ארכיון יומי: 19 בינואר 2019


Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965

LE RABBIN QUI REFUSA DE PORTER LE DEUIL LE SABBAT

Yitsak Massas-narrateur

Il était une fois un rabbin qui priait et étudiait la Loi du matin au soir. Chaque jour, sa femme le suppliait: “Va en ville et tâche de gagner un peu d’argent. Il faut acheter des vêtements pour les enfants et leur donner à manger. Nous manquons de tout.”

Mais à chaque fois, le rabbin lui répondit: “Dieu nous aidera.” Et il continua à mener sa vie habituelle. S’il quittait la maison, c’était pour aller à la synagogue.

Un jour, sa femme lui dit: “Les enfants sont affamés. Prends- les avec toi à la synagogue, car je ne supporte plus de les voir souffrir et de les entendre pleurer.”

Le rabbin se tut — pas un mot ne sortit de sa bouche.

Un jour, c’était vendredi, la femme du rabbin n’avait pas un sou pour acheter les provisions nécessaires pour le Sabbat. Elle dit à son mari: “Prends aujourd’hui les enfants à la synagogue.”

Le rabbin ne pouvait pas refuser et il emmena ses deux fils, dont l’un était âgé de dix ans et l’autre de huit. Pour se rendre à la synagogue ils devaient passer devant une vieille maison. Lorsque le rabbin passa avec ses enfants devant cette maison, elle s’effondra subitement et les enfants disparurent sous les dé­combres. Au bout de quelques minutes, le rabbin se rendit compte qu’ils étaient morts. Mais il fit comme si rien n’était arrivé, se rendit à la synagogue et rentra chez lui dans l’après-midi à l’approche du Sabbat.

Sa femme lui demanda: “Où sont les enfants?”

“Chez leur tante”, répondit le rabbin.

Le lendemain matin, le jour du Sabbat, la femme demanda encore: “Où sont les enfants?”

“Ils jouent dehors avec les autres enfants. Ils ne rentreront qu’après la tombée de la nuit.”

Vint le soir et le rabbin quitte la maison pour réciter les

prieres de Minha et de Maariv à la synagogue. Et tout à coup i1 aperçoit ses deux enfants: ils sont en bonne santé, et jouent devant la maison qui s’est effondrée. Il récita une prière et rentra à la maison avec les deux enfants.

En les voyant, la femme leur demanda: “Où avez-vous été pendant toute la journée du Sabbat?”

Les enfants s’apprêtaient à répondre mais leur père se mit à raconter à sa femme tout ce qui s’était passé.

Tous se rendirent compte que les deux enfants étaient revenus à la vie parce que leur père, le rabbin, ne voulait pas porter le deuil le Sabbat.

 

UN JUGEMENT EQUITABLE

Massoud Abdoulhak-narrateur

Les premiers rois aimaient parfois se déguiser -— ils mettaient des vêtements simples, sales et usés et c’est dans cet accoutrement qu’ils parcouraient le pays.

Un jour le roi du Maroc et son premier ministre, habillés de vêtements déchirés et sales se rendirent, la nuit, au marché, et, tendant la main, ils demandaient l’aumône aux passants. Mais personne ne leur donna rien. Ils aperçurent un Juif, un colpor­teur de vêtements usés et de vieilles bouteilles; il s’arrêta et leur donna une pièce d’argent. Les deux eurent à peine le temps de le remercier quand ils entendirent une femme arabe s’écrier: “Juif, viens dans ma maison! J’ai quelque chose à te vendre.”

Le Juif entra et la femme essaya de le convaincre à conclure un marché malhonnête. Le Juif lui dit: “Notre Tora nous interdit d’agir ainsi” et il s’en alla.

La femme se mit à crier et à insulter le Juif: “Ce Juif a porté atteinte à mon honneur. Il s’est moqué de moi et m’a blessée dans mes sentiments.”

Puis, le roi et son ministre l’entendirent crier: “Aidez-moi, Musulmans! Regardez ce que font les Juifs.”

Les passants s’emparèrent du Juif et le maltraitèrent et qui sait ce qui lui serait arrivé, si le roi et son compagnon n’étaient pas intervenus: Laissez-le, s’écrièrent-ils, ne le tuez pas! Ce Juif criminel mérite qu’on le brûle en public, amenez-le devant le juge, devant le roi! Que tous les Juifs voient comment il est brûlé et qu’ils en tirent les enseignements qu’il faut.”

La foule se laissa convaincre et conduisit le Juif au château du roi, puis ils le firent jeter en prison.

Le jour du jugement, une grande foule s’assembla autour du tribunal -— hommes, femmes et enfants — afin d’apprendre quelle punition serait infligée au coupable qui avait déshonoré une femme arabe.

Au début du procès, le roi demanda aux témoins: “Racontez- moi toute l’affaire, mais dites la vérité, toute la vérité et rien que la vérité.”

La femme raconta que le colporteur juif l’avait attaquée et voulait porter atteinte à son honneur.

Le roi demanda: “As-tu des témoins?”

Toute la foule assemblée répondit en choeur: “Nous avons tout vu. Tout ce que la femme a dit, c’est la vérité.”

Le roi dit: “Je veux bien vous croire, mais dites-moi — ce que mes yeux voient en ce moment, est-ce bien la réalité? Ils aper­çoivent dans le ciel une caravane de chameaux chargés de mar­chandises. Y-a-t-il vraiment des chameaux dans le ciel?”

La foule leva les yeux et jeta un long regard vers le ciel et tous s’écrièrent: “C’est juste ce que vous voyez, Votre Majesté. Il y a des chameaux chargés de marchandises dans le ciel.”

—- Comptez-donc les chameaux, dit le roi.

Tous regardaient vers le ciel et chacun fit un autre compte. L’un dit cinq chameaux, l’autre sept, un troisième dix. Chacun voyait autre chose. Le roi dit: “Ce que vous dites est la vérité même”. Puis il s’adressa au Juif: “Jette, toi aussi, un regard vers le ciel, et dis-moi combien de chameaux tu y vois.”

Le Juif jeta un regard vers le ciel, mais il ne vit que le ciel et pas de chameaux. Et il dit au roi: “Votre Majesté, je crois que vous avez vu des chameaux chargés de marchandises, mais moi je ne vois rien.”

Puis le roi s’adressa aux Arabes: “Jetez maintenant encore un regard vers le ciel et dites-moi s’il y a des étoiles car moi, j’y aperçois maintenant, en plein jour, des étoiles. Ayez donc la gentillesse de les compter.”

Tous regardèrent le ciel et s’écrièrent: “C’est vrai! il y a des étoiles!” Et l’un en compta cinq, l’autre sept, un troisième dix. Chacun fit un autre compte.

Puis le roi s’adressa au Juif: “Et toi, combien d’étoiles vois-tu en ce moment au ciel?”

Le Juif leva les yeux vers le ciel et répondit: “Votre Majesté, je ne doute pas de ce que vous dites, mais moi, je suis incapable d’apercevoir même une seule étoile.”

Le roi sortit de sa poche la pièce de monnaie que le Juif lui avait donnée lorsqu’il avait demandé l’aumône au marché, et dit au Juif: “Regarde cette pièce, est-elle faite d’argent ou de cui­vre?” Le Juif répondit: “Cette pièce est faite d’argent, j’en suis sûr, je crois qu’elle était une fois en ma possession, mais je l’ai dépensée.”

Le roi dit alors: “Ce que tu dis est vrai. Tu as donné cette pièce en aumône à deux pauvres, avant que ne t’arrive ce qui t’amène aujourd’hui ici.”

Puis le roi et son ministre délibérèrent et infligèrent une puni­tion à ceux qui avaient déposé de faux témoignages. Ils les con­damnèrent à plusieurs années de prison. Et la femme qui avait accusé le Juif de crimes qu’il n’avait jamais commis fut con­damnée à être brûlée vive.

Le colporteur juif fut, bien entendu, acquitté.

Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965 page 75-78

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008

למעשה, עם החתימה על הסכמי שביתת-הנשק בין ישראל לבין שכנותיה, התירוץ של מצב לוחמה – אשר העניק תוקף חוקי, רשמי, לאיסור הכולל על ההגירה – נעלם. הרזידאנס, מבלי להרחיק לכת ולהעניק גושפנקה חוקית לעלייה בגלוי, הפכה אותה ל״נסבלת״ על ידי כך שקבעה לה מסגרת. הגנרל ז׳ואן, שהגיע למסקנה, שרק הסוכנות היהודית מסוגלת לעשות את הדבר ביעילות – כמובן, בתנאי ששמה לא יופיע – כרת הסכם בעל־פה עם נציגה בצרפת, ז׳אק גרשוני. הסוכנות היהודית קיבלה אישור לפעול, במסווה של פעילות בתחום התרבות והצדקה של הקהילה האשכנזית של מרוקו, ״קדימה״.

לפני שז׳אק גרשוני יצא מרבאט לפריס, ניסח את ההסכם שאליו הגיע עם הגנרל ז׳ואן במילים הבאות:

"בזאת ברצוני לסכם בשורות אחדות את פרטי התוכנית שבה עסקנו במגעינו, ואשר אתה הואלת בטובך לאמץ אותה בעיקרון.

  1. נראה שנחוץ להכניס סדר בנושא ההגירה של יהודים ממרוקו לישראל. הסוכנות היהודית לארץ ישראל, אשר האחריות שלה לגבי הנושא מוכרת לך, חשה בצורך לארגון הגיוני.
  2. לא מדובר רק באינטרס של מדינת ישראל. לדעתנו, גם צרפת יכולה להרוויח מהגירה יהודית ממרוקו לישראל,בצורה של הרחבת השפעתה בכל הלוואנט, בתנאי שהמהגרים ממרוקו הצרפתית יכבדו את בעלת החסות.
  3. מבחינה מעשית, הדבר כולל את עיקרון הבלעדיות בכל הנוגע להגירת יהודי מרוקו לישראל, שתהיה בידי נציגים או גופים השייכים לסוכנות היהודית. לשם כך נקבע, שנציגי מחלקת ההגירה יתחילו בסלקציה של מועמדים על פי הנורמות הרגילות (גיל, מצב בריאותי, מצב משפחתי, מקצוע).
  4. למניעת הטעויות, הנמשכות עד עתה, יוקם בקזבלאנקה משרד, אשר תכליתו תהיה לתעל את ההגירה. המשרד יעבוד תחת כיסוי של אגודה לעזרה סוציאלית שכבר קיימת(׳׳קדימה״).
  5. כל עבודה מסוג כזה, תהיה אפשרית אך ורק בשיתוף- פעולה עם מינהלת הפרוטקטוראט.
  6. בפועל, צריך יהיה א) לתעל לרבאט את כל הבקשות האישיות לקבל אשרות יציאה מיהודים מרוקנים, אשר לגביהם ניתן לשער שמדובר במועמדים להגירה. ב) להקים עבורם מערך של ויזות קולקטיביות שתהיינה תקפות עבור קבוצות של נוסעים."

הסוכנות היהודית, במסווה של ״קדימה״, אכן פתחה משרד בקזבלאנקה, ומחנה מעבר בדרך למאזאגאן. ההסכם פעל כמעט ללא בעיות, עד זמן מועט לפני שמרוקו זכתה בעצמאות.

הסולטן לא הסכים ממש למצב זה. ניתן לשער מה היו רגשותיו, למיקרא התחקיר שהתפרסם ב-14 באוקטובר 1949 בשבועון ״ג׳ואיש כרוניקל״, ביטאונה של הקהילה היהודית בבריטניה:

״הרשויות הצרפתיות, מחשש שמא ״יציאת מצרים״ הזאת תלבש ממדים גדולים עוד יותר ותפריע לכלכלת הארץ, דרשו מן הסולטן להוציא ״דאהיר״ – צו מלכותי – שימנע מיהודים בעלי אזרחות מרוקנית לעזוב את מרוקו. הסולטן סירב בתוקף לעשות זאת. ׳היהודים הם ילדיי, כמו המוסלמים: אבות- אבותיהם היו נתיניהם של אבות-אבותיי, ואני מודע לאחריות שלי כלפיהם. אם הם יילכו מכאן – אני מתאבל על לכתם. אם יחזרו – אני אשמח על כך ואברך אותם על בואם, כמו אב שילדיו תעו בדרכם ולבסוף שבו אל בית אביהם׳״.

המיכסה החודשית הראשונה נקבעה ל־600 איש, לעומת 2,500 שביקשה הסוכנות היהודית. יתר על כן, היה מדובר רק בתושבים היהודים שבערים הגדולות, ולא בתושבים הכפריים באזור הרי האטלס, שנידונו להמתין לימים טובים יותר.

ז׳אק לאזארוס, מנהל המשרד הצפון־אפריקני של הקונגרס היהודי העולמי, ביקר במרוקו בסוף אוקטובר 1949, בסיור לשם איסוף מידע. הוא ציין שהייתה התקדמות גדולה בתחום העלייה, מאז ההכרה הרשמית בה מצד הרשויות. אך הוסיף:

ובכל זאת, העלייה איננה כי אם ״נסבלת״. יש לנקוט אמצעי זהירות כיאות, כדי שתתנהל בדיסקרטיות הרבה ביותר (אין להכניס שום מידע על כך בעתונות היהודית של צרפת ושל צפון־אפריקה).

חששות אלו היו מוקדמים מדי. באופן פרדוקסאלי, מתן גושפנקה חוקית לעלייה, במקום שתהווה אות לפרץ גדול של הגירה, דבר שמפניו חשש הגנרל ז׳ואן, אפשר לתעל את שטף היציאה עקב התאמה משונה בין האינטרסים של הרזידאנס לבין אלו של מדינת ישראל החדשה. עם חתימת ההסכם עם הרזידאנס, הדאגה הראשונה של ״המוסד״ – שנשאר אחראי לעלייה מצפון־אפריקה במסוה של הסוכנות היהודית ־ הייתה לבקש מן האוכלוסייה היהודית לדחות למועד מאוחר יותר את תוכניותיהם ליציאה. הרעיון שביסוד הדחייה הזאת היה לנצל את העיכוב הזה כדי להכין ולחנך את יהודי מרוקו לעלייה העתידית. אבידוב, נציג ״המוסד״ בצפון־אפריקה, דיווח:

"שלחנו שליחים לטאנג׳יר, לקזבלאנקה ולמרוקו המזרחית, כדי לסייע בתיעול גל העזיבות. הם נשאו נאומים בבתי-הכנסת, והסבירו למתפללים, שתורו של כל אחד מהם יגיע, אולם לפי שעה, עליהם להישאר בבתיהם ולהמתין. ההסברים הללו היו לשווא, ולעתים קרובות הביאו לאפקט ההפוך. האנשים ראו בכך הגבלה של העלייה, והסיקו מכך שהם צריכים להזדרז ולנסוע. היינו חסרי אונים…״

חודשים אחדים לאחר מכן, הגל הראשון של התלהבות משיחית דעך; הרתיעה מפני עלייה, שגילו האלמנטים המודעים ביותר, התפשטה עד כדי להדאיג את השליחים במקום. ביוני 1949, השמיעו הללו ״צפירת אזהרה״ במכתב קולקטיבי שהופנה לירושלים:

"נוכחנו לדעת, עד כמה הקהל כאן זקוק לכך ש״ייקחו אותו בידיים", ומבקש לדעת את האמת לגבי ארץ ישראל ללא כחל ושרק. בייחוד לנוכח ריבוי המכתבים המגיעים לכאן והעולים שחזרו למרוקו, שמדברים רעות על התנסותם. חייבים לערוך מסע הסברה ולספק מידע לגבי התנאים האובייקטיביים השוררים בישראל, כדי להשיב להם את האמון שעורער לאחרונה בגורלה…

בגלל הפצת השמועות הללו, כבר לא מוצאים כאן אותו הדחף שהלהיב את יהודי מרוקו לפני חודשים אחדים. אפילו הצעירים נעשו אדישים לנעשה בארץ ישראל. פעמים רבות שמענו את המתקדמים ביותר מקרבם אומרים; אנו מוכנים להשלים עם הקשיים השוררים בארץ ישראל, אבל לא עם האפליה. כאן סבורים שהארץ נתונה בידיו של "שבט שליט" אחד, זה של הי׳פולנים". לכן, במקום לעזוב את הנוחות בחייהם כאן, ולהמירה בחיים של עבודה קשה, ובנוסף לכך גם להיות מטרה לאפליה – הם מעדיפים להישאר במקומם.״

וכך, אם בתחילה המיכסה של 600 ויזות לחודש – כלומר, 7,200 לשנה, מספר שהיה נמוך מן הריבוי הטבעי של האוכלוסייה היהודית, שהוערכה ב־ 12,000 נפש לשנה – נראתה בלתי-מספקת בעליל, הרי שבפועל לא עברו אותה עד 1954. מספר המהגרים התקרב ל-5,000 ב-1950, ב-1951 עלה ל- 7,770, ב-1952 ירד שוב ל־5,031, וב-1953 הגיע לשפל העמוק ביותר, 2,996 מהגרים, מספר שהיה ללא-ספק קטן יותר ממספר השבים למרוקו.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 – עמ'52-48

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח

המלך מוחמד החמישי

הסולטאן יוסוף נפטר ב-17 בנובמבר 1927. ירש את מקומו בנו מוחמר החמישי. יליד פאס בשנת 1910 מבית עלאוי [או אלחסני או אלפילאלי]. המינקת שלו היתה יהודייה, והדבר כנראה נתן את אותותיו ביחסו ליהודים. בילדותו הוא גם שיחק עם ילדי המשרתים היהודים בארמון המלוכה. התחתן בגיל 16 בנובמבר 1926, היו לו שתי נשים, שילדו לו שני בנים וארבע בנות. הוא נאלץ להסתמך על תבונתו ועל סמכותו הטבעית, הצטיין כאדם שומר הדת המוסלמית. היה נוהג להשכים כל בוקר בשעה שש לתפילה, אנשי המערב לא הבינו את הקשר בין דתיות לקידמה. עלייתו לכס המלוכה הבטיחה את עתיד השושלת העלאוית, הוא עלה על כס המלכות ב-18 בנובמבר 1927, יום לאחר פטירתו של אביו המלך יוסוף. אמנם המסורת קובעת כי העולמא ונכבדי החצר בוחרים במלך, אבל הסולטאן כפה עליהם את בנו כיורש העצר. בעת הכתרתו של מוחמד החמישי, נערכו הפגנות בערים החשובות במרוקו רבאט, פאס, טנג׳יר, קזבלנקה מכנאס ומראכש. מוחמד החמישי, גם הוא הכריז על בנו חסן ליורש העצר ב-9 ביולי ביום הולדתו ה-28, וגם דאג שמשטר החסות יאשר זאת בצו מיוחד. חסן הועדף על פני אחיו הבכור, אבל איש לא העיז לערער על ההחלטה, ולהטיל ספק במעמדו החוקי של חסן, שנכנס לחיים הפוליטיים כבר בינואר 1944, במהלך פגישה סודית בין הסולטאן והנשיא רוזוולט. הוא היה אז רק בן שלוש עשרה וחצי.

המלך נאבק בברברים, מאבק שנגמר בשנת 1959. הוא דגל בהשכלה ובמודרנה, ולא ראה בכך סתירה לאמונת האסלאם. יחס חשיבות רבה לחינוך בנות, כאמצעי להשגת שויון זכויות לנשים. בתו הבכורה עאיישה סיימה בית ספר תיכון, הלכה ללא רעלה, ולבשה גם מכנסיים, רכבה על סוס, נהגה במכונית, שיחקה טניס, והאזינה למוסיקה מודרנית. בשירותו הועסקו פקידים, חייטים וצורפים יהודים. בביקורו הראשון במוגדור, לאחר שעלה על כס הסולטאנות, התקבל ע״י להקת נגנים יהודית. ב-5 באפריל 1929 ביקר בפאס, ומשלחת יהודית באה לקבלו, אך גורשה ע״י המושל המקומי. רק יו״ר הקהילה הורשה להשתתף בקבלת הפנים.

הנציב הצרפתי מחתים את המלך על צוים

הנציב הצרפתי היה מחתים את המלך על צווים, ובין השאר החתימו הנציב Lucien Saint (כיהן מ-1 בינואר 1929 עד יולי 1933) ב-16 במאי 1930 על צו המוציא את הברברים מתחום שיפוטו, ומעתה הם כפופים רק לחסותה של צרפת. לאחר התנגדות העולמא והמרוקאים הצעירים, חזר בו הנציב, ופורסם צו חדש שביטל את הקודם. הסולטאן שאף לאיחוד המדינה, ושבר את כוחם וסמכותם של מושלים חזקים ועצמאיים. למלך היה ארמון גם בקזבלנקה, למרות שלא היתה בירתה של מרוקו. המלך הפגין אהדה כלפי היהודים בארצו, ב-19 בנובמבר 1946 קיבל מוסלמים ויהודים יחדיו, והפגין בכך כי הוא רואה ביהודים מרוקאים כמו המוסלמים.

ביקורת על הממשל הצרפתי

החוגים הלאומניים במרוקו בשנות ה-20 של המאה הכ' טענו נגד הממשל הצרפתי, כי הוא לא סייע למוסדות הממשל, וכן שהמנגנון מורכב על טהרת הפקידות הצרפתית; קיימת הפליה גזענית בין מרוקאים ובין מהגרים אירופאים, לטובת האחרונים; חלוקה בלתי צודקת של נטל המסים וההנאות מהתקציב בין מרוקנים לבין אירופאים; דיכוי החירויות האישיות והציבוריות בתחום חופש העיתונות וההתאגדות; עידוד התישבותם של אירופאים בקזבלנקה ובמרוקו בכלל, על חשבון נישול האכרים המרוקנים מאדמותיהם, תמורת פיצוי נמוך. טענות אלה נמסרו על ידי ׳הועד הפועל המרוקני׳ בשנת 1934 לסולטאן ולממשל הצרפתי, אלה לא הגיבו.

הגבלות על חופש הפרסום בעיתונות ב-1936

ב-17 בנובמבר 1936 נערכה ועידה בקזבלנקה בה נידונו הבעיות של העתונות במרוקו. הועידה נערכה באחד האולמות הגדולים בעיר, אליה הוזמנו אלפי תומכים וכן צרפתים וזרים, שגרו בקזבלנקה. הכינוס נערך כתגובה לצנזורה על העיתונות, והאיסור על פרסום עתונים בערבית. באולם נוכחו נציגי הממשל האזרחי והצבאי, המושל של קזבלנקה הודיע כי הכינוס מוחרם. למחרת נערך כינוס לנציגי העיתונות הצרפתית, בה נוכחו 150 עתונאים, ונאמו נגד ההגבלות על פרסום מידע חופשי. נשלח נציג לממשלת צרפת, כדי להסביר את עמדת העתונאים, שהוגבלו בפרסום דעותיהם.

בסוף חודש נובמבר 1936 נערכו הפגנות המוניות בקזבלנקה ובערים אחרות במרוקו. המפגינים התנגשו בשוטרים, נפצעו רבים מהמפגינים, ונאסרו מאות אזרחים.

הכלכלה

אופייני לבורגנות בקזבלנקה היה סחר החוץ, שמשך תושבים מפאס לקזבלנקה, ובעת שהממשל של צרפת החל במרוקו, היו כבר כעשרים פירמות משפחתיות כאלה. העיסוק העיקרי שלהם היה יבוא של אריגים, תה, סוכר, טבק ומוצרים מוגמרים. ויצוא של צמר, עורות, ותוצרת חקלאית.

עם התקרבות מועד העצמאות של מרוקו, ננקטו צעדים כדי להשתחרר מהעיסוקים המסורתיים של השנים הקודמות, אחד הענפים החשובים ביותר היה הטכסטיל. הבנק הלאומי לפיתוח הכלכלה, העניק בשנת 1959 הלואות נוחות ליצרני טכסטיל. ענפי מסחר אחרים היו בתעשיית מזון, בנין ותחבורה.

שורשיה של האליתה הכלכלית החדשה במרוקו היא בקזבלנקה. מאז שנת 1830 גדלה הקהילה מפאס בקזבלנקה, ומאז 1956 נפתחו אפיקים כלכליים חדשים בעיר זו. שני סוגי השקעות אופייניות לבורגנות המרוקאית: יבוא ויצוא של מוצרים, ומגרשים בערים. סחר החוץ היה הגורם המושך בני פאס לקזבלנקה, ובעת שהצרפתים הגיעו למרוקו, היו כעשרים משפחות מפאס שעסקו במסחר. עיקר עיסוקיהם היה יבוא של אריגים, תה, סוכר, טבק ומוצרים מוגמרים. ויצוא של צמר, עורות, מוצרי אמנות ומוצרים חקלאיים.

האומנים המסורתיים התקשו לעמוד בתחרות מול הייצור ההמוני, שהוזיל את מחירי המוצרים. המוני עניים הצטופפו בערי פחונים בקזבלנקה ובערים אחרות, ללא אפשרות להשיג דיור ראוי.

התפתחותה הכלכלית של קזבלנקה במאה הכ׳

לפי סקירה בשנות ה-70 של המאה הכ׳, התפתחותה הכלכלית – תעשייתית של מרוקו שהחלה בשנת 1912, גרמה לעלייה במספר התושבים. בשנת 1907 חיו בה רק 20 אלף תושבים, ב-1960 קרוב למיליון, ובשנות ה-70 של המאה הכ׳ מיליון ושלוש מאות אלף. דרך הנמל עוברים 75 אחוז מכלל הסחורות שעוברות בנמלי מרוקו. 60 אחוז מהתעשיה של מרוקו מצויה בקזבלנקה, נוסף למכרות. לכן אין פלא, שהעיר קלטה מספר גדול של כפריים שלא יכלו להתפרנס מעבודת האדמה, והיגרו לערים. בין השנים 1936-1952 קלטה קזבלנקה המונים. בשנת 1965 היגרו לעיר כ-36 אלף בני אדם, אלה היו ערבים וברברים, או ליתר דיוק דוברי ערבית ודוברי ברברית, כי השפה היא הגורם היחיד שבאמצעותה ניתן להבחין בין הערבים לבין הברברים. דוברי ערבית היוו את הרוב בקזבלנקה. לפי מפקד בשנת 1952 היוו הברברים בין 20 ל-22 אחוז מכלל האוכלוסיה בעיר. הברברים מתחלקים בין שחומי עור לבין לבנים. מצויים צעירים בקזבלנקה שלא ידעו היכן נולד אביהם. ההגירה היתה בדרך כלל כך: אבי המשפחה עובר לקזלבלנקה ורק כעבור זמן, לאחר שהתבסס, היה מעביר את אשתו וילדיו לקזבלנקה.

הברברים גילו בדרך כלל סולידריות ביניהם לבין עצמם. ברישום של פושטי היד בבית המשפט בקזבלנקה, כמעט אין ברברים. הסיבה: אם אחד מהם עמד על סף פשיטת רגל, עזרו לו חבריו הברברים. ברובע החדש של קבלנקה היו חנויות בבעלותם של סוחרים ברברים. בסחר אריגים הם היו בין המובילים.

גידולה של קזבלנקה

קזבלנקה הפכה מכפר קטן לעיר מודרנית. בצפונה נמל מודרני עם רציפים והומה אוניות. בראשית שנות ה-50 של המאה הב׳ בנתה ארה״ב בסיס לאוניותיה. במרכז המסחרי עסקים של חברות אירופאיות ואחרות. בין השאר היו שם משרדיהם של יהודים אמידים. גם מוסדות של היהודים מרוכזים שם. ביניהם קרית חינוך מיסודה של כי״ח, שלה שבעה בתי ספר בעיר. במזרחה של העיר ׳המדינה׳ החדשה, בה גרים סוחרים מוסלמים בני המעמד הבינוני, ואומנים. העניים בנו לעצמם שכונת פחונים ובקתות בשטחים פנויים. מהם באו תאי הפועלים של מפלגת האסתקלאל, והתאחדות הפועלים המרוקנים. בשנת 1950 כ-19 אחוז מהתושבים היו גרים בצריפים רעועים, מהם הרוב מהגרים שבאו אליה בחיפוש אחרי עבודה. בסוף 1955 – 80 אחוז מהאירופאים שחיו במרוקו התיישבו בערי החוף, מחציתם בקזבלנקה. למרות שהאירופאים היוו רק כחמישה אחוזים מכלל האוכלוסיה, הם שלטו על כ-80 אחוזים מהפירמות והמסחר במרוקו. הרבה בתים נאים בעיר פאס ננטשו על ידי בעליהם, שעברו לקזבלנקה או למרכז האדמיניסטרטיבי החדש בבירה רבאט. בקזבלנקה גר מספר גדול של פועלים שפרנסתם מבוססת על התעשייה בעיר.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח עמ'36-32- סוף פרק ראשון

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר