ארכיון יומי: 3 בינואר 2019


אשה במזרח-אשה ממזרח-סיפורה של היהודייה בת המזרח-עורכים טובה כהו-שאול רגב

. רכישת מקצוע מודרני

עבודת האשה לא הייתה חזון נפרץ בחברה המסורתית של מראכש. בתקופה הפרה־קולוניאלית מרבית הנשים עסקו ב״מקצועות המחט״ וספיחיהן (שזירת חוטי זהב לרקמת בגדים ונעליים, עשיית כפתורים). על פי רוב הן עבדו בתוך ביתן, והקשרים בינן ובין הלקוחות (יהודים, ערבים או ברברים) וקניית החומרים נעשו באמצעות הבעל. אולם בעקבות המיכון והגדלת התפוקה, החלו נשים יהודיות לפתוח מתפרות קטנות בשוק הבדים המכונה ״קיסריה״, ושבהן עבדו בין שתיים לארבע נשים. התופרות היו רוכשות בעצמן את הבדים ומהם הציעו ללקוח לתפור את בגדיו. במציאות החדשה נעשו הנשים עצמאיות יותר ותלותן בבעליהן פחתה, משום שהקשרים בינן ובין הלקוחות נעשה ישיר. הביקוש ללבוש האירופי הגדיל את מספר התופרות שלמדו את המקצוע בבית הספר, וכבר בשנות השלושים היו נשות עסקים — בודדות אמנם — שעמדו בקשרים עם בתי מסחר שבאירופה ואף השתתפו בירידים הכלכליים שהתקיימו בעיר.

רכישת ההשכלה וקבלת תעודת סיום לימודים פתחו לפני האשה אפשרויות לעסוק במקצועות מודרניים כגון: הוראה, פקידות זוטרה בבתי המסחר, כתבנות, סיעוד ומיילדות בבתי החולים. רופאה צרפתייה בשם לג׳י, שפעלה במראכש, ציינה בפני באי קונגרס בין לאומי בבריסל בשנת 1926 את התרשמותה החיובית מהישגיהן של הבנות היהודיות של מראכש, וציינה את העובדה שהן הצליחו להפנים במהירות יחסית את חשיבותה של ההשכלה למען קידומן המקצועי. ״יש לנו כבר מספר לא קטן של בנות בעלות תעודת סיום (certificat détudes primaries) מתוכן נבחר את אלה שתמשכנה בלימודים גבוהים ורציניים יותר בבית הספר של כי״ח בצרפת ואנו [ = הצרפתים] נשלם את שכר הלימוד״. העיסוק במקצוע מודרני בצד העבודה מחוץ לבית העלו את קרנה של האשה בעיני עצמה והעניקו לה מידה מסוימת של עצמאות כלכלית. הנשים גם החלו להשתחרר מהתלות המוחלטת שהייתה להן בגברים, במיוחד אם הן היו בגפן (רווקות, גרושות, אלמנות). זאת ועוד, בתקופות של משבר כלכלי חמור, כמו השפל של שנות השלושים, הפכו נשים למפרנסות העיקריות, לאחר שהבעלים פשטו את הרגל או פוטרו מעבודתם. רנה קמחי (מורה, ולימים מנהל בית הספר לבנים) כתב בזיכרונותיו את הדברים האלה:

הדהימו אותי ביותר האומץ שגילו הנשים, הפעלתנות שלהן ובמיוחד הכישרון שלהן להתאים את עצמן במהירות למציאות המשתנה. נשים רבות מאוד יכולות להוכיח זאת… נשים רבות נותרו בגפן ולמרות זאת הן הצליחו. הנשים העוסקות בחינוך ובשירותי הבריאות, כבר מזמן סיפקו לנו הוכחות לרוב. בכל השוואה שנעשה בתחום זה בינן ובין הגברים תהיה ידן על העליונה.

ביטול ההפרדה החברתית בין גברים לנשים

קודם שהחברה היהודית של מראכש נחשפה להשפעות המודרניזציה הייתה ההפרדה החברתית בין גברים לנשים נורמה מקובלת בקרב כל שכבות הציבור וסימלה את מעמדה הנחות של האשה בתוך המשפחה. שנתיים אחרי פתיחת בית הספר לבנות, בשנת 1903, ביקר בקהילת מראכש היסטוריון אירופי בשם אובין וסעד על שולחנו של נשיא הקהילה, ישועה קורקוס. אובין רשם בכתביו בין היתר כך:

על פי המסורת הנהוגה כאן, הנשים אינן יושבות לשולחן ביחד עם הגברים. רק בתו הצעירה [ = של ישועה קורקוס] הלומדת בבית הספר של כי״ח והלבושה לבוש אירופי, היא היחידה השוברת את המסורת ומסבה עמנו לשולחן."

המעשה של פרחה קורקוס, שישבה לשולחן יחידה בין הגברים, היה חריג, כי שאר בנות המשפחה לא ישבו לסעוד עם הגברים. הצטרפותה של פרחה לשולחן הגברים ממחישה את הסדקים שהחלו לנבוע במסורת של ההפרדה בין המינים בתוך המשפחה ונבעו מחדירתן של השפעות מודרניות(פרחה הייתה בין התלמידות הראשונות שלמדו בבית הספר לבנות). פיריני, קולונל צרפתי, שביקר במראכש בשנת 1918 מספר ש״רק בקרב המשפחות המבוססות הגברים והנשים יושבים בצוותא, גם בנוכחות זרים״ ואילו בשכבה העממית המשיכה ההפרדה החברתית בין המינים להתקיים. בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים עדיין התקיימה התופעה, אבל בהיקפים מצומצמים יותר. במשפחות שבהן עדיין נהגה הפרדה (גם אחרי שנות השלושים) הסיבה הייתה סירוב האשה (מבוגרת בדרך כלל) לשנות ממנהגה. כלומר, המשך קיום הנורמה כבר היה תלוי ברצונה החופשי של האשה. הצטרפותה של האשה לשולחן המשפחתי, והשתתפותה באירועים שבהם נכחו גם גברים שאינם מבני המשפחה, סימלו את השינוי שחל במעמדה במשפחה. במציאות החדשה שוב לא נעדר קולה של האשה מהשיח המשפחתי והחברתי או מהחלטות שהתקבלו סביב השולחן.

לשותפותה של האשה בקבלת החלטות המשפחה הייתה השפעה על טיבן. דוגמה בולטת היא התערבותה בשאלת חינוך הבנים. לנשים, גם לאלה שלא למדו, היה חלק משמעותי בהעדפת החינוך המודרני על פני החינוך המסורתי. ככל הנראה היו הנשים ערות יותר מהגברים לתמורות שחלו בעקבות הכיבוש הצרפתי ולחדירת המודרניזציה לקהילה, לכן מבחינתן לא הייתה כל מניעה להכניס לימודים כלליים גם לתלמודי התורה. הנשים הן שעודדו את הבנים לרכוש השכלה כללית ומקצוע המפרנס את בעליו בכבוד שכן לדעתן: ״בזמן הזה אין ללמוד תורה ותפילה, שצריכים אנו לפרנסה והזמן קשה … והבנים צריכים ללמוד חכמות חיצוניות ומלאכות כדי שיהיה להם במה להתפרנס ואם יתעסקו בתורה יהיו עניים״. האימהות היו אלה שצבאו מידי שנה בשנה על דלתות בית הספר כדי להבטיח מקום לילדיהן:

מאות האימהות הבאות בכל חודש אוקטובר [ = מועד ההרשמה ] מביעות בתקיפות רבה ובהרמת קול צעקה את דרישתן לחינוך [l’instruction ] [ההדגשה במקור] לילדיהן, כדי שיוכלו לפרנס את עצמם בעתיד. הן לא תסתפקנה אם ילמדו ילדיהן בתלמוד תורה, מודרני ככל שיהיה.

היו נשים שסירבו להעניק תמיכה כלכלית או לספק לבנים את מחסורם, אם החליטו לעזוב את לימוד המקצוע וללמוד בישיבה. ״אפילו ג׳לביה לא קנתה לי אמי״ מספר יוסף כהן על אמו ״נאלצתי ללבוש את אותה האחת למרות שהייתה מרופטת״.

אשה במזרח-אשה ממזרח-סיפורה של היהודייה בת המזרח-עורכים טובה כהו-שאול רגב-2005 –עמ' 154-152

מארץ מבוא השמש-עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם- סכורא, אולאד בו עמר, רוחא, ח'מסא, חאראת איית עלי, אולד יעקב, ואולד מעגל -ח.ז.הירשברג

  עם יהודי דאדס.

בצהרי יום (ו' באייר) יצאנו מווארזאזאת מזרחה – צפונה אל עמק הדאדס, בכוונה להגיע לעת ערב אל "מקלט הנתיב" שבתּינגיר. על הגבעות מימין ומשמאל עומדים הרבאט, מגדלי השמירה, שהוקמו לפני מאות שנים להגן על היישובים ועל האורחות הנעות בדרכים. בעמק משמאל שלשלת האטלס הגבוה, מימין הרי סגרו. כעבור שעה הגענו לסכורה, חבל נאות דקלים. מרחוק כבר הממנו ריח הוורדים , שמגדלים אותם כאן. עלי הפרחים פרושים על מחצלאות לייבוש. כל עובר מתבשם מריחם המשכר. מהם מייצרים את מי הוורד המשובחים שבמרוקו. הננו במרכז המנהלי של השלטונות, כאן גם החנויות. יוסף בטיטו, אחד מבעלי החנויות, מציע את עזרתו והדרכתו בביקור במללאח. ה "קצור" קצת מרוחקים מהמרכז ומגיעים אליהם בשביל עפר. יש שבע נאות השוכנות זו על יד זו, סכורא, אולאד בו עמר, רוחא, ח'מסא, חאראת איית עלי, אולד יעקב, ואולד מעגל. בכולם גרים יהודים ליד שכניהם הברברים, כחמש מאות נפש ביחד.

אנו נכנסים לבית של בטיטו, הבנוי כ"קצר" רגיל. הפתח צר ונמוך. בקומות התחתונות אין חלונות מבחוץ. האור והאוויר חודרים רק דרך החצר הפנימית. בחדרים שבקומות אלה משתמשים לדירים, אורוות, מחסנים. עולים במדרגות חשוכות עד לקומה השלישית. כאן יש כבר חלונות. כל משפחתו, על בניו הנשואים, גרה כאן ובעליית הגג. באחת הפינות של הגזוזטרה הפנימית, הסובבת את כל החדרים יושבת אחת מכלותיו, אישה צעירה , כבת שמונה עשרה, כמעט עיוורת, ומטפלת ביונק. מקרה של גרענת. אני מסתכל, כיצד היא מנסה לתפור משהו בבגד שהגיש לה תינוקה הגדול, העומד לידה, ואינה מצליחה להשחיל את החוט במחט. מביאים לה תרנגולת שחוטה למרוט, זאת עושה היא בקלות. 

נכנסתי לחדרים, מהם מרווחים, מהם קטנים, יש בהם ריהוט כלשהו, מיטת ברזל, מזרונות מכוסים שטיחים ברברים, שולחנות פשוטים, ארגזים לבגדים ולסחורה, כל זה מעיד שהאיש אמיד. בכל זאת הקירות אינם מסוידים, ועל אף המספר הניכר של הנשים והבנות הגדולות המסתובבות בבית, אין ניקיון – כדי להתבטא בלשון נקייה.

ב"צלא" הראשי מקום לכמה מניינים של אנשים. כאן גם תלמוד תורה של "אהלי יוסף ויצחק" יחד עם זאת תלויות כרזות של הקק"ל בעברית ובצרפתית, סימן, שיש כאן קוראים בשפה זו.

כל שבעת המללאח קרובים אלה לאלה לא רק מבחינת המקום, אלא גם קירבה משפחתית. זה בית אב גדול, שהתפזר על כל הנאות, לנוחותו ולנוחותם של השכנים הברברים, שאיתם הם חיים בשלום. היהודים הם הסוחרים ובעלי המלאכה, ושכניהם הם בעלי הקרקעות וחורשות עצי הפרי, שמעבדים אותן בידיהם של "פועלים", עבדיהם המשוחררים לחצאין. גם ליהודים יש כאן חלקות אדמה ועצים.

היה משהו בעל ביתי בהופעתם של הגברים ושל הנשים בנאה זו. יש להן לנשים באזור דאדס תכשיטים נאים, מין נזר עשוי מטבעות כסף מהודקות, ששמים אותו על הראש, וענקים גדולים של אבני חן וענבר, שהוא יקר כאן ביותר. גם בשיחה הם נבדלים מבני מללאח אחרים.

מוצאם של התושבים בנאות הדאדס ממגורשי ספרד. הנה מה שמספר אחד מצאצאי משפחת פרץ על קורותיה בהקדמה לספרו "פרח הלבנון" שיצא לפני מאתיים וחמישים שנה כמעט – ב 1700 בערך.

" ובני משפחתי ישבו שם במלכות קשטילייא הישינה … ויקנו בהם האומות… לאמור יגורשו מארצנו…ובני פרץ רובם יצאו סך רב ושטטו  מעבר לים אקיאנוס בחלק אפריקה, וישכנו להלאה למגדל אד"ר היא מלכות מלך מראיקוס ויקנו מידו עיר הנקרא דאדי"ש ויעמדו השערים, וישכיבו לבטח ובתורם לא עבר זרים, שלא בית אבותם, בשם מתוארים, ואינם נושאים אישה ממשפחה אחרת אם יפילו אותם פגרים, כי אם ממשפחתם מבני הנעורים, ובכל יום ויום שלימים וכן רבים ופרים, ולא נשאה הארץ אותם לשבת יחדיו כשבת אחים וחברים, ויקנו עוד מאת המלך עיר הסמוכה ונראה לה הנקראת טילי"ת ויקם להם אחוזה זו בדמים יקרים, ועד היום במקומות האלו דרים, ובתוכם רבנים גדולים גאונים מופלגים, בשבעים פנים התורה מבארים, והתורה והמצווה ביתר שאת משמרים.

מארץ מבוא השמש-עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם- סכורא, אולאד בו עמר, רוחא, ח'מסא, חאראת איית עלי, אולד יעקב, ואולד מעגל -ח.ז.הירשברג-תשי"ז-עמ' 115-114

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 197 מנויים נוספים
ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר