ארכיון יומי: 13 בינואר 2019


ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית

בראשית מאי 1960, טרם קוימו הבחירות העירוניות, הדיח מוחמר החמישי את ממשלת איבראהים, והקים ממשלה שהוא הנהיגה אישית, ובה הוענקה סמכות של ממש ליורש העצר מולאי חסן השני. הבחירות לשלוש עשרה לשכות מסחר ותעשייה התקיימו ב־8 במאי, וב־29 במאי התקיימו הבחירות למועצות המוניציפליות, בשניהם הצליח ה־unfp, שזה מקרוב קם בעקבות פרישת הפלג השמאלני ממפלגת האסתקלאל, הצלחות מרשימות.

L'Union nationale des forces populaires (UNFP, en arabe : الاتحاد الوطني للقوات الشعبية) est un parti politique marocain de gauche créé le 6 novembre 1959 d'une scission avec le parti de l'Istiqlal.

אך כמה יהודים בערים הגדולות נבחרו ללשכות מסחר ולמועצות עירוניות, והבולט שבהם היה מאיר טולדנו שנבחר לסגן נשיא חמישי וכ־Rapporteur General בעיריית קזבלנקה. מקס לב, אף הוא איש ׳האיחוד הלאומי׳, השיג מושב במועצת העיר, וקיבל את ראשות אחת הוועדות בה. לא כל היהודים שנבחרו היו מרקע סוציו־אקונומי אמיד כמו טולדנו ולב. בערים אחרות הם השתייכו למעמד צנוע יחסית. בדרך כלל, האסתקלאל העדיף להריץ מועמדים מן המעמד הבינוני־גבוה, למשל, את סימון בן־שבת מלאראש בצפון מרוקו, את ז׳אק אוחנה וברוך טולדנו ממכנאס. למעט לב וטולדנו מקזבלנקה, ה-unfp בחר במועמדים יהודים ׳עממיים׳(אנשי ׳המלאח׳) שאחדים לא היו ידועים בציבור היהודי, דוגמת שלום בן־הרוש ואלברט סספורטס, בעלי מלאכה מן הרובד הבורגני הזעיר.

בקיץ 1960, עם סיום מערכת הבחירות, ביקש עמאר לשכנע את קהילת קזבלנקה להצטרף מחדש ל׳מועצת הקהילות׳, וניצל את חולשתו של מאיר עובדיה, שהובס בבחירות ללשכת המסחר ולמושב במועצת העיר קזבלנקה. ואולם ההצלחה בעניין זה הושגה רק בשנות השישים. בעקבות ההחלטה להלאים כמה ממוסדות ׳אליאנס׳ ובגלל מגבלות אחרות הגישה ׳מועצת הקהילות׳ לממשלה דו״ח, ובו שישה סעיפים: הקשיים ההולכים וגוברים של היהודים להשיג דרכונים; התנגדות להלאמת ׳אליאנס׳; לשים קץ לחטיפת ילדות יהודיות בידי מוסלמים ולהתאסלמותן; לפתור את בעיית הדואר בין מרוקו לישראל; לבחור בחירות חופשיות לוועדי הקהילה; ומחאה על החלטת השלטונות להעלאת המס הקהילתי על בשר ויין כשר.

למעט עניין העלאת המס על בשר ויין כשר, השלטונות העדיפו להתעלם מיתר הדרישות בדו״ח. בעקבות ביקורו של נשיא מצרים נאצר במרוקו וטביעת ספינת המעפילים ׳אגוז׳ — שני אירועים קשים בינואר 1961 שהסתיימו בגילויי אלימות פיזית כלפי יהודי מרוקו — החלה להתרקם סולידריות כלל יהודית בין הנצים בוועדי הקהילות. מות מוחמר החמישי ב־26 בפברואר 1961, הכתרתו של חסן השני למלך, המשא ומתן החשאי בין ישראל למרוקו בשלב מאוחר יותר שאפשר ליהודים לצאת חופשי את המדינה והיחסים המיוחדים שגובשו מאחורי הקלעים בין מרוקו לישראל במישור המודיעיני־ביטחוני במרוצת שנות השישים, כל אלו הביאו לשיפור מעמד ההנהגה היהודית. ׳מועצת הקהילות׳ לא הוכרה באותן שנים ואף לא בשנים אחר כך בהכרה רשמית מלאה, וגם לא ידוע לנו בשלב הנוכחי של המחקר אם התקיימו בחירות דמוקרטיות כסדרן בקהילות מאז 1961. ואולם הקשרים המיוחדים של עמאר ואישים אחרים, ובהם סרז׳ ברדוגו, שנרקמו עם בית המלוכה, הם שקבעו את מערכת הקשרים בין ההנהגה הקהילתית היהודית ובין הממשלות והארמון. מנובמבר 1961, עם התחדשות העלייה ׳הנסבלת׳ לישראל וסיום העידן המחתרתי, הבין הרוב המכריע של התומכים היהודים במפלגות הלאומיות כי פני בני דתם לישראל, לצרפת ולצפון אמריקה.

מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית: פעולות ׳המוסד לתפקידים מיוחדים, באמצעות שלוחת ׳המסגרת׳ — ההיבט המדיני

מיולי 1956 עד יוני 1958 התירה ממשלת מרוקו יציאה לישראל, כלומר העניקה דרכונים לנסיעה ל־2,068 יהודים בלבד, מאוכלוסייה של כ־000,170 באותם ימים. הוכחות על מניעת העלייה באו לידי ה׳מוסד׳ כבר בסוף שנת 1956 בחוזר מס׳ 424 מתאריך 27 בספטמבר 1956, החתום בידי שר הפנים דריס מחמדי, ובו נאמר:

יהודים אשר היגרו לפלסטין בקשו מקונסולית צרפת בירושלים רשות לחזור למרוקו. שגרירות צרפת ברבאט העבירה לנו בקשות אלו ובקשה לדעת אם ישנה אפשרות למלאן. מצד שני פנו יהודים רבים למושלים, כדי להשיג דרכונים במטרה לעזוב את מרוקו ולהגר לישראל. אך, ברור שאין הממשלה מוכנה לתת ליהודים מרוקנים אישור לעזוב את מרוקו ולקחת עמם את הונם שצברו במולדת כשם שאין זה בעניינה של מרוקו לקבל בחזרה אנשים שעזבוה על הונם ולאחר שבזבזוהו מבקשים לחזור לשם.

הנני מודיעך שאסור באופן מוחלט למהגרים היהודים לשוב למרוקו, כשם שאסור לאזרחים היהודים לעזוב את מולדתם ולהגר לישראל.

לשם מניעת העלייה נקטו השלטונות אמצעים נוספים. לדוגמה, בפורט־ליוטי נלקחו דרכוני היהודים ׳לשם בדיקה׳, ולא הוחזרו. ברבאט הוחרמו דרכונים שהוגשו להארכה. במראכש פנה ה׳ח׳ליפה׳ (מנהל משרד הפנים האזורי) ליושב ראש הקהילה לשעבר, ד״ר אזולאי, והזהירו שלא לתת תעודות רפואיות ליהודים המבקשים דרכונים מאחר ׳וכוונת אותם האנשים לנסוע לישראל׳. בתחילת 1958 שיגרה ׳המסגרת׳ למאות משפחות בקזבלנקה, רבאט ומראכש, שהיו רשומות לעלייה, אנשים שיסבירו להם שעליהם להגיש בקשות לדרכונים מאחר שיש סיכויים לקבלם, ואולם כשפנו היהודים לבקש את הדרכונים, הם נתקלו בחומת סירוב ובמכשולים. רק מעטים מן המבקשים קיבלו דרכונים, ובהם נכללו צעירים שיצאו לחופשה ובידיהם מכתבי המלצה מטעם ארגון הנוער DEJJ פקידים שנשאו אישורי חופשה וכן בעלי עסקים ידועים שמטרתם הייתה לשוב למרוקו. דוגמאות אלו שימשו ׳הוכחה׳ לקיום עקרון חופש ההגירה האישית. גם כשאושר דרכון הוא ניתן, בדרך כלל, רק לאחד מבני המשפחה או לשניים, וכך נאלצו רוב בני המשפחה להישאר במרוקו בלי מפרנס, בעוד העולה לישראל מנותק ממשפחתו. בדרך זו ובדרכים אחרות עד יוני 1958 עלו לישראל עלייה חוקית רק אותם 2,068 עולים.

ב־3 בספטמבר 1957 הורה ראש שירותי הביטחון הלאומי, מוחמר לגזאווי, לשלטונות בצפון מרוקו לשים קץ לעלייה בנתיבי טנג׳יר ודרום ספרד. וכך נאמר:

נודע לי כי יהודים מרוקנים אשר נאסר עליהם להפליג מנמל טנג׳יר לספרד וגיברלטר, ושכתוצאה מכך הם נשלחים חזרה לבתיהם, עוזבים דרך רבאט כאלטרנטיבה יחידה שנותרה להם, ומשם הם עושים את דרכם ללאראש ולתיטואן, כדי לנטוש את מרוקו דרך [המובלעת הספרדית] סיאוטה, ומשם [ממשיכים] לגיברלטר. לכן אני מבקש מכם להעביר הוראות לתחנות הגבול באזור הביטחון שלכם, כי רק יהודים המסוגלים להוכיח [דגש במקור בספרדית] שהנם תיירים או פקידים ממשלתיים, יתאפשר לצאת את מרוקו.   אני מייחס חשיבות מיוחדת לכך [שתראו לנכון] כי ההוראות הללו יבוצעו

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית – עמ' 416-413

Salomon Hai Knafo-La vie juive a Mogador-Pesente et annote par Asher Knafo-Ot Brit Kodesh-Hiver 2008

La vie au Mellah était bien tranquille et les Juifs y vivaient heureux. Tout le monde se connaissait et vivait comme une seule famille, les disputes étaient rares, la débauche n'existait pas, sauf quelques cas exceptionnels. Les personnes reconnues coupables d’avoir transgressé l’honneur, étaient mises à l’index.

La vie juive à la Casba était quelque peu différente. D’abord, les habitants de la Casba se considéraient comme des nobles. Ils ne se mêlaient pas aux Juifs du Mellah, sauf avec quelques familles reconnues de bonne souche ou ayant eu dans le passé, une lignée de Grands Rabbins.

Les maisons de la Casba en général, étaient plus spacieuses que celles du Mellah, quoique la plupart n'eussent que deux étages, les chambres étaient immenses.

Certaines maisons contenaient des pièces dont on a fait ces derniers temps, un appartement de trois pièces et une cuisine. Il y en a une qui a été occupée par l’école de l’Alliance Israélite et dont chaque classe contenait jusqu’à 200 personnes qui écoutaient des conférences. Dans la cour, 400 personnes assises à l'aise pouvaient écouter les discours des Rabbins.

D’ailleurs au premier étage, l’école n’occupait qu’une seule aile de la maison. Le rez-de-chaussée était occupé par une maison de commerce où étaient installés les bureaux et les entrepôts pour les marchandises à expédier et à recevoir, ainsi que par la Banque d'Etat du Maroc. Une autre partie du rez-de-chaussée était toujours occupée par des familles juives aisées.

Depuis la deuxième guerre mondiale, l’immeuble entier fut mis à la disposition de la police.   

D’autres immeubles moins grandioses servaient d’habitation à la population juive de la Casba. En principe chaque famille occupait tout l’immeuble, dont le rez-de-chaussée servait de bureaux et d'entrepôts et les étages d'appartement privés.

La construction était plus riche. Les planchers étaient de vrais planchers, c'est-à-dire en bois. La grandeur des chambres et des pièces changeait avec une moyenne variable de 4 x 6 mètres jusqu’à 6×12 mètres.

Dans quatre ou cinq maisons où j’ai habité moi-même avec mes parents, j’ai connu des cuisines où des tables de mariage pouvaient être dressées. Des salons dans les appartements privés pouvaient contenir tous les invités du mariage. Dans beaucoup de maisons on a installé des synagogues, il est vrai que les synagogues de Mogador n’étaient pas très grandes. Les synagogues de la Casba étaient faites pour quinze à vingt familles de quatre à cinq personnes. Les plus grandes synagogues étaient celles du Mellah, mais elles non plus, ne contenaient pas plus de deux cents personnes.

La majorité des habitations, surtout les grandes, contenaient à part la Soucca construite, le mikvé pour les bains rituels.

Il est probable qu’on attachait beaucoup plus d’importance au bain rituel qu’aux bains ordinaires, car les baignoires à la mode alors, n’étaient pas très connues du public. Il n’y avait qu’une élite qui en possédait. Chauffer la baignoire était difficile : on avait recours souvent à des moyens très rudimentaires.

Il y avait bien pour toute la population juive deux ou trois bains maures. Il y avait des personnes qui ne s'y rendaient qu'à des occasions très importantes, comme lors d'un mariage ou d'un décès. C'était le cas pour les hommes, quant aux dames mariées, si elles ne disposaient pas de bains rituels à la maison, elles devaient s'y rendre.

Le quartier Chabanaî a servi, je crois, de dépotoir (dont l’accès se faisait à gauche de la porte principale de la ville, face à la porte du Mellah) accolé à la muraille, il donnait sur la terre ferme.

Là-bas, on trouvait les industries, qui sentaient mauvais comme les tanneries, les presses à cire d’abeille, les pressoirs pour vin et les alambics pour la distillation de l’eau de vie… et aussi, des femmes de mauvaises mœurs. Quelques rares familles avaient osé habiter ce quartier.

Le quartier Bni Antar était un quartier presque entièrement arabe, mais où les Juifs ont fini par occuper quelques maisons.

Ce quartier habité de beaucoup d’indigènes était en concurrence avec le quartier précédent. Pendant les quinze jours qui précédaient la fête de Achoura, à la veillée, ses habitants se réunissaient en plusieurs groupes et allaient s’installer au Mechouar dont j’ai parlé plus haut et chantaient en s’accompagnant d’une sorte de tambourin qu’on appelle Agual ou Thâruza, en consommant force thé et gâteaux.

A la fin de la nuit, vers l’aurore, se formaient deux groupes antagonistes, ceux du Chabanat et ceux du Bni Antar. Les uns devaient donner la réplique à coup de tambourins en échangeant des calembours chantés. Ils se joutaient mutuellement, à l'image des deux quartiers opposés par leur situation géographique et sociale. Les plus forts devaient parvenir à refouler leurs opposants vers leur quartier ; alors, on déclarait vainqueurs, ceux qui étaient arrivés à la porte du quartier opposé.

Un bon nombre de Thâruza se brisaient et on comptait même quelques personnes blessées. Le lendemain on recommençait jusqu’à l'Achoura.

Les amis Juifs y étaient conviés et assistaient en spectateurs en buvant du thé à la menthe, verre sur verre.

A la demande des notoriétés juives, le Sultan avait autorisé l'utilisation d'un espace situé derrière les magasins du marché, au devant du quartier Chabanat pour y créer un nouveau quartier juif nommé Mellah Jedid. Trente à quarante maisons ainsi qu’une synagogue et un four public y furent construits dans le même style que celui du Mellah. Tout cet ensemble était entouré de murailles fortifiées et des portes bien solides.

Le rôle du four était très important. Chaque famille juive tenait à faire son pain elle-même pour plusieurs raisons, en voici les trois principales :

La religion exige qu’on emploie la farine exempte de vers et d’autres vermines.

Il fallait prélever la Trouma comme l'exige la Thora.

C’était plus économique que le pain fabriqué par le boulanger, en ces temps-là, quelques sous économisés chaque jour comptaient beaucoup.

Et bien sûr il y avait d’autres avantages : la propreté, la qualité, chaque famille se plaisait à faire du pain à sa façon selon le goût de chacun des siens.

Le samedi, la préparation du plat rituel était respectée par toutes les familles pauvres ou riches. Il n’y avait que le contenu du plat qui changeait suivant le nombre de personnes et l’état des finances. Voici en quoi consistait le plat du Shabbat :

Dans une marmite en poterie on entasse la viande, les pommes de terre, les pois chiches, des œufs, de l’eau, de l’huile, des saucisses farcies de viande hachée avec graisse et épices. On ajoute des condiments, tels que le curcuma, le poivre et surtout beaucoup d’ail. Ceci est la base la plus ordinaire. Lorsqu'on a des invités ou en cas de fêtes familiales on enrichit le plat rituel. On y ajoute des poules farcies, des pieds de bœuf, des poulardes, du riz cuit dans un sac de tissu ou des haricots secs, du blé dur ou des petits pois. Et on y ajoute du safran. Fermée hermétiquement avec une pâte de farine et d'eau. La marmite était marquée d’une marque spéciale. Chaque famille procédait alors à l'envoi au four public.

Du nombre considérable de marmites que l’on y entassait résultait un goût spécial. Du coup, les plats des plus pauvres étaient eux aussi enrichis par ce goût, puisque ces plats restaient enfermés depuis le vendredi à treize heures, jusqu'au samedi même heure, soit une journée entière !

L’emploi du four était donc chose obligatoire. Pour Pessah, on y cuisait le pain azyme fait à la main. Chaque famille, apportait la quantité de semoule qu’elle voulait transformer en galettes de Pessah et trouvait au four une équipe d'ouvriers qui lui faisait le travail moyennant un prix débattu longuement et âprement.

L’enfourneur ne faisait que cuire ; il recevait, bien entendu, son salaire à part avec les galettes toutes faites. C’était une corporation qui a disparu presque entièrement. Je dis presque, car jusqu’à présent il y a des familles très religieuses qui continuent à faire leurs galettes, surtout celles que l’on nomme la Matsa Chmoura. Celles dont la farine employée a été gardée à vue depuis la moisson, jusqu’à la cuisson, en passant par toutes les opérations faites en présence d’un surveillant juif religieux, afin qu’elle ne soit pas touchée par la moindre goutte d’eau ou de pluie de peur qu’elle ne lève, ce qui serait contraire aux ordonnances de la Thora.

Au début de ce siècle, une famille juive assez moderne est venue s’installer à Mogador dans le quartier Hamouth nom de son créateur. N’ayant pas trouvé de maisons vides à l’intérieur, il acheta un grand terrain à un kilomètre de la ville, au bord de la plage qui allait jusqu’à Agadir.

Il avait commencé par y construire une grande maison de deux étages, et au fur et à mesure que ses enfants se mariaient, il ajoutait d’autres maisons. Tout autour de ces habitations il y avait un terrain très vaste transformé en jardins potagers, assez fertiles. C’est la seule famille qui ait osé s’installer en dehors de la ville.

A part deux quartiers, à l’extérieur de la ville, tous les quartiers que j’ai cités, se touchaient presque, séparés uniquement les uns des autres par des portes solides qui se fermaient la nuit et dont les clefs étaient cachées chez le gouverneur de la ville, en l'occurrence le Pacha… maître absolu de la ville après Dieu et parfois après le Sultan.

Dans l'un des deux quartiers en dehors de la ville, il y avait des jardins potagers qui fournissaient les légumes nécessaires à la vie quotidienne. Les jardiniers étaient en majorité juifs. Ils vendaient eux-mêmes leurs légumes au marché surtout aux consommateurs Juifs. Car les Arabes n’étaient pas amateurs de légumes. Quelques légumes rares comme le céleri et les laitues étaient revendus à l’extérieur, dans d'autres grandes villes du Maroc.

Ces jardins servaient souvent de lieu de plaisance aux Juifs.

Dans le second quartier situé hors de la ville se trouvaient les deux cimetières juifs, l’ancien et le nouveau, le cimetière européen, le cimetière arabe se trouvant isolé de l’autre côté des jardins.

Il y avait là aussi quelques moulins à vent, un four de poterie indigène (ou deux ?).

Un autre quartier adjacent au quartier Hamouth, cité plus haut, servait de marché pour les peaux de bêtes, fraîches et salées.

Entre ce quartier et les deux autres quartiers dont j'ai parlé, s'étendait la lagune : un grand terrain bordé au nord de dunes immenses (annonçant le Sahara).

Des courses de chevaux appelées fantasia s'y passaient, les jours de grandes fêtes et de réception de souverains. Ces courses ressemblaient un peu aux tournois de l'ère féodale. Y participaient des Caïds et leur suite venus des alentours de Mogador et de toutes les autres régions.

Chaque Caïd formait un groupe de cavaliers bien habillés tout en blanc ou blanc et noir. Ces cavaliers au nombre de quinze à vingt montaient des chevaux de race, caparaçonnés de selles couvertes de drap aux couleurs vives ou tendres, munis chacun d’un Mouqquala, ancien fusil à poudre. Chaque Caïd avait une couleur différente pour ses chevaux, leurs ornements et pour les costumes. Imaginez, chacun devait maîtriser sa monture qui piaffait d'impatience en attendant de prendre part à la course.

Au signal convenu, le premier groupe conduit par son chef se détache des autres groupes, tout d’abord doucement et s'élance. Leur chef crie : "Ah ! Le Caïd Embark En’neknafi" (Ah ! Voici le glorieux Caïd tel et tel). Le groupe accélère de plus en plus.

Arrivé à une ligne imaginaire, le Caïd pousse un ordre rapide à sa suite qui s’élance en un élan fougueux vers le côté opposé. Tous le suivent ; ils poussent leurs montures en un galop endiablé. Brusquement, ils appuient tous en même temps sur la gâchette de leurs fusils. Tous les fusils partent à la même seconde ! On croirait qu’un seul fusil avait tiré !

Pendant ce temps un autre groupe se prépare. Ceux qui ont couru font un grand tour et viennent se placer derrière le dernier groupe et ainsi de suite. Parfois, il y avait des cavaliers qui réalisaient de véritables prouesses sur leur cheval. C’était très impressionnant de voir ces cavaliers barbus vêtus tout de blanc galoper à bride abattue, virevolter et galoper encore…

C'était une des meilleures distractions de cette époque. Le spectacle était permis aux juifs bien qu'il leur fut interdit de monter à cheval.

Salomon Hai Knafo-La vie juive a Mogador-Pesente et annote par Asher Knafo-Ot Brit Kodesh-Hiver 2008-page 46-50

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-תמורות באירועי הכלולות הקדומים בתאפילאלת

אעריך שיר תהלה

כתובת:     פיוט לכבוד חתן וכלה. סימן(חתימה): אני מסעוד חזק.

התבנית:    מעין אזורית. פיוט בן תשע מחרוזות. בכל אחת ארבעה טורים: שלושה

טורי ענף וטור אזור הנחתם בדרך כלל במלת קבע ה׳ משמעותית לשיר (נישואין לשם מצווה).

המשקל:    שבע/שש הברות.

ייעוד:       פיוט לחתן וכלה.

מקור:       ר׳ יחיא שניאור, יש מאין חלק ג׳ ירושלים תשמ״ח, עט׳ קפז.

מבוא לשיר: השיר פותח בכבוד החתן והכלה. בהמשך נמנות מעלות החופה: קיום מצוות פריה ורביה, שם יהּ השורה בין החתן ובין הכלה, מחילת עוונות והזכייה בגוף שלם. השיר נחתם באיחולים ובברכות להצלחת שני בני הזוג, בברכת הבנים ובקול ששון ושמחה. השיר משלב בתוכו גם איחולי גאולה לאומיים לצביה ישראל ובשורת אליהו.

אערך שיר תהלה / יקןר מאיד נעלה / לכבוד חתן וכלה / הם ברוכי ה׳

מלא רחמים שמו / אשר צוה לעמו / פרו ורבו קימו / נערי וזקני

שם יהּ רמוז ביניהם / אם זכו שניהם / לעשות .רצון קוניהם / טוב לכל ה׳

עכשו נקרא גוף שלם / עוונותיו נמחלים / עת רצה בלב שלם / לבנות בית ה׳

5 וברב פריה ורביה / תפדה הצביה / ויבא נא אליה / לבשר המוני ה׳

דגלם תרים בכל טוב / ויהיו כגן רטב / מצא אשה מצא טוב / ויפק רצון מה׳

חתן וכלה שמחו / כשושנה תפריחו / ובבנים תצליחו / ותהי ברכת ה׳

זבד טוב נתן לכם / האל יברך אתכם / וזכיתם בְּמֶקָּחֵכֶם / ותהי לשם ה׳

קול ששון וקול שמחה / שירו כל המשפחה / נסו יגון ואנחה / עזרי מעם ה׳

10 לכבוד חתן וכלה הם ברוכי ה׳

ביאור לשיר

[1] ברוכי ה׳: על פי יש׳ סה,כג. 2. מלא רחמים שמו: מוסב על ה׳. פרו ורבו קימו: מצוות

פריה ורביה, על פי בר' א,כב. 3. שם יה…שניהם: איש ואשה שזכו שם יהּ ביניהם, על פי

בבלי סוטה יז ע״א. לעשות רצון קוניהם: על פי הפיוט ביוצר ׳אל אדון על כל המעשים׳

וראה מדרש זוטא שה״ש א,טו ופס״ז שמות יב. טוב לכל ה׳: על פי תה׳ קמה,ט.  4. עכשו…

שלם: על פי זהר ח״ג ז ע״ב. עוונותיו נמחלים: חתן ביום חופתו, על פי בבלי יבמות סג ע״ב

וירושלמי ביכורים פ״ג ה״ג והשווה תחילת הדרוש לחתן לר׳ יחיא שניאור בנו של המחבר

ר׳ מסעוד (סוף הפרק). לבנות בית ה׳: מל״א ח,יז. 5. וברב פריה…/ תפדה הצביה: עם ישראל ייגאל. השווה בבלי שבת לא ע״א ׳עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה?׳ וראה גם בבלי יבמות סד ע״א. ויבא נא…המוני: אליהו מבשר הגאולה. 6. דגלם…טוּב: של החתן והכלה. מצא…רצון מה׳: על פי משלי יח,כב. 7. ותהי ברכת ה׳: עדה״ב בר׳ לט,ה. זבד טוב: על פי בר׳ ל,כ. וזכיתם במקחכם: על פי בבלי תענית כו ע״ב והשווה דרוש לחתן בסוף פרק זה. ותהי לשם ה׳: לשם שמים. 9. קול…שמחה: על פי יר׳ ז, לד. נסו יגון ואנחה: על פי יש׳ לה,י. עזרי מעם ה׳: על פי תה׳ קכא,ב.

חלק ב

תמורות באירועי הכלולות הקדומים בתאפילאלת

החתונה המסורתית על שלביה המתוארת למעלה אופיינית הייתה לקהילות הדרום של תאפילאלת כולל בודניב ובצאר באלג׳יריה עד לאמצע המאה ה־20. אחרי זה התחוללו שינויים בארפוד ובבצאר הן במנהגי החתונה והן במסלול הכלולות, שמתקצר בשלבים מארבעה שבועות לשבועיים. החל מתש״י/1950 חלים שינויים גם בנוסח שטר הכתובה. בתקופה זו החתונה ברוב קהילות תאפילאלת דומה, ושטר הכתובה נראה כנוסח אחיד להוציא את בצאר, ששמרה על נוסח הכתובה המסורתי הקצר עד להתרוקנות היישוב בתשכ״ב/1962.

הערת המחבר: בכתובה בארפוד מ־1950 אין שינוי בנוסח, והשינוי היחידי הוא רק שם המקום ׳ארפוד׳ במקום סג׳למאסא. השינויים שבנוסח קיימים בשטר כתובה מסוף 1955 המופיע בהמשך. בכתובה זו יש סכומי כסף של נדוניה וסה״ב, שאין בכתובה המסורתית, ויש גם נוסח אחריות ובטחונות לכתובה המצויים גם בשטר הנדוניה, הוא הצד השני של שטר הכתובה.

השינויים במנהגי החתונה בארפוד קשורים בתקנות הכלכליות בסביבות ת״ש/1940 בתקופת ר׳ יצחק אביחצירא מטעם ועד הקהילה בארפוד לצמצום בהוצאות, שלא הכול יכלו לעמוד בהן. אשר לשינויים בשטר הכתובה — ייתכן, שהעניין קשור בכפיפת הרבנות בארפוד למועצת הרבנות הכללית במרוקו בכלל, כפי שמוזכר בסוף שטר הכתובה מסוף שנת 1963 שיובא בהמשך. להלן התמורות במנהגי החתונה מהדור השלישי ואילך.

הערת המחבר: תקנות כלכליות תוקנו מפעם בפעם לפי המצב. לפי עדות ר׳ מסעוד מלול, סופר בית דין בארפוד, תקנות אלו תוקנו בתקופת ר׳ יצחק אביחצירא ב־1940 ואילך. תקנות מחמירות היו גם בתקופת מלחמת עולם השנייה לרגל המצב הקשה, שפקד את ארפוד ואת מרוקו בכלל. על תקנות בצמצום הוצאות החתונה במרוקו בכלל ראה 'כרם חמר׳ במפתח ואליעזר בשן, עמ׳ 203.

תמורות כלכליות

חלוקת הנטל של סעודות הנישואין

במשך השנים נעשו נסיונות בשלבים והותקנו תקנות לצמצום הוצאות החתונה. בתקופה הקדומה משפחת הכלה היא הנושאת בהוצאות של שתי הסעודות המרכזיות:

סעודת ה׳סלכ׳ה׳ שבוע לפני החופה וסעודת הנישואין. בדור השני סמוך לת״ש/1940 לפחות נעשית סעודת הנישואין בארפוד על ידי הורי החתן. גם בבצאר נקבע, כי סעודות אלו תחולקנה שווה בשווה: סעודת ה׳סלכ׳ה׳ תוטל על משפחת הכלה, וסעודת החופה — על משפחת החתן." תקנה זו הייתה צעד ראשון בצמצום הוצאות הנישואין ובהורדת הנטל ממשפחת הכלה וחלוקתו שווה בשווה בין שתי המשפחות המחותנות.

ביטול ׳שבת לבראזאת׳

הצמצום באירועי הכלולות, שארכו חודש — גם הוא לא נהג בבת אחת, אלא בשלבים. בראשונה בוטלה ׳שבת לבראזאת׳ (= השושבינות) סמוך לסוף העשור החמישי. בינתיים המשיכה ׳שבת לגטא׳ להתקיים עד סוף שנת תשט״ו/1955 לפחות. מאז נשארה רק בחוג המצומצם של המשפחה או שנעלמה במשפחות אחרות. ככה נתרוקן חודש הכלולות משתי שבתות אמצעיות בבחינת ׳יציאות השבת שתים שהן ארבע׳ בעבר. נותרו בעיקר רק שבת הבשורה (=שבת לפאל) שלא הייתה בה סעודה מעולם ושבת הגדול, היא שבת חתן המתקיימת כמעט בכל קהילות ישראל.

צמצום כשושבינים ובשושבינות

כיוון שבטלה שבת השושבינות, בטלו עמה גם שושבינותיה, ובאין שושבינות, גם שושבינים — אין. שושביני החתן לפנים היו שוהים עם החתן בתקופת הכלולות, ישנים בביתו, מלווים אותו בכל צעדיו וסועדים עמו בכל ארוחותיו מהשבת השנייה ׳שבת לגטא׳ ועד סוף שבעת ימי המשתה. מעתה רק אחדים ילוו את החתן מביתו לבית הכלה ובסמוך לחופה בלבד כזכר למה שהיה בעבר — ואיננו.

מיעוט בהובלת מתנות באירוסין

כתוצאה מתמורות כלכליות חל שינוי גם בהווי האירוסין שהלך ונתרופף, שעיקרו — התהלוכה של הנשים באירוסין מבית החתן לבית הכלה, שהיו נושאות כבודה רבה של מתנות: מלבושים, מנעלים, תכשיטים ומיני מאכל: קמח סוכר וביצים ועוד. לאחר מכן, שיירה זו נידלדלה והלכה, ובמקום המתנות המגוונות הסתפקו בדור השני במיני עוגות ופרות העונה. בדור החדש חלה עוד תמורה: תהלוכת הנשים נעלמה מן הרחוב, והווי האירוסין יוחד רק לבית. המתנות המסורתיות הומרו באחרות ברוח התקופה כמו שעון יד, דברי קוסמטיקה ואיפור, צנצנות של בושם ו׳בונבוניירות׳.

תמורות של עיתוי באירועי הכלולות

העתקת יום החופה מיום שני בערב ליום חמישי

עד שנת תש״י/1950 לפחות נערכו כל החופות אור ליום שלישי, ובכל הכתובות עד לתקופה זו רשום ׳בשלישי בשבת׳. אחר כך הועתק יום החופה ל׳בחמישי בשבת׳. יום שלישי מופיע בכתובה מ־1950. יום חמישי מופיע בכתובה מ־1955. נראה, שהשינוי חל בתקופה שבין 1954-1951. מה טעם לשינוי? ייתכן בגלל הסמיכות של יום החופה המסורתי, שחל ביום שני בלילה לשבת הקודמת לו. ביום ראשון נעשית החינה בבית החתן, והשירה והזמרה בתקופה החדשה נמשכות כל הלילה. קשה להתארגן תוך יום יומיים לחופה, והחשש לחילול שבת אולי גרם לדחותה מיום שני ליום אחר. בחירתו של יום רביעי בלילה הועדפה, כנראה, בגלל סמיכותו לשבת הבאה ליצירת רצף אירועי וכדי לצמצם חלל של ימים המועדים להוצאות, בדומה לרוב הקהילות במרוקו מחוץ לתאפילאלת. בבצאר נערכת החופה בתקופה זו לרוב ׳ברביעי בשבת׳, כפי שמשתקף באוסף השטרות של בצאר.

העתקת סעודת הנישואין לאחר החופה

בתקופה קדומה לא נהגו לעשות את הסעודה לאחר החופה, אלא להיפך. תחילה נתקיימה הסעודה בבית הכלה, ורק אחר כך נערכה החופה בבית החתן. ואולם עם העברת הסעודה לבית החתן, הועתקה הסעודה לאחר החופה כנהוג בקהילות במרוקו שמחוץ לתאפילאלת.

הסמכת אירוע ה׳סלכ׳ה׳ לערב החופה

מנהג ה׳סלכ׳ה׳ התקיים בכל הדורות ולא פסק גם בשנים האחרונות בארפוד. הוא התקיים תמיד בבית הכלה אור ליום שלישי, ואולם חל בו שינוי של עיתוי. בדורות הראשונים נתקיים שבעה ימים לפני החופה, שחלה גם היא ביום שני בלילה. כיוון שנתקצר חודש הכלולות לשבועיים החל מ־1955 לפחות, הוסמך ליל ה׳סלכ׳ה׳ לליל החופה בהפרש של לילה אחד ביניהם במקום שבוע.

אסְּלְכ׳ה (־אירוע שחל שבוע לפני החופה)

ביום שני בלילה שלאחר ׳שבת לגטא', עושים הורי הכלה סעודה גדולה, ומוזמנים בה החתן ומשפחתו, ידידיו ורעיו, שושביניו וקרוביו. אירוע זה נקרא ׳אסלכ׳ה׳ ומתקיים שבוע לפני החופה.

הערת המחבר : השורש הערבי 'סלכ׳ פירושו המקובל הוא הפשטה (הפשטת עור). כאן אולי לרגל שחיטת עגל לכבוד המאורע והפשטת עורו, ואולי במובן: הורדת בגדי הרווקות האחרונים שלה או בהוראה אחרת של השורש סלכ׳ ׳סיום׳ וכנראה, על שם היות הסלכ׳ה אירוע אחרון לפני החופה, ראה מילון ערבי, שורש סלכ/ – سلخ – השווה אונקלוס ויקרא א, ו ׳והפשיט את העולה׳ שתרגם: ׳וישלח׳ בחילוף עיצורים קרובים.

לכבוד האירוע נערך טקס ה׳שחום׳ (רחצה), בסביבות השעה שתיים אחר הצהריים. הנשים רוחצות את הכלה בביתה, והגברים רוחצים את החתן בביתו. המיילדת מבקרת בבתי המוזמנות וקוראת לכל הנערות והשושבינות של הכלה לבוא לאירוע. הן שרות, שמחות וסועדות ארוחת צהריים עם הכלה.

לקראת ערב מגיעה תהלוכה של שושביני החתן ורעיו המלווים אותו בכל הטקסים במשך כל תקופת הכלולות. הם מלווים את החתן בזמרת ׳רננו צדיקים׳ ו׳בר יוחאי׳ עד הגיעם לבית הכלה. בעיצומה של הסעודה נאמרת דרשה בעניינא דיומא בנושא כלולות או פרשת השבוע. בהמשך האירוע מעמידים את הכלה על שולחן ומלבישים את הכלה בתכשיטים: צמידים, שרשרות, טבעות ועגילים; הנשים שרות ומשמיעות צהלולים, והגברים מפייטים.

מה טעם לאירוע זה, ולשמחה זו מה עושה ? מנהג זה, לדעת רש׳׳א, יסודתו, כנראה, בהלכה: ׳תבעוה לינשא ונתפייסה, צריכה לישב שבעה נקיים… שמא מחמת חימוד ראתה טיפת דם כחרדל׳. שבעה ימים אלה מונה הכלה, משעה שהיא מכינה עצמה לחופה, אף־על־פי שלא נתקדשה עדיין. אירוע זה הקרוי ׳אסלכ׳ה׳ אינו ידוע אלא בקהילות הדרום, בבודניב ובבצאר, ולא נתקיים בקהילות הצפוניות: קצר א־סוק ואגפיה ולא בגולמימא במערב.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-תמורות באירועי הכלולות הקדומים בתאפילאלת-עמ'87-84

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר