מורשת יהדות מרוקו

מנהג שמעתי ממוהר״ר שלמה ששון ז״ל, ששמע מהחכם בהה״ר יצחק מימראן ז״ל, ששמע ממאריה דאתריו הרה״ג מו״ה אבנר ישראל הצרפתי זלה״ה, שמנהגינו פה מחז״ק פאס יע״א בשתיית החלב שוהים אחריו מלאכול בשר שש שעות כמו אכילת חמאה. וזה דעת מור״ם ביוד״ע סי׳ פס סעי׳ ב בשם המרדכי בשם מהר״ם, וב״י בא״ח, וכן הוא בזוהר. אבל שמעתי מפי מו״ה מאיר ישראל נ״י, שהוא שמש את הרה״ג מורינו כמוהר״ר חיים הכהן זצ״ל, שהמנהג שאחרי שתיית חלב אין שוהין, ואמ״ל שמשפחת אבן צור ביום שבועות אחר התפילה שותים חלב, לזכר הכתוב דבש וחלב תחת לשונך, ובצהרים סועדים במאכלי בשר. וזה דעת מרן מלכא ביוד״ע סי׳ פט סעי׳ ב.

            אתה תחזה ששתי אמרות טהורות של רבנים הנז׳ מכחישות זו את זו, שהאמת שאלו ואלו דברי אלקים חיים, שבודאי בימי מוהר״ר אי״ש זצ״ל נהגו להחמיר על עצמן, כמו שעד עתה הרבה מחמירין על עצמן לשהות שש שעות. או שאפשר שלא כל בני העיר היו מוסכמים בזה, יש שהיו מחמירין ויש להיפך. ובזה ראה להגאון שדה חמד, חלק יד, מערכת מי״ ם, כללים, סי׳ לח, משם הרב הפרדס, בס׳ אות היא לעולם, וז״ל: בעינינו ראינו ואבותינו ספרו לנו, שאין לך דור שאינו מתחדש בו חומרות מה; שלא היה לפנים בישראל.

         כמו אכילת בשר אחר גבינה סעודה אחת״ דמימי עולם ושנים קדמוניות כך נהגו, ועיני ראו בכל הסעודות של חתן וכלה וברית מלה, שם ישבו רבנים ועצומים רבני אלפין, והיו מביאין מאכלי חלב וגבינה ואח״כ בישרא שמינה. ובזמנינו זה נתבטל מנהג זה וכו' עיי״ש. עוד הביא הגאון שדי חמד, וז״ל: ומרן החבי״ף בס׳ משא חיים, דף זן ע׳ ד, אות זקן, כתב ג״כ ששנינו מנהג שהיה קבוע בעירו, וגם גדולים חקרי לב שלמים וכן רבים היו נוהגים אותו, היינו שבכל שבת קודש בסעודת הצהרים, היו אוכלים מאכלי חלב ודבש ומאכלי גבינה ואח״כ באותה סעודה עצמה היו אוכלים בשר.

         ונהגו כן ע״פ מה שכ׳ בס׳ חמדת ימים, בחלק שבת, ד׳ סט ע״ב, ואחר זמן ראו סתירה לדבריו ממה שכ׳ כמה רבנים בשם רבינו האר״י, שלא אכל בשר ביום שאכל גבינה. וגם חמ״י עצמו כ׳ כן במקום אחר, ולא ניחא להו לחלק בין שבת לחול וביטלו המנהג ההוא לגמרי. וכ׳ שם שהיו עוד איזה מנהגים אשר לא ישרו בעיני דורות הבאים ובטלום. ומול סוף הביא שכ״כ הרב הפרדס, בס׳ אות היא לעולם, שהבאתי למעלה, עכ״ל עיי״ש.

          ולפ״ז אפשר לומר דהמחמירין היו מתנהגים במעשיהם ע״פ האר״י ז״ל, לכן היו מחמירין לשהות אחרי מאכלי חלב ששה שעות. ובעיר צפרו נוהגים שלא לשהות כלום, שרוחצים פיהם ואוכלים בשר. והוא דעת מרן ביוד״ע סי׳ פט סע׳ ב, עיי״ש. ועיין בס׳ יפה ללב, ח״ג או״ח סי׳ תצד אות ז, מ״ש בזה. ואינה ד׳ לידי שמצאתי בס׳ טהרת הקודש, ח״ב בוידוי הנדפס שמה, באות אכלתי בשר וגבינה, ומנהג אנשי מעשה שלא לאכול אפי׳ אחר חלב בשר אלא מעת לעת. וכן אמרו בתלמוד בההוא חסידא. וכן יש לזה הכריח מדברי רשב״י פ׳ משפטים, בסוף הסדר במאמר הנה אנכי שולח מלאך וכו׳, יעויין שם ותראה כמה הרבה שלא יהיה הולך בדרך רשעים באכילה שלא ידעו במה יבשלו, עכ״ל.

        ואח״ז ראיתי לה׳ החבי״ף זצ״ל, בס׳ כף החיים, סי׳ כד, אות כה, וז״ל: והחרדים אל דבר ה׳ אינם אוכלים ביום אחד גבינה ובשר, ולפחות יזהר להמתין מגבינה לבשר כשיעור מבשר לגבינה שהוא ששה שעות, ולפחות יזהר בסעודה אחת שלא יאכל גבינה ואחריו בשר ואפי׳ שיעשה הדחה ורחיצה היטב. ושלי״ת בעירנו אזמיר יע״א, נתייסד המנהג בזמנינו דבשום משתה ושמחה בין סעודת מצוה בין סעודת רשות, אינם משימין חלב וגבינה קודם הבשר ואכשור דרי. ופוק חזי מ״ש מחמד עינינו חסין קדוש מר שארינו מורינו ה׳ הפרדס זצ״ל, בס׳ אות היא לעולם, מערכת ה, דף קיז ע״ב יעו״ש. ועי׳ בס׳ ח״י ובמת״ל, דף כג ע״א, ובס׳ עבודה. ומו״ד דף קג ע״ג, בעונש האוכל בשעתא חדא.

        ועיין בסולת בלולה, ובס׳ בן יוחאי, דף לקט ע״ב עכ״ל. ובאות כו, כתב וז״ל: תא חזי לה״ה מופת דורינו בס׳ ככר לאדן, סי׳ ח דף זקן ע״ד, דהביא מנהגו הטוב של האר״י הקדוש דביום שהיה אוכל גבינה לא היה אוכל בשר, וכן להפך. אר בתבשיל לא היה מחמיר. ועיין בס׳ בית מנוחה, דף כה ודף בו, ובס׳ עבודה ומורה דרך, הביא דמנהג רבינו האר״י היה אפילו מתחילת הלילה עד לסוף אותו היום, יע״ש. ובס׳ נוהג כצאן יוסף, הנד״מ ד׳ כט ע״א וע״ב, האריך בזה ככל הצורך, עכ״ל. ובס׳ זכרון שהביא משם הפר״ח דראוי להחמיר כדברי הזוהר שלא לאכול בשר אחר גבינה בשעה אחת או בסעודה אחת, וגבינה אחר בשר נוהגים להמתין ששה שעות, עכ״ל בדף ו. והגאון חיד״א זצ״ל בליקוטים שבס׳ ככר לאבן סי׳ ח, עמד על דברי האר״ י ז״ל, במקומות שנזכר ענין זה, עיי״ש וינעם לך.

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז-עמ' מב-מד

פרק יא

היהודים בארצות האסלאם

א• המצב המדיני והחוקי

בבואנו לסקור — ולו בקווים כלליים ביותר — את תולדות היהודים בארצות הח׳ליפות באסיה ובאפריקה, מן הראוי שתהיה לנגד עינינו שורה של עובדות שאירעו בתקופה הארוכה, שקדמה להם בהיסטוריה היהודית שבכל איזור. זו השפיעה השפעה רבה על התפתחות היחסים המדיניים־חברתיים בין הכובשים הערביים ויורשיהם בשלטון ובין האוכלוסיה היהודית. השתלשלויות רבות ושינויי־גישה הן לחיוב והן לשלילה מוסברים רק על רקע היחסים שהיו קיימים בעבר הטרום־אסלאמי בחצי־האי ערב ובימי השלטון הביזנטי והפרסי בשטחים שנכבשו על־ידי הערבים.

היהודים בדרום ערב

מסורות היסטוריות מהימנות, שיש להן סמוכין בכתובות קדומות, מעידות כי מאות שנים לפני הופעת האסלאם היו יהודים מצויים בדרום ערב ובצפונה. המסורות נעשות ברורות ומדויקות יותר במידה שאנו מגיעים למאה הרביעית והחמישית. הידיעות שאפשר להסיק מכתובות הקדשה דרום־ערביות, שבהן נזכרים מלכי חמיר, מכתובות בית־שערים שליד חיפה, מסיפורי הסופרים של הכנסיה הנוצרית ומן המסורות שנשתמרו בספרות הצפון־ערבית, משתלבים לתמונה מעניינת: בצדן של עדות יהודיות המנסות לעצור בעד התפשטותה של הנצרות, מוצאים אנו מתייהדים בקרב השבטים הדרום־ערביים ואף בין המלכים השולטים עליהם. לשונן וניסוחן של הכתובות ה״מונותאיסטיות״ ברורים ואין בהן רמז לאמונה בישו ולשילוש הנוצרי (בניגוד בולט לכתובות מאוחרות אחדות שהוצבו לאחר שכבשו החבשים־הנוצרים את חמיר־תימן במאה השישית). כמעט כל החוקרים מאוחדים בדעה, כי הכתובות ה״מונותאיסטיות״ נחרתו על־ידי יהודים, מתגיירים או מתייהדים. שתי כתובות, שנתגלו לפני זמן לא רב ושהציבן מצביאו של המלך יוסף אַסאר (הוא יוסף ד׳וּ נוָאס במקורות הנוצריים והערביים) בימי המלחמה נגד הפולשים החבשים ועוזריהם הנוצרים המתמרדים בנג׳ראן (518—525), משלימות ומאשרות את התיאורים שהיו ידועים מאז.

המלך ד'וּ נואַס

בשנת 518 עלה לשלטון בביזנץ הקיסר יוסטין, חייל מנוסה. את המנהיגות המדינית והצבאית מסר בידי בן אחיו יוסטיניאן, שירש את כסא הקיסרים לאחר מות דודו (527—565). יוסטיניאן התחיל מיד לנהל מדיניות תקיפה נגד פרס, ומשך לצדו את חבש, שזכתה לנצחונות בחמיר. אז עלה בתימן־חמיר על כסא ה ״תבע״ המלך יוסף ד׳ ו נואם היהודי, מדינאי ומצביא בעל שיעור קומה, שהבין את הסכנה הצפויה לארצו והתחיל מגייס כוחות בפגים ובעלי־ברית בחוץ, כדי לעמוד נגד רצון השתלטותן של חבש וביזנץ. המלחמה שפרצה על רקע זה בין המלך היהודי ובין הנגוס של חבש תוארה כמעט בכל המקורות העומדים לרשותנו: מקורות נוצריים, בלשונות הסורית, היוונית והחבשית, שנכתבו על־ידי אנשי הכמורה הנוצרית של כל הפלגים והכיתות (אורתודוכסיים, מונופיסיטיים ונסטוריאניים), מקורות חילוניים ומקורות ערביים־מוסלמים.

במקורות אלה נזכרים הקשרים שהיו קיימים בין הרבנים ובמיוחד בין אלה שישבו בטבריה ובין ד׳ו נואם, ועל פעילותם במלחמותיו. דרך משל מסיים שמעון מבית אַרשַם, ששימש באותם הימים בישוף באלחירה, את אגרתו בפיסקה: ״היהודים הללו שישנם בטבריה שולחים כהנים מהם כל שנה ושנה ובכל זמן וזמן, ומעוררים מהומות עם הנוצרים החמירים. ואם נוצרים (באמת) הם האפיסקופים (ראשי הכמורה) ורוצים שתתקיים הנצרות ואינם שותפיהם של היהודים, יבקשו־נא מאת המלך וגדוליו, שיאסרו את ראשי הנהנים בטבריה ובשאר הערים ויושיבו אותם בבית־האסורים. אין אנו אומרים לכם שתהא רעה תחת רעה, אלא שיהיו בני ערובה, שלא ישלחו(ראשי היהודים) מכתבים לאנשים ידועים אל מלך תמיר, הוא שעשה את כל הרעות לנוצרים בחמיר, אשר כתבנו עליהן למעלה. וגם יאמרו להם שאם לא יעשו זאת (כלומר, לא יחדלו מלהסית את התמירים), יישרפו בתי־הכנסת שלהם ויגורשו מ(מקומות שלטון) הצלוב, וישתלטו עליהם הנוצרים. וכשישמע המלך החמירי זאת, (אולי) יחוס על היהודים חבריו ויחדל מלרדוף את הנוצרים״ (מתוך אגרתו של שמעון, שהוציא לאור החוקר האיטלקי I GUIDI.

יוסף ד׳ו נואס גייס את השבטים הדרום־ערביים, כדי להדוף את ההתקפה החבשית. את פרטי מסעו קוראים אנו בכתובת הראשונה שהציב שַרַח אִיל, מפקד החמירים. המלך היהודי הצליח להכות את גייסות החבשים ולהכריחם לסגת אל החוף — ומכאן לחזור אל חבש. הצבא החמירי כבש מחדש את כל המקומות שתפסו החבשים וערך טבח באוכלוסיה הנוצרית, שהגישה עזרה לפולשים. בכתובת השניה מספר המצביא החמירי על מסעו אל נג׳ראן, עיר בצפון הארץ, שהיתה מיושבת רק על־ידי נוצרים. תושבי העיר הפרו את פקודות המלך היהודי ושיתפו פעולה עם החבשים הפולשים. לכן נתן ד׳ו נואס אחרי הנצחון על החבשים פקודה לשרח איל לצאת נגד נג׳ראן. באותה כתובת, שכוונתה גם תעמולתית, מתאר המצביא החמירי גם את פרטי הנצחון על החבשים, ומספר על הרם הכנסיות ועל אבידותיהם הכבדות של החבשים .

המשך הפעולות נגד תושבי נג׳ראן ידוע ממקורות נוצריים. נקמתו של יוסף, שלא חמל על אנשי העיר ולא סלח להם את בגידתם, עוררה את זעמם של הביזנטים, שעזרו לחבשים לפלוש שנית אל חמיר. המלך יוסף הועמד מול שתי חזיתות: התקפת החבשים מבחוץ ובגידתם של ראשי שבטים אחדים מבפנים. ההיסטוריונים בני־זמננו מאוחדים בדעה, כי יוסף הוכיח עצמו כאדם בעל מרץ, תבונה ועוז־רוח. אולם הוא לא יכול לעמוד נגד הבגידה. כוחותיו לא הספיקו להדיפת התקפות האויב, שבאו בשלושה טורים. הוא נפל בקרב יחד עם ראשי השבטים שנשארו נאמנים לו. לפי האגדה הערבית קפץ יוסף עם סוסו אל הים וטבע. עם מותו הטראגי של יוסף נסתיימו הקרבות והתחיל טבח המוני של האוכלוסיה האזרחית. הנגוס של חבש ערך מסע־עונשין בתימן, שנמשך שבעה חודשים ושבו נרדפו על צוואר מתנגדיהם של החבשים וכל אלה שביקשו לשמור על עצמאותה של ממלכת חמיר.

תקופת שלטונם של החבשים בתימן, כשבראשם המלך או המשנה־למלך, נמשכה כארבעים וחמש שנה. אז הצליחו הפרסים להטיל את מרותם על הארץ, והם שלטו בה כמעט עד זמנו של מוחמד.

יוסף היה המלך היהודי האחרון בחמיר. אך העדות היהודיות המשיכו להתקיים בארץ גם בימי הרדיפות ובימי האסלאם, כשהנוצרים היגרו ממנה או התאסלמו. אמנם ההיסטוריוגראפים הערביים מוסרים, כי גם המתייהדים הרבים בין שבטי הבדווים קיבלו את האסלאם, ומסתבר כי באמצעותם חדרו לתוך האסלאם אמונות יהודיות ואגדות המקרא. יש להניח, כמובן, כי גם יהודים מזרע אברהם התאסלמו, אך רוב היהודים בתימן החזיקו ביהדותם ונשארו בה עד ימי העלייה ההמונית עם קום מדינת ישראל.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם –עמ'265-262