ארכיון חודשי: דצמבר 2018


באהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-מרטין גילברט-תרגם לבנה זמיר

באהלי ישמעאל

תולדות היהודים בארצות האסלאם

מרטין גילברט

תרגום : לבנה זמיר

מבוא

יהודים : זיכרו את חייבר

ב-7 באוגוסט 2003, אַמְרוזִי בִּן נוּרְחַסִין, אחד המחבלים בפיגוע בעיר באלי, נכנם לאולם המשפט בבאלי, אינדונזיה. הוא הגיע לשמיעת גזר דינו, לאחר שנמצא אשם בגרימת מותם של יותר ממאתיים אנשים, איש מהם לא יהודי. אל מול השופטים והמצלמות, כאשר כל תשומת הלב של התקשורת העולמית ממוקדת בו, הוא צעק בערבית: 'יהודים: זכרו את חיייבר. צבאו של מוחמד חוזר שוב להבים אתכם.

1,375 שנה לפני התפרצות זו בבית המשפט, הנביא מוחמד, מנהיגה של האמונה האסלאמית החדשה, רשם את אחד מניצחונותיו הצבאיים הראשונים. ניצחונו זה התרחש בשנת 628 נגד שבט יהודי שחי בח'ייבר, נווה מדבר שבחצי האי ערב. על סמך מקורות היסטוריים ערביים, נהרגו באותו קרב כשש מאות עד תשע מאות יהודים. מיעוט יהודי שזוכר היום את התבוסה הזאת, מתייחס אליה כאל היסטוריה רחוקה של העם היהודי. אך עבור חלק מהמוסלמים, הקרב על ח׳ייבר מהדהד גם היום, במשמעות שהכריז עליה אמרוזי בן נורחסין.

התהודה המודרנית של ח'ייבר, באה לעתים קרובות לידי ביטוי בנקיטת עמדות עוינות כלפי מדינת ישראל היהודית. ההיסטוריון גדעון קרסל היה עד ממקור ראשון לכך בסתיו 1989, כאשר קבוצה של בדואים הסבירו לו במהלך ארוחת בוקר ידידותית ורגועה, שישראל תחדל בקרוב להתקיים; זאת משום ש-"זהו רצונו של האל – ושום דבר לא יכול לשנותו', הבדואים גם סיפרו לקרסל, כי קרב ח'ייבר הוא נושא שכיח לשיחות ביניהם, כתוצאה משידורי רדיו במצרים, ירדן וערב הסעודית. במהלך עבודתו בקרב הבדואים, קרסל שמע לעתים קרובות ביטויים זהים לאלו שאמרתי השתמש בהם מאוחר יותר, באולם בית המשפט בבאלי : ח'ייבר-ח'ייבר יאַ יַהוּד, ג'אַיְישְ מוחמד סָא-יַעוּד  (ח'ייבר-ח'ייבר לכם היהודים, צבאו של מוחמד עומד הוא לשוב').

ב-16 באוקטובר 2003, חודשיים לאחר מתן גזר הדין בבאלי, ראש ממשלת מלזיה, מהאתיר מוחמד, הביע משאלה דומה. ראש הממשלה המלזי – שחנך בשנת 1986 'יום נגד היהודים'- אמר במהלך כנס הפסגה האסלאמית העשירית כי זלא יתכן מצב ש-1.3 מיליארד מוסלמים יובסו על-ידי כמה מיליוני יהודים… עשרים ושלוש שנות מאבקו של הנביא מוחמד, ידריכו אותנו לבטח כיצד עלינו לפעול,.

תוך שלוש שנים, ב־25 לינואר 2006, משאלת-לב זו עודדה את הבוחרים הפלסטינים הערביים בגדה המערבית וברצועת עזה, שהעניקו רוב לחמאס – תנועת ההתנגדות האסלאמית. (חמאס זכתה בארבעים וארבעה אחוז מהקולות, לעומת ארבעים ואחד אחוז ליריב הקרוב ביותר, הפת״ח). אמנת תנועת החמאס שהותקנה בשנת 1988, מצפה ליישום ׳הבטחתו של אללה׳ גם אם הדבר עשוי לקחת זמן רב. באמנה זו נכתב: 'הנביא, עליו התפילה והשלום, אמר: "יום הדין לא יגיע עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים (בהרגם את היהודים), כאשר היהודים יסתתרו מאחורי אבנים ועצים. האבנים והעצים אז יאמרו, 'הו מוסלמים, הו עבדאללה, יש כאן יהודי מאחוריי, בוא והרוג אותו'.

כיצד מפרש העולם המודרני, שֶׁסַע עתיק-יומין זה שבין יהודים למוסלמים? כיצד התפרש הדבר במשך 1,400 השנים שבהן חיו יהודים בארצות רבות תחת שלטון מוסלמי? במאה הי״ב, שש מאות שנה לאחר מותו של מוחמד, הרב משה בן־מימון (הרמב״ם), הידוע למוסלמים כמוסא אבן מיימון, השיב תשובה משלו לשאלה הזאת. בתארו את מצב היהודים לאחר חמש מאות שנות שלטון מוסלמי, הוא כתב: 'אין אומה אשר עשתה יותר נזק לישראל. אף אחת מהן לא העליבה והשפילה אותנו במידה כזאת. אף אחת לא הצליחה להמעיט בערכנו כמותם. – הרמב"ם, איגרת השמד –  הוא התייחס להשלכות ההתרחבות הצבאית של האסלאם, שהתרחשה במהירות מאז תקופתו של מוחמד במאה השביעית ואילך.

הכיבושים האסלאמיים הפכו את היהודים לנתיניהם של שליטים ערביים ומוסלמים, על שטחי קרקע נרחבים, המשתרעים בין חופי האוקיאנוס האטלנטי במרוקו ועד להרי הינדו כוש באפגניסטן. בהיותם לא-מוסלמים, יהודים אלה הוחזקו במעמד נחות של ד'ימי (בני חסות), אשר למרות שהגן עליהם ואפשר להם לחיות על פי דתם ואמונתם, כפה עליהם השפלות והגבלות מבזות בחיי היומ-יום. אותם תנאים הוטלו גם על הנוצרים שחיו תחת שלטון מוסלמי. כאשר הכיבוש האסלאמי הגיע ליבשת ההודית, גם ההודים נאלצו לקבל את מעמד הד'ימי.

יחד עם זאת, קיים היבט נוסף לסיפור זה של ביזוי והשפלה. בסוף המאה העשרים, כ-800 שנה לאחר הכרעת הדין המרשיעה של הרמב״ם, ברנרד לואיס, יהודי ולמדן נצחי בנושא יהודים והאסלאם, השקיף על 1,400 שנות חייהם של יהודים תחת שלטון האסלאם. לואיס כתב: 'היהודים מעולם לא חיו ללא אפליה, אך לעתים נדירות בלבד סבלו מרדיפה.' הוא ציין כי מצבם של היהודים תחת שליטים אסלאמיים ׳מעולם לא היה גרוע כפי שהיה בשיאה של הנצרות, אך גם אף פעם לא שפיר כפי שהיה בעולם הנצרות במיטבו׳. לואיס ציין מחד, כי ׳אין שום דבר בהיסטוריה האסלאמית שמקביל לגירוש ספרד והאינקוויזיציה, הפוגרומים ברוסיה, או השואה הנאצית', אך הוא ציין מאידך, כי בהיסטורית היהודים תחת שלטון האסלאם, אין שום השוואה עם האמנציפציה המתקדמת וקבלת האחר שהוענקו ליהודים במערב הדמוקרטי במהלך שלוש מאות השנים האחרונות.

שתי פרספקטיבות אלו על מצבם של היהודים שחיו תחת שלטון מוסלמי ב- דאר אל-אסלאם (עולם האסלאם), ייבחנו בספר זה מנקודת מבט היסטורית. המוקד יהיה היהודים עצמם: גברים ונשים אשר שאפו להפוך לחלק בלתי נפרד, יצרני ומקובל במדינות שבהן הם חיו, כאשר נאמנותם הוענקה לאותו שלטון מקומי אשר למרבה הצער התהפך לעתים קרובות נגדם. הנרטיב מתחיל עם עליית האסלאם במאה השביעית ונמשך עד לימינו אלה. הוא כולל השפעתה הגורלית של הציונות החל משנת 1897 ואילך, התהוותה של מדינת ישראל בשנת 1948, וההתנסות אותה חוו יהודים בארצות ערב והאסלאם לאחר הקמת המדינה. 850,000 יהודים אלה נאלצו לעזוב את בתיהם ואת ארצם, נהדפים החוצה על-ידי רדיפות ושנאה. הצעת האומות המאוחדות, לחלוקה מדינית עבור יהודים וערבים בפלשתינה-א״י, גרמה לתגובה אלימה של העולם הערבי, שהביאה בעקבותיה אקסודוס יהודי המוני המשתרע על פני כשני עשורים. ההגירה התעצמה עם מלחמת ישראל-ערב בשנים 1948-49, מלחמת העצמאות של ישראל, אשר במהלכה 726,000 ערבים מפלשתינה-א״י הפכו גם הם לפליטים.

אני יהודי אשכנזי, עם שורשי משפחה באימפריה הרוסית של הצארים. מאז ומתמיד ניסיתי לכלול את היסטורית היהודים שחיו תחת שלטון מוסלמי, כחלק בלתי נפרד מהחיבורים שלי על ההיסטוריה היהודית. באטלס שלי על השואה, מיפיתי את מקום הלידה של כמה אלפי יהודים ילידי הארצות המוסלמיות המשתרעות בין מרוקו לעיראק, אשר בגלל שהותם במערב אירופה ב־1939, נקלעו לחורבן של מלחמת העולם השנייה, גורשו לאושוויץ ונרצחו שם. בשנת 1976, שרטטתי את סיפורם של יהודי ארצות ערב באטלס מאויר ובו חמש-עשרה מפות תחת הכותרת: 'יהודי ארצות ערב: ההיסטוריה שלהם במפות'. במכתבים שחיברתי בנושא ההיסטוריה היהודית עבור דודתי המאומצת בהודו, שפורסמו תחת הכותרת מכתבים לדודה פור׳: 5000 שנות היסטוריה של העם היהודי ואמונתו, כללתי שבעה מכתבים על היהודים בארצות מוסלמיות.

ספר זה מביא את סיפורם של היהודים, שחיו בזמנים שונים בארבע-עשר מדינות תחת שלטון מוסלמי. ארצות אלו הן אפגניסטן, אלג'יריה, ח'אנות הבוּכַרים במרכז אסיה (כיום אוזבקיסטאן), מצרים, עיראק (לשעבר בבל ולאחר מכן מסופוטמיה, כולל כורדיסטן), איראן (לשעבר פרס), לבנון, לוב (טריפולי וקירנאיקה), מרוקו, טורקיה העותימאנית, פלשתינה (כאשר הייתה תחת שלטון מוסלמי), סוריה, תוניסיה ותימן, כולל עדן.

שלושה היבטים של הסיפור נשזרו בו, והענקתי לכל אחד מההיבטים האלה משקל שווה. היבט ראשון הוא הסיפור ההיסטורי, בתנופתו הכרונולוגית ועל טווח רחב של מדינות, ערים ואישים. השני מורכב מראיות שתועדו ושנשתמרו במשך מאות בשנים: רישומים ארכיוניים של ממשלות ומוסדות. ההיבט השלישי הוא הקול האנושי של אותם האנשים שסיפורם מרכיב את הנרטיב: מלים המובאות כלשונן של משתתפים ושל עדי ראייה, אשר נשתמרו במכתבים, שירים, ספרי זיכרונות, כמו גם עדויות בעל-פה. היסטוריה היא הסיפור הקולקטיבי של רבבות אנשים.

היסטורית היהודים תחת שלטון האסלאם במשך 1,400 שנה, עם הצלחותיה והישגיה, רגעי הכאב והרדיפה, היא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של כל אומה ערבית ומוסלמית. היא גם חלק מהנרטיב הרחב יותר של ההיסטוריה היהודית ושל המורשת היהודית. היא סיפורם של קהילות ואנשים שחיו לעתים קרובות תחת לחץ אל מול ההגבלות הקשות. זהו הסיפור של תרומת היהודים לרווחתם של מדינות ערביות ומוסלמיות. זהו גם סיפור של מערכת יחסים משתנה ולעתים בלתי-יציבה בין יהודים למוסלמים, שכללה לסירוגין רגעי פחד ואימה, כמו גם תקווה והזדמנויות עבור מיליונים רבים של יהודים.

על פי המסורת היהודית והמוסלמית כאחת, יהודים וערבים היו צאצאיו של אברהם, אשר בנו הבכור ישמעאל נשלח אל המדבר ובנו הצעיר יצחק נשאר בבית עם אביו. בנו של יצחק, יעקב, הוא זה שקיבל את השם ישראל. ככתוב בספר בראשית, כאשר אברהם נפטר, בניו יצחק וישמעאל קברו אותו יחדיו במערת המכפלה. צאצאיו של ישמעאל מוזכרים בשמם בספר בראשית, בו הם מתוארים כשנים-עשר מושלים. כך גם בנו של יצחק, יעקב, שהיו לו שנים-עשר בנים, הם שנים-עשר שבטי ישראל הנזכרים בשמם בספר בראשית. צאצאיהם של יצחק ושל ישמעאל שחיו לאחר אלף שנה בארצות הנשלטות על-ידי צאצאיו של ישמעאל – באוהלי ישמעאל – היו שֶמִים, בנים לשושלת עתיקה משותפת.

מרטין גילברט

באהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-מרטין גילברט-תרגם לבנה זמיר-2013-עמ 24-20
ההדגשות במאמר, הן שלי א.פ

הסלקציה- הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה-1998

פרק חמישי – לקראת עצמאות מרוקו.

ערב הקמת המדינה מנתה יהדות מרוקו כ-270.000 נפש. במשך שש השנים הראשונות למדינה עלו ממרוקו פחות ממחצית מהריבוי הטבעי, ובסוף 1954 מנתה אוכלוסייה זו כ-300.000 נפש. לקראת עצמאות מרוקו הידרדר מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו.לממשלה ולהנהלת הסוכנות היהודית גם היה ברור ששערי מרוקו יינעלו עם קבלת העצמאות, ושצרפת אינה מונעת עלייה המונית ממרוקו – אך הן סירבו להכריז על יהדות מרוקו כעל "יהדות הצלה" והעלותה ארצה.

לאור מצוקתם זו של יהודי צפון אפריקה הציע ביוני 1955 ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, להכפיל את עליית היהודים משם עד ל-60.000 במקום 30.000, להצעתו התנגדו חברי ההנהלה, העקביים בהתנגדותם לעליית יהודי צפון אפריקה, מן הסיבה הידועה – החשש לשינוי דמוגרפי : לוי אשכול, גיורא יוספטל, אליהו דובקין, משה גרוסמן, ברל לוקר. גיורא יוספטל אמר בדיון זה :

"ניתן היה להתאמץ ולהגיע למספר של 60.000 עולים, אך לעולים ברמתם של יהודי צפון אפריקה, לא תאשר זאת הנהלת הסוכנות וגם לא הממשלה".

הכפלת העולים מצפון אפריקה לא הייתה אפוא בלתי נמנעת. חבר הנהלת הסוכנות, א' דובקין, אמר שלא ניתן לגייס כסף מיהדות ארצות הברית מן הנימוקים היודעים : "אלה מרוקאים הם שחורים", גם ראש המחלקה הכלכלית בסוכנות, מ' גרוסמן, התנגד ונימוקו : "אין להעלות יהודים שלא מוסיפים לנו לא כבוד ולא יציבות".

טבלה 14 : נתוני העלייה לשנים 1955 – 1956

שנה 1955 – כלל העלייה – 37478 ; ממרוקו 25.100 ; מתוניסיה 6146 ; מאלג'יריה – 581 מכלל  ארצות צפון אפריקה – 31827

שנת 1956 – כלל העלייה – 56.324 ; ממרוקו 36.419 ; מתוניסיה 6588 ; מאלג'יריה – 1020 ; משלושת מדינות צפון אפריקה 43.842

מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו.

כבר ביולי 1954 אמר יושב ראש הנהלת הסוכנות בניו יורק, נחום גולדמן, כי הוא רואה את המשטר הצרפתי בצפון אפריקה כמחוסל, וכי לדעתו צפויה סכנה ליהודי מרוקו.

יהודה ברגינסקי, שבתחילת 1955 חזר מסיור בן שישה שבועות בצפון אפריקה, סיפר על חששם הכבד של היהודים ופחדם לצאת מביתם לאחר רדת החשיכה, כן סיפר על יהודי ממרוקו שנרצח לעיני בתו, משום שפרסם מאמר בעיתון צרפתי.

גם ראש מחלקת העלייה שניאור זלמן שרגאי, שחזר מביקור בפריס, דיווח באוגוסט 1955 להנהלת הסוכנות על המצב הביטחוני של יהודי  מרוקו :

המצב במרוקו מתוח מאוד. השלטונות הציבו מספר שוטרים ליד המחנה שלנו בקזבלנקה. הערבים מאשימים את היהודים שהם פרו צרפתי ומכים יהודי משום שהוא יהודי.

ביולי 1955 שלח שרגאי תזכיר למשרד החוץ, ובו נאמר :

ההצהרה על שלטון עצמי בתוניסיה נתנה דחיפה לשאלת מרוקו.אומרים שבזמן המאורעות במרוקו נהרגו שישה יהודים. רבים היהודים שנהרגו בשנה האחרונה, והסוחרים היהודיים בקזבלנקה נמצאים תחת טרור האסתקלאל.

כדי להחזיר את השקט למרוקו ולהרגיע את הלאומנים, הוחזר הסולטאן מוחמד בן יוסף מגלותו באוגוסט 1955. כל זאת – תוך משא ומתן בינו לבין צרפת על מתן עצמאות מלאה למרוקו בתמיכת נשיא מצרים, עבדול נאצר, ובתמיכת הליגה הערבית.

הלאומנים המשיכו בפעולותיהם כדי ללחוץ על צרפת למתן עצמאות, ובאוגוסט 1955 דיווח משה קול למליאת הסוכנות :

לאחר שנזרקה פצצה לקפה צרפתי במרוקו, יצאו הצרפתים לפעולות תגמול כנגד הערבים. אחר כן הערבים נכנסו לבתי יהודים ואנסו בחורות יהודיות בנוכחות אמהותיהן.

מסקריה של המחלקה למערב אירופה במשרד החוץ עולה, כי ב-19 בספטמבר 1955 נזרק רימון לבית קפה יהודי בעיירה ברס שבמרוקו, ונפצעו עשרה יהודים, על כך כתב העיתון הצרפתי פיגרו : "הטרור במרוקו נופנה והולך כנגד היהודים". בספטמבר 1955 פרצו פרעות במכנאס, בפאס, במראכש, ובכפר ואד-זאב ליד מכנאס. פורעים  מוסלמים שפו בית חולים, ובתי יהודים נשרפו ונבזזו.

בדיון ב "מוסד לתיאום" דיווח ראש מחלקת הנוער והחלוץ על מצבם הביטחוני החמור של יהודי מרוקו, ועל שמכריחים אותם לסגור את חנויותיהם ביום שישי. בנובמבר 1955 נערך דיון בפריס על יהדות מרוקו בהשתתפות ראש מחלקת העלייה, שניאור זלמן שרגאי, מנהל מחלקת העלייה בפריס, ברוך דובדבני, מנהל מחלקת העלייה במורו, עמוס רבל, ואנשי מחלקת העלייה במרוקו. מסקנותיהם נשלחו לשגריר ישראל בצרפת, יעקב צור, ולראש הממשלה, דוד בן גוריון. על המצב הביטחוני נכתב :

1 – אנשי המשלחת ממרוקו מסרו ששני אנשים שאושרו לעלייה, אחד באוג'דה והשני בבני מלל, קיבלו מכתבי איום שיהרגו אותם אחרי שביקשו לעלות לישראל, ואחרי ימים מספר בוצע האיום לפועל ושני היהודים נרצחו.

2 – יהודי שהלך לקנות עופרת  – נשחט.

3 – במכנאס הוכרז חרם על היהודים.

4 – הרבה יהודים מהכפרים ומהעיירות הקטנות, משאירים את רכושם ועוברים לערים הגדולות.

ככל שקרב מועד עצמאותה של מרוקו, כך היה חשש לגורל יהודיה. לכן גם סירבו הרופאים, לרבות אלה של אוז"ה, לבדוק מועמדים לעלייה, שכן קיבלו איומים מצד ממשלת מרוקו ומצד לאומנים ערביים.

ב-9 לספטמבר 1956 דיווח מנהל המחלקה המדינית של הקונגרס היהודי העולמי, אלכסנדר איסטרמן, להנהלת הסוכנות על מהומות שפרצו במרוקו, ובהן נהרגו שישה יהודים.

חלק מחברי הנהלת הסוכנות רטנו, שעל אף מצבם הביטחוני החמור של יהודי מרוקו, אין הממשלה והסוכנות היהודית עושות מאמץ עליון להצילם. עוד טענו שאילו היה מצב זה בארץ אירופית, היו הממשלה והסוכנות נוהגות אחרת. כך, למשל, אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול :

אילו היה מצב חירום באיזו ארץ אחרת, באירופה, כלום היינו יכולים להרשות לעצמנו שלא להעלות דבר זה על סדר יומנו כשאלה מרכזית ".

וראש המחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי אמר :

עד מתי נסתיר את בעיית צפון אפריקה אילו היה זה עניין של יהודי רוסיה – לא היינו עוברים עליו בשתיקה.

הסלקציה- הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקומ  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה-1998עמ' 149-146- ההדגשות במאמר הן שלי א.פ

Benaim-Benainous-Benakerkab-Ben Aksas-Ben Akdar-Benalhboz

 BENAIM

Nom patronyique d'orgine arabe, formé de l'indice de filiation Ben et de l'adjectif "naïm" qui signifie l'endormi, le calme, sans doute traduction du patronyme espagnol connu, Dormido. L'origine espagnole de la famille est en effet établie, et il semble qu'elle soit arrivée au Maghreb après les grandes persécutions de 1391, d'abord en Algérie et ensuite à Debdou et à Fès, au Maroc. Le patronyme est également porté par les Musulmans avec le même sens. Toutefois il existe une autre tradition, en particulier à Debdou, qui fixe une origine hébraïque au patronyme: Banaïm, les maçons, les constructeurs, et au figuré les rabbins et érudits, car dans le Talmud il est écrit que les "rabbins sont les constructeurs de ce monde". Toujours sur la piste hébraïco-arabe: altération de Ben na'im, indicatif d'un trait de caractère: le fils de l'homme agréable, avenant, charmant, patronyme fort répandu dans les communautés orientales. Ne pas confondre, malgré la similitude dans la transcription en lettres latines, avec l'autre patronyme Ben Haïm que nous étudierons plus loin. Autre orthographe généralement admise: Bennaïm. Au XXème siècle, nom très peu répandu porté au Maroc (Fès, Sefrou, Taza, Tétouan, Debdou, Casablanca) et par émigration à Gibraltar; en Algérie (Oran, Sidi Bel Abbés, Alger, Relizane) et en Tunisie (Tunis)

R, ELIAHOU: Rabbin et notable de la communauté de Taza qui édifia une synagogue qui portait son nom. Son droit de propriété ayant été contesté par David Guigui, l'affaire fut portée devant les rabbins de Fès en 1785.

  1. YAACOB HAIM: Fils de rabbi Shémouel. Célèbre rabbin né à Fès et qui étudia à Tétouan chez le grand maître, rabbi Ephraïm Monsonégo. En 1757, il quitta sa ville natale pour monter en Terre Sainte, mais en route il fut sollicité par la communauté de Mascara, en Algérie, de lui servir de rabbin. Il devait y rester huit ans avant d'être nommé juge au tribunal rabbinique d'Alger en 1764. Lors du siege d'Alger par les Espagnols en 1775 – qui se termina on le sait par un échec célébré jusqu'à nos jours comme jour de fête: le second Pourim d'Alger – il se réfugia à Tunis mais revint à Alger une fois la menace espagnole levée. Les deux dernières décennies du XVIIIème siècle furent on le sait marquées par une très grave crise dans la direction politique et spirituelle de la communauté d'Alger. La prospérité économique jointe à l'inter­vention des autorités dans la désignation du chef de la communauté, le Mokadem, avaient entraîné toutes sortes d'abus et l'abaissement du statut des rabbins qui dépendaient totalement des notables et se mettaient à leur service. Ceux qui refusaient de se plier à leurs injonctions et de se prêter aux manoeuvres frauduleuses des riches, furent contraints de quitter le pays comme le fit le plus célèbre d'entre eux, rabbi Yéhouda Ayache. Refusant de se plier, rabbi Yaacob entra en conflit avec le gendre du Naguid, Abraham Bouchara, en annulant un précédent arrêt de rabbi Abraham Yafil en faveur de Aharon Cohen Salmon au sujet d'un titre de propriété. Connu pour sa violence et sa cupidité, Aharon refusa de se conformer à l'arrêt et exerça les plus grandes pressions pour se saisir du bien. Dans l'incapacité de remplir son rôle de juge impartial, rabbi Yaacob quitta à son tour Alger en 1784 pour Livourne, comme il écrit dans son livre, "Zera' Yaacob", publié à Livourne: "Car qui peut juger ce peuple pesant et retors, alors que je suis resté seul sans personne à mes côtés et que les délateurs se sont multipliés ?". Il y fut nommé rabbin et publia deux autres ouvrages: le recueil de ses sermons "Vicho'ot Yaacob" (1784) et "Emet léyacob (1804). Il y mourut en 1804 après avoir publié un second livre de sermons, "Yéshou'at Yaacob". La commu­nauté de Livourne publia après sa mort un recueil intitulé "Zekher lé Yaacob", conte­nant les élégies et les sermons prononcés par les rabbins de la ville en sa mémoire.

MOSES: Négociant international, il quitta Alger pour Marseille où il fonda en 1819 la maison de commerce Dramont pour le commerce entre la France et le Maroc. Son fils Maklouf lui succéda dans les affaires.

  1. ITSHAK (1849-1915): Fils de Messod, rabbin-enseignant et chohet né à Fès en 1849. Ne pouvant exercer l'abattage rituel du gros bétail réservé par privilège héréditaire de "serrara" à la famille Aben Danan, il obtient de rabbi Itshak Aben Danan la cession de son privilège en contre-partie de la moitié de ses revenus. Il fit serment de monter en Terre Sainte mais dût y renoncer en raison de l'opposition catégorique de son épouse. Il se contenta alors de s'y rendre en pèlerinage en 1876, spectacle très rare à l'époque. A son retour à Fes, il devint notaire du Tribunal Rabbinique et remplit cette fonction jusqu'à sa mort, en 1915.
  2. RAPHAËL HAIM MOCHE (1845- 1920): Surnommé "Harab Harahaman", le rabbin miséricordieux. Ses parents qui habitaient Tétouan et qui avaient jusque là perdu tous leurs enfants en bas âge, avaient fait le serment, sur la tombe de rabbi Amram Ben Diwan à Ouezane, de monter en Terre Sainte s'ils avaient un fils. Et effectivement en 1843, quelques mois seulement après la naissance de leur fils qu'ils appelèrent symboliquement Raphaël – Dieu a guéri – ils arrivaient à Haïfa, avec un important groupe de Tétouanais. La situation économique difficile ne leur permit pas de le laisser étudier comme il le souhaitait, et il fut mis en apprentissage En visite à Haïfa, le chef de la communauté maghrébine de Jérusalem rabbi David Benshim'on, impressionné par l'exceptionnelle intelligence de l'enfant offrit de l'amener avec lui à Jérusalem et de prendre soin de ses études. Mais sa mère ne voulut pas l'envoyer si loin d'elle, et comme compromis, il fut envoyé étudier dans la ville plus proche, à Tibériade. Intronisé rabbin, il remplit sa première mission d'émissaire de Terre Sainte, à l'âge de 26 ans, en Turquie et en Grèce. En 1883 alors qu'il était de nouveau en mission en Egypte, il apprit la mort de son épouse. Il revint alors dans sa ville natale de Tétouan pour y épouser une jeune femme de sa famille. Il s'installa ensuite à Gibraltar où il fut nommé dayan au tribunal rabbinique, poste qu'il occupa jusqu'à sa mort en 1920. Auteur de trois livres de commentaires publiés à Jérusalem et Tunis, dont le recueil de ses sermons, "Peter Rehem". Son fils, David, (1888-1968) fut président de la communauté de Gibraltar, membre du Conseil de Gouvernement de la Colonie et Consul Honoraire d'Israël.
  3. YOSSEF: Fils de rabbi Itshak, né à Fès en 1882, le plus connu des rabbins de la famille. Passionné d'études dès son plus jeune âge, son père consacra des efforts inlassables pour lui assurer la meilleure éducation talmudique, allant au loin lui chercher des maîtres, faute de Yéchiva supérieure dans la ville. Fidèle au commandement du Pirké Abot, il refusa toujours de vivre de la Torah et d'accpeter tout poste de de rabbin-juge pour garder la liberté d'étudier, malgré les solliciatations de plusieurs villes marocaines. Une expérience qu'il fit quand même à Larache fut définitivement concluante et ne dura que quelques mois. Il se consacra unique­ment à l’enseignement et à l'étude, vivant confortablement de ses revenus comme sohet et notaire – occupations qui laissaient de nombreuses heures chaque jour pour l’étude. Collectionneur enthousiaste de livres et de vieux manuscrits, il se prit de passion pour la transmission de la création littéraire des rabbins marocains, peu connue, mais restée exceptionnellent féconde malgré les difficultés de l'exil, "malgré la haine et le mépris, car dans les pays de l'exil les enfants d'Israël ne sont que des hôtes et non des citoyens. Nous sommes chez eux comme des brebis parmi les loups, et si je venais à conter le mépris et les humiliations dont ils nous abreuvent ici au Maghreb, tout un livre n'y suffirait point". Sans aucune aide extérieure, il entreprit de la sauver de l'oubli. Et effectivement, après des dizaines d'années de recherches, il publia en 1931 à Jérusalem, son dictionnaire biographique des rabbins marocains des origines à son époque, sous le titre évocateur de "Malké Rabanan " qu’on peut traduire "nos rabbins sont nos rois." Depuis sa parution, le livre – qui vient d'être ré-édité en 1993 par l’Institut Bné Issakahr de Jérusalem – est devenu le livre de référence par excellence dans la recherche sur le patrimoine culturel et religieux du judaïsme marocain – et nous-mêmes y avons très largement puisé. Orateur d'une éloquence remarquable, il fut sollicité pour prononcer les éloges funèbres de tous les grands de sa génération à Fès et en dehors. Chercheur infatigable et original, il a composé 47 ouvrages dont trois seulement ont été imprimés jusqu'ici. Outre son chef d'oeu­vre, Malké Rabanan", il a publié un recueil de poèmes "Nifléotékha ashira", "Je chanterai tes prodiges". L'institut "Orot Hamarav" de Lod, dirigé par le rabbin Moché Amar, spécialisé dans l'édition des oeuvres du passé, a publié en 1987 son traité des coutumes religieuses des commu­nautés du Maroc: "Noheg Béokhma", avec une préface biographique détaillée. Sa réputation de chercheur avait dépassé les frontières du Maroc. Le second Président de l'Etat d'Israël, Itshak Ben Zvi l'encouragea à monter en Israël au début des années cinquante. Il retarda à plusieurs reprises la date de sa alya, voulant s'assurer d'abord qu'il pourrait transférer sans encombres sa très riche bibliothèque à laquelle il avait consacré sa vie. Ses craintes devaient s'avérer justifiées, car après sa mort, survenue à Fès en 1961, ses héritiers vendirent sa bibliothèque à la Yéchiva University de New York. Mais au cours du transfert, un incendie détruisit en grande partie de ces irremplaçables richesses, dont des manuscrits uniques.

SAMUEL: Fils de rabbi Yossef. Avocat à Casablanca, auteur d'un traité sur "Le pèlerinage juif des lieux saints au Maroc – Histoire de tous les tsadikim dont les tombeaux sont éparpillés au Maroc", paru à Casablanca (ronéotypé) en 1980.

BENAINOUS

Nom patronymique d'origine arabe au sens difficile à cerner, sans doute dérivé de anas, amitié, familiarité, indicatif d'un trait de caractère, l'homme ouvert, amical. Autres formes: Benaïnousse, Aïnouz, Aïnouze. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Tunisie et en Algérie, dans le Constantinois, à Constantine.

BENAKERKAB

Nom patronymique d'origine arabe au sens difficile à cerner, sans doute ethnique d'origine, sans que l'on puisse préciser de quelle localité il s'agit. Le nom est attesté au Maroc au XVÏème siècle sur la liste Tolédano des patronymes usuels dans le pays à cette époque. Au XXème siècle, nom très rare, sinon disparu.

BEN AKSAS

Nom patronymique sans doute doute d'origine arabo-berbère, ethnique de la tribu des El Aksas, fraction de la tribu Sahel dans le sud du Maroc. Autre hypothèse: altération de Kassas, conte, à rapprocher du patronyme Abecassis (voir l'article le concernant). Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes courants au Maroc à l'époque, sans l'indice de filiation: Aksas. Au XXème siècle, nom extrêmement rare porté uniquement au Maroc ( Meknès, Tanger, Tétouan, Casablanca).

  1. ABRAHAM: Rabbin d'origine marocaine installé à Tibériade au début du siècle. Auteur d'une préface-recommandation au livre du célèbre rabbin de Meknès, rabbi Rapahel Berdugo, "Mé ménouhot".

BEN AKDAR

Nom patronymique arabe, indicatif d'un métier, le potier, le fabricant de marmite en argile "kdra". Le nom est très anciennement attesté, porté du temps du Talmdu, le potier se disant en araméen comme en arabe Kadar. Au XXème siècle, nom très peu répandu porté au Maroc.

  1. YAHYA: Un des rabbins de la commu­nauté des Tochabim, les anciens habitants de Fès avant l'arrivée des Expulsés d'Espagne, signataire de la Haskama de l'an 5286,1526 par laquelle les autochtones s'interdirent de manger de la viande abattue par les Mégourachim d'Espagne en raison de leur refus d'acce­pter la règle de la "Néfiha", l'insuflation du poumon pour vérifier la cacherout des bêtes abattues.

BENALHBOZ

Nom patronymique d’origine arabe au sens difficile à cerner, probablement altération phonétique de Ben Al khbobz, le fils du pain, le meunier. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté en Algérie (Tlemcen, Oran ).

Une histoire de familles – Joseph Toledano – 151-154

תולדות היהודים באפריקה הצפונית ח.ז.הירשברג-כרך א'-האמונה בקמיעות ו'שמות׳

האמונה בקמיעות ו'שמות׳

הבאנו למעלה את המעשיר, בפּטרוניה המכובדה, שרכשה לה קמיע לרפואה מאת יהודי. סיפורו זה של אבגוסטין מכניס אותנו לתחום־אמונה מיוחד המשותף לרוב בני־אדם: אמונה בקמיעות ובהשבעות. האצולה הרומית הפאגאנית, שלפי תוארה שייכת היתה למעמד הרם ביותר במדינה, לא היתה היחידה בדורותיה שהאמינה בבוחן המאגי של קמיעות והשבעות. ואף אַבגוּסטין הקדוש לא היה מו­קיע את מוכר־הקמיעות אילו היתה פונה למומחה נוצרי. ובאמת מספר אבגוסטין את סיפורו, כדי להראות בעליל שכוחו של סטיפאן הקדוש המת עדיף מכוחו של היהודי החי.

כי גם תחום זה של אמונות, שהן לכאורה סינקרטיסטיות ואוניברסאליות, נסחף למערבולת הפולמוס שבין היהדות לנצרות בעולם הפאגאני׳ ונוצרה מעין התחרות בין ׳מומחים לשמות׳ יהודים ונוצרים, שמטרתה היתה להוכיח ׳שם׳ של מי מועיל יותר. כי רבים היו הגברים והנשים שנזקקו לעזרתם של כוחות על­יונים ׳דימוניים׳, טהורים וטמאים, שמשביעים אותם ב׳שמות׳ שונים, כדי לזכות בטובה ולמנוע רעה מהמבקשים, ולהפך, לשלוח קטב מרירי ומשלחת מלאכי חבלה באויב ומתחרה. וככל ש׳השם׳ נסתר יותר, אפוף מסתורין וסוד, גדולה האמונה בכוחו להיטיב ולהרע. ומי שנוכח בעדיפותו של ׳שם׳ מסוים התקרב למאמיניו ולפעמים גם הסתופף במחיצתם. אין לזלזל אפוא בחשיבותו של החומר העשיר בשטח זה ללימוד בעיית ההשפעות באמונות ודעות .

מצרים היתה מאז אחד המרכזים הנכבדים של אמונות אלה, ורב היה חלקם של היוונים הקופטים — הפאגאנים והנוצרים כאחד — והיהודים בהפצתן גם מחוץ לגבולות ארצם. נמצאו פאפירוסים מאגיים המכילים תפילות, פניות לאלים, הש­בעות ולחשים, נוסחי כשפים וכיוצא בזה; ובין השמות השונים והמסולפים של אלים, שדים ורוחות, מופיעים גם שמות כגון…הוא קיצור של השם בן ארבע האותיות! …. אדוני;…….צבאות!……אלוהים. שכיחים גם שמות מלאכים כגון רפאל, מיכאל, גבריאל, ונזכרים לפעמים משה ואברהם אבינו. בדברי ההשבעה שזורים שברי פסוקים וצירופי־לשון מהמקרא או תפילות יהו­דיות קדומות.

אותם סממנים שמנינו בשימושם של הפאפירוסים המאגיים היווניים במצרים, רואים אנו גם בהשבעות ובקמיעות שנמצאו באפריקה. אף הם כולם בלשון יוונית, אבל רשומים על חומר אחר, לפי תנאי הארץ. אותן הכתובות שאין בהן זכר לאלים או לנצרות יש לראותן כיהודיות, כלומר כמעשה ידיו של ׳מומחה׳ יהודי.

כבר בשנת 1848 נתפרסמה ידיעה על אבן סגלגלה בגודל מטבע, שהובאה מקירינאיקה, ועליה חרותים באות יוונית השמות: אברהם, יצחק, יעקב, יאו. מצד שני חרותות אותיות לוביות וייתכן גם יווניות, שאי־אפשר היה לפענחן. קמיע זה הוא מן המאה הרביעית או החמישית לסה״נ.

בחפירות שנערכו בסוף המאה הקודמת בבתי־הקברות של קרתיגני ובאמפיתיאטרון שלה נתגלו גם לוחיות־עופרת עם השבעות, שבמקצתן מופיעים ׳שמות׳ יהודיים ונעדרים ׳שמות׳ זרים. והרי כתובת־השבעה אחת אופיינית: ׳אני משביעכם (השדים) בשם אלוהי השמים, יושב הכרובים, ששם גבול לארץ והבדיל את הים (בשם) יאו, אבריאו, ארבתיאו, צביאו, אדוני, שתזיקו לסוסי המתחרים, כדי שלא ינצחו בהתחרות הקרובה בקרקס׳. לוחות־עופרת מאותו טיפוס שאין בהם שום ׳שם׳ או סמל נוצרי נמצאו גם בבית־הקברות של חדרומת, היא סוסה של התקופה הערבית.

מבין לוחות ההשבעות של חדרומת מאלפת ביותר כתובת ארוכה בעלת 47 שורות מן המאה השלישית לסה״נ, שהגיעה אלינו כמעט בשלמותה. הקוסם מש­ביע את השד המצוי באותו בית־קברות בשם הקדוש אאות אבאותיי, בשם אלוהי אברהם יצחק ויעקב ובשם אלוהי ישראל(?): עליך השד לציית לשם הגדול, הנכבד, הגיבור והנורא ולמהר אל אוּרבּאנוּס בן אוּרבּאנה ולהביאו אל דומיטיאנה בת קאנדידה, כדי שיבקש אותה, כשהוא אחוז רגשי תשוקה ותאווה אליה, להיות אשתו. עוד שלוש פעמים חוזר הנוסח על השבעה זו — וכל פעם בלשון יותר תקיפה ונמרצת, בהזכרת ׳שם׳ בעל תארים אחרים! הנצחי ואף יותר מנצחי, העליון על כל עליונים, המבדיל בין צדיק (לרשע), בין אור לחושך, ששם את המאורות להאיר לבני־אדם, שקרע את הים במטה(י), שעשה את הפרידה עקרה, ותיאורים כהנה וכהנה וקריאות־זירוז: חיש, מהר! ההשבעה מסתיימת בהזכרת ה׳שם׳ הארוכה ביותר של 8 שורות (32—39) ובפנייה לשד — זו פעם חמישית: הבא וזווג את אורבאנוס בן אורבאנה עם דומיטיאנה בת קאנדידה, והוא מלא אהבה, משוגע, מעונה מאהבה, מתשוקה ומתאווה אל דומיטיאנה בת קאנדידה, זווגם כבני־זוג לכל ימי חייהם! עשה שיישמע לה כעבד ולא יתאווה לשום אשה או בתולה זולתה, ורק עם דומיטיאנה יחיה כל ימי חייו. חיש, חיש! מהר, מהר !

בניתוח מעמיק עמד ל. בּלאוּ על כל הפרטים שבהשבעה זו והוכיח את תלותם במקרא ובנוסחי התפילה היהודית הקדומה. והוא מסכם: לוח־העופרת מחדרומת הוא תעודה חשובה של המאגיה היהודית הקדומה, בין שהיה מחברה יהודי דובר עברית ובין שהיה דובר יוונית. את תוכנה האופייני והעיקרי של השבעת־קסם זו מהווים תוארי ה׳, הלקוחים בצורה נאמנה פחות או יותר מכתבי־הקודש. בלוח הקסם שלפנינו משביעים את השד בשם ה׳ הכל־יכול לעורר את התשוקה הנכספת. ללא ספק השביעו בצורה דומה גם את שד המחלות וכו'.

ספק גדול אם דומיטיאנה בת קאנדידה ואורבאנוס, שבו חשקה נפשה, היו יהודים או מתייהדים. אבל אין ספק, שאם הצליחה דומיטיאנה בהשבעתה, עשתה עובדה זו רושם רב עליה והשפיעה על דעותיה. זו היתה אחת הדרכים של התפשטות האמונה היהודית, שאין להתייחס אליה בביטול. וכבר עמדנו למעלה על כך, שדווקא למנהגים היהודיים, כמו לשמירת השבת והמועדים, ולצורות התפילה, היה כוח־משיכה רב בקרב העולם הפאגאני.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית ח.ז.הירשברג-כרך א'-1965 – 58-55

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-האישים המוזכרים בחיבור

מדבריו בהקדמתו בולטות דבקותו בלימוד התורה לתחומיה השונים והתנגדותו החריפה ללימוד חכמות חיצוניות. כמו־כן אנו שומעים על מצבה הרוחני המרומם של העיר פאס: על ישיבותיה הרבות, אשר שישה מראשיהן השתתפו ב״פולמוס הנפיחה״; ועל פעילותם של החכמים בהפצת התורה. ר׳ אברהם נמנה על חניכי ישיבות העיר פאס. הוא חתום עם חכמי פאס על תשובה  בעניין אנוס שקידש נערה אנוסה ששבה ליהדות בפירארה, בתנאי שיחזור ליהדות לאחר נסיעה לפורטוגאל לגבות את חובותיו. בהיותו בפורטוגאל החליט להשתקע שם ואף נשא שם אשה נוצריה. נעשה ניסיון שהאנוס ימנה שליח לכתוב ולתת גט למקודשת בפירארה, אך מינוי השליחות לא נעשה כהלכה. בהיות אחד מקרובי הנערה בפאס, הביא את העניין לפני חכמי פאס, אלא שהוא לא ידע את השתלשלות הדברים ואת העובדות הנוגעות לדין זה. לכן השיבו חכמי פאס על־סמך השערה, לאחר שהביאו בחשבון אפשרויות שונות, והתירו את האשה להינשא. הפסק ניתן בתחילת ניסן שכ״ו (1566). לפי זה זכה ר׳ אברהם לגבורות ונפטר בהיותו כבן תשעים שנה. גם בפסק זה חותם ר׳ אברהם אחרון. מעובדה זו וכן מהעובדה ששמו לא נזכר בתקנות שנתקנו עד שנת שכ״ג, ניתן ללמוד שהוא הקדיש את מירב זמנו ללימוד התורה ולהרבצתה ועסק פחות בצורכי הציבור.

חנניה בן אזרדב בן סלימאן, מראשי קהל התושבים. חתום שמיני על כתב אחריות שקיבלו התושבים משפחת אזרדב אינה ידועה לי ממקור אחר.

יעקב בן אחסן, ראה להלן: ר׳ יעקב בלחסן.

ר׳ יוסף אלבו, תלמיד ר׳ חסדאי קרשקש. בשנת קס״ג (1403) מצאנוהו פועל כרב בעיר דרוקה אשר בסאראגוסה. בשנת קע״ד (1413) היו הוא ור׳ מתתיה היצהרי בין המשתתפים בוויכוח טורטוסה; הוא הופיע בשם הפלך דרוקה. כאשר ניסה המומר יהושע הלורקי, אשר ייצג את הכנסייה, להוכיח כי אכן המשיח כבר בא, התפרץ לעברו ר״י אלבו בקריאה: ״אפילו יוכיחו לי שהמשיח כבר בא, לא אחשוב כי משום כך רע להיות יהודי״.

ר״י אלבו היה בין אלה שהספידו את ר׳ אברהם בן בנשתי ״. לבד מגדולתו בתורה היה בעל השכלה רחבה בפילוסופיה, הנדסה ורפואה. חיבר את ״ספר העיקרים״, אשר סיים את כתיבתו בעיר סוריה (Soria) בשנת קפ״ה (1425). בספר זה הבהיר את עיקרי האמונה היהודית, שכן פרצו בנושא זה חילוקי דיעות בין נציגי היהדות בוויכוח טורטוסה. כן הדף בו את התקפות הנצרות על היהדות, ניחם את בני עמו ועודדם להחזיק מעמד מול הפורענויות המתרגשות עליהם מדי יום. ואכן, הספר השיג את ייעודו; הוא זכה למהדורות רבות. נתחברו עליו כמה פירושים וגם תורגם לשפות שונות, והוא אחד מספרי האמונה והמחשבה היסודיים ביהדות. אף־על־פי שכיהן ברבנות, הרי עד לתקופה האחרונה לא היה ידוע לנו על פעילותו ויצירתו בתחום ההלכה. בשנת תשל״ז פורסמה ממנו לראשונה תשובה בדין קטלנית, ובה הוא מזכיר את רבו ר׳ חסדאי. ב״עץ חיים״ מוזכר חיבור נוסף ממנו בהלכה, העוסק בדיני טריפות, ואף מצוטט ממנו. דבר קיומו של חיבור זה לא היה ידוע לנו עד כה.

ר׳ שם טוב אלקחלי. פעל בדור שלפני הגירוש, כיהן כרב וראש־ישיבה בעיר אלקלעא שבספרד. היה רבו של ר׳ משה אבורביע. ראה לעיל מה שכתבנו אצל תלמידו.

שם טוב אלנעים בר משה, מראשי קהל התושבים, ״צוה לחתום״ שנים־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים ״.

יוסף בן אלספט בן מרדכי, מראשי קהל התושבים, חתום שישי בכתב אחריות שקיבלו התושבים. בתקנת התושבים שנתקנה בשנת ש״י (1550), חתומים עליה היקר רבי מסעוד בן צפט והיקר ר׳ שמעון בן צפט. ייתכן שאלה היו בניו או צאצאיו.

ר׳ שלמה (שמואל) בן אלעזר. ר״ח גאגין מזכיר ״קונדריס ר׳ שמואל בן אלעזר ז״ל שנפטר לבית עולמו קודם הגירוש במעט שנים״. הקונטרס דן בדיני טריפות. מתוך ההקשר בדבריו נראה שהיה תחת ידו אך לא ציטט ממנו. הוא מזכירו פעמיים, פעם ראשונה בשם ר׳ שלמה, ופעם שנייה בשם ר׳ שמואל, וכן מופיע בכל כתבי־היד. לבד מהאמור אין לנו פרטים על־אודותיו ועל־אודות חיבורו.

ר׳ משה אלפראנג׳י (ב״ר שם טוב). ר״ח כותב עליו ״שהיה ראש ישיבה בכל דולית ואני הכרתיו״. לא נודע לנו על מקום בספרד בשם ׳דולית׳, ולכן מציע מ׳ בניהו לתקן במקום כ׳ צ״ל ב׳ ובמקום ת׳ צ״ל ד' כלומר בבלדוליד. ואכן אחד מן המגורשים מונה את ״ישיבת ר, יצחק אלפראנג׳י בוואלאדוליד״  בין הישיבות הגדולות שנחרבו בספרד בעקבות הגירוש. ייתכן שישיבה זו נוסדה בידי אחד מבני משפחתו של ר׳ משה והוא כיהן בה כראש הישיבה.

ר״א אדרוטיל כותב כי ר׳ משה נמנה עם תלמידי ר׳ יצחק די ליאון . הוא היה חברו של ר׳ יצחק אבוהב ואף הגיעה לידינו שאלתו לר׳ יצחק, בדבר תקנת טוליטולה;

תשובת ר׳ יצחק פותחת בלשון כבוד ״חכם ונעלה״ . ר׳ משה יצא מספרד בגירוש, הגיע למזרח ואף כיהן תקופה מסוימת ברבנות בעיר ברוסה. בשנת רנ״ט נמצא חתום על קיום שטר מכר שנעשה במזרח, קרוב לוודאי בעיר הנזכרת. אחרי זה עלה לארץ והתיישב בצפת. סמוך לשנת רס״ד, אנו מוצאים אותו חותם ראשון באיגרת חכמי צפת לחכמי ירושלים, בדבר קביעת השמיטה לשנת רס״ד. נראה שאחרי שנת רס״ט עלה לירושלים ובה נפטר בראשית הקיץ של שנת רע״א (1511). בהגיע השמועה לדמשק הספידו ר׳ יוסף גארסון, מדברי המספיד יוצא שהוא נפטר זקן ושבע ימים.

מ׳ בניהו נוטה לזהות את בנו עם ר׳ שם טוב ב״ר משה אלפראנג׳י, החתום עם חכמי צפת באיגרתם לירושלים בדבר השמיטה. ר׳ שם טוב עבר לדמשק ונתמנה שם לרב הקהילה המוסתערבית. לדברי ר״ח גאגין, היה ר׳ משה אלפראנג׳י מעורב במח­לוקת הנפיחה בקאסטיליה, ואף חיבר קונטרס בנידון, בו גילה את דעתו לאסור. אמנם, בגלל לחץ גזירת החוק שאסר על הנוצרים לקנות בשר משחיטה יהודית, חזר בו והורה להקל. לעת עתה לא נודע אם אכן נשמר קונטרס זה בכתובים.

יחיה בן אקדר, מראשי קהל התושבים, חתום עשרים על כתב אחריות שקיבלו התושבים. משפחת אקדר אינה ידועה לי ממקור אחר.

 יאמין בוגזלא בר אהרן, מראשי קהל התושבים, ״צוה לחתום״ שבעה־עשר על כתב אחריות שקבלו התושבים. משפחת בוגזלא אינה ידועה לי ממקור אחר.

 משה בן בוריהמאת, מראשי התושבים י. נלוה לר׳ יעקב בלחסן כשהאחרון הוזמן לדין לפני המלך על־ידי מ׳ אבוטאי בשנת רפ״ו בעקבות מחלוקת הנפיחה. הוא נכנס למלך בוחסון עם מסעוד אחי המלך והגן על ר״י בלחסן והצליח. מעובדה זו נראה שהיה מקורב לחצר המלכות.

ר׳ אברהם ביבאץ, מלמד. צידד בעד תקנת התושבים האוסרת לאכול בשר בנפיחה, ואף פגע בדבריו בכבוד ר׳ משה חלואה שנפטר, שהיה בין המתירים. תלמידי ר״מ חלואה קינאו לכבוד רבם ונידו את ר״א ביבאץ ״. בשל הפגיעה בכבוד חכמי המגורשים שנפטרו, נתלכדו חכמי הגירוש סביב היתר הנפיחה, והפולמוס התלקח בצורה חריפה. נראה שביבאץ עצמו נמנה עם המגורשים!.

ר׳ יעקב בלחסן, תלמידו המובהק של ר״ח גאגין. תמך ברבו ב״פולמוס הנפיחה״, בצורה פעילה. בגלל כך נרדף על ידי משה אבוטאי, אשר זמם לפגוע בו ואף הלשין עליו לפני המלך. רק בזכות קשרי ר״י בלחסן עם אחי המלך מסעוד (״ורגיל היה בביתו ומשמשו״) ניצל והמלשין משה אבוטאי נעצר. בעקבות כך הטיל המלך קנם כספי על קהל המגורשים. על ר׳ יעקב הוטל לעזור לסריסי המלך לזהות את החכמים המעורבים בפולמוס כדי לרכזם בבית הנגיד ולמסור להם על החלטת המלך.

המגורשים הלשינו עליו פעם נוספת ונתנו שוחד לאחד מסריסי המלך כדי לעצור אותו. כן הלשינו למלך על נכסיו והציעו שיוטל עליו קנס כבד. אך שוב ניצל ושוחרר בזכות קשריו עם מסעוד אחי המלך. ר״י בלחסן היה בין ארבעת הרבנים שמונו על־ידי קהל התושבים לטפל בבדיקת הבהמות מטריפות. נראה כי חל שיבוש בשם יעקב בן אחסן, החתום על כתב אחריות שקיבלו התושבים, ומדובר שם בר׳ יעקב בלחסן דנן.

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987 –עמ' 43-39

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש

דוד דאנדא. 1800 בערך. מכפר קאקאווי באזור סוס. ״מקובל חסיד ובעל מעשים״ (מ״ר, כו ע״ד).

דוד זאגורי. המאה הי״ט. בהקדמה (נכתבה בערך תרי״ז) לספרו לדוד להזכיר (חמ״ד תרנ״א), הוא כותב כי גדל ״בין ברכי רבני גדולי המערב בעיר מוגאדור אצוירא … סבא דמשפטים כמוהר״ר חיים פינטו וכמהר״ר המקובל האלקי רבי דוד חזן וכמוהר״ר מורי הרב אברהם קורייאט זכרם ׳'חיי העולם הבא. ואח׳׳כ קבעתי ישיבה במראכש ובעיר רבאט בגמרא ופוסקים״ וכו'. בספר, בחלק הדרושים, מובלעים דברי קבלה. אף יש בו בסופו (אין ספרור), בקונטרס לדוד מזמור, פיוט לל״ג לעומר, המתייחס ׳'רשב׳׳י ואף ל״עשרה חברים״. י׳ דודזוןמשער, שהוא מאסף ילקוט הבקשות והפיוטים שנדפס בוץ תוין, תחת השם רני ושמחי. דוד חזן. צדיק סגפן. ראה לעיל: דוד זאגורי.

דוד חסין. תפ״ו-תקנ״ב. גדול משוררי מארוקו. בשיריו ניכרת השפעה קבלית.

דוד כאלפון (!) בן אברהם. מחצית ראשונה של המאה הי״ח. פירושו לאידרות, קדש הלולים, נעתק בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1780. היה תלמיד ר׳ יעקב מראג׳י בבחרותו. כתב בגיבאלטאר וסיים בסיון תצ״א (דף 67א). בסוף הוא מציין כי נשען על מורו, ר״י מראג׳י, ועל פירושו של ר׳ מנחם די לונזאנו. על אישיותו ההלכתית עמד טולידנו, נה״מ, עמי 162 הע׳ רצב. דוד הכהן. נפטר יט בתמוז תס״ח. אב״ד תטואן. ר׳ יעקב בן צור מכנהו בקינתו: ״החכם השלם דיין ומצויין הרב הכולל המקובל האלוהי חסידא קדישא״ (עת לכל חפץ, צב ע״ב: מ״ר, כה ע״א; נה״מ, עמי 158).

 דוד הלוי. ספר ששימש נושא לדיון בספרות המחקר הוא זה המכונה ספר המלכות. החיד״א מזכירו ומייחסו לר׳ דוד. הרב י״מ טולידנו מצא כתר־יד, ושיער שמחברו הוא ר״ד הלוי, וכי שמו הוא ספר המלכות. על יסוד השערתו זו נדפס הספר בקזבלנקא תר״ץ, בצירוף מבוא משלו. ברם, כעבור עשרים שנה נוכח בטעותו וחזר בו. בעיה נוספת היא, שחיבור בשם ספר המלכות נדפס כולו או בחלקו עם פירוש רחב, בתוך מאור ושמש של ר׳ יהודה קורייאט, אך בשער הספר הזה הוא מיוחס לר׳ אברהם הלוי. זאת ועוד, מרגליות בקטלוג של הספרייה הבריטית, 27B, שיער כי ר׳ אברהם בן אליעזר הלוי הוא מחבר הפירוש. ברם, ג׳ שלום דחה הן את ייחוס הספר עצמו והן את פירושו לר׳ אברהם הלוי. תחת זאת קבע, כי ספר זה, הדן בחכמת הצירוף, חיברו ב־1400 בערך המקובל דוד הלוי מסווילה: ואילו זה שהדפיס הרי״מ טולידנו הוא חלק מספר תולדות אדם. ר׳ אליאור הסתייגה מקביעה זו, והציגה את ר׳ דוד ר אחד ממקובלי דרעא במאה הט״ז. ייתכן שאל ר׳ דוד זה מכוון המובא בכ״י ששון 921, עמי 398: ״מצאתי במכתב יד ה״ר דוד הלוי ז״ל הקבור בארץ תאמגרות גר מארץ דבדו. הערה. בעלי הטבע אומרים כי ישתנו אישי המציאות לפי שינוי צורותיהם … ולדעת בעלי הקבלה ולדעתי אני כי החמרים משתנים והצורה אחת״ וכו'. אליאור (בהע׳ 35) גם כן נזקקה למובאה זו, אך העירה על העדר איזכורו של ספר המלכות. בהקשר זה אביא מסורת מעניינת, אם כי די מאוחרת, והיא בפיוטו של אברהם עלון לכבוד ״דוד הלוי זיע״א הנקרא מול אדרע… יצא מגירוש סיביליא… רב הגיע לעיר דברו… המחבר ספר המלכות״ וכרו'. כן ייזכר קטע מכ״י ניו־ יורק/בהמ״ל 1855, הפותח: ״הלכה ראשונה שחבר הה״ר דוד הלוי זצ״ל על סדר ד׳ חיות״, ומסיים: ״מכאן והלאה הכל בקבלה ומתבאר באריכות בספר המלכות״(דפים 1ב-3א). לאחרונה (תשנ״ח) הוהדר מחדש ספר זה בידי גד עמאר, בתוספת מבוא, ועדיין הנושא כולו טעון בירור.

דוד הסבעוני בן אהרן. סביב 1700, סאלי. בשער חיבורו נאם דוד, והוא אוסף דרשות הנמצא בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 159 . RAB(אוטוגרף), כתוב: ״חברו החכם השלם כה״ר דוד הסבעוני זלה״ה שהיה דר במתא סלא יע״א, בן לאותו צדיק החכם השלם דיין ומצוין כהה״ר אהרן הסבעוני זלה״ה אשר הגיה הגהות על ספר היכל הקדש, בנו של כהה״ר ישועה הסבעוני ז״ל״. מכיל גם דברי קבלה.

דוד פרץ. מן הכפר יוונילאן באזור מראכש. נפטר יט בטבת תרפ״ו. פירושו הקבלי על התורה מגן דוד נדפס בכאזאבלאנכא תש״ט (ד״צ ירושלים תשמ״ה, ועם הוספות ירושלים תשנ״ט).

דוד צבאח. בערך 1800. רב במראכש. בהסכמות לספרו(ראה להלן) הוא מכונה ״המלך דוד״, ״מאור הגולה״, ״ידיו רב לו בנסתר ובנגלה״ ועוד (כינויי הערכה כמלך ישראל ועוד נמצאים גם אצל ר׳ יעיש קריספין, בפירושו לאסתר אורה ושמחה, עמ׳ מח). ספרו משכיל לדוד הוצא לאור בידי נכדו, דוד בן אברהם צבאח, בתוניס תרע״ט. בשער הוא מתואר כספר דרושים על תנ״ך, זוהר ועוד. לדעתי, יש בו מעט מאוד דברי קבלה, פרט לקבוצת דפים מרוכזת (פט ע״ב – קא ע״א), שכותרתה: הגהות על ע״ח. חשיבות הקונטרס הזה בהיותו מעין משא־ומתן הלכתי. נזכרים בו כמה מחכמי הדור החשובים. מסורת יניקתו היא מבית־מדרשם של ר״א אזולאי ור״א ן׳ מוסה, על ידי תלמידם ר׳ יעקב פינטו. פעמים הרבה הוא מזכיר דרך כבוד את ״מורנו הרי״ף״, והכוונה, לדעתי, לר׳ יעקב פינטו הנ״ל. כן אתה מוצא: ״עיין בההגהות דברי הראב״ם והרא״א והרי״ף [= החכמים הנ״ל] ז״ל, והן אמת שלדברי הר״א בן מוסא ז״ל יקשו״ וכד (צא ע״א). ובהמשך שם: ״שהרב הראב״ם פי׳ שיחותיו להר״א אזולאי ז״ל״. כן הוא מזכיר פעמים אחדות את ״הרב מוסא י״ץ״. נראה כי הוא ר׳ מוסא אוחיון, והוא הנקרא במקומות אחרים ״החכם הר״מ אוחיון נר״ו״, או ״הר״מ ן׳ דוד אוחיון נר״ו״. מבני דורו נזכרים ר׳ אברהם פינטו ור׳ שלמה אסולין.

דוד שושנה. נפטר כב בשבט תרנ״ח. מחכמי מראכש. תואר כ״הרב הכולל החסיד העניו המקובל האלוהי״. לפי בן־נאיים, חיבר פירוש על התורה שמן זית זך, שעודנו בכתב־יד (מ״ר, כה ע״ג).

ואעיש בר יחייא בר סבעון. בקולופון של כ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1650, דף 87א, מיום כז בסיון תנ״ג, כתוב: ״פירושי מאמרי הזוהר אלו מכתיבת הה״ר יד מארי הה״ר ואעיש בר יחייא בר סבעון מקובל מעיר אופראן יע״א״. חתימה זו נכתבה בכתב ובדיו שונים מאלה של החיבור עצמו.

זכרי משאש. נפטר בער״ה תקמ״ב בהיותו בן 42 בפאס. ר׳ דוד חסין(בשם אביו) תיאר אותו בקינה כמי ש״בחדרי תורה בקי ובסתרי גורי ארי״. חיים. מגדולי המקובלים בדרעא, במאה ה־16. ״כתב בספר חזיונות שהיה נגלה אליו אליהו זכור לטוב, והיה יודע עתידות והיה שולח שלומות למהרח״ו זצ״ל ומחזק לבו״ (חיד״א, שה״ג, אות ח, סי׳ לח). אכן, בספר חזיונות, עמ׳ סו, מספר רח״ו על ״חכם הר׳ חיים המוגרבי״, כמי שנגלה אליו בחלומו.

חיים אשריקי. נפטר בתש״ט. י׳ קנטרוביץ (הד המזרח, שנה ח, טז בחשון תשי״א, עמ׳ 14) כותב כי חי בלאראש, וכי הציבור רחש לו כבוד רב. ספריו תורת חיים ואש דת כנראה לא נדפסו עדיין, ואינני יודע עד כמה נודע כמקובל.

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש-2001- עמ' 31-28

פעמים 11 – יסודות מאגיים בתכשיטנות המוגרבית-פסח שנער

אשר לחומרי הגלם — יצוינו אלה שתפסו מקום בולט ביותר בצורפות המגרבית. על היחס לשימוש בזהב ובכסף כבר דובר. אמנם הקוראן והסונה לא הבדילו בין שתי מתכות אלו מבחינת כשרותן לשימוש ככלי־בית וכתכשיט, אולם בתכשיטנות המגרבית קיימת העדפה ברורה של הכסף על הזהב. הבדל זה מסתבר, כמובן, מן השוני בערך ובמידת הזמינות של שתי המתכות האלו, אבל נוסף לכך גם נאמר במפורש, כי הזהב אכן דבקה בו טומאה דתית־מוסרית, ואלו הכסף נחשב למתכת טהורה וכשרה הרבה יותר.

סיכת פרפר עם מגן דוד במרכזה וח'מסה בראשה.זהב .מרוקו המאה ה-19

 כן נמסר מפי נשים קביליות שהן מעדיפות את הכסף על הזהב משום שהזהב דומה לנחושת. מכל מקום, עובדה היא שהתכשיטנות במגרב ובסהרה (תוארג) מבוססת ברובה הגדול על השימוש בכסף ואלו תכשיטי זהב מצויים בערים הגדולות בעיקר.,לעומת זה, בחברות מסויימות בסהרה, יש גם שימוש בתכשיטי זהב, אבל ייתכן כי תופעה זו מושפעת מאפריקה השחורה.

אף הנחושת משמשת בצורפות, אבל רק בקרב התוארג העונדים אותה כעכסים על רגליהם, בהאמינם כי מתכת זו יש בה כדי לנטרל את ההשפעה המסוכנת של הברזל והיא גם סגולה טובה נגד השיגרון. הברזל עצמו איננו בשימוש כלל כתכשיט אלא כקמיע. לכאורה יש בזה כדי להפליא, בשים לב לקשר ההדוק שבין הקמיע והתכשיט והעובדה שברזל נחשב כאמצעי־מגן יעיל ביותר מפני שדים וגם מפני העין הרעה — אמונה שהולידה את המנהג הרווח לשים סכין או פגיון מתחת לראשו או לגופו של ילוד.

עֶכֶס

א. עֶכֶס (ז') [ערבית: עִכַּאס כבל לרגל הגמל ולראשו] תַּכְשִׁיט קַדְמוֹן שֶׁל נָשִׁים בְּתַבְנִית שַׁרְשֶׁרֶת עַל הָרַגְלַיִם, כְּעֵין אֶצְעָדָה: "הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים" (ישעיה ג יח).

[עֶכֶס-, עַכְסוֹ; עֲכָסִים, עַכְסֵי-] (הבהרה שלי א.פ)

אבני החן משכו בברקם מאז ומתמיד את עינו ואת לבו של האדם, ובפרט של האשה. בעקבות היוונים והרומאים התעניין גם האסלאם בטיבן. ברם הספר המדעי הראשון בשפה הערבית שהגיע לידינו, הוא כתאב אלג׳ואהר וצפאתהא (ס׳ אבני החן ותאריהן) למתרגם הנודע יחיא אבן מאסויה (מת 857/243), נמנע עדיין מלהתיחס לסגולותיהן המאגיות־הרפואיות. לא כן חיבורו המפורסם של המלומד התוניסי אחמד בן יוסף אלתיפאשי(מת 1253/651), אזהאר אלאפכאר פי ג׳ואהר אלאחג׳אר, המתאר 25 מיני אבני חן, ממיינן לפי סגולותיהן המועילות והמזיקות ומחלקן בין 12 סימני גלגל המזלות. לעיתים הקשר בין צבעי האבן והסגולה המיוחסת לה נראה לעין. כך, למשל, האודם (ruby) מחזק את הלב, גרגרי האודם (cornaline) מונעים דימום ולידת נפל, הפטרה הצהובה (טופז) מרפאת צהבת. פחות מובן, מדוע הטורקיז (הכחול) משכך כאבי שיניים והאיזמרגד (הירוק) משמש תרופה נגד רעל נחשים.

האבנים המשמשות בתכשיטנות המגרבית גם בעת החדשה הן בעיקר היהלום, האיזמרגד, אבן האודם, גרגרי האודם והטורקיז. ביניהן זכתה האבן גרגרי האודם ליוקרה רבה בעולם המוסלמי בשל גונה האדום המבהיק והעמוק ונחשבת מכבר כיעילה ביותר מבחינה מאגית. מוצאים אותה בקמיעות אצל המצרים הקדמונים.ובמכה הקדם־אסלאמית היה מוצב בתוך הכעבה פסל גדול עשוי אבן זו, שגילם את האל הובל (.(Hubal נוסף על הסגולות שצוינו לעיל נאמר על אבן זו שהיא הודפת את עין הרע.

חומר גלם אדום אחר מבוקש ביותר בתכשיטנות המגרבית הוא האלמוג (מרג׳אן בערבית), הנשלה בעיקר סמוך לחופים המזרחיים של אלג׳יריה. השימוש בו רב במיוחד בקביליה ובמזאב, ועיצובו הרגיל הוא בצורת קרן, פנינה ושקד. גם לאלמוג מייחסים תכונות ריפוי וסגולה נגד עין רעה, ולכן הירבו לענוד אותו לצווארי תינוקות. עוד נאמר עליו, שהוא מסוגל לשמור מפני ברקים ושאר פגעים, לשכך ים רוגש, להרבות חלב של מיניקות ועוד. בסהרה עונדים אותם בצורת תלי, כפנינים בצמות המאורים, ומשובצים בתוך משולשי כסף בענקים אצל התוארג.

חומר קישוטי אחר המופק מן הים אך נדיר הרבה יותר מהאלמוג הוא הענבר הצהוב. וגם הוא מקובל כסגולה לרפואה ולחיים ארוכים, ורווח במיוחד בדרום־מארוקו ובמאוריטאניה.

יסוד קישוטי ימי מיוחד הוא סוג של קונכיות הידוע בשם קאורי (courie/couri באנגלית וצרפתית, ודע בערבית) המשמש אלמנט בולט בתכשיטנות המגרבית, אבל משמעותו המאגית שנויה במחלקות. יש גורס (א. פ. גובר Gobert) שמשמעות זו קשורה בדמיון של הקונכייה — כשמביטים עליה מצד הפתח וכשהיא במאונך — לפות האשה. ד׳ שאמפו מצאה אישור מלא לפירוש הזה במחקריה בסהרה המערבית (תבלבלה). לעומת זה סבור וסטרמארק שהקאורי מסמל את העין ואישור לכך הוא מצא בעובדה שהמצרים הקדמונים היו לעתים שמים קונכיות (גדולות יותר) בארובות עיניהן של הגופות החנוטות, וזאת מתוך התרשמות שהקאורי דומה לעין הנעצמת למחצה. כאלמנט קישוטי מצוי הקאורי במגרב במעמד משני בדרך־כלל, לא כמחרוזת על טהרת הקונכיות אלא בעיקר במערך של חמישה מרכיבים קישוטיים (או פחות).

באשר לצבעים — ידוע מה גדול המטען הרגשי והרעיוני הגלום בצבעים מסוימים בתרבויות שונות: שחור כסמל לאבלות, לבן — לטוהר, ירוק — לצמיחה ולרעננות ועוד. בצורפות המגרבית מקובלים הצבעים לבן, שחור, אדום, ירוק, כחול וצהוב, ולכל אחד מהם מיוחסת משמעות מאגית מסויימת. הצבע השחור נחשב לסגולה נגד עין הרע, אבל בדרך־כלל הוא לא בא בנפרד, כי אם בצרוף ניגודי עם הלבן. הלבן, צבעו של הכוכב נוגה, נחשב סמל הטוהר, האושר והפריון. צפונה בו ברכה מפני שזה הוא צבע החלב והביצה. נוסף לכך מסוגל הלובן לסנוור את העין הרעה. האדום מסמל את חדוות־החיים ומשום כך הוא בולט בשמחות ובפרט בחתונות. לכן נעלי הכלה והמטפחת שמכסה את פניה הנן אדומות. כן יש יסוד להניח, כי השימוש הרב בחינא לצביעת כפות הידיים והרגליים באותן הזדמנויות, נובע בין השאר מצבעו האדום. בתכשיט מיוצג הצבע האדום על ידי גרגרי האודם ובמיוחד האלמוג. הירוק הריהו מטבע הדברים הצבע של הצומח, באסטרולוגיה הוא צבע הירח, ומכאן שהוא משפיע על צמיחה והתחדשות. באסלאם תופס הירוק מקום משמעותי ביותר כצבע של אחד מדגלי הנביא, כצבע האסלאם בכלל ושל שוכני גן־העדן בפרט. אחת הדמויות הפופולאריות ביותר באסלאם הנה אלח׳דר, ׳הירוק׳, המזוהה עם אליהו הנביא. הוא הפך להיות שם פרטי. בהיותו שם של כמה קדושים במחוז קונסטאנטין הוא נפוץ ביותר באותו אזור ובתוניסיה. הצבע הירוק מצוי כיום בדגלי אחת עשרה מדינות מוסלמיות. בתכשיטים מיוצג הצבע הירוק על־ידי האיזמרגד. דוגמה נאה לכך תשמש טבעת־ציפור ממכנאס (מאה 18 או 19), דגם שהיה בעבר מיוחד ליהודים אך לאחרונה הוא מקובל גם על המוסלמים.״ מלבד אבן זו מופיע הירוק גם במעשי אמייל וזכוכית. אשר לכחול מטענו הערכי הוא כפול־פנים. מצד אחד נודעה לו ערכיות שלילית ברורה במסורת הערבית הקדומה, שם אויב בנפש כונה ׳אויב כחול׳ (׳עדו אזרק׳) — כנראה משום שעיניים כחולות (או בהירות) הן תופעה זרה בערב, ועל־כן חשודה ובלתי אהודה. כחול כהה, לעומת זה, נחשב צבע של אבלות במזרח הקדמון וגם מאוחר יותר. מצד שני ידוע כי הכחול דווקא משמש בקמיעות גם במזרח הקרוב, ויש שנוהגים לצבוע את חומות הבתים בסיד של כחול בהיר. ברם, הסתירה היא מדומה, שכן אותו כוח מאגי הנעוץ בצבע הכחול מסוגל לשמש אמצעי יעיל נגד אותו כוח רע הנאצל מן העין הרעה וממזיקים אחרים. בתכשיטים מיוצג הכחול על־ידי ׳אבן אילת׳(טורקיז) ובמעשי אמייל וזכוכית. היחס לצבע הצהוב מסויג כלשהו ודו־ערכי, ושימושו בתכשיטנות מועט. הוא מיוצג בה על־ידי הענבר ופנינים צהובות ששקיפותן דומה לזו של הענבר.

פעמים 11 – יסודות מאגיים בתכשיטנות המוגרבית-פסח שנער-1982 –עמ' 36-33

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, בעריכת, חוה לצרוס-יפה עמוד 76-74

משלוח צבא נגד הערבים הנוצרים גגבול ביזנץ (שנת 8 ל״הג׳רה״ — ספטמבר 629)

אחרי שהיו ח׳יבר, תימא וואדי אלקרא בידי מוחמד, לא היו עוד מקומות לכיבושים, שמהם ניתן היה להוציא שלל, אלא בגבול הביזנטי. מוחמד שלח צבא אל הגבול הזה, נגד הערבים הנוצרים שחנו שם. זה היה בספטמבר 629, בדיוק באותה תקופה, כשהקיסר הרקליוס היה בירושלים וחגג את נצחונו הגדול על הפרסים לאחר שהדף אותם (אחרי כיבוש אלכסנדריה) עד לב פרס. אחד מן המשתתפים במסע זה (או אחדים מהם) בגד ומסר לביזנטים על בוא הצבא המוסלמי. באותו יום ובאותה שעה שהמוסלמים רצו להתקיף — הותקפו הם עצמם דרומית לים המלח במקום בשם מותה. שלושה נושאי דגל, ביניהם זיד — בנו המאומץ של מוחמד, נפלו. זו היתה אמנם מכה קשה, אך לא היתה זו תבוסה רצינית. ח׳אלד בן אלוליד, שהכרנו אותו במלחמת אוחוד, הציל את המצב והביא את הבורחים הביתה. ושוב, בחכמתו הרגילה לא גינה מוחמד את הבורחים, אלא נתן לח׳אלד את התואר ״סיף אללה״ — חרב אלהים. בזה נטל משהו מן העוקץ. דבר זה עשה רושם כה גדול, עד שתיאופנס, ההיסטוריון הנוצרי, מזכיר גם הוא תואר זה.

כיבוש מכה (שנת 8 ל״הג׳רה״ — 8 בינואר 630)

עתה ראה מוחמד, שאינו יכול עוד לצפות לכיבושים נוספים במקום אחר. והוא מכריז בסורה 9, פסוק 17—18 :

אין רשות למשתפים לעבוד במסגדי אללה באשר מעידים הם על עצמם שהם כופרים.

במסגדי אללה יעבוד רק מי שמאמין באלהים וביום הדין ומקיים את התפילה.

הדברים בפסוקים אלה ודאי אינם הולמים מצב של חוזה־שלום לעשר שנים. אולם כבר אמרנו בדברינו על תחילת התקופה של אלמדינה: בא מוסר חדש, שאמנם נראה בעיני המוסר הישן כהפרת המוסר. כאן היתה הכרה ברורה, כי אנשים אלה, שהם עובדי אלילים, והמהללים את הכעבה על־ידי פסליהם, אין להם רשות להיות שם ואין שום התחייבות כלפיהם.

בחודש רמדאן יוצא מוחמד בראש כל המאמינים והרבה שבטים ערבים. אבן ספיאן, שכבר הזכרנו אותו בראש אנשי מכה במלחמת בּדר, בא אל מוחמד. הם ניהלו משא־ומתן. מה היה תוכנו אין איש יודע. עובדה היא, שמוחמד יכול היה לחדור אל מכה ללא קשיים רבים. נהרגו רק עשרים איש מאנשי מכה, ורק שניים־שלושה מוסלמים. מוחמד הבטיח, כי זה שלא ירים נשק — לא ייפגע, והוא קיים הבטחה זאת. רק שתי נשים אשר חיברו שירי גנאי נגדו צווה להוציאן להורג, שכן, כפי שכבר אמרנו: המשורר היה מביע דעת הציבור בשירים. על כן, מי שהעזה פנים צריכה היתה לבוא על עונשה. מוחמד שיבר את הפסילים (אולי היה בכּעבּה רק פסל אחד של האל הֻבַּל ויונה של עץ), אך איש לא התרגש מן המעשה הזה ואיש לא מת מות קדושים על הפסילים האלה. מוחמד הראה שמכה חדלה בשבילו להיות עירו. במשך כל זמן היותו במכה לא התפלל תפילה רגילה, אלא התפלל תפילה קצרה, כדרך אדם הנמצא במסע מלחמה. והוא חזר לשבת באלמדינה.

עם כיבוש מכה אפשר היה לצפות שיעשה מעשי נקמה, אבל מוחמד הראה את מתינותו. כיבוש זה היה שוב מעשה מדיני ממדרגה ראשונה. ומוחמד היה עתה לא רק ראש מדינה וראש קהילה דתית, אלא הוא משך אל עצמו את כל היוקרה של העיר מכה, שהיתה בימים ההם עיר ראשית בכל ארץ ערב.

מכיבוש מכה עד מותו של מוחמד

מלחמת האסלאם על השלטון בארץ ערב היתה המלחמה בעיר מכה. עם כיבוש העיר הוכרעה המלחמה, כי ארץ ערב הלכה אחרי מכה. אמנם, דברים אלה צריכים הסתייגות מסויימת, שהרי המערכה הגדולה בחיי מוחמד היתה עדיין לפניו. אך הדברים נכונים בכך, שרק לאנשי מכה היה עניין והתמדה מסויימת במלחמה ואילו אחרי נפילת העיר לא היה שום צד שהיה מעונין במלחמה הזאת.

מלחמת חֻנַין וכיבוש אלטאיף

כיבוש העיר מכה היה לרצון למהגרים, אבל רוב המשתתפים במסע מלחמה זה לא באו על סיפוקם, כי היתה זו מלחמה שלא הביאה שלל ומלקוח. על כן פנה מוחמד מיד נגד הקיבוץ הגדול ביותר של שבטים שבמזרחה של העיר, נגד הַוָאזן. שבט גדול זה, או קיבוץ־שבטים גדול זה, הבין את אשר לפניו, שהרי הצבא המוסלמי היה הצבא הגדול ביותר שראתה ארץ ערב בכל המאה ההיא. הם קיבצו את כל רכושם ומשפחותיהם למקום אחד, הוא חֻנַין. וקודם שהתקרב הצבא המוסלמי הם ביקשו לנצל את צד ההפתעה והתנפלו על המוסלמים. החלוץ של הצבא המוסלמי נסוג בבהלה. אולם את המצב הצילו אנשי אלמדינה, ה״אַנְצָאר״ הנאמנים מלומדי המלחמה, ושלל רב עד מאוד נפל בידי המוסלמים: 6,000 נשים וילדים, 24,000 גמלים. על כל גדולתו של מוחמד ושלטונו אפשר ללמוד מכך, שהוא אסר לחלק את השלל וצווה לפנות מיד אל העיר אלטאיף, העיר האחות של מכה. אך כאן הוא נתקל בהתנגדות קשה, שכן העיר אלטאיף לא היתה כמו ח׳יבר ואלמדינה קיבוץ של מצודות, אלא היתה עיר גדולה ומבוצרת לפי השיטה התימנית החמירית העתיקה. מוחמד שלח אנשים לתימן להביא משם בליסטראות (מכונות מצור), אבל גם זה לא הועיל. ושוב גדולתו של מוחמד: כשראה שלא יוכל לעיר הוא סר ממנה. הוא נסוג מן העיר, ועכשיו חילק את השלל. אד בשלל זה הוא פקד ביחוד את אויביו הקודמים, את אלה שצריך היה לקרב את לבבם (״תַאְלִיף אַלקֻלוּב״). דבר זה עורר רוגז גדול בקרב אנשי אלמדינה. וכאן מסרה לנו המסורת נאום נפלא של מוחמד שבו פייס אותם עד שפרצו כולם בבכי. מוחמד חזר אל אלמדינה ולא השתתף ב״חג׳״ העלייה־לרגל), כי עדיין השתתפו עובדי אלילים ב״חג׳״, והוא לא רצה לעבוד-אלהים בכּעבּה ובהר ערפאת יחד עם עובדי אלילים.

את העיר אלטאיף הכריע בצורה פשוטה. הוא שיסה בה את השבטים שהיו קודם לכן בני בריתה. וכיוון שהעיר היתה עיר מסחר, היא לא יכלה להתקיים כששדדו את שיירותיה. נציגיה באו אל מוחמר להכנע, אד ביקשו שיורשה להם חופש אהבה ושתיית יין. אולם מוחמר לא יכול היה להיענות לבקשה כזו. לאחר מכן ביקשו שלפחות לא צריכים יהיו להתפלל, משום שהתפילה היא עבדות (כמאמר התלםוד הבבלי: עבדא קמא מריה — כמו עבד לפני רבו), אבל גם לזה לא הסכים מוחמד הוא שלח אליהם כשליחו איש משלהם, אשר לפני זמן רב קיבל את האסלאם. היה זה מֻגִירַה בן שֻעְבַּה סוחר כשאר אנשי אלטאיף, שהתפרסם כעבור זמן כשליט עיראק.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, בעריכת, חוה לצרוס-יפה עמוד 76-74

מארץ מבוא השמש-עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם-ח.ז.הירשברג-תשי"ז-בדרך למחאמיד.

בדרך למחאמיד.

מאחר שלא היה מה לראות בשוק, הקדמנו לצאת לדרך לתאגוּנית ולמחאמיד, שתי נקודות בספר הצהרה, שבהן גרים יהודים שעסקו לפנים במסחר החליפין עם יושבי מדבר הצהרה, או נהנו ממנו. במלון הזהירונו, שלפי הודעת המושל דרך העפר מכוסה בקטעים רבים שכבת חול רך, שבו תשקע המכונית כמו בטיט, ולכן עדיין אין רשות לעבור בה. אבל ש' הצטייד בשקים, והחלטנו לנסות את מזלנו. ש' ביקש את מנהל המלון, כי במקרה שלא נחזור עד לפנות ערב, יודיע למפקדת הממשל ויבקש שישלחו לחפש אותנו.

בתחום העיר סובבנו קצת, כדי שהחיילים לא יבינו לאן אנו הולכים, ואחרי כן פנינו לנתיב המדבר. ש' עקף בזהירות רבה כל קטע מכוסה חול, וכן עשינו כארבעה קילומטרים. עוד דקות מספר ונגיע לתאגונית. ודווקא כשחשבנו שהצלחנו להתגבר על החולות, שקעו הגלגלים, הסתובבו, הסתובבו ולא זזו מהמקום. הוצאנו את השקים, פרשנום מתחת לגלגלים, כדי שייאחזו במשהו ממשי, וגם זה לא הועיל. ניסינו שנינו לדחוף את המכונית הכבדה, לחינם. כל חכמתנו לא עמדה לנו. נתקענו במדבר. מסביב אין נפש חיה, בדרכנו לא עברנו על פני שום יישוב, שום מכונית לא פגשנו בדרך, אף לא ראינו עקבותיה של מכונית בדרך. החול כיסה את הכול.

אין ברירה צריך לחכות, אולי בכל זאת יזדמן מישהו. השעה אחת עשרה לפני הצהריים, ועד הערב ודאי יצאו לבקש אותנו. הבחנתי באופק, בתוך הירק של עמק הנהר, כיפה לבנה מנצנצת בשמש, סימן מובהק של קבר קדוש. לפי האומדן היא רחוקה כשניים שלושה קילומטרים. הצעתי לש' שאלך שמה ואראה, אולי יש יישוב במקום. ש' רצה ללכת, אבל שכנעתי אותו, כי במקרה שתעבור מכונית ותנסה לעזור לנו, לא אדע מה לעשות, מאחר שאיני יודע לנהוג.

הצטיידתי במים ויצאתי בכיוון לכיפה. הלכתי מהר בערבה. במקומות נמוכים הכיפה נעלמה מנגד עיני, אבל שמרתי על הכיוון. הגעתי למקומות מכוסים עשבי ביצות מלח, עליתי לגבעות, שוב ראיתי את הכיפה, אלא שהיא לא התקרבה כלל כי האוויר המדברי הזך התעני באומדן המרחק. כך הלכתי כשעה ויותר, ורק אז שיערתי שאני קרוב כשני קילומטרים לכיפה. עתה ראיתי גם בתים.ומי יודע אם אין זה כפר נטוש ? במרחק ראיתי רוכב אופניים. התחלתי לרוץ, לצעוק לעשות סימנים בידיים, עד שהבחין שמבקש אני אותו להתקרב. היה זה ערבי צעיר. הסברתי לו כי אנו תקועים בעפר בדרך ודרושים כעשרה אנשים להוציא את המכונית.

הוא נאות לנסוע אל הכפר ולהזעיק עזרה. נשארתי במקום. כעבור רבע שעה חזר בעל האופניים והתחילו להגיח ברברים, יחפים וערומים למחצה, עד שהתקבצו כשמונה. בינתיים הופיע גם נער רועה עם עדר כבשים, שנטש את הצאן והצטרף אלינו, ולאט לאט התקדמנו אל המכונית. הברברים התאוננו כל הזמן, שהם רעבים וצמאים, הייתה זו תחילת הרמדאן, ואין להם כוח למהר.

כבר מרחוק הבחנו במכונית השחורה. אבל דבר משונה, פניה היו מועדות צפונה, אל זאגורה. כשהתקרבנו מצאנוה עזובה, רק מח'זני מזוין שומר עליה, וזה הסביר כי ש' יצא עם המושל במכוניתו לחפש אותי. רציתי לשלם לאנשים בעד טרחתם, והנה אתי רק שטר של עשרת אלפים פראנק ( חמישים לירות ישראליות ) מי יפרוט כאן סכום גדול כזה ? רוכב האופניים הסכים לנסוע לחאן, המרוחק כעשרה קילומטרים, ולהחליף את השטר התיישבתי על החול וחיכיתי.

ש' חזר עם הקצין הצרפתי במכוניתו. הם פגשו את הערבי, וזה סיפר להם כי אני, כבר ליד המכונית. עוד מעט חזר האיש עם השטר שלא פרטו, כי עם ש' היו מטבעות קטנות. כל אחד מהברברים קיבל מאה פראנק ( חצי לירה ), ובעל האופניים שלוש מאות פראנק. כולם היו מרוצים מאוד. לא בכל יום מזדמנת פרנסה טובה כזו. צריך לעמול שמונה שעות כדי להשתכר סכום כזה.

שבנו לזאגורה, ובדרך סיפר לי ש' מה קרה בזמן העדרי, המושל יצא בבוקר השכם לסיור שיגרתי במכוניתו הקלה, כדי לבדוק לאילו מקומות יש לשלוח פועלים שיפנו את החול. הוא היה בדרכו חזרה ממחאמיד, נתקל בש" , וכששמע מפיו כי יצאתי לחפש עזרה בכיוון אל הנהר, נבהל, כי לדעתו אין שם שום יישוב, ואני עלול לתעות בעמק. לכן השאיר את המח'זני ליד המכונית, ושניהם יצאו לבקש אותי.

הקצין לא הרשה לנו להמשיך למחאמיד, כי שם ערמות החול גבוהות יותר. הוא עצמו נטה מן הדרך ונסע בערבה. הקצין ליוונו כל הקטע המכוסה חול, ואני רשמתי רשימות ביומני. היה יום העצמאות, סיפרתי זאת לש' והעליתי זיכרונות מחגיגות העצמאות. כתבתי מכתבים הביתה ואל מכרים. הרהרתי במה שראיתי בארבעת הימים בהר ובעמק.

היהודים בהרים נראו לי בריאים, חסונים, צמירים, וגם בני חורין יותר מבעמק. לא ראיתי ביניהם עיוורים. על רקע העוני הכללי בהרים לא התבלטה דלותם במיוחד. אפשר לומר, שהם עשו רושם של שמחים בחלקם. לעומת זאת מצאתי בעמק הרבה זקנים וחולים, גם קצת אזלת יד ובטלנות. כמיהה עזה לעלייה ואכזבה בגלל הקשיים של המיון והבירור. כאן התלות במוסלמים בולטת יותר, גם מבחינה חיצונית. המללאח מהווים חלק של הכפר בתוך החומה, שלא כמללאח בהרים העומדים לפעמים במרחק מה מהכפר.

ש' צילם והסריט הרבה, והייתה לי הזדמנות להסתכל בטיפוסים שונים. איני אנתרופולוג, בכל זאת מעיד אני על עצמי, כי אף בלי להסתכל במלבוש, אדע להבחין בין יהודי לברברי או "חרטאני". לא מצאתי בין היהודים אפילו אחד שחום העור או "כחול" או כ "דרעווים". ראיתי טיפוסים רחבי פנים כיהודי בוכארה, אבל אין כאלה בין הברברים.  

גם מבחינה רוחנית דתית לא מצאתי כל שוני. יהודים כשרים היהודים הם, אולי פחות יודעי תורה, ועל כן ודאי אין להתפלא. אם היו ביניהם לפני אלף שנה ויותר גרים ברברים הרי נשתקעו ובטלו בהם ולא נודע כי באו אל קרבם.

בכל האזור הזה אין אפילו בית ספר אחד של "כל ישראל חברים" או של השלטונות הצרפתיים. הילדים לומדים בתלמוד תורה עד גיל אחת עשרה – שתיים עשרה, ולאחר מכן יוצאים לחיים לעזור לאבותיהם בפרנסת הבית. במקום אחד או שניים ראיתי גם בנות קטנות בתלמוד תורה. אולם אלה מפסיקות לימודן לאחר שסיגלו להן האלף בית. בהרים נישאות הבנות בגיל ארבע עשרה – חמש עשרה, לעומת זאת שכיחים בעמקי הדרום החמים נישואי בוסר של בנות אחת עשרה – שתיים עשרה. אין עבודה רבה לנשים במשק הבית העלוב והדל, שהוא גם מוזנח ביותר. וכן אין באפשרותן לעזור לבעליהן בפרנסה על ידי תפירה או אריגה.

בערב בא המושל, שהוזמן על ידי ש' לארוחת ערב, קצין צעיר מצרפת שנשלח הנה לפני שנתיים. פה למד לדבר ערבית ואחד הלהגים הברבריים. עלה מהר בדרגה, עתה הוא כבר קפיטן וממלא מקום המושל, הנמצא בחופש, וזהו הפרס היחיד בעד השירות בקצה הצהרה. עדיין רווק הוא, לא קל למצוא צעירה צרפתייה שתיאות לבוא הנה, ולכן מועטים כאן הקצינים הנשואים.

הוא התעניין בי יותר וניכר היה, לא מבחינה אישית, אלא מקצועית. סוף סוף הוא אחרי גם לעניינים מדיניים, וצריך לדעת מי מסתובב בפינה נידחת ונשכחת זו. נראה שבמיוחד עוררה את חשדנותו העובדה, שהעזתי ללכת יחידי לכפר מרוחק, שעל קיומו לא ידע אפילו. אמנם לא שאל לדרכוני, אבל ביקש מאוד, שכשנחזור לווארזאזאת אכנס למפקדת האזור ואציג את עצמי לפני הקולונל המפקד. ואכן, כשעשיתי כדבריו למחרת היום, נוכחתי לדעת, שכבר ידעו שם עלי וכמעט חיכו לבואי. היה זה רק ביקור נימוסים, שארך דקה אחת בלבד. לא נשאלתי שאלות ולא נתבקשתי להראות שום תעודה, אבל על ידי הבקשה לבקר במפקדה נרמז לי בצורה עדינה ביותר, שיש עין רואה ואוזן שומעת. 

 

למחרת יצאנו מזאגורה בעוד חושך. לאחר שעשינו כשלושים קילומטר באפילה, האיר השחר והדליק את "הקצור", שנראו כעמודי אש על השמים הכחולים כהים. השמש יצאה מאחרי הדרע, קרניה השתברו בשתי קשתות ברקיע והזהיבו את ראשי הדקלים ואת ההרים. היה זה מראה שנטל את הנשימה, תכלת שמים טהורים, פס ירק כמעט כחול כהה של הנאות, וממול ה "קצור" מחימר אדום, שכאילו בערו באש מתלקחת מבפנים.

 

בדרך עברנו על פני אורחות גמלים ושיירות חמורים ופרדות. כולם פונים אל אגדז, שם היום "השוק החמישי". בין הבאים היו גם יהודים, שלא התערבו עם הגויים. באגדז נפגשנו עם מכרינו שהדריכונו לפני שלושה ימים. אמנם, כעת כולם טרודים היו, אבל בכל זאת טיפלו בנו וקיימו מצוות הכנסת אורחים. כעבור שעה היינו שוב בזזארזאזאת . בזה נסתיים החלק הראשון של סיורי, באטלס הגבוה המרכזי ובעמק הדרע.

מארץ מבוא השמש-עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם-ח.ז.הירשברג-תשי"ז-עמ' 113-110

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל- התרופפות התנועה.

פרק שני: התרופפות התנועה

אחרי תשעה באב תכ״ט (1669), נראה שהתחילה דעיכתה והתרופפותה של התנועה במרוקו. כמה גורמים חברו יחד כדי לגרום להחלשתה.

מצד אחד, חכמי מרוקו הרגישו בסכנה הצפויה לעתידה של היהדות אם לא יעמידו סכר בפני התפשטות התנועה והחליטו לעקור את התופעה מן היסוד ועברו להתקפת נגד – כך משתמע מחליפת המכתבים בין חכמי מרוקו לששפורטש.

עד שנת תכ״ט הסתפקו בדרכי נועם, בדברי הסברה ובהטפות מוסרו ולכל היותר בצחצוח חרבות מלולי, אך משראו את הממדים אליהם הגיעה התנועה החליטו כי ״עת לעשות לה'״, לעבור להתקפת עד ולהשיב מלחמה שערה. הם נקטו באותם אמצעים קיצוניים ותוקפניים שהיו נקוטים בידי אנשי הכּת.

חכמי פאס גמרו אומר ״להחרים ולנדות כל מי שאינו מקיים את הצומות, ״ושם בפיס גזרו נח״ש על מי שאינו מתענה.״ הם פעלו בקרב הגולים מאזור אזאווייא שהוגלו על־ידי המלך (מולאי ראשיד) והובאו לפאס, ואילצו אותם בכוח לקיים את הצומות ״והביאו אותם בבח הריתוק ומנעום מזה״, כלומר הכריחו אותם לצום ומנעום מלחלל את יום הצום. הם החרימו ונידו את ר׳ יעקב בן־סעדון ואנשי חבורתו והכריזו עליהם בעל ״פורצי גדר״ וכדוגמת חכמי פאס עשו גם חכמי קהילות טטואן, אלקצר ומקנס. יהודי שלוש הקהילות עמדו על המשמר והקפידו שכל בני הקהילה יקיימו את הצום כדת וכדין. ״וק״ק טיטואן אלקצר ומיקינס, כולם על משמרת הצומות ותקנת הנביאים״ וכך נהגו גם שאר חכמי הקהילות. מאידך, התנהגותו של שבתי צבי עצמו באותן שנים הביאה לפיחות במעמדה של התנועה, ולנסיגה רבה באמונה במשיח. שבתי צבי נהג ללכת לבתי־כנסיות ולבתי־מדרשות ולהטיף בהן לבני ישראל בגלוי ובפרהסיה בדרשות ובהטפות, ללכת בעקבותיו, להמיר את דתם ולקבל עליהם את דת האיסלם.

הטפותיו ודרשותיו הוכתרו בהצלחה. עדי ראיה מאותה תקופה טוענים, ״כי מעולם לא יצא מבית כנסת מבלי שאיזה יהודי ישליך את כובעו כדי לקבל צניף מידו של שבתי צבי ואח״כ העבירו את המומר החדש בכל שכונות היהודים כדי לעורר אותם ע״י דוגמה זו.״

הטפותיו ומעשיו של המשיח העכירו את האוירה סביבו. ההמרות ההמוניות עוררו ביקורת חריפה גם בין החוגים המקורבים אליו ביותר. הם התיחסו לפעולות השמד בחומרה רבה וראו בחמרה את הגבול שמעברו אסור להם ללכת עם המשיח. רבים מחסידיו הנלהבים לא היו מוכנים לעבור את הגבול, להמיר את דתם ולעזוב את המסגרת אשר על שמירתה מסרו אבותיהם ואבות אבותיהם את נפשם והשליכו את גֵוַם לכבשוני אש. אפילו אברהם מיכאל קארדוזו, אחד מחסידיו הנלהבים ומתועמלניו הגדולים הסתייג בצורה חד־משמעית מפעילות זו של שבתי צבי ויצא נגדה בפומבי.

באותן שנים (1674-1666) (תכ״ו-תל״ח), ישב קארדוּזו בצפון אפריקה (בטריפולי ובתונים). בספריו ובקונטרסיו, בנאומיו ובדרשותיו עזר קארדוּזֹו עד שנת תכ״ט להפצת האמונה בתנועה השבתאית. קארדוזו אף הצדיק את מעשה ההמרה של שבתי צבי וטרח לתת לו ביסוס אידיאולוגי, אך מה שמותר למשיח, אינו מותר לכל בר תמותה. ולכן התנגד בתוקף להמרות המוניות להן הטיף שבתי צבי.

כדי שתובן התערותם של חסידי התנועה להמרה המונית, נזכיר כאן בקצרה את תמצית האידיאולוגיה של צידוק ההמרה של המשיח שהגו אבות התנועה. לפי התפישה הקבלית יש בעולם עשר ספירות. הסדר שלהן וכינוּייהן המקובלים הוא: כתר, חכמה, בינה, גדולה, גבורה, תפא­רת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. ספירת אלה הן ״כלים״ לקליטת האור האלוהי. רק שלוש הספירות העליונות הראשונות, כתר, חכמה, בינה, עמדו בפני הקרנת האור האלוהי וקלטו אותו כראוי ואילו שבע הנותרות הנמוכות לא עמד בהן בוחן והתפוצצו, מפני עצמת ההקרנה, זוהי ״שבירת הכלים״. בשברים אלה נשבו ניצוצות של אור הקדומים האלוהי. חלק מהשברים עלו מעלה וחלק מהם ירדו מטה.

אלה שירדו מטה הפכו לכוח הטומאה והן הן הקליפות. כוחן של הקליפות נובע מעצם העובדה שנקלטו בהן ניצוצות של האור האלוהי ואותו אור אלוהי השבוי בשברי הכלים הוא שנותן לטומאה את עצמתה ומהן היא שואבת את כוחה. השכינה שבויה בידי הטומאה. לכן השכינה בגלות.

כדי שהגאולה תתרחש, יש לגאול את הניצוצות השבוים בשברי הכלים ורק אז גלות השכינה תסתיים ותהיה הגאולה של האדם היהודי ושל האנושות כולה, גאולה שלמה ואז הקליפה כעשן תכלה. לפי הקבלה הקליפה תכלה רק כאשר ייצאו ממנה כל ניצוצות הקדושה.

הוגי הדעות של התנועה השבתאית אמצו תפישה זו שפותחה במרז הצפתי בבית־מדרשו של האר״י, בהבדל אחד יסודי. בשעה שתורת האר״י גרסה שכל אדם בישראל יכול להחיש את הגאולה על־ידי קיום תורה ומצוות, ובידי כל אחד מישראל לתקן את העולם על־ידי קיום מצוות עשה ומנעות ממצוות לא תעשה, ושעליו לתקן את מעשיו ולטהר את עצמו מן הרע הדבק בו ועל־ידי כך הוא נמצא שותף לתקונו של עולם ולתקון ההויה האלוהית כולה ועל־ידי כך הוא מאיץ ומחיש את תהליך הגאולה, ופועל לגאולת הניצוצות של האור האלוהי השבויות בידי הטומאה, פיתחו הוגי הדעות של התנועה השבתאית אידיאולוגיה התואמת את מטרתם.

על מנת להצדיק את מעשה ההמרה, הם טענו כי כדי לאסוף את ניצוצות הקדושה השבויות בקליפות יש לרדת אליהם אל תוך הטומאה, כדי להעלותן משביין, והיות והגאולה תבוא רק לאחר שהטומאה תכלה לאחר שייצאו ממנה כל ניצוצות הקדושה, הרי על המשיח מוטלת השליחות לרדת אל הקליפות, כי אי־אפשר לכבוש את כוח הטומאה אלא במבצרה, כלומר על־ידי הירידה אליה ולהציל ממנה את ניצוצות הקדושה. כך, בעזרת פרוש מחוכם של תורת האר״י, ניסו הוגי האידיאולוגיה השבתאית להסביר שההמרה אינה בגידה ביהדות אלא להפך, היא הדרך להגשמת גאולת ישראל. תפישה זו נובעת מעקרון הפרדוקס" שאומץ על־ידי התנועה והמוצא את ביטויו באמרות הבאות: ״אין מלך המשיח בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכלו חייב״, ״ביטולה של תורה זהו קיומה״, מצוה הבאה בעברה״, או ״ירידה לצורך עליה״.

תפישה נהיליסטית זו אומרת שרק מתוך החושך יבקע האור. את ניצוצות הקדושה אפשר להעלות רק כשיורדים אל הטומאה, וזה מה  שעשה המשיח שבתי צבי כאשר קיבל עליו את דת האיסלם.

שליחות כזו, ירידה לטומאה כדי להעלות ממנה את ניצוצות הטהרה, לא כל אחד מסוגל למלא. רק מי שנועד להיות משיח יכול למלאה. לכן מובנת לנו התרעומת של מקורבי שבתי צבי על התנהגותו, וביניהם א. קארדוזו, שטענו מה שמותר למשיח אינו מותר לכל בר תמותה.

במכתב לגיסו כותב קארדוזו: ״לא אוכל עוד לחלוק עמהם שזה הוא המשיח אחרי שהוא דורש וגוזר בפרהסיה ליהודים שילבשו המצנפת (כלומר שיתאסלמו) יען שהדבר הזה מנגד התורה בעין וכל המבקש לתרץ הקושייא הזאת ברמזים איננו אלא תועה רוח, כי איך יוכל האדם להכריע כף המשקל בתבן אחת בהיות קנטאר (מאה קילו), בכף האחרת?"

בהמשך המכתב הוא מדגיש שמעשהו של שבתי צבי אינו פוגם כמלוא הנימה במשיחיותו ומוסיף: ״הנני מקיים ששבתי צבי הוא המשיח, הוא הגואל, הוא המושיע ולא יוכלו כל רוחות שבעולם וכל מעשים נכריים להחשיך אור ידיעתי בענין זה.״

קהילות טריפולי ותוניס רחשו כבוד לקארדוּזוֹ וראו בו מנהיג דתי בעל שיעור קומה. (יחד עם זאת היו לו מתעדים רבים וחכמי הקהילות רדפוהו והחרימוהו). דרשותיו, כתביו ונאומיו של קארדוזו היו מצוים במרוקו ואין ספק שהיתה להם השפעה על אנשי הכת והם תרמו להפצת רעיונות התנועה בימי גיאותה ולהתרופפותה בימי שפלה, עת החלה דעיכתה ואכן ביטוי לנסיגה במעמדה של התנועה אנו מוצאים בדבריו של ר׳ יעקב ששפורטש, המספר שבחודש סיון של שנת הת״ל (1670), היינו לפני י״ז בתמוז ותשעה באב של אותה שנה, קיבל אגרת מאחד השבתאים מהעיר סאלי ובה הוא מתנה את הצרות התכופות שעברו על היהודים של קהילות מרוקו ״מאת המלך העז והקשה מלך תפיליטי״(תפיללאט) שגזר להחריב את כל בתי־הכנסת של מרקש ותדלה, וכמו כן הכביד עליהם את עול המסים וגזר עליהם גזרות אחרות. בין השאר ביקש מששפורטש לסלוח לחטאיו ״ולעבור על פצעי פשעי הח׳ בן־סעדון ושהוא(בן־סעדון) מבקש מחילה.״ הכותב מודה כי טעות היתה בידי החכם בן־סעדון ״ולא יפה עשה שביטל את ארבע הצומות״ וממשיך הכותב ומתודה שגם הוא היה בין המאמינים באמונה החדשה ואף־על־פי־כן נהג לקיים את הצום כהלכה.

מהי מידת האמינות של האיש הכותב? – אין לדעת. ששפורטש עצמו אינו מעריך ביותר את האיש ולא טרח אפילו לענות ולא זיכהו בתשובה. יחד עם זאת המכתב מצביע ללא ספק על הלכי רוח וכיווני מחשבה אחרים שנשבו בצבור ועל הנסיגה שחלה במעמד התנועה ואולי על ההתפכחות שחלה בקרב ההמונים.

שבתי צבי נאשם בכפירה

עוד מאורע העיב על שמשה וזוהרה של התנועה והוסיף לשקיעתה. בשנת תל״ב (1672), נאשם שבתי צבי על־ידי התורכים בכפירה ובגידוף דת האיסלם. הוא חויב בדין ונגזר עליו דין מות. בינואר 1673 גזר דינו הומתק על־ידי השלטונות לגלות, כדי לא להסתבך כנראה בהמתת משיח מומר. הוא הוגלה לדולציניו, ״אשר הוא בגבול ארץ ישמעאל ואדום״.

לאחר שהתנועה ספגה שוב מכה כה קשה – הגלית המשיח – רבו עוד יותר העריקים והרבה מאמינים פנו לה עורף. גם חבורת התועמלנים של התנועה שהיתה מרוכזת סביב שבתי צבי התפרקה והתפזרה לכל עבר. ר׳ שמואל פרימו הרחיק נדוד וקבע את מקום מגוריו בסופיה אשר בבולגריה. נתן העזתי המשיך בנדודיו ממקום למקום ובהפצת רעיון האמונה במשיח. התנועה הגיעה לימי שפל שלא ידעה כמותם והאכזבה הפכה לנחלת רבים.

ההתערות מצד היהדות הרבנית והמוני בית ישראל הלכה וגברה כבל שהאכזבה גדלה והעמיקה. והנה נדמה היה לבל שהתנועה נפלה לבלי קום ושבקה חיים לכל חי, אך פרפורי גסיסתה נמשכו עוד זמן רב.

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל התרופפות התנועה– עמ' 112-109

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב

המאבק המתמיד בין זרמי ההשפעה המנוגדים הללו, מצא גם את יהודי מרוקו מפולגים ביחסם לשלטון החדש. אמנם, בתקופה שקדמה לעצמאות, שמרו בתחילה היהודים על ניטראליות ולא נטלו חלק פעיל במאבק הפנימי בארצם. בני העשירים, שהתלבשו לפי מיטב האופנה הפאריסית ונהגו במכוניות ספורט חדישות, ראו עצמם חלק מנופה התרבותי והמדיני של צרפת. אך הסטודנטים והמשכילים, בעיקר בקהילות פאס וטאנג׳יר, תמכו בגלוי בסידי מוחמד בן־יוסף וצידדו בשובו של הסולטאן־הגולה לארצו. עתה, לאחר העצמאות, היתה מידה רבה של חוסר ודאות, ובקרב יהודי מרוקו היתה ציפיה דרוכה לקראת הבאות.

יציאתם ההמונית של הצרפתים ושאיפתו של הסולטאן לשלב את היהודים במנגנון הממשלתי, נטעו בקרב הסוחרים והמשכילים היהודים את התקווה כי יוכלו לתפוס את מקומם של האירופאים ולהשתלב בחיי המסחר והכלכלה של המדינה. חוגים אלה סברו שקהילה יהודית כה עתיקה, שהתנסתה כבר במשברים רבים, תוכל להוסיף ולהתקיים גם במרוקו העצמאית. על כן חיפשו יהודים עשירים ומשכילים אלה, דרכים להשתלבות בחייה המדיניים, התרבותיים והכלכליים של המדינה החדשה.

חסידי ה״השתלבות״ אף נתנו ביטוי ארגוני להשקפתם זו. בהשראתו של יורש העצר, מולאי חסן, קם בפברואר 1956, ועד יהודי־ערבי בשם ״אל־ופאק״ (הנאמנות) והנהגתו היתה מחולקת שווה בשווה בין שתי העדות. בפגישה עם חברי הועד, אמר להם הסולטאן כי ״המולדת משותפת לכל האזרחים – יהודים וערבים כאחד וכי הדת היא ענין של אמונה אישית ולא ביטוי להשקפה פוליטית״. סידי מוחמד קרא, על כן, ליהודים לבל יעזבו את ארצו ויטלו חלק בבנין עצמאותה.

הופעתו של ארגון ״אל־ופאק״, גרמה למאבקי־כוח בין חסידי ה״השתלבות״ לבין מתנגדיהם בקהילה היהודית. עקב מאבק זה, אנוס היה ז׳אק דהאן, מי שנמנה בעבר עם תומכי השלטון הצרפתי, להתפטר מראשות ועד הקהילה הארצי ובמקומו נתמנה דוד עמאר, מנהיגם הנוכחי של יהודי מרוקו ומי שעמד אז בראש הקהילה של קניטרה. ״מהפכות חצרי׳ נעשו גם בקהילות המקומיות. כך, למשל, עד לעצמאות, היה ועד הקהילה בקזבלנקה מורכב מסוחרים עשירים ופרו־צרפתים. אך לאחר העצמאות, נבחר בקזבלנקה ועד חדש בראשותו של דוד בן־אסראף וחברים בו ארמאן אסולין (מזכיר) ודוד אזולאי (גזבר). כל השלושה היו חברי מפלגת ה״איסתקלאל״ והם נבחרו בתמיכתו של ארגון ״אל־ופאק״.

אולם חיש מהר הוברר, כי קיים היה פער עמוק בין הועדים החדשים לבין הציבור היהודי בקהילות השונות. ועד הקהילה בקזבלנקה, למשל, ניצל את כספי ה״ג׳וינט״ ואת תרומותיהם של נדבנים יהודים שונים, להקמת בתי תמחוי לעניים, לפתיחת כיתות לימוד חדשות ולחיסול העוני והבערות. אך פעולות חיוביות אלה, לא היו שקולות כנגד הבוז שרחשו יהודי קזבלנקה לחברי הועד החדשים, בשל קריאתם להשתלבות בחייה של מרוקו העצמאית. בזכרונם של יהודי מרוקו, היו טריות עדיין הפרעות שנערכו בערי מרוקו השונות, ערב הקמתה של מדינת ישראל. על כן, לא חלף זמן רב וחברי ועד הקהילה בקזבלנקה למדו לדעת, כי לא יוכלו לזכות בתמיכתם של יהודי העיר, אם יוסיפו להתנכר לציונות וינסו להחליש את הזיקה לישראל.

ממשלת מרוקו ניצלה מחלוקת זו במוסדות הקהילה היהודית, לפעילות נמרצת נגד המשך העלייה לישראל. מאז 1948 ועד לסוף 1955, עלו לישראל 72 אלף יהודים מרוקנים. אך בראשית 1956, היו עדיין במרוקו למעלה מ־200 אלף יהודים ולחצם לעלייה הלך וגבר. באותה תקופה, שימש עמוס רבל, כמנהל מחלקת העלייה בקזבלנקה והבסיס לפעולתו שימש מחנה ״קדימה״, שהסוכנות היהודית הקימה במזגאן, במרחק כ־17 ק״מ דרומית לקזבלנקה. המחנה נועד לקלוט כ־1,500 איש, אך מפאת הלחץ הרב לעלייה, התרכזו בו כמה אלפים. דבר זה יצר בעיות תברואתיות קשות וגרם למחסור חמור במים ובמצרכי־מזון חיוניים.

ממשלת מרוקו היתה מודעת, כמובן, למצב זה והחליטה לפעול בגלוי להפסקת ההגירה היהודית. ב־15 במארס 1956, פורסם בעתון ״אל־ראי אל־עאם״ בטאון מפלגת ה״איסתקלאל״ מאמר חריף נגד הגירת היהודים. עמוס רבל דיווח לירושלים כי ממשלת סי בקאעי מתכוונת לסגור באוקטובר 1956 את מחנה ״קדימה״. דיווחים אחרים מסרו על יציאתם הקרובה של אחרוני הפקידים הצרפתים ממשרד הפנים המרוקני, ועל ההכנות להעברת "שירות הדרכונים״ לידי ממשלת מרוקו. פקידים צרפתים אלה, גילו הבנה עמוקה למצוקתם של יהודי מרוקו והם עשו לילות כימים, כדי להנפיק ליהודים דרכונים רבים ככל האפשר. הודות למסירות זו, היו בידי יהודי מרוקו קרוב ל־20 אלף דרכונים. אך השאלה היתה – מה יקרה בעתיד? האם אין בכוונתו של הסולטאן להגביל את הנפקת הדרכונים ובכך למנוע את יציאת היהודים מארצו?

יו״ר מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ש.ז. שרגאי, תבע מממשלת ישראל להגביר מיד את קצב העלייה ממרוקו. מיכסת העלייה באותם חודשים ראשונים של 1956 היתה כ־3,000 עולים בחודש. אך במחנה "קדימה״ בקזבלנקה ובריכוזים עירוניים אחרים, הצטופפו כבר אלפי מועמדים לעלייה. שרגאי תבע להגדיל את המיכסה החודשית באלף עולים ולהקים באיטליה ובצרפת מחנות מעבר חדשים, לקליטת העולים הנוספים. תביעתו זו של שרגאי, שימשה נושא לדיון מיוחד בישיבת ה״מוסד לתיאום״ בירושלים, ב־8 באפריל 1956. שר החוץ, משה שרת, הביע אז את דעתו כי שלטונות מרוקו לא יבטלו את 20 אלף הדרכונים שכבר הונפקו. אך בגלל קיומה של עתודה זו, יתכן שמרוקו תנסה להאט את קצב העלייה. על כן, שרת נטה לתמוך בהצעתו של שרגאי ואף הוא המליץ להגדיל את מיכסת העלייה ממרוקו ב־1,000 איש לחודש. אך יו״ר מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, גיורא יוספטל דחה בתוקף הצעה זו.

יוספטל אמר כי ״צים״ לא היתה מסוגלת לחכור אניות במספר הדרוש; קיים היה קושי בחכירת מטוסי־תובלה והצפיפות במחנה־המעבר במארסיי גדלה וגרמה כבר למפגעים תברואתיים קשים. יוספטל דיבר בהתרגשות רבה על קשיי הקליטה בישראל. הוא טען כי קיימת אמנם הצדקה להגדלת מיכסת העולים, אך הבעיה איננה העלייה אלא דווקא הקליטה. לרבדיו, מאז הוקמו המעברות בשנת 1950, לא היה מצב הקליטה כה גרוע כפי שהינו באביב 1956.

יוספטל מסר תיאור קודר על מצבה של ״שכונת קזבלנקה״ בבאר שבע וטען, כי העולים בעיירות הפיתוח מצויים בשפל המדרגה. מצב התעסוקה בכי רע ומשבר השיכון חריף ביותר. על כן, מה הטעם למלא את מחנות המעבר באלפי עולים, אם פירוש הדבר הוא – הפקרתם לעוני, רעב ומחסור? יוספטל המשיך וטען כי אם יחמיר מצב הבטחון ויגברו התקפות ה״פדאיון״ מרצועת עזה, תגבר גם סכנת המלחמה עם מצדים. במקרה כזה, עלייה המונית ללא בסיס קליטה איתן, תהיה בעוכריה של מדינת ישראל. כבר עתה, מפאת החמרת מצב הבטחון בגבול רצועת עזה, קוצץ תקציבה של מחלקת ההתישבות וסכומים גדולים הופנו להקמת מקלטים וביצורים בישובי הספר. לנוכח מצב זה, שאל יוספטל, מנין יילקח הכסף להגברת העלייה?

משה שרת השיב כי הוא מסכים עם טיעוניו אלה של יוספטל, אך מדינת ישראל לא תוכל בשום אופן לעבור לסדר היום ולא להתיחס לסכנת סגירת שער היציאה ממרוקו. מדינת ישראל חייבת להגיב לאלתר, והלוואי יתגלה בעתיד כי היה זה חשש שווא.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 95-93  

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחראר

נגד סרבנותו, פעלתנותו ותכססנותו של יצחק אלחראר עמד בית הדין הרבני כחומה בצורה. אחרי שפסק בקובלנת אשתו לטובתה הוא לא זז מהחלטתו גם כשהופעלו עליו לחצים ישירים ורמוזים מצד המפקח הצרפתי לעניינים אזרחיים במוגאדור, שהיה ממונה גם על בתי המשפט המקומיים. הוא דרש מן הפקיד הבכיר שיאכוף את צווי בית הדין על הנתבע וידאג לכך שיהיה נוכח בדיון המשפטי(מסמכים ד, ה, ו). בשלב מסוים היה פקיד בכיר זה מעוניין כנראה בסיום הפרשה לטובת אלחראר, ולו רק בגלל טרדנותו, וכתב לבית הדין שאין לנתבע כסף זמין לשלם את סכי הכתובה. בית הדין לא התרשם מטענה זו ודרש ממנו למכור חלק מרכושו כדי לממן את כתובתה של אשתו (מסמך ז). בית הדין עמד על קיום פסיקתו במלואה וחוזק בידי בית הדין הרבני הגבוה ברבאט, ולבסוף הצליח בכך.

מול יצחק אלחראר ובעלי בריתו המוסלמים התייצבו לא רק בית הדין הרבני, אלא גם שירותי הפרוטקטורט במוגאדור וברבאט. למרות עוצמתם הפוליטית ושליטתם המוחלטת של אלה במנגנוני השלטון במרוקו ויכולתם לעשות שם כבתוך שלהם, הם לא שעו לפניותיו הטורדניות של המתאסלם החדש ולא סטו מהכרתם באוטונומיה המשפטית של בית הדין הרבני ובסמכותו לדון ולשפוט בענייני אישות על פי ההלכה, סמכות בלבדית שהפרוטקטורט קבע בעצמו בתחילת דרכו. בניסיונו לכופף את ידם הוא פנה אל עורך דין צרפתי ידוע במרוקו, וזה גייס עיתונאי ופעיל שמאל צרפתי שהיה מקורב לחוגים מוסלמיים לאומניים ונאבק נגד הפרוטקטורט. העיתונאי דיווח על הפרשה בביטאון התנועה הסוציאליסטית בפריז. כתבה זו הזיקה לו כנראה יותר משעזרה לו, שכן העיתונאי היה לצנינים בעיניהם של פקידי הפרוטקטורט, שראו בו שמאלן אנטי־קולוניאלי ואנטי־צרפתי חסר תקנה ומסית של מוסלמים נגד השלטון הצרפתי. הכוונה לרוברט ז׳אן לונגה (Robert Jean Longuet), שכתב בעיתון Le Populaire וחתם על כתבתו בראשי התיבות R.J.L. הוא נמנה עם צאצאיו הישירים של קארל מרקס וניהל עד אז קריירה פוליטית ועיתונאית ענפה במפלגה הסוציאליסטית הצרפתית ובאגף השמאלי שלה. כדי ללחוץ על הפרוטקטורט להיענות לדרישתו של אלחראר הוא פרסם את סיפורו בעיתון צרפתי נחשב שהוא ערך עם ייסודו ב־1916. בכתבתו הציג את אלחראר כלוחם למען חופש המצפון, הדת והאמונה, שזכויותיו האנושיות נדרסות ברגל גסה בידי אנשי הפרוטקטורט ואנשי הקהילה היהודית במוגאדור. התקפותיו על הפרוטקטורט וההאשמות שהטיח בו שהוא מתנכל לחופש המצפון והדת תרמו כנראה עוד לטיפולם המזלזל ואף הבוטה של אנשי השלטון הצרפתי ביצחק אלחראר ובפקידים המוסלמים שרצו לעזור לו(מסמך ח).

עמדתם האוהדת של פקידי המח׳זן הבכירים כלפי אלחראר(מסמך ח) נבעה ממניעים שונים, שהעיקרי בהם היא זהותם המוסלמית והזדהותם המלאה עם המסורת רבת הדורות שראתה ביהודים המתאסלמים מרצון (ואף מאונס) ניצחון ברור של האסלאם וסימן לעליונותו על כל דת אחרת, מונותאיסטית ולא מונותאיסטית; לגבי דידם עליונות זו זוכה להכרה מחודשת כל פעם שמאמין זר מתאסלם. הם קיבלו את הגר החדש בזרועות פתוחות והרעיפו עליו בתחילה אהבה, עצה והדרכה בחייו החדשים, אולם הם נאלצו להתאפק ואולי אף לחרוק שיניים ולהרחיק אותו מעליהם לאחר שהשליטים הצרפתים כפו עליהם את מדיניותם הברורה בעניין כיבוד סמכותו של בית הדין הרבני. לא רק במקרה זה, אלא בעצם מאז עזב ליוטה (le Maréchal Hubert Lyautey), הנציב העליון הראשון והמייסד של הפרוטקטורט הצרפתי, את מרוקו ב־1926 הם התנסו עוד ועוד בנגיסת סמכויות השליטה שלהם בידי הפקידים הצרפתים שכפו את עצמם על כל מערכות השלטון במרוקו. הם סברו כנראה בתחילה שלפחות בניהול ענייני האמונה המוסלמית, כמו התאסלמותו של יצחק אלחראר, תהיה להם יד חופשית, אך הם התאכזבו חיש מהר ואכזבו גם את בן חסותם.

ההצגה המגמתית והמעוותת שעשה ז׳אן לונגה בעניינו של יצחק אלחראר בעיתון הפריזאי הכריחה את יעקב אוחיון, בן מוגאדור ועיתונאי ותיק ומוערך במרוקו, בקהילה היהודית ובקהילייה הצרפתית, לטפל גם הוא בפרשת המומר ממוגאדור (מסמך ט להלן). הוא היה יהודי גאה שספג היטב את תרבות צרפת והכיר בזמנו יותר מכל אחד אחר את אורחותיהם ומסורותיהם של יהודי מרוקו בכלל ויהודי מוגאדור בפרט. הוא לא ייחס חשיבות יתרה לפרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר. בהיותו חסיד התרבות המערבית והתבונה הרציונלית המתלווה אליה כביכול הוא ראה בסיפור זה אנקדוטה חסרת ייחוד, שכמוה היו עוד רבות במוגאדור בקרב מאמיני הדתות השונות, בלא שמישהו עשה מזה עניין לטענתו. ואולם אפשר לפקפק בקביעתו זו, כיוון שהוא התנתק מן החיים המסורתיים של הקהילה וגר בקזבלנקה בקרב המתיישבים הצרפתים ושימש עיתונאי בכיר בעיתון הצרפתי La Vigie Marocaine, שהיה נפוץ אז במרוקו. ואולם יותר משרצה לתקן בכתבתו את סילופי העיתונאי המגויס בכל הקשור למהלכי הקהילה ומוסדותיה הוא התכוון להגן על מדיניות השליטים הצרפתים בפרשת אלחראר ועל מדיניותם במרוקו בכלל. עמדה פרו־צרפתית זו לא היתה שלו בלבד, אלא שיקפה גם את מדיניות המערכת של השבועון הציוני L’Avenir Illustré שיצא בקזבלנקה בשנים 1940-1926 ובו הוא שימש חבר המערכת המתמחה בענייני היהודים במרוקו. מדיניות זו של העיתון לא רק היתה עקרונית, שכן חברי המערכת כולם הזדהו בהתלהבות עם התרבות המערבית והתרבות הצרפתית במיוחד, אלא גם היה בה צעד של זהירות מפני הבאות והשקעה במסכת היחסים של העיתון עם שלטון הפרוקטורט; התכנים הציוניים המודגשים של העיתון וגם הפעילות הציונית בכלל לא נעמו לאנשי השלטון הצרפתי במרוקו, בין היתר בגלל חששותיהם מתגובות המוסלמים. ואולם יעקב אוחיון החזיר בכתבתו את פרשת יצחק אלחראר לממדיה האנושיים והמשפטיים שכוננו אותה מתחילה והפקיע אותה מן הדיון הפילוסופי־הפוליטי של חופש המצפון שאליו הוביל אותה העיתונאי הסוציאליסטי ובכך גם סילף אותה.

בכתבתו האוהדת הסתכל המחבר, בן מוגאדור, על מהלכיה ודמויותיה של פרשת יצחק אלחראר מרום משרתו הגבוהה כעיתונאי נחשב אך מנותק מן הקהילה ומגובה דעותיו הרציונליות שהיו נאצלות בעיניו. לעומת זאת שירו של אברהם חיים הלוי (מסמך י להלן), גם הוא בן מוגאדור, מתמקד בהיבטים האנושיים והנפשיים של הדמויות המעורבות בפרשה. הוא גם היחיד שמתייחס לסבל בני משפחתו של המומר, היינו אשתו, ילדיו ואחיו, ומצליח להחיות בכך את האווירה ששררה בקרב יהודי מוגאדור בעת התרחשות האירועים; אלה עקבו בסקרנות וגם בתדהמה אחרי מהלכיו של יצחק אלחראר, שהיה בעל בעמיו ותלמיד חכם, בן למשפחה מכובדת ובעלת אמצעים, שהיתה לו בה השפעה רבה. הלוי הוא גם היחיד שפרש והבליט את המניעים הרומנטיים שהביאו את התאסלמותו של יצחק אלחראר ואת רצונו לשמור על קשר זה עם הרכוש שהיה לו ולא לבזבזו על תשלום הכתובה לאשתו היהודייה. לכך הוסיף את היסוד הבלתי נמנע בעניינים כגון אלה, הכשפים של האישה וכוחם העילאי. פרטים אלה היו ידועים לכל זקני מוגאדור שחיו בקהילה באותם ימים והם חזרו עליהם באוזני; הם ידעו כולם על בית המרחץ שבו עבדה הצעירה המוסלמית שהפכה לאהובתו ולאשתו של יצחק אלחראר אחרי התאסלמותו. על פי השיר, הקאדי של מוגאדור הוא שיעץ למומר לפנות אל המלך ולבקש שיפטור אותו מן החובה למלא אחר פסק הדין הרבני. כמו שציין אלחראר בתיאור האירועים שמסר לעורך הדין שלו(מסמך ח) גם הלוי מציין שהוא חזר מרבאט בלבוש מוסלמי. ואולם בניגוד לאמור בשיר הוא לא התקבל לשיחה אצל המלך, אלא אצל פקידים בכירים במח׳זן. צעירי הקהילה קיבלו אותו בבוז ואף בהתעללות־מה על חזותו החדשה כמוסלמי.

היות שהשיר נכתב אחרי סיום הפרשה, המשורר מתאר בו את הטקס שחתם את פרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר בעבור בית הדין, בעבור בני משפחתו הקרובים והרחוקים ובעבור בני הקהילה בכלל. כל ההשהיות שהוא נקט וכל המאמצים שעשה כדי להיפטר מקיום פסק הדין לא עזרו לו. הוא נאלץ להשתתף בטקס משפיל, שממנו רצה להימנע, ולמסור את הגט במו ידיו לאשתו כשהוא עטוף בטלית, לאחר שהסדיר את תשלום הכתובה והמזונות לשביעות רצונו של בית הדין הרבני (מסמך י, מקורות בעל פה).

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר– עמ' 421-418  

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo- Se préparer à l’imprévu

Se préparer à l’imprévu

Tant que le Maroc se trouve sous protectorat français, l'entreprise sioniste s'y déroule ouvertement, comme dans d'autres pays de la diaspora. A l'Agence Juive, le département de l'immigration s'occupe du départ des immigrants vers Israël; le département de la jeunesse pionnière organise les mouvements de jeunesse et structure les groupes de colonisation agricole; les diverses formations sionistes rivalisent entre elles d'influence sur la communauté et de popularité auprès des jeunes.

L'immigration pour Israël est libre, et Kadima, le bureau de l'Agence juive organisant les départs pour Israël, fonctionne au vu et au su de tous.

Mais les tendances nationalistes arabes vont se renforçant, la lutte pour l'indépendance du pays s'exacerbe et une crise imminente pointe à l'horizon. Ce contexte ne manque pas d'influencer les responsables de l'administration française, qui se mettent eux aussi à freiner, voire à entraver, l'immigration juive. Néanmoins, des milliers de juifs immigrent alors en Israël avec des passeports en règle, comme tout ressortissant marocain libre de quitter à sa guise le pays.

La lutte pour l'indépendance nationale marque les prémices d'une époque lourde de danger pour les Juifs du Maroc. Il y a lieu de penser qu'avec l'accession à l'indépendance, les portes du pays se fermeraient. A ce contexte instable s'ajoutent les luttes pour l'indépendance, menées dans divers pays d'Afrique du Nord.

En été 1954, le Mossad est chargé d'organiser des cellules d'autodéfense au sein des communautés juives du pays. Au cours des mois de septembre-octobre 1955, des Agents du Mossad arrivent d'Israël.

Chargés de mettre sur pied ces cellules, ils ne savent pas encore quelle sera la structure de l'entreprise, son envergure, ni de quelle nature seront leurs rapports avec les communautés juives locales. Le danger est évident, mais la manière d'y résister reste assez confuse. En 1955, dans un Maroc sous protectorat français, les Juifs éprouvent donc encore un sentiment de sécurité, tout en se préoccupant de l'avenir.

Les Agents du Mossad, qui doivent – par la force des choses – œuvrer dans la clandestinité, constituent des exceptions dans une structure où, à priori, tout fonctionne normalement. Adiré vrai, ces émissaires fraîchement débarqués, devant agir en coulisses, sont malvenus aux yeux des gens en place: leurs prédécesseurs, les représentants de l'Agence juive, voient en eux des usurpateurs entravant la bonne marche du travail. Bref, les premiers émissaires de l'organisation Misguéret doivent affronter les affres que connaissent tous les pionniers d'une entreprise en devenir.

Il faut souligner que dans les pays arabes, l'organisation de cellules d'autodéfense avait déjà été tentée. Cette expérience apporte dans les pays d'Afrique du Nord une aide qui s'avérera instructive. L'une des premières mesures adoptées alors concerne l'instauration d'une organisation militaire touchant les procédures et le statut des militants.

L'organisation Misguéret affronte dès sa création, divers problèmes politiques ou autres – exigeant des solutions immédiates et touchant en particulier à la texture sociale et structurelle des communautés juives marocaines. Des réponses au jour le jour doivent résoudre la question des rapports avec les organisations communautaires et avec leurs notables. Il faut en outre adopter des procédures plus efficaces, choisir entre centralisation et décentralisation, et enfin fixer l'ordre hiérarchique dans le pays et dans les quartiers généraux fonctionnant à Paris et en Israël. En outre, il faut créer des stations radio et constituer des caches d'armes. Les années 1955 et 1956 peuvent être considérées comme une période de mise en place des moyens nécessaires et d'instauration d'un réseau de relations. Ce sont également – et ce n'est pas là le moins important – des années de formation à partir d'erreurs, d'échecs et d'expérience acquise. Autrement dit, cette époque peut être qualifiée de préparation rigoureuse en vue d'un avenir annoncé, d'une ère nouvelle dans la vie de ce grand pays, marqué par l'accession à l'indépendance. Les difficultés du début de l'organisation Misguéret sont perceptibles dans l'adéquation des agents à leurs fonctions; dans l'adaptation au travail en commun (certains agents sont renvoyés en Israël); dans la constance face aux dangers, à l'entraînement comme sur le terrain; dans le stockage d'armes légères et l'instauration de normes cérémonielles et sociales.

L'apogée de cette période est marqué par l'ouverture du premier stand de tir dans un bosquet ainsi que par le départ des premiers jeunes à un cours de formation aux postes de commandement. De ce brassage naîtra la structure de défense des Juifs du Maroc, qui adopte le nom de Gonen. Cette organisation connaîtra au fil des ans plusieurs appellations différentes, afin de mieux lui conserver son caractère confidentiel.

Peu à peu émerge l'organisation Misguéret dans les rangs de laquelle s'enrôlent des centaines de jeunes. Fort heureusement, le savoir qu'ils acquièrent et les armes qu'ils détiennent ne seront jamais utilisés. Mais la vie dans la clandestinité ne s'en poursuit pas moins. Par la suite, les responsables de l'immigration juive allaient se joindre à cette organisation. En effet, en 1956, avec l'accession du Maroc à l'indépendance, les portes se ferment devant les Juifs voulant quitter le pays. Le travail ostensible cesse, les bureaux de l'organisation Kadima ferment sur ordre du gouvernement, et les émissaires du département de l'immigration quittent le pays à l'expiration de leur permis de séjour et des visas apposés sur leur passeport.

Les Juifs marocains demeurent donc face à leur destin… Entrent alors en scène les agents d'Israël demeurés au Maroc dans la clandestinité. Le gouvernement marocain ne peut mettre la main sur ces derniers, qui sont prêts à assumer ce fardeau. Ni eux, ni ceux qui les ont envoyés, n'estiment alors à sa juste mesure le poids écrasant de cette entreprise, qui allait s'inscrire dans l'histoire du peuple juif et de l'Etat d'Israël.

La Misguéret clandestine, née pour la défense des Juifs du Maroc, prit aussi la responsabilité de leur émigration vers Israël. Avec le temps, des unités de Gonen prirent aussi part à ce projet. Le travail de la Misguéret fut divisé entre plusieurs sections, dont deux principales: d'abord Gonen, dont nous avons déjà parle, et la Makéla, dont le rôle était de faire émigrer les Juifs clandestinement vers Israël L'année 1956 fut cruciale. Ce fut alors qu'on décida pour la première fois que l'obéissance de la population juive aux édits et aux décrets n'allait pas de soi, et que certaines règles nouvelles furent établies.

La situation était la suivante:

  • 1- Des Juifs continuaient à partir pour Israël malgré les dangers et les souffrances que ces départs comprenaient.
  • 2 – Ceux qui partaient insufflaient un espoir de délivrance au cœur de leurs nombreux coreligionnaires qui restaient.
  • 3 – La désobéissance aux décrets et la lutte pour le droit à l'émigration vers Israël ont permis aux Juifs du Maroc de retrouver leur dignité.
  1. 4 – Le lien avec les Agents d'Israël, accomplissant leur travail tout en étant perpétuellement en danger, s'est renforcé au point d'arriver à une confiance illimitée, et durant cette sombre période Israël était devenu pour eux un phare. En fait, l'Alyah n'a jamais cessé, et petit à petit, une Diaspora tout entière s'est déracinée pour "monter" en Israël.

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo Se préparer à l’imprévu

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר