ארכיון יומי: 16 בינואר 2019


רחל חסון-בין התכשיט המוסלמי לתכשיט היהודי בארצות האסלאם

בין התכשיט המוסלמי לתכשיט היהודי בארצות האסלאם

רחל חסון

הנחה מקובלת היא על המקורות השונים, כי הצורפות בארצות האסלאם היתה אומנות יהודית. מן הגניזה של קאהיר אנו למדים, שהצורפות במאה ה־11 ובמאה ה­-12 במצרים ובשכנותיה, עד עדן, אכן היתה מקצוע שעסקו בו יהודים בדרגת מומחיות גבוהה. כבר תחת שלטון הפאטימים מתבלטות שתי משפחות יהודיות במצרים, ובמיוחד משפחת בנו סהל, בעיסוקן בסחר תכשיטים. במצרים במאה ה־ 11 הביא סחר התכשיטים לעוסקים בו רווחים נאים יותר מאשר אלה שהופקו מהלוואות בריבית, עיסוק המיוחס לרוב ליהודים, שכן בני המעמד הגבוה הרבו באותה עת לרכוש תכשיטים וחפצי־ערך. אף א׳ אשתור מציין כי במקורות מתקופות שונות יש ידיעות על יהודים במצרים וסוריה שהיו צורפים, ובלא ספק היו כאלה גם בימי הממלוכים. דוד הראובני שבא חמש שנים אחרי נפילת הממלוכים לבירת מצרים, מספר שהלך אל שכונת היהודים ועמד לפני פתחה של חנות שהיו בה צורפים יהודיים. מה גדול היה התפקיד של יהודי המזרח באמנות זו, על כך מעיד הכינוי שניתן לה בימי הביניים על ידי הנוצרים באירופה ׳מעשה היהודים׳.

גם בספרד המוסלמית שימשו היהודים כצורפים, כפי שכותב א׳ אשתור: ׳והנה בכל אותם ענפי כלכלה, שהיו מלפנים משגשגים באנדלוסיה ופרנסו רבים בכבוד היו היהודים רֹב מנין ובנין, הצורפים, יצרני הבדים היקרים (…) בחלקם הגדול יהודים היו.

בפרק הזמן שלאחר שלטון הממלוכים עד המאה ה־19 לא מצאתי נתונים ועובדות שיהיו משמעותיים לנושא דיוננו. בשנת 1884 שיגר מוריס כהן, מורה בבית־הספר של חברת כי״ח בבגדאד, דו״ח לועד ׳אגודת האחים בלונדון׳, ובו הוא כותב: ׳בידי היהודים נמצאת כל מלאכת הצורפות, כסף וזהב. לעומת זאת בידי המוסלמים נמצאות המלאכות (…) מספר היהודים העוסקים בצורפות 250 לעומת 40 סנדלרים, 10 חייטים, 40 בנקאים, 50 סוחרי משי׳.

על יהודי מצרים במאה ה־19 כותב י״מ לנדאו:

דבריו של ליין, ששהה במצרים בשנים 1853-1825 מתארים למעשה את מצב היהודים באופן נכון, רבים הם העניים המתפרנסים מן הציבור, ישנם בנקאים ומלווים בריבית, מהם חלפנים ומהם צורפי זהב או כסף. אף בימי השלטון הבריטי היו צורפי זהב וכסף יהודיים שסובבו בכפרים ומכרו את סחורתם.

את המצב בכורדיסתאן באותה תקופה מתאר א׳ בן־יעקב:

באמצע המאה ה־19 נמצאו בכורדיסתאן כמה משפחות יהודיות של רוכלים וצורפי כסף וזהב. הנוסע לאיירד ראה אותן נודדות מכפר לכפר וציין כי אלה אינן בלתי רצויות אפילו בבתי הכורדים הקנאים, כי הם עושים וגם משנים את תכשיטיהן של הנשים.

אף בארצות המגרב נתפרסמו היהודים כצורפים, וחוקרים רבים מציינים את חלקם הרב בצפון־אפריקה במאות.20-19

מן המקורות שלפנינו עולה איפוא, שהיהודים תפסו מקום בולט, ולפעמים אף מילאו תפקיד דומינאנטי בענף הצורפות בארצות המזרח, והיה להם חלק ניכר במגוון המלאכות הקשורות למתכות היקרות. עובדה זו מקבלת אישור אף מן המקורות הזרים. חלקם הניכר של היהודים במלאכת הצורפות ניתן להסבר הן במסורת יהודית רבת־שנים, שהביאה למומחיות והכניסה רווחים סבירים, והן בשל חוסר נטייתם של המוסלמים למלאכה זו.

למרות ריבויָם של הצורפים היהודים, הם לא הטביעו חותם יהודי על העדיים שיצרו. עובדה זו היא אחד ההיבטים התמוהים בסוגיית ׳מעמדה׳ של האמנות היהודית בארצות האסלאם מחד גיסא והתרומה היהודית לאמנות האסלאם מאידך גיסא. סוגיה זו בכללה סתומה יחסית, שלא כתחומי המדע והרפואה שהתרומה היהודית בהם היא ברורה וידועה. עובדה היא שחפץ אשר איננו נושא כתובת עברית או סמל יהודי מובהק כלשהו, אין אפשרות לזהותו כיהודי. ראוי לציין בהקשר זה, שגם את תפקידם של הארמנים או הקופטים בעבודות אומנות חילוניות שנעשו בארצות האסלאם קשה לזהות, אלא אם כן מצויה עליהן חתימת האומן, או כתובת שאינה בערבית או פסוק דתי המוכיח שהאומן אינו מוסלמי — אלה הן הדרכים העיקריות המסייעות לנו לדעת את זהות האומן, יוצרו של החפץ. אין בידינו אמצעים העשויים ללמדנו אם האומן היהודי בארצות האסלאם אכן חש את זהותו היהודית וחפץ להביעה, שכן עבודתו החילונית היא ככל עבודה מוסלמית אחרת: הוא לא השאיר כל חתימה ונשאר אנונימי לחלוטין.

סקירת התקופות השונות בארצות האסלאם, למן התחלת הכיבוש המוסלמי במאה ה־7 ועד המאה ה־18, תוך שימת־דגש על קבוצות תכשיטים כפי שהן באוספים של מוזיאונים שונים ובספרות העוסקת בנושא הצורפות, מלמדת כי לא ניתן לייחד אפילו קבוצה אחת ולהגדירה כ׳יהודית׳. אפשר להסיק מכך שתי מסקנות אלטרנאטיביות: (א) היו תכשיטים יהודיים מיוחדים, השונים מכל האחרים, אך הם לא נשתמרו עד המאה ה־18, אולי משום שהותכו כדי ליצור מהם תכשיטים אחרים, אופנתיים יותר. מסקנה זו אינה סבירה ביותר, שכן תכשיטים לא־יהודיים מתקופות קדומות כן נשתמרו. נראית לנו יותר המסקנה השנייה והיא: (ב) היהודי באשר הוא היה חלק מסביבתו, וגם אם חש את זהותו היהודית־דתית הרי שהתייחס לתכשיטים, במרבית המקרים, כאל חפצים בעלי צביון חילוני ולכן השתמש באותם תכשיטים שהשתמש בהם המוסלמי שבסביבתו. אף יש לזכור, שתכשיט אינו מונומנט טעון סמלים אלא חפץ, פריט של לבוש, שמתהדרים בו בהתאם לצו האופנה, שאף היא חולפת.

רחל חסון-בין התכשיט המוסלמי לתכשיט היהודי בארצות האסלאם –

פעמים 11 1982–עמ' 19-17

מאסף ספרותי לנשים ציוניות בסלוניקי-שמואל רפאל-פעמים 82 – חורף תש"ס-

מבעד למידע על מעמד האשה בארצות אירופה השונות מבצבצת הקריאה לשחרורן של הנשים ולחיזוק מעמדן בחברה היהודית. גם שני הנושאים האחרים המובאים בגיליון אינם מובאים במנותק מן הנושא המרכזי, וגם מבין שורותיהם עולה שאלת מעמדה של האשה. לדוגמה, במאמר על דמותה של העיתונאית היהודייה־הצרפתייה ז׳וליאנה בלון (Juliane Bloch), מוצגת בלוך כדוגמה וכמופת לדמות האשה היהודייה, החותרת ללא לאות להביא מרעיונותיה לידיעת הציבור, ואלה זוכים להתעניינות מרובה ולתגובות מעוררות עניין. מן המאמר על אודות בלוך עולה כי היא נהגה לפרסם מאמרים בעיתון שערך אביה, שמעון בלוך. בלוך היתה מורה בהכשרתה המקצועית, והתמסרה בעיקר לחינוך הבנות היהודיות; כבר בשנת 1859 החלה לפרסם מאמרים בשבח האמונה הדתית ובשבח אהבת ארץ האבות ארץ ישראל. בכל מאמריה העלתה על נס את דמותה של האשה היהודייה למן תקופת המקרא ועד ימיה שלה. לצד הפגנת האהבה שלה לרוח היהדות המסורתית ידעה ז׳וליאנה בלוך לחבור לאנשים הנכונים בטרקליני האירועים, באולמי הקונצרטים ובגלריות לאמנות. היא היתה בקיאה במוסיקה, בציור ובאמנות, הצטיינה בכושר רטורי מעולה, אבל מעל הכל הקדישה חיים שלמים לחינוך בנות יהודיות, ונהגה להורות שיעורים פרטיים בביתה שבשכונת פאסי(Passy) שבפאתי פאריס. ניתן לומר שז׳וליאנה בלוך נולדה להיות מורה.

המאמרים האינפורמטיביים של הגיליון אינם נושאים רק אופי חדשותי, והנעימה המרכזית של המאמרים היא נעימת תוכחה. ארבעת המאמרים הפותחים את החוברת עוסקים במצבם העגום של יהודי מזרח אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, וכדי לעורר את הזדהות הקוראים מטעים הכותב כי אל ליהודי העיר לחיות באשליה שהאירועים הללו הם רק מנת חלקם של יהודי מזרח אירופה. הוא מסיים את דבריו בקריאה נרגשת להמרצת המעשה הציוני – והנה תרגום חופשי של הדברים:

כל זה יכול להתרחש גם בקרב יהודי המזרח. אין לנו כל מוצא אחר. עלינו לקחת בידינו ומאוד ברצינות את גורלנו, מבלי לחכות הרבה מאחרים. יש לנו זכויות אנושיות ולאומיות. עלינו להציג רוח יהודית מהפכנית בקרב התנועה הציונית, כדי לכבוש את זכויותינו הלאומיות בארץ ישראל ואת זכויותינו האזרחיות־הלאומיות בגלות.

״איסטו סי פואידי אפליקאר אלום ג׳ידייוס די אוריינט, טאמביין… סיגון מוזוטרוס נון איי קי און סולו רימידייו. טומאר מויי סירייאמינטי מואיסטרו פרופייו דיסטינו אין מואיסטרום מאנוס, סין איספיראר מוג׳ו די לוס אוטרוס… טינימוס דיריטוס אומאנוס אי נאסייונאליס… איס מיניסטיר אינטרודואיזיר און איספיריטו ריב׳ולוסייונארייו ג׳ידייו אין לה אורגאניזאסייון צייוניסטה פור לה קונקואיסטה די מואיסטרום דיריטוס נאסייונאליס אין פאליסטינה אי מואיסטרוס דיריטוס סיב׳יקוס אי נאסייונאלים אין איל גלות״(מתוך ״מוס דיב׳ימוס סאלב׳אר מוזוטרוס מיזמוס״, כלומר ״אנו חייבים להציל את עצמנו״, עמי 10).

חטיבת המאמרים המרכזית, שעניינה מעמד האשה בעולם היהודי והרעיון הפמיניסטי, משובצת בין המאמרים על יהודי מזרח אירופה לבין מאמר הקורא לחידוש ולהידוק המסורות היהודיות. סדר זה של המאמרים נבע כמדומה מן הרצון להצניע את הרעיון הפמיניסטי לעמודים הפנימיים של החוברת, כדי שלא לעורר התנגדות כבר בפתח הגיליון. מלבד זאת, סדר המאמרים נועד כנראה להציג את האשה היהודייה בסלוניקי כשותפה לדאגה לשלומם של היהודים ברחבי העולם. דמות זו היתה מקנה לאשה היהודייה מעמד זהה לזה של הגבר היהודי(בעיקר המנהיג היהודי), שמתפקידו היה לגלות התעניינות במתרחש בעולם היהודי. גם הפתיחה של החוברת במאמר מאת ״אשר״ – לכאורה גבר – נועדה כנראה להפגין שעניינן של נשים במצבם של יהודי העולם זהה להתעניינותם של הגברים ולא נופל מהם. המסר היה שאגודת ״התחיה״ אינה רק אגודה לענייני נשים, כי אם אגודה ציונית. כן מסמל כתב העת ״התחיה״ תפנית חשובה בתפיסת האישה הסלוניקאית את עצמה.

התפנית באה לידי ביטוי באופי החדשני של המאמר ״לה מוז׳יר ג׳ודיאה אי איל פ׳ימיניזמו״(האשה היהודייה והפמיניזם). המאמר מפתיע בתכניו ובסגנונו, ודומה שאין שני לו בספרות הלאדינו מסלוניקי בתקופה ההיא. הכותבת עלומת־השם הציגה מאמר היסטורי־פרוגרמטי. מחד היא סקרה את מצבן של הנשים בעולם היהודי, ומאידך היא הטיפה להשרשת הרעיונות הפמיניסטיים בקרב נשות סלוניקי – רעיון חדש לחלוטין בעת ההיא.

תוספת למאמר א.פ:

נשים, חינוך ומסורת:

 עיון בחיבור 'לה מוז'יר ג'ודיאה אי איל פ'ימיניזמו'

כתב העת 'התחיה', סלוניקי, 1920

 

אנאבלה אספרנסה אברהמי

האוניברסיטה העברית בירושלים

 

כנס ביכורי מחקר, המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים, 15.3.2016.

 

ב-1920 יצא לאור הכרך השלישי לכתב-העת של אגודת הנשים 'התחיה' בסלוניקי. כרך זה ריכז לתוכו מאמרים על מצב היהודים בתפוצות השונות ועל הנשים היהודיות בפרט, ובתוכו חיבור על האישה היהודית והפמיניזם, 'לה מוז'יר ג'ודיאה אי איל פ'ימיניזמו'. החיבור סוקר את מצב הנשים במדינות שונות במערב ובמזרח אירופה, כמו גם בארצות-הברית, ולבסוף הוא פונה לעסוק במעמד האישה כפי שמשתקף מן המסורת היהודית.

החיבור עוסק בשלושה נושאים עיקריים: תפיסת הפמיניזם האישית של המחברת, אשר עולה בקנה אחד עם עמדות של כותבות יהודיות-ספרדיות אחרות מכתב העת ומחיבורם דומים; חשיבות חינוך הנשים והשלכותיו החיוביות; והיחס שבין מסורת לפמיניזם.

ניכר מטקסט זה ואחרים כי נשים כותבות שאבו כלים ומושגים דווקא מן המסורת היהודית, וזאת על-מנת להגדיר עצמן מחדש לעומת נשים במדינות אחרות באירופה המערבית ומחוצה לה.

חשוב לעיין בחיבור בהקשר האקדמי הרחב, של חקר חיבורי נשים בחברה היוונית-נוצרית ותורכית-מוסלמית מאותה התקופה. הקשר זה באפשרותו להציע מתודות מעניינות, ולחדש את אופן שאילת השאלות בנוגע לזהותן הפמיניסטית של הנשים היהודיות-ספרדיות. כמו כן, בכוחו להרחיב את שדה הראיה המחקרי בבואנו לזקק מתוך הטקסטים דבר מה בנוגע להגדרתן העצמית של נשים אלו.

עיון בחיבור זה עשוי לתרום להבנת חיי הנשים בסלוניקי בפרט ובמדינות היורשות של האימפריה העות'מנית בכלל, כמו גם להבנת תפיסתן של נשים יהודיות את עצמן, ועל הגדרתן העצמית. עד כאן

על פי המאמר, התנועה הפמיניסטית שואבת את כוחה מן המצב האומלל שבה היתה שרויה האשה בעולם שלפני מלחמת העולם הראשונה ושאחריה. בטרם פרצה המלחמה היה מצבה של האשה באירופה ובחלקים מסוימים של אמריקה אומלל מאוד – היא היתה מוגבלת בכל צעד ושעל, אסירה רוחנית ומורחקת מכל דעה או פרויקט. בשל כן החלה צומחת על אדמת אירופה התנועה הפמיניסטית. תנועה זו משתדלת לשבח את האשה מנקודת המבט האינטלקטואלית, להדגיש את עצמיותה, את יכולותיה כאדם חושב ועצמאי ואת הכישורים שיש ביכולתה למצות כדי לסייע לחברה שבתוכה היא חיה. על האשה להיות שוות זכויות לגבר, עליה לזכות בזכויות פוליטיות ובמילה אחת – עליה להיות עצמאית וחופשית.

כדי לחזק את עמדותיה באשר לסגולות התנועה הפמיניסטית, מתארת הכותבת את ההצלחות שגרפה התנועה בארצות כגון אנגליה, צרפת וסקנדינביה. באנגליה, למשל, ״איל פ׳ימיניזמו טופו און קאמפו די אקסייון מויי ב׳אסטו אי פרוגריסו ראפידאמינטי״ (הפמיניזם מצא כר נרחב לפעולה והתפתח במהירות). לראיה מביאה הכותבת את צמיחתן המהירה של אגודות ותנועות נשים ברחבי אנגליה, כגון תנועת הסופרז׳יסטיות – תנועה שזכתה לתגובות נזעמות מצד הציבור אבל נתייחדה בכוחה לפלס דרך חדשה. בנות הדור הצעיר צריכות להתחנך בהתאם לדגמים המקובלים באנגליה: להתרחק אט אט מבית הוריהן, לפתח ישות עצמאית, להתחשל ולהיות בעלות ״דם קר״, כדי שתוכלנה בעתיד לעמוד מול ים האתגרים המחכים להן.

מאסף ספרותי לנשים ציוניות בסלוניקי-שמואל רפאל-פעמים 82 – חורף תש"ס- עמ'90-88 

צורף יהודי ממארוקו- ידידה כ' סטילמן- פעמים 17 –תשמ"ד 1983

תולדותיו של צורף־אומן אחד במארוקו ובישראל

בעיר מולדתו סאטת שבמארוקו, כ־70 ק״מ דרומית לקאזאבלאנקה, היה י״ע ידוע כצורף־אומן (מעלם ציאג), התואר הרם ביותר שצורף היה יכול להגיע אליו. אל מקצועו הוא הגיע בדרך המסורתית, אחרי שקיבל חינוך יהודי מסורתי, נלקח לחנות המשפחתית במלאח ועבד שם לצידם של סבו, אביו, דודו ודודנו. סבו היה צורף נודד, ששמעו יצא למרחוק. הסב היה סובב בשווקים הכפריים, מוכר חפצי כסף ונחושת מוכנים, יוצר פריטים שהוזמנו בו במקום, מתקן אחרים וקונה חפצי כסף או חתיכות כסף מסוג נחות כדי להתיכם ולהשתמש בהם מאוחר יותר. הוא היה יוצא מסטאת רכוב על חמור, ובאמתחתו מזון כשר בכמות שהספיקה לשלושה ימים וכמה כלי־עבודה בסיסיים, שמאוחר יותר השתמש בהם הנכד י״ע ואף הביאם עימו ארצה. יתר כלי־המלאכה של הסב היו בבית־המלאכה שלו בסטאת. בדרכו ליווהו נער משרת מוסלמי ושוליה יהודי. הסב לימד את אומנותו לשני בניו, ולבסוף חדל מ׳נוודותו מרצון׳ כדי לעבוד אך ורק בבית־המלאכה שלו, שאותו הקים בעצמו.

אביו של י״ע היה אומן בזכות עצמו והביא לידי שלמות את טכניקות הקלואזונה והניילו, שפיארו את תכשיטי הכסף המשובחים ביותר, שנענדו באזורים הכפריים. אולם בשנות ה־40, בגבור תהליך העיור וההתמערבות במארוקו כתוצאה מהשלטון הצרפתי, התברר שפוחתת והולכת הדרישה לסוג זה של תכשיטים. על־כן לא התמחה י״ע בטכניקות אלו במיוחד. חפצים רבים עשויים כסף, שייצרו אומנים אלה היו אבזרים שימושיים, שהיו חלק ממערכת־הלבוש המסורתית(פריפות, למשל, שימשו בכפתורים והחזיקו את הבגדים העליונים, הבלתי־תפורים), ואף אבזרים אלה החלו להשתנות. נוכח מציאות זו החליט האב, שבנו י״ע ילמד צורפות זהב. אחרי שהאב לימד את י״ע את הטכניקות הבסיסיות של חרשות הנחושת וצורפות הכסף, שלח אותו להיות שוליה אצל צורף זהב אירופי מפורסם בקאזאבלאנקה, שעליו שמע מפי צורף־ עמית, שעבר מסטאת לעיר זו.

במשך 4 שנים עשה י״ע כשוליה בקאזאבלאנקה, וכאשר חזר לסטאת בשנת 1948, הושלם כבר המעבר מכסף לזהב בחלק ניכר מהאזורים הכפריים. במהרה יצאו לי״ע מוניטין כמעלם זריז ומוכשר, שלדבריו, היה מסוגל להתחיל יום עבודה בבוקר כשק״ג זהב לפניו ולסיים בערב עם מיגוון של תכשיטים או תשמישי־קדושה בעלי גימור מושלם (לדבריו, מילוי מיכסה זו הוא הבוחן לצורף זריז ומוכשר). כמות העבודה שביצע איפשרה לו להעסיק כמה שוליות. עבודתם כללה מלאכות פשוטות, כגון פיתול חוטי זהב וכסף הדרושים לעבודת פיליגראן ושיטוחם על־ידי מהלומות פטיש על גבי לוח־עץ. הם גם עשו את העבודה הפיסית הקשה, הכרוכה בייצור חוטים דקים של זהב וכסף על־ידי מתיחתם דרך נקב בגוש מתכת, הנקרא ׳מזארה׳(לוח משיכה), שהחזיקוה בכפות רגליהם. המתכת נמתחה דרך החורים באמצעות צבתות הנקראות ׳מבס דל־מזארה׳(צבתות משיכה). שוליה בשלב מתקדם יותר למד אצלו את אומנות החריתה, שנעשתה באמצעות איזמל עם ידית־עץ קטנה וקודקוד חד דמוי־מחט (למקלע).

שני מוטיבים בסיסיים היו בחריתת מתכת, ומהם ניתן היה להרכיב אין־ספור צירופים: מוטיב הענף והעלה(ערוק וו־אוּרקה) והשושנת(רוזה). את המוטיב הראשון היה אפשר לגוון על־ידי שינויים במספר הענפים לעומת מספר העלים ועל־ידי שוני הקשרים הגליים שביניהם (ראה תרשים 1). ערבסקות אלו, בעלות המוטיבים מעולם הצומח, היו יסודות מקובלים באמנות־הקישוט המוסלמית. את מקורותיהן יש לחפש בתקופה הטרום־אסלאמית, בפרוטוטיפים הלניסטיים ואיראניים. למוטיב היו שתי צורות בסיסיות: בראשונה — עלי הכותרת מקיפים במעגל את המרכז הפתוח (רוזה מתכולה), ואילו בשנייה — יוצאים עלי־הכותרת מנקודה מרכזית ללא מעגל פתוח (רוזה מפתוחה). השושנת ׳הפתוחה׳ היתה מקובלת כמשבצת לאבן־טובה (פאס). מוטיבים אחרים, שנעשה בהם שימוש בחריתה, כללו צורות גיאומטריות ישרות, שנועדו בעיקר לקישוט כלי־כסף שטוחים, כמו: צלחות, מגשים ודמויות של כעלי־ כנף, כמו ציפור ויונה, שנועדו בעיקר לטבעות, תליונים וסיכות.

בית־המלאכה של י״ע ייצר מיגוון של פריטים וחפצים, שאפשר למיינם לשלושה סוגים עיקריים: (א) תכשיטים אישיים (ב) תשמישי־קדושה וכלי פולחן(ג) אבזרים וכלי־נשק. כל אחד משלושת הסוגים הללו יידון בנפרד להלן.

צורף יהודי ממארוקו- ידידיה כ' סטילמן- פעמים 17 –תשמ"ד 1983 – עמ'104-102 

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר