ארכיון יומי: 8 בינואר 2019


שערי ספרו – סיפורים מהעיר ספרו– שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988

תעורר עמי שמעון מהרהוריו כשהפסוק מתנגן בפיו: ״בנפול עלי מֵרֵעים לאכול את בשרי המה כשלו ונפלו…״ השמש היכתה על ראשו ורקותיו להטו מרוב הרהורים. הסוסה ירדה במדרון חד כדי לחצות את הנהר הגדול  הוא וואד־סבו המפורסם בדגיו ובמספר הקורבנות שטיבע וגרף בזרמו האדיר וכמה יתומים ואלמנות מקללים אותו על מה שעולל להם. עמי שמעון נטלטל טלטלה קשה עד שמט לנפול קדימה בהתעוררו מנמנומו וכאן נפסקו הרהוריו. מֵימי וואד־סכו זרמו בנחת ורשרושם נעם לאוזנו. הפעם היו המים נוחים ובנקל הנהיג בהם את הבהמות שהלכו בניחותא צעד אחר צעד. הוא ראה ברברים שישבו לנוח בגדה שממול ומלמל לעצמו ״לא אירא מרבבות עם אשר סביב שתו עלי…״ לאחר ברכות שלום כמקובל, שאלוהו הברברים:

  • כיף לעודא (איך הסוסה) יא עמי שמעון?
  • אלחמדו לילאה (השבח לאל) הייא מן כימת(היא מאחוזת) שיך מוחמר ענה.

זו הייתה תעודת יוחסין מכובדת. נדו הברברים בראשם לאות הסכמה בנענוע רב משמעות ובחיוך ערמומי כאומרים: מזלך הוא שהיא מכימת שיך מוחמר, בלעדיה היית מזמן שובק חיים, כופר שכמוך! התרחץ עמי שמעון במי הנהר הצוננים, נתן לבהמות הצמאות לנוח ולשתות וישב נשען בגבו על גזע עץ בא בשנים. מדייגים שעסקו במלאכתם, קנה דג סאבל שהיה מפורסם בטעמו ומבוקש מאוד בשוק בעונה זו. צלה את הדג על גחלים בהם השתמשו הברברים שישבו בקרבתו ואלה כיבדו אותו בכוס תה חזק מלא נענע ריחני ומתוק מאוד והוא העניק להם מדגו. שליטתו בסלחא, שפתם, אפשרה לו להיכנס איתם בשיחה מנומסת, כמקובל כשיושבים בצוותא. לאחר כשעה, אסף את בהמותיו, רכב על סוסתו, נפרד מהברברים בברכה ושם לדרך פעמיו. עמי שמעון נכנס לסבכי יער מוקף עצים ופילס דרכו בין גזעיהם. רק חצי הדרך מאחוריו והיום בעיצומו. מחבל בני־וואראיין שירך דרכו לחבל בני־סדן. שוב שקע בהרהוריו, אשר הקיפוהו ולטפוהו ברוך כאם וכרעיה אהובה. רק הרהוריו ואהבתו לטבע הם שנשארו לו בתוך עולם שהתנכר לרעיונותיו ולדאגותיו הרבות לגורלו ולגורל עמו הגולה. נסיונו בחיים והסכנות בהן עמד חישלו אותו והפכוהו לגבר שזוף בעל הוד ובעל אישיות חזקה. שֶרוֹך ומשטמה משמשים בו כאחד ודוק של עצב שוכן באישוניו ובמבטו הכמה. בעברו על פני אחד מחבריו במללאח ספרו הרגיש הלה מבטו הנוקב שנח עליו ולא החרה מבטו נכחו, אלא השפיל עיניו וסר הצידה. הם ראו נכוחה לא פעם את עזרתו. הרגישו אותה כשהיה מתלווה אליהם בדרכים וציפו לה בשעת התקפה והוא לא הכזיב. הציל אחדים מהם לא פעם ושֵם יצא לו בין שודדים וכפריים כגיבור נמרץ, שטוב להתרחק ממטחווי רובהו הקולע ואינו מחטיא. אלא שהוא היה היחיד שהעז לשאת נשק בגלוי, היתר הסתירוהו או שלא נשאוהו כלל ונזקקו כל פעם למלווה ברברי בחסד ובשכר מאחד השבטים שעברו באזורו. והוא בגאון עבר בלי פחד ורעדה והברברים אמרו:

  • וולאהי(באלוהים) זה לא יהודי, ובמשך הזמן חשבוהו כאחד מהם ונהגו בו כנכבד וכבעל בעמיו. אמו ישבה ובכתה בלי הרף על גורלה המר. למה בן זה שונה מכל יתר ילדי? דמעות סבל וצער ירדו מעיניה כל פעם שיצא ולא נרגעה עד שחזר בריא ושלם ועור פניו מקרין מזוהר השמש שהטביעה עליו חותם חומה. כל עוד היו בלא ילדים, גרה פריחה בבית אמו כשיצא למסעיו, אבל לאחר שנולד ילדם הבכור, יהודה על שם אביו, נשארה בדירתה והייתה נוהגת לבלות שעות מספר בבית אמו כל יום או שהלכה לבקר את אמה. לאחר שנתיים נולד להם בן שני, שלמה, על שם סבו. עכשיו הייתה עסוקה יתר על המידה בטיפול בבניה שלה. גם היא דאגה מאוד לבעלה כל פעם שיצא למסעיו אבל מה היא כי תלין על גורלה ? וכי היא יחידה במצב זה ? כל נשי ספרו למדו לשאת בגאון את גורלן וכבשו את כאבן בלבן פנימה כיאה לבנות ישראל צנועות.
  • שֶמַע מעלליו של עמי שמעון הגיע עדי אוזני שיך מוהמד וכשבאו אנשיו להתלונן על שהוא עומד לשטן בינם ובין רפאגא שרובהו מגן עליה, היה מחייך לעצמו ונהנה מבן חסותו הגיבור. הוא הבטיח לאמו שלו, ללה עיסה, שיפקח עינו עליו ולא יבייש ידידות שנכרתה מזה דורות בין משפחתו הוא ומשפחת עמי שמעון. בין כך ובין כך, עברו שנים ובאו שנים, הצרפתים הולכים ומשתלטים על המדינה, המלחמה בין בני משפחת המלוכה מלווה בהתקוממות שבטי הברברים ושיך מוחמד היה אובד עצות, לכן עשה מאמצים לקרב את עמי שמעון ולשאול בעצתו. כי כגודל גבורתו של עמי שמעון, כן גודל חכמתו והשיך היה זקוק לאיש מבין ונאמן אשר בפניו יוכל לגלות מסתרי לבו. הוא ידע כי מעמי שמעון, לא נשקפת לו כל סכנה כמו מיֶתר עמיתיו סביבו. אבל המאורעות במדינה העסיקו כל אחד בבעיותיו שלו ושיך מוחמד עצמו היה נבוך ממאורעות הימים. באחד הלילות, נלווה עמי שמעון לשיירה שנהגה לנדוד בלילות אפלים כדי להתחמק מעיניהם האורבות של השודדים שהלכו ונתרבו בדרכים בגלל המלחמות במדינה.הם נשאו איתם כסף פדיון סחורתם, הקרן והרווח ובלבם חרדה: האם יזכו להגיע בשלום לחיק משפחותיהם לכבוד החג. לאחר שעברו את וואד־סבו האדיר בשלום ועלו לגדה השנייה, החלה סוסתו המנוסה של עמי שמעון לרחרח באוויר ולצהול. נפעם, עצר עמי שמעון את הסוסה והתחיל לתור בעיניו בחושך בחשד רב, למרות שעיניו מנוסות בחשכה, לא ראה כלום. אבל כשהתרחקו קמעא מהנהר, נפתחה עליהם אש, ״כי הנה הרשעים ידרכון קשת… לירות במו אופל לישרי לב״ מלמל. היריות שנִתְכו עליהם באו מכל הצדדים ונראה היה לפי כל הסימנים שמארב מחושב ומתוכנן הוא זה. לכן גדולה הסכנה ומעטים הסיכויים לצאת בשלום. רובהו של עמי שמעון המטיר את קליעיו וקולו, עם קולם של כמה רובים שהיהודים הוציאו מתחת לגלימותיהם, נשמעו כמיותמים וכבוכים על גורלם. שמעון עודד אותם ורץ מאחד לשני ומלמל לעצמו, ״ יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ וְעַל קָדְקֳדוֹ חֲמָסוֹ יֵרֵד.  ״. הוא לא איבד את עשתונותיו. אנחנו בשם ה׳ אלוהינו נלך! אל תפחדו ואל תיראו! צעק לחבריו. המהומה הייתה רבה בקרב אנשי השיירה וכל אחד שנפגע נפל בצעקת אימים מעל סוסו. הפצועים קראו לעזרה וחרדו להתעללות בהם, ומצעקותיהם נתקפו הנשארים צמרמורת שעשתה את בשרם חדודין חדודין והתחילו גם הם לצעוק. הסתכל עמי שמעון בבהלה, איך אחד אחר השני הם נופלים, הרים כפיו בייאוש לשמים ואמר: ״נפשי נבהלה מאוד… חלצה נפשי… הושיענו למען חסדך… בשאול מי יודה לך… הלא תחוס תרחם! רבונו של עולם! ראה איך בניך נופלים ותינוקות להם בביתם. ה׳ הושיענו נא מיד הפלשתים מבקשי נפשנו! אנא ה׳ מלטה נפשנו מפח יוקשים זה… אוי!״ נפלטה צעקה מפיו, כי פתאום הרגיש כי נתך חם עבר בבשרו שלו וידע שנפגע. הוא הכיר הרגשה זו. ״אוי! רבונו של עולם…״ אמר בייאוש ובאזלת יד. אולם הוא, המנוסה במלחמות, לא איבד את עשתונותיו למרות הסחרחורת הקלה שאפפה אותו, שהשתפכה עליו והדם החם שטפטף מבין צלעותיו, והוא עמד בקרב והגן על חבריו ככל יכולתו ויחד עם הפצועים פרצו את טבעת המוות שאיימה עליהם לכלותם. עם עלות השחר הגיעו לספרו הרדומה והדמומה ובשארית כוחותיהם דפקו על שעריד הנעולים, רק אז ידעו שניצלו. ״אודה ה׳ כצדקו ואזמרה שם ה׳ עליון״ אמו עמי שמעון לעצמו.
  • כשעברה הידיעה על ההתקפה, התעוררו נשי ספרו בצווחות ובקינות וכל אחת שאלה את הפצועים ההמומים לגורל בעלה שלה, אחיה או בנה. מחזה מבעית ומרעיד לבבות היה זה ואף קשוחי הלב המנוסים בתעלולי החיים ובמכאובי הגורל, לא עמדו בפני דמעות שחנקו את גרונם ופרצו בשטף בכי של חוסר אונים. שחר קודר עלה באותו יום על יהודי ספרו ואבל כבד עטף אותם באדרתו השחורה והעכיר עליהם את שמחת חג הפסח. צעירי העיר נדרכים ונכונים, יצאו להביא את שרידי הגופות שלא זכו לקריאת ״שמע״ לקבר ישראל. הם חזרו על המעשה של קודמיהם. שילמו דמים ובממון רב עלה בידם הדבר עד שכל אחד מההרוגים נקבר כדת משה וישראל. עמי שמעון שכב פצוע אנוש ואנשי העיר, ראו בו ובשארית הפליטה, נחמה לאסונם הגדול. שמע גבורתו היה בפי כל. הרב וטובי העיר וכן חבריו לשעבר באו לבקרו ועודדו את רוחו. אשתו פריחה, הסתובבה בין הקרואים הרביב בהתאפקות של גבורת נפש ממש. טיפלה בבעלה במסירות וכיבדה אה האורחים בכל מיני מאפה ומיני מרקחת מעשי ידיה, שלמדה מאמר ומחמותה. כולם שיבחו את מעלותיה וזקפו את זה לייחוסה המעולה מצד אמה ומצד אביה כאחד. היא התהלכה על בהונות רגליה ממש בשקט ובחן. הבית המה כל הזמן מבקרים. רבים מהקהל זכרו את דאגתו של עמי שמעון ונזכרו במסירותו לעמוד לימין קרוביהם הפצועים שניצלו בזכותו והם עכשיו באו לבקרו ולפייסו. עמתי (דודתי) חנה, אמו, גם היא עזרה ליד פריחה בטיפול באורחים הרבים. נעם ללבה מראה שכנותיה וחברותיה שבאו לנחמה ולעודדה.

שערי ספרו – סיפורים מהעיר ספרו– שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988 – 37-33 

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון- תשע"ב-2012

אנשים רבים שואלים אותי איך למדתי לקרוא ולכתוב. אני חושב וחושב ועונה להם שבאמת אני לא זוכר! ״מה פירוש לא זוכר?״, שואלים בתמיהה. וכי שואלים דג איך הוא למד לשחות? ללמוד לקרוא – ינקנו עם חלב אמנו! הביטו – אני אומר – במללאח של ספרו, הילדים כבר בגיל שנתיים או שלוש הולכים ל״סלא״, שפירושו בערבית בית כנסת. זה היה מעין גן ילדים, אלא שפה ישבנו באולם גדול שהיה באמת בית כנסת. היינו אולי כעשרים ילדים, יושבים על ספסלים לאורך הקירות והרבי – המורה – היה קורא לנו לפי תור ומראה לנו בספר שלפניו אותיות. הוא אמר את שם האות ואנחנו חזרנו על כך. ככה למדנו לזהות אותיות בזיכרוננו. כשלא קרא לנו פשוט שיחקנו בינינו. האם היו מריבות בינינו? ודאי! הראיתם קבוצת ילדים בגילאים מעורבים שלא רבים ? גם צועקים ומלכלכים. אמו של המלכלך הייתה באה ומנקה. ביום שישי היו מנקים את רצפות בית הכנסת לכבוד שבת. במשך הזמן עברנו לצירופי אותיות עם תנועות וחזרנו על זה. כמו דלת, קמץ, דָ וכו'. אחר כך למדנו צירופי אותיות למילים ולמשפטים שלמים. בשלב הבא חזרנו על כל מילה בתורה עם התרגום שלה בערבית. כל יום שישי אמא הייתה נותנת לי מטבעות כסף לשלם לרבי. כך, לכל רבי הייתה קבוצת ילדים שלו שלימד בבית כנסת שונה. הורי הילדים שילמו לו וזו הייתה פרנסתו. הוא היה טוב אלינו. אם לא היה טוב, ההורים שלחו את בניהם לרבי אחר. לפעמים היו באים לבקר אותנו אנשים זרים, אשר היו לבושים יפה ממש כמו הצרפתים. אנחנו, לעומת זאת, היינו לבושים בבגדים מקומיים ומסורתיים. ״תסאמיר״ הייתה חולצה ארוכה, ו״זללאביא״ הייתה גלימה שלבשנו כמעיל עליון בעיקר בחורף. את הגברים האלה ליוו נשים יפות מאוד, כמו בובות, עם צבעים יפים על הפנים. הם היו מחלקים לנו ממתקים, סוכריות ועוגיות, ואנחנו אכלנו בטעם ובהנאה רבה. הם ביקרו זמן מה והלכו. היו להם גם מצלמות ביד והם צילמו אותנו. לאחר כל זה הם הלכו כלעומת שבאו והיו מחייכים אלינו חיוך נעים. יותר מאוחר נודע לנו שאלה היו יהודים מאמריקה העשירה.

לפעמים היו חיילים מלגיון הזרים הצרפתי מעמידים אותנו בשורה לפני חנויות של גלידה במללאח והיו קונים לכל ילד גלידה. הם דיברו שפה זרה, אך לפרקים שמענו מילים בעברית. כשגדלתי והייתי בארץ ישראל הבנתי שזו הייתה יידיש והחיילים היו יהודים. אספר על מנהג מיוחד שנועד רק בשבילנו הקטנים, וקראנו לו ״כאלוטה״, שפירושו ״ערבוב״. מה ערבבנו? אספר לכם. בכל שבת אחר הצהריים, כשהגדולים הלכו לתפילת מנחה ולסעודה שלישית, אנחנו הקטנים חגגנו סעודה שלישית משלנו כיד המלך. בכל פעם התאספנו בבית של אחד הילדים. בדרך כלל היה זה בית של ילד שהוריו היו אמידים. בהמשך אסביר מדוע. אבל גם בבתים אחרים, כך שכל הילדים היו שמחים. היינו עוד דרדקים בני חמש – שש וכל אחד רצה שיעשו כאלוטה בבית שלו. אנחנו הקטנים לא ידענו מה זה אמיד או עני, היינו עניים אבל היינו עשירים. הכיצד זה ייתכן שהיינו עניים ובו בזמן עשירים? אגיד לכם. כמאמר הפתגם ״איזהו עשיר? השמח בחלקו״, ואנחנו היינו שמחים בחלקנו עד שלא ידענו שהיינו עניים. אכן – יכולים להיות עניים אם מרגישים עניים, אבל אנחנו לא הרגשנו כך. עובדה שאפילו תרמנו לעניים. איך אני יודע? בכל יום שישי אחר הצהריים עבר ברחובות גבר גדול וחזק וקרא לגברות בשמן לתרום כדרכן, דברי אוכל ובעיקר כיכרות לחם שנאפו בבוקר וזה עתה שבו מהתנור הציבורי. אמא הייתה שמה בצד שני כיכרות לחם שנתנה לאיש ששם אותם בשק גדול אשר נשא על גבו והיה תלוי לו על שכמו. היא נתנה גם מטבע כסף שחילקו לנצרכים ושמה מטבע בכל אחת משתי הקופות שהיו תלויות על הקיר בחדר שלנו. אחת על שם רבי מאיר בעל הנס ואחת על שם רבי שמעון בר יוחאי. כמה שמחתי כשאמא נתנה לי להכניס את המטבעות לקופות! מדי פעם באו אנשי החברה ורוקנו את הקופות. את הכסף הועידו לישיבות בארץ ישראל. ובכן, מי פה עני? מאז למדתי להיות שמח בחלקי, גם כשהייתי חולה. לא נתקפתי בייאוש או בדיכאון אף פעם. דיה לצרה בשעתה. דאגה, כן! למה להוסיף הרגשה רעה על מצב רע? היינו אומרים: גם זו לטובה. בעוונותינו הרבים למדנו שצריך לברך על הרעה כמו שמברכים על הטובה, לכן לא ידענו מי עני ומי אמיד. ואולם, ההורים ידעו מי אמיד ולכן האימהות קבעו ביניהן בכל פעם איפה ניפגש. היודעים אתם מי נחשב אמיד בספרו? זה שלחמו היה מצוי בשפע ולא ידע מחסור. אז מה עושים ? בשעה היעודה כל ילד בא לבד או בחברת אמו ובידו סלסלה ובתוכה תבשיל, עוגיות, פירות, מיני מתיקה או מכל הבא ליד. שמים את כל הטוב הזה בצד ויושבים בעיגול על כריות. כל ילד שהביא דבר מה הרגיש חשוב, שתרומתו מועילה. ככה הרגשנו כולנו חשובים זה בעיני זה, מה שתרם להרגשה הטובה של כולנו. האמא המארחת, יחד עם אימהות אחרות, שמו את כל השפע הזה באמצע. מכאן המילה ״כאלוטה״, כי הכל כמו מתערבב ולא יודעים מי הביא מה. זה היה דבר נפלא! אנחנו הילדים נהנינו מאוד והיינו מחכים בחוסר סבלנות לשבת שתבוא, והתרגשותנו לקראת המפגש הזה הייתה תמיד גדולה. מדוע? כי ידענו שמחכים לנו מעדני מלך בשפע כזה שלא ראינו בכל שאר ימות השבוע. ההורים האמידים, כמובן מאליו, תרמו את חלק הארי של הסעודה המיוחדת הזו ועשו זאת בצנעה ובנדיבות לב שאין כדוגמתה. לרוב היה זה בבית של קרובי משפחה. אני זוכר לטובה מנהג זה שנעשה פעמים רבות בביתו של דודי אליהו ואשתו רבקה. אנשים חמים ואוהבים, שאצלם הרגשתי תמיד בטוב. עם מימון, בן דודי שהיה בן גילי, הייתי משחק תמיד. היינו שובבים גדולים. אף אחד מהילדים לא הרגיש נחות. תמיד שררה אווירה של אחווה וקרבה שבלב. אנחנו הקטנים, באמת לא ידענו מה אמא נתנה לנו להביא ולא שאלנו. שמנו בצד את מה שהבאנו עד שהאמא המארחת התחילה להגיש לנו.

בכל פעם התפעלנו מהמעדן שהוגש לנו ואכלנו בהנאה כבני תרבות ונהנינו מאוד. צחוק ותרועות שמחה והתפעלות הדהדו בחדר. האימהות שמרו עלינו ונהנו משמחתנו. אחרי האוכל שיחקנו בינינו. אני לא זוכר שמישהו אי פעם העכיר את האווירה. תמיד היה נעים ושמח. הידידות שלנו כידידים וכקרובי משפחה הייתה חזקה וההרגשה שבזכות כל אחד אנו נהנים מהמעדנים האלו חיזקה בנו את הרגשת האחדות והכרת הטובה אחד כלפי השני. רצינו בכל מאודנו שגם השבת הבאה תתנהל באופן דומה, לכן אף אחד לא היה מעז לקלקל את השמחה. כן, כן, אפילו הקטנים יודעים מה טוב עבורם. ההורים נהנו מאוד לראות איך אנחנו שמחים ומאושרים וככה גדלנו וטיפחנו את הידידות ואת הקרבה בינינו, שהתגברה ככל שגדלנו בשנים. היסודות כבר הונחו אז והם ילכו ויתחזקו ברבות הימים, יקרבו את הלבבות ואת העזרה ההדדית בצורה כנה ונאמנה לכל החיים. גם ההורים נהנו להיות יחד, זה קירב את הלבבות וחיזק את הקשר ביניהם. בעיקר אימהות היו שם, מפני שהאבות לעתים רחוקות היו בבית. אני לא זכרתי כלל איך אבא נראה עד שגדלתי קצת. פעם שיחקתי ברחוב עם חבריי, כשלפתע ראינו איש עובר עם ערבי וחמור עמוס שקים. הסתכלנו זה בזה ולא ידענו אבא של מי הוא. גם הוא כנראה לא ידע מי מבין הילדים הוא בנו, כי הוא הסתכל ולא זיהה מי בנו. מאוחר יותר כשנכנסתי הביתה, התברר לי שזה היה אבא שלי. הוא נשאר כמה ימים ושוב נעלם לכמה חודשים. ככה עברה עלינו הילדות שלנו, שלי ושל ידידיי. יש אבות שהיו הולכים למסע פרנסתם לחודשים רבים. אם הפרנסה לא הייתה מצויה הם חיכו עד שהאיר מזלם, אספו קצת כסף ואז באו לכמה ימים ושוב נעלמו. אמא תמיד התכתבה עם אבא כשהיה בנסיעותיו. היא כתבה כמו כל הנשים – ערבית באותיות עבריות. ״כתב רש״י״ קראנו לזה.

ככה נשי ספרו שמרו על קשר עם האבות שלנו. כל אמא נהגה לעזור בפרנסת המשפחה – בטוויית כפתורי משי לקפטנים, בתפירת בגדים לערבים או בטוויית שטיחים, כמו סבתא שלי שהייתה מומחית בתחום. האבות שסחרו בכפרים קרובים, כמו הדודים שלי אליהו ויעקב שהיו להם שם חנויות, היו חוזרים הביתה בכל שבת. לכן הכרתי אותם טוב. רוב הגברים של ספרו מצאו את פרנסתם בכפרי הברברים ואף למדו את שפתם ״סלחא״. אספר כעת איך בן דודי מימון ואני נכנסנו לצרה צרורה בגלל חתיכת ״זאבאך. ״זאבאך היא מעין עוגה עשויה מחלבון של ביצה וסוכר. זה טעים ומתוק וכולנו אהבנו את זה. בליל המימונה כל בית יהודי היה עושה את זה. יש שעושים את זה רך ויש שעושים את זה קשה. הזאבאן של הערבי היה קשה והוא היה כורך אותו סביב קנה במבוק ארוך. הערבי היה עובר ברחובות וקורא שוב ושוב: ״זאבאן!!״ מי שהיה מעוניין – שילם למוכר, ולפי גובה הסכום ששילמו כך גודל החתיכה שהערבי חתך עם סכין. תמיד התמקחו והתווכחו עם הערבי שייתן חתיכה גדולה יותר. האנשים תמיד התאספו, וההמולה הייתה רבה. באחד מימי השישי לא היה לנו כסף לקנות זאבאן. מה עשינו? התגנבנו למרתף של מימון, הסתרנו בחיקנו כמה חתיכות פחמים ויצאנו בריצה לקראת הערבי. קיבלנו חתיכת זאבאן והיינו שמחים. ובכן, המעשה לא תם בכך, שהרי אמא ידעה את מעשינו… כשרק ראתה אותי נכנס קראה לי: ״אזי דאק וולד לחראם״(בוא הנה יא ממזר). איפה היית?״ התחלתי לגמגם. לא יצאו לי המילים, כי לא ידעתי מה להגיד.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון- תשע"ב-2012 עמ'23-19

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012-ה״ח׳ליף״ היהודי

ה״ח׳ליף״ היהודי

היהודי הבכיר ביותר בח׳ליפות, חסדאי אבן שפרוט, עלה לגדולה בסולם היעיל היחיד, שגם הוא שברירי וחלקלק תמיד, שקיים במשטר של שלטון אישי – אמונו וחסדו של הח׳ליף. הרופא הצעיר, המבריק והשאפתן היה לחצרן, דיפלומט ומדינאי מהוקצע, שהקפיד לשמור על שני הנכסים היקרים ביותר ללבו של אדונו – גופו ואוצרו. עבד א־רחמן השלישי היה זהיר מכדי למנות יהודי באורח רשמי לשר האוצר שלו, ונבון מכדי שלא להיעזר בכישוריו ובשירותיו של חסדאי, ולכן מינה אותו לנציב המכס – מקור ההכנסה העיקרי של השלטון – ולא מינה איש מעליו. חסדאי היה מעורב גם במשימות עדינות בחוץ לארץ. היה עליו לעמוד על המשמר בלי הרף, לדאוג למלא את כל רצונותיו וגחמותיו של אדונו(אם כי עבד א־רחמן השלישי לא היה שליט גחמני ביותר), ולהיזהר כל העת מן הקנאה והתככים של נכבדים יריבים, שלא פעם ניצלו את יהדותו של חסדאי כדי לנגח אותו. ״הנביא, שאינך מכובד אלא למענו,/ אומר זה [היהודי] עליו ששקרן הוא״, גער פעם איש דת זועם בח׳ליף בפומבי.

ואכן חסדאי לא הסתיר את יהדותו. הח׳ליף מינה אותו לעמוד בראש כל הקהילות היהודיות באל־אנדלוס. היהודים קראו לו ״נשיא״, ובכמה מובנים שימש להם בן דמותו של הח׳ליף עצמו; הוא סיפק ליהודים הגנה, גישה לשלטון, עסקים ומינויים, ובתמורה קיבל מהם שפע של כבוד וחנופה, מקצתם, כמובן, בחרוזים. כשם שח׳ליפות אומיה קראה תיגר על עליונותה של בגדאד כך חתר חסדאי לשחרר את אל־אנדלוס היהודית מסמכותם של חכמי בבל. הוא היה חצרן עד עמקי נשמתו, הכיר על בוריים את מנהגי הערבים, ולפי דוגמת הח׳ליף השתדל גם הוא למשוך אל קורדובה משוררים, בלשנים ומדענים יהודים כדי שישתמשו בעברית, ובכך יחיו אותה ויכשירו אותה לשימושים חילוניים. ביתו המהודר היה בית ועד לאנשי רוח ומדע בתחומים כגון אסטרונומיה, מתמטיקה ורפואה, והוא מימן את עבודתם וסייע להוציא לאור את ספריהם. שליחיו נסעו ברחבי הפזורה היהודית ואספו ספרים והזמינו רבנים ואינטלקטואלים יהודים לבוא לקורדובה.

עד הזמן ההוא סבלה התרבות היהודית בספרד ממגבלה כפולה: היא עסקה בענייני הלכה בלבד, וגם בהם לא הייתה סמכותה שלמה. כל הסוגיות החשובות נידונו ונפסקו בבבל, שם נכתבה הגרסה העיקרית של התלמוד, ומשם הוסיפו חכמי ההלכה בני הזמן – הגאונים – להקרין את סמכותם על העולם היהודי כולו עוד כמה מאות שנים. בספרד לא היו חכמי תלמוד שכאלה, אבל דומה שהסיבה העיקרית לתלותה של יהדות ספרד בבבל הייתה היעדר מעמד והכרה, ולא מחסור בתלמידי חכמים דווקא. חסדאי נחלץ לשנות את המצב הזה. הוא ידע שקרנה של בבל כבר שוקעת, ואילו יהדות ספרד הצעירה, החיונית, צומחת במהירות בעושרה וביוקרתה.

כמו למוסדות שלטון חדשים אחרים – או להצהרות עצמאות – יש גם למוסד הרבני הזה מיתוס מכונן. יום אחד, כך מסופר, הפליג רבי משה בן חנוך, חכם תלמוד ידוע מאיטליה, עם אשתו ובנו בים, כשפתאום תקפו אוניות אנדלוסיות את ספינתם. אשתו של רבי משה הטביעה את עצמה כדי שלא תיאנס, ואילו הוא ובנו נפלו בשבי והובאו לקורדובה, ושם נפדו בידי הקהילה המקומית. בתחילה חי רבי משה באלמוניות, עד שיום אחד שמע את הרב המקומי, רבי נתן, מתקשה בפתרון סוגיה הלכתית. רבי משה הציע את התשובה בצניעות, ורבי נתן הכיר מיד שהזר גדול ממנו בתורה. הוא מונה (כנראה בידי חסדאי) לדיין ומורה ראשי של אל־אנדלוס כולה – לשמחתו הגדולה של הח׳ליף ״על שהיהודים בארצו שוב אינם זקוקים לחכמי בבל.״ המובאה הזאת נשמעת מהימנה למדי, אבל לשאר מרכיבי הסיפור יש סממנים של אגדה משיחית בזעיר אנפין: הופעתו הפתאומית של המושיע, סבלו ובדידותו בתחילה, ואחר כך התגלותו וההכרה המיידית בו. סביר יותר(ומעשי יותר) לשער שרבי משה הנודע בא לקורדובה מרצונו(ואולי היה בדרכו אליה כשקרה מה שקרה), מפני שידע שלימוד הגמרא בספרד כבר מפותח למדי וקרנה של הקהילה היהודית בספרד עולה. אבל האמת אינה טובה די הצורך בתור מיתוס מכונן; מעשה הצלה פלאי מרתק את הדמיון הרבה יותר מסיפור נדוש על צמיחה טבעית.

שני תהליכים התרחשו אפוא בתקופת כהונתו של חסדאי: ספרד היהודית זכתה למעמד מוכר של מעצמה תלמודית עצמאית, ובה־בעת קשרה קשרים עם התרבות החילונית(הערבית והיוונית המתורגמת לערבית) של התקופה. התרבות היהודית הרחיקה לכת מעבר ללימודי דת והקיפה את השירה, האמנות והמדע – והיא עשתה זאת ביצירתיות, לא מתוך חיקוי פשוט אלא על ידי עִברוּת התרבות, כלומר מתוך העשרתה בתכנים לשוניים ובהרמזים לשוניים ותרבותיים משלה.

יהודי ספרד לא זנחו את הברית עם אלוהי אבותיהם הנשגב, ועם זה למדו להכיר את התענוגות הארציים המזומנים לגברים ולנשים שמתעניינים בבריאה, ודעתם פתוחה לקלוט את הנאות השכל, הלשון, הדמיון, ואפילו – אם גם במשורה – החושים. זה ייחודו של ״תור הזהב״ של יהדות ספרד, שהחל בימי שושלת אומיה ונמשך זמן רב אחריה. אם נוסיף לכך את העובדה שיהודים באזורי הכפר חיו על האדמה, קרוב יותר אל תוצרתה, נקבל חוויית חיים שונה תכלית שינוי מזו של יהודי אשכנז ורחוקה למדי מן התדמית המקובלת של היהודי בגולה, שבחייו הגשמיים הוא שקוע בעיקר במסחר ובכספים, וחייו הרוחניים מוקדשים כמעט לחלוטין לקיום מצוות ולימוד תורה.

שבריריות וחלומות גדולה

חייו המלאים ומעמדו הרם של חסדאי, מעמד רב כוח ועם זה שברירי, מבשרים ומסמלים את תור הזהב של יהדות ספרד: חיים ארוכים, משופעים בהצלחות והישגים, לפעמים אף עטורי תהילה, ובה־בעת, ביסודו של דבר, תלויים על בלימה, בנויים על חולות נודדים ולא על סלע איתן, ואף על פי כן צולחים את הגלים בהפלגה חלקה למדי.

חסדאי ידע היטב את מגבלות הכוח של היהודים בפזורה. אין יהודי בעל השפעה אחר בימי הביניים שמילא תפקיד חשוב כל כך כמעצמה עולמית, ועם זה היטיב לדעת כמה הכול מעורער ואקראי. הנוצרים המסתערבים תלו את תקוותיהם במדינות הנוצריות החזקות שמסביבם, אבל ליהודים לא היה על מי להסתמך אלא על יהודים אחרים, שגם הם היו נטולי כוח ממשי. חסדאי התערב למען הקהילות היהודיות המדוכאות מחוץ לספרד, ניהל קשרי מכתבים, עשה חקירות והתעדכן כל העת במצב היהודים בארצות רבות. אבל מה שהצית את דמיונו יותר מכול היו הידיעות על ממלכה יהודית רחוקה, מעבר להרי אררט וקווקז – ממלכת הכוזרים, עם טורקי לוחם שחוגי העילית שלו קיבלו עליהם צורה מתונה של יהדות ושמרו עליה עד המאה העשירית.

במכתב מרתק בעברית ששלח באמצעות כמה מתווכים אל יוסף מלך הכוזרים תיאר חסדאי את תהילת ח׳ליפות קורדובה, את כלכלתה ומדיניותה ואת מעמדו הרם שלו, ושאל שאלות רבות על הממלכה היהודית האגדתית: איך פועלת ממשלתה? מיהם נתיניה? האם הכוזרים נלחמים בשבת? היש להם חישוב מתי יבוא המשיח ותתחיל אחרית הימים? חסדאי מבטיח למלך – בכנות? לתפארת המליצה? – ש״הייתי מואס בכבודי ועוזב גדולתי״ ועובר ארצות וימים כדי לחזות במלך יהודי עצמאי, ב״גדולתו וכבוד מעלתו ומושב עבדיו ומעמד משרתיו ומנוחת פליטת ישראל״. מילים שכאלה אינן יכולות לבוא אלא מפיו של יהודי שיודע שגדולתו ארעית, ומרגיש שכל כמה שהיהודים משולבים בחברה שבה הם חיים – והוא עצמו דוגמה מובהקת – עדיין הם אורחים לא רצויים תמיד, וכיסופיהם מלמדים שחסר להם דבר מה חיוני הן בארצם והן מעבר לאופק.

תשובתו של מלך הכוזרים, אם הייתה תשובה כל עיקר, לא נשמרה. התשובה כביכול שנפוצה באלף האחרון היא כנראה מעשה זיוף. וגם אם הזמין המלך יוסף את חסדאי לבוא ולבקר בארצו, לא נותר עוד זמן רב למימוש החלום: בשנת 965, זמן קצר אחרי מות חסדאי, כבשו הרוסים והחריבו את ממלכת הכוזרים. ענייני האדם הפכפכים וחולפים, וגם ח׳ליפות קורדובה עצמה החזיקה מעמד עוד שני ח׳ליפים בלבד ונפלה לבלי קום בשנת 1009, בראשית האלף החדש.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר