ארכיון יומי: 1 בינואר 2019


מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

החלוקה של הפיוטים ב״שירת הבקשות״ לנושאים

עורכי ״שיר ידידות״ ־ ר׳ דוד אלקיים, שיך דוד יפלח ור׳ חיים אפריאט, שיבצו את 559 הפיוטים (שחלקם חוזרים על עצמם) ללא סדר וללא הגיון. כך קורה שמספר הפיוטים בכל שבת הוא בן 16 פיוטים בשבת ״תרומה״ ל־78 פיוטים בפרשת ״זכור״. אגב, בשבת ״זכור״ שיבצו העורכים פיוטים רבים מעבר לזמן המוקדש למנהג.

בערבי ״שירת הבקשות״ אין מספיקים בדרך כלל לשיר את כל הפיוטים, ונראה לי שהם הגזימו בשיבוץ הרב של הפיוטים בשבת ״זכור״. משובצים בין השאר: 24 בקשות לשבת, 32 פיוטים לחג־ הפורים (כולל 2 פיוטים לראש חודש). מלבד שבת ״זכור״ המספר הרב ביותר של הפיוטים קיים בשבתות ״מקץ״ ־ 31 פיוטים ו״יתרו״ ־ 32 פיוטים בכל שבת.

הטבלה הבאה מציגה את אופן חלוקת נושאי הפיוטים לפי כל שבת:

סה״כ

שבת ״זכור״

19 שבתות שבין ״בראשית״ ועד ״תרומה״

 

51

24

27

בקשה לשבת

224

7

217

פיוטים: גלות, גאולה וא״י

57

5

52

תהילה לה׳

54

32

22

מועדים/ראשי חודשים

84

6

78

שונות

89

3

86

קצידות

559 פיוטיב

סה״כ :

 

 

הערת המחבר:  על ההיבטים הדתיים בפיוטים אצל יהודי מרוקו ראה אצל יוסף שטרית ״השירה הדתית תרבותית״, עמ׳ 194־57 מתוך ספרו ״השירה הערבית יהודית שבכתב בצפון אפריקה״.

מספרי הפיוטים הוא עפ״י הקובץ של הרב שושנה ״אעירה שחר״. בהערותי לפרק זה אני מסתמך גם על ספרו של דן מנור ״גלות וגאולה״.

הנושא שהעסיק יותר מכל את הפיטנים, עפ״י הטבלה שלפנינו, הוא נושאי הגלות, הגאולה והכיסופים לא״י. אין זה מפתיע וטבעי שכך יהיה. כ־ 40 אחוזים מכלל הפיוטים ב״שירת הבקשות״ מתיחסים לתכנים של גלות וגאולה. משוררים ופיטנים ביטאו את רחשי ליבם על סבלות הגלות וייסוריה, ביטאו בכתב את רצונם ביציאה מן הגלות תוך ציפייה למשיח הגואל וכמיהה עזה לציון וירושלים.

א. הגלות

סבלות יהודי מרוקו הם מן המפורסמות. יהודי מרוקו נקלעו שלא מרצונם לארץ, שבה נאבקו בני הארץ על השליטה במרחב הענק. שושלות נלחמו ביניהן ומלכים עלו ונפלו על השלטון בארץ רחבת ידיים זו. בתווך, כתמיד, ניצבו היהודים שסבלו מנת יתר של תלאות, גזירות ופרעות.

המשוררים במרוקו כתבו על הייסורים הפוקדים את כל הקהילות היהודיות באשר הם. בפיוטים הם מתארים תופעות שונות המשקפות את מצוקת הקהילה. בין השאר בולטים התאורים על המצוקה החומרית ועל הלחץ הרוחני כאחד.

המצוקה החומרית

בתאורי המצוקה החומרית אנו קוראים באחד הפיוטים המתאר את ייסורי הקהילה בביטוי ציורי כללי:

"מכף רגל עד ראש מכה ביד עושקי…

הן כשל כחי וסבלי מרב מצוקה וצר כפו סופק"

״רגל״ ו״ראש״ הם מטאפורה למעמדות השונים בקהילה ־ מנהיגי הקהילה ואף הפשוטים שבה, עניים ופחותים, סבלו מייסורי הגלות. אפשר לפרש ״רגל״ ו״ראש" כקהילות בצפון ובדרום, כולם כאחד סבלו.

אחת מתופעות לחץ הגלות היא נטל המיסים, כפי שהוא מתואר בכמה פיוטים: ״מעל גבולו נחמס, נרמס לעל מס נכמס״.

      הערות המחבר:  ר׳ ראובן אבן צור בספרו ״כתר תורה״ מתאר את נטל המסים שהטילו השלטונות על היהודים ״וכך היה המדה בתת בלב שונאיהם להטיל ולהעמיס עליהם הטלת גזלות וחבלות נטולי כסף וזהב…והנוגשים אצים לוחצים כל היום…״ ראה דן מנור ״גלות וגאולה״ עמ׳ 28־27.

מתוך הספר של דן מנור "גלות וגאולה"

ממאמרים אחרים העוסקים בפרשנות, או בספרות המוסר, עולים הדים שונים למצוקתה החומרית של יהדות מרוקו בכל התקופות, ללא קשר עם מאורע היסטורי זה או אחר. בהקדמה שחיבר ר׳ ראובן אבן צור לספר כתר תורה הוא מתאר את עומס המסים והארנונות, שמטילים השלטונות על הקהילה היהודית, בנוסח המקמה: ״וכך היה המדה בתת בלב שונאיהם, להטיל ולהעמיס עליהם הטלת גזלות וחבלות נטילי כסף וזהב. יום ליום יביעו אומר הב הב דלא פסיק מבינייהו [שלא נפסק מביניהם]. אינהו וכל אביזרייהו [הם וכל אביזריהם] וניתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים. כצאן לגוזזים […] והנוגשים אצים לוחצים כל היום […] לא שבת נוגש לא שבתה מדהבה […] עד כי כשל כח הסבל וכו״. נטל כבד זה אילץ את גזברי הקהילה, שעליהם היתה מוטלת חובת הגביה לגבות את המס גם ממעוטי־יכולת, וביניהם תלמידי־חכמים רבים. הללו, אשר מקדישים את כל זמנם לתורה ואינם מתפנים לצרכי פרנסה, חשו את עצמם מקופחים הן על־פי הדין, והן לפי הנוהג שהיה מקובל בקהילה זו. הם ראו בהטלת המם עליהם משום חילול כבודה של תורה: ״ומפני חמת המציק חטא ישראל […] וישלחו יד בשלומי אמוני ישראל ויגעו בנביאיו ובמשיחיו והתורה חוגרת שק על לומדיה / מאנה הנחם על בניה […] וחולל נזרה ונפרץ גדרה ונפל כתר״. עד כאן מספרו של דן מנור

בפיוט אחר כתוב: ״רגלו על גבי יחרוש הכביד עלי על ומס״. הביטוי ״רגלו על גבי יחרוש״ מזכיר את המליצה המקראית. ״על גבי חרשו חורשים״ שפירושה הוא: השפילוני ובזו אותי והרבו את ייסורי. יש כאן דימוי לעם ישראל כאילו היה שכוב באדמה וגבו למעלה, ובאו החורשים, שהם אויבי העם, החורשים באדמה שדקרו ופצעו את גבו של ישראל.

לשון ציורית אחרת

" יונתך בבר נדחה נאנחה

לצמיתות מכורה, ובעול צר בן האמה

מרטו אגפיה מכל עבר"

יש כאן דימוי של כנסת ישראל ליונה שמורטים את נוצות כנפיה, היונה המסמלת רוך ועדנה נופלת טרף לדורסים. מצב זה הופך את יהודי מרוקו לאומה:

"צמתו ערפה ועד נפשה

וכי עוד נתונה/נחרצה

ענייה לא נחמה"

הגוף נלחץ בכוח רב בקשי השעבוד, והנפש עומדת מול דברי בוז וגידופים.

המשורר מתאר את גולת מרוקו כ״בור שביה״, שבו היהודים החיים בה מוקפים אויבים הלוחצים אותם ״מצאוני צוררי ואויבי, זה ילחץ וזה ידחק״. ההלכה המוסלמית־השריעה הוגשמה הלכה למעשה במרוקו. לכל אורך הדורות ציוו השליטים על נתיניהם לשלם את מס הגולגולת ״הג׳יזיה״, אך היהודים שסבלו מנת יתר של גזירות נאלצו להשלים עם תשלומי מס נוספים ועם גזירות נוספות שהוטלו על היהודים.

הערת המחבר:         בספרי ההסטוריה על יהודי מרוקו אפשר למצוא תיאורים רבים על הגזירות שהוטלו על היהודים. להלן תיאור המובא אצל הירשברג (עמ׳ 301־294) והמתאר את חיי היהודים בתקופת פרעות תק״ן ־ 1790 בימי הסולטאן מולאי יזיד (1792־1790). להלן התיאור: ״ולעת ערב ט״ו לחדש הנז׳ נכנסו כל הגויים לעיר ושללו אותה…וכל הנשים סופדות, ויש שהפילו עוברות ולדותיהן מן הפחד…וגרשו משם היהודים ערומים ויחפים וישבו במערות הסמוכים לעיר…ונכנסו הגויים לבתינו…וכל בתי הכנסיות ובתי מדרשות נכנסו…ונגנבו כמה ס״ת והיה ממש כחרבו ביהמ״ק…וגזר אומר המזיד ששום בר ישראל ובת ישראל לא ילבשו גוון ירוק…וגזר (אותו מלך) בדעתו שלא יראה ולא ידבר עם שום ישראל וחרפת אדם ובזוי עם כל הנקרא עברי…״.תיאור זה ממחיש את המציאות הכואבת שבה חיו יהודי מרוקו. להלן תיאור של הטלת מלאכות בזויות על היהודים וניצולם כפי שכותב ר׳ שלמה בן זקן (1733־1670) בחיבורו ״פרי עץ הגן״: ״העסקת היהודי בכל מיני מלאכות ללא שכר, כאשר הוא עובר ככלי שרת מיד ליד״. תופעה זו היתה אחד מגלויי הדכוי של היהודים. גם ר׳ רפאל ברדוגו(1820־1747) מציין את ההשפלה שעברה על יהודי מרוקו. על הפסוק ״בבוקר תאמר מי יתן ערב״ (דברים כ״ח, ס״ז) הוא אומר כי הוא מתאים ליהודי מרוקו. ״ביום יפחדו מן האויבים הנכנסים לחטוף ולטרוף ויאמרו (היהודים) מי יתן ערב ובערב יחתוהו וחזיונות יבעתוהו״. בדבריו הוא מתכוון לפרעות שפגעו ביהודים בימי שלטונו של מולאי יזיד: הרס וחרבן של הקהילות היהודיות, חורבן בתי כנסת, הריגת יהודים ועוד

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט- עמ 50-48

גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו במאות הי"ז-י"ח-יסודות היסטוריים-דן מנור

ממאמרים אחרים העוסקים בפרשנות, או בספרות המוסר, עולים הדים שונים למצוקתה החומרית של יהדות מרוקו בכל התקופות, ללא קשר עם מאורע היסטורי זה או אחר. בהקדמה שחיבר ר׳ ראובן אבן צור לספר כתר תורה הוא מתאר את עומס המסים והארנונות, שמטילים השלטונות על הקהילה היהודית, בנוסח המקמה: ״וכך היה המדד, בתת בלב שונאיהם, להטיל ולהעמיס עליהם הטלת גזלות וחבלות נטילי כסף וזהב. יום ליום יביעו אומר הב הב דלא פסיק מבינייהו [שלא נפסק מביניהם]. אינהו וכל אביזרייהו [הם וכל אביזריהם] וניתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים. כצאן לגוזזים […] והנוגשים אצים לוחצים כל היום […] לא שבת נוגש לא שבתה מדהבה […]-וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאָמָרְתָּ אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה- ישעיהו יד, ד). עד כי כשל כח הסבל וכו״. נטל כבד זה אילץ את גזברי הקהילה, שעליהם היתה מוטלת חובת הגביה לגבות את המס גם ממעוטי־יכולת, וביניהם תלמידי־חכמים רבים. הללו, אשר מקדישים את כל זמנם לתורה ואינם מתפנים לצרכי פרנסה, חשו את עצמם מקופחים הן על־פי הדין, והן לפי הנוהג שהיה מקובל בקהילה זו. הם ראו בהטלת המם עליהם משום חילול כבודה של תורה: ״ומפני חמת המציק חטא ישראל […] וישלחו יד בשלומי אמוני ישראל ויגעו בנביאיו ובמשיחיו והתורה חוגרת שק על לומדיה / מאנה הנחם על בניה […] וחולל נזרה ונפרץ גדרה ונפל כתר״.

הערת המחבר: המקור ההלכתי על פטור תלמידי חכמים ממס מצוי בתלמוד: ״הכל לפסי העיר ואפילו מיתמי אבל רבנן לא, דרבנן לא צריכי נטירותא״ = הכל חייבים בתשלום מם לצרכי ביטחון אפילו היתומים. אבל חכמים אינם צריכים משום שאינם זקוקים להגנה <ב״ב, ח׳ ע״ב>. על התקנות לפטור תלמידי־חכמים ממס בכתבי חכמי מרוקו ראה חיבורו של ר׳ יעקב בן מלכא, נר מערבי, ירושלים תרצ״ה, דפוס צוקרמן, ח״א, סימן ג״ז דף נ״ו־ס׳, וכן חיבורו של ר׳ יעקב אבן צור, משפט וצדקה ביעקב, נא אמון תרג״ד, ח״א, סימנים רנ״ג־רס״א; ר׳ אברהם אנקאוה כרם חמר לוורנו תרל״א, דפוס בן אמוזג, ח״ב, סימן קמ״ח.

החיבור כתר תורה מוקדש רובו ככולו להגנה על כבוד התורה ועל מעמד תלמידי־החכמים. בדברים בוטים מוקיע המחבר את פרנסי הקהילה הגובים מסים לאוצר המלכות גם מתלמידי־חכמים, שתורתם היא מלאכתם היחידה. ואף אם האחרונים מקצים לעתים זמן מועט לצורכי פרנסה, הרי זה רק בשל מניע מוסרי – להתפרנס מיגיע־כפיהם ולא להטיל את עצמם כמעמסה על הציבור. הטלת תשלום מס על תלמידי־חכמים, לדעת המחבר, תאלץ אותם לפרוש מתלמוד תורה ולהתמכר לענייני חולין. כך ייווצר מצב של חילול התורה: ״שגורמים להם לפרוש אותם מד״ת [מדברי תורה] […] שהדבר בא להם בכפייה ואונס ותורה מונחת בקרן זוית. לאלו עונשם הוא אש אוכלתם בשביל עוון זה״. המחבר מתייחם בביטול לטענת הפרנסים, שהורו, כי גם תלמידי־חכמים מצווים ליטול חלק בצרת הכלל. לדעתו, זוהי טענה מתחסדת המחפה על צרות־עין ועל כוונת זדון לעקוף דין תורה. ומה שמוחזק בעיני הפרנסים כחובה לאומית וכשויון חברתי אינו אלא עיוות דין תורה.

תופעה זו של יהודים הנוגשים באחיהם, הזורעת שנאה ופירוד־לבבות בין אחים, הייתה בלי ספק אחד מגילויי הלחץ השונים של השלטונות על הקהילה היהודית במרוקו. כך עולה, על כל פנים, מהלך־הרוח של החיבור כולו. המחבר עצמו רואה בתופעה זו אחד הסימנים של עת צרה, שבה נקרא כל מנהיג רוחני להיחלץ להדרכת העם בענייני תוכחה ומוסר. ועל כך ניתן לעמוד מדבריו, במקום אחד, שבו הוא כותב: ״לכן המשכיל מי שחננו ה׳ חכמה ודעת והשכלה בעת ההיא עת צרה ידום ולא יוכיח לבני דורו? זה לא אפשר. והטעם מפני שהיא עת רעה ואם יבלום שפתיו מלהוכיח הוא גורם רעה לבני דורו. והגם שיודע שלא יקבלו ממנו ראוי לו לבל יחשוך פיו״. זוהי, לאמיתו של דבר, הדרך שנוקט המחבר בחיבור כולו – דרך של מוכיח־בשער בעת צרה.

ברם לא בכל המאמרים מופיע המחבר כמוכיה־בשער, יש שהוא מופיע גם כמלמד סניגוריה על ישראל. במאמר אחד הוא קובל על כובד המסים, שדחק את הקהילה למצב של מצוקה כלכלית גדולה. רבים נאלצים להוציא את כל שכרם החודשי לשם תשלום המם בלבד, ונותרים ללא פרוטה וללא אפשרות לספק לעצמם אפילו את צורכיהם המינימליים. אף־על־פי־כן הם נושאים את סבלם בדממה, כל עוד הם רשאים לנהל את אורח־חייהם הדתי בחירות גמורה: ״וכל זה כדי לשמור התורה והמצווה. ולבם נשבר ונדכה בשביל השכינה שהיא עמנו בגלות״. המחבר חותם כאן את דבריו בתקווה, כי בשל נכונותו זו של עם־ישראל להקריב את כל קנייניו החומריים לשם שמירה על הדת, הוא ראוי להחשת הגאולה.

על לחץ חומרי זה קובל גם ר׳ חיים בן עטר(להלן רחב״ע), בן דורו וגיסו של בעל כתר תורה בפירושו האליגורי לבר׳ א׳ הוא מעיר, שאם המלים ״תוהו ובוהו״ שבכתוב (שם) רומזים לגלויות של העבר – מצרים ובבל – הרי המלה ״חושך״ (שם) רומזת לגלות האחרונה, שבה נטל המסים הוא כבד במידה כזו, שהוא גורם לניוון חזותם החיצונית של היהודים: ״אלא חושך שירמוז ב׳ דברים, הא׳ לשיעבוד העמים וכובד עול המסים עד כי חשך משחור תארם. זה רודה וזה מרדה אשרי מי שלא ראה בפרט במערב הפנימי שלנו״. המחבר רואה אפוא בנטל המסים אחד מאמצעי הלחץ המדכאים ביותר, והאופייניים במיוחד למצוקת יהודי המג׳רב תחת עול האיסלם.

הוא חוזר על דעה זו במקום אחר, שבו הוא מתאר את שטת הנגישות הכספיות, שנוקטים שלטונות האיסלם לגבי היהודים: ״והן גלות ישמעאלים אשרי מי שלא ראם משעבדים וממררים חיי ישראל. ולא די שלא יתנו שכר אלא עוד שואלים ממנו מדוד והבא ועוד אדם נגזל במה שיש לו והם תובעים ממנו מה שאין לו וכוס זה ישקוהו עד שימות״. בפירוש ארוך זה לפרשת העולה(ויקרא ו׳ ב׳) מוצא המחבר רמזים אליגוריים למצוקתו של עם־ישראל בגלות. כל פרטי הטקס של עריכת העולה על המזבח מתפרשים כגילויי לחץ שונים בגלות. אך הדברים שהובאו זה עתה מן הפירוש מתייחסים בעיקר למצוקת יהודי מתקו, הגדולה יותר מזו שבה שרויים היהודים בגלויות אחרות, לפי דעת המחבר. זוהי, כמובן, דעה, שיסודה בנקודת־ראות סובייקטיבית, שהרי מסופק מאוד אם המחבר דרש וחקר ביחס למצבם של היהודים תחת עול הנצרות טרופת השנאה. אך היא הנותנת: התחושה הסובייקטיבית היא מן היסודות שעליהם נבנית תפיסת־עולמם של בעלי חיבורים עיוניים.

לסיכום הדברים נזכיר שוב, שהנקודה המרכזית בפרק זה היא, גישתם ההיסטוריוסופיה של חכמי הדור למצוקה החומרית והפיזית של הקהילה היהודית במרוקו. פוגרומים בשכונות יהודיות כתוצאה ממצב מדיני של תוהו ובוהו, נטל המסים, הטלת מלאכות בזויות על היהודים והוצאות להורג תחת שלטונו העריץ של מולאי ישמעאל, כל המאורעות ההיסטוריים האלה מתבארים ע״י חכמי הדור מנקודת ראות דתית היסטוריוסופיה. גישה זו יש בה לעתים, כדי לטפח תודעה של השלמה עם המצב, ומניעת גילויים של תהייה ומבוכה ושל תסיסה משיחית. שהרי אם הכל מתנהל על פי תוכנית אלהית אין שום יכולת לשנות את פני הדברים אלא להמתין עד בוא הגאולה. אולם ממעמקי אוירה שמרנית זו בוקעים לעיתים גם קולות אחרים. השאיפה לנקם, למשל, שבה נגענו כאן אך מעט, ועוד נשוב אליה בהמשך, יש בה משום ביטוי למחאה מאופקת. אכן, גילויים ברורים יותר של תהייה ומבוכה מופיעים בדיון על הלחץ הרוחני שבו נעסוק בפרק הבא.

היסטוריוסופיה פירושה תפיסת העולם שמאחורי הכתיבה ההיסטורית, המגמות והכוונות של הכותב. לדוגמה: תפיסת העולם ההיסטורית של הסופר שכתב את ספרי מלכים שונה מתפיסתו וממגמותיו של סופר דברי הימים, ולכן מקבלים אותם אירועים גוון שונה בכל ספר.(תוספת שלי א.פ)

גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו במאות הי"ז-י"ח-יסודות היסטוריים-דן מנור

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר