סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן-محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء
סיפור בריאת הארץ, ההרים והימים
אמר כַּעְבּ אלאַחְבַּאר: וכאשר רצה אלוהים לברוא את הארצות, ציווה על הרוח להכות במים, [למען יתנגשו] אלה באלה, וכאשר רגשו ועלה קצפם, התנשאו גליהם ועלה אדם. אז ציווה אלוהים על הקצף [לקפוא], והוא קפא ויבש, וממנו ברא את הארץ על פני המים ביומיים, כמו שנאמר: {?} ״אמור: האומנם כופרים אתם בזה אשר ברא את הארץ ביומיים?״ (סורה 41, 9). قُلْ أَئِنَّكُمْ لَتَكْفُرُونَ بِالَّذِي خَلَقَ الْأَرْضَ فِي يَوْمَيْنِ وَتَجْعَلُونَ لَهُ أَندَادًا ذَلِكَ رَبُّ الْعَالَمِينَ 9 אחר זאת ציווה על אותם גלים [לשקוט], והם שקטו, והם־הם ההרים. ועשה אותם עמודים לארץ, כמו שנאמר: ״והצבנו על הארץ הרים נטועים איתן, לבל תנוע תחתם״ (סורה 21, 31). ולולא ההרים, לא הייתה הארץ מוחזקת איתנה על יושביה. אמר [המסרן]: ועורקי ההרים האלה קשורים בעורקי הר ושמו קאף, הוא ההר המקיף את הארץ.
אחרי כן ברא אלוהים שבעה ימים: הראשון שמו יַבְּטַשֻ, והוא המקיף את הארץ מאחורי הר קאף. מאחוריו ים ושמו אלאַצַםּ; מאחוריו ים ושמו קַיְנַס; מאחוריו ים ושמו אלסַאכִּן; מאחוריו ים ושמו אלמֻגַלֹבּ; מאחוריו ים ושמו אלמֻאַנַּס; מאחוריו ים ושמו אלבַּאכִּי והוא אחרון שבעת הימים האלה. כל ים מקיף את קודמו, ושאר הימים הם במפרצים להם. ובימים הללו שוכנים יצורים שאין יודע את מספרם, אלא אלוהים יתעלה.
ביום הרביעי ברא אלוהים את מזונותיה של הארץ, כמו שנאמר: ״אשר בהימלא ארבעה ימים […] נתן בה ברכה וקצב חלק בתנובתה לכל דורש״(סורה 41, 10). והארץ היא שבע ארצות: הראשונה שמה אלרַמַכַּה; תחתיה מצויה הרוח העקרה והיא מחושקת בשבעים אלף מלאכים שבאמצעותם השמיד אלוהים את עם עַאד." תושביה נקראים בשם אלמושם והם צפויים לשכר ועונש. הארץ השנייה שמה חַ׳לַדַה ובה מצויים סוגי עינויים לשוכני הגיהינום, ותושביה הם אומה הנקראת בשם אלטַמִיס; מאכלם הוא בשרם שלהם ומשקם הוא דמם שלהם.
עם עַאד :עם עתיק הנזכר בקוראן לרוב (למשל סורה 11, 50 ואילך) כעם של רשעים שהתכחשו לנביאם הוּד ונענשו על כך קשות.
הארץ השלישית שמה עַרַקַה ובה עֵיטים בדמות פרדות, שלהם זנבות כרמחים, ולכל זנב מהם שלוש מאות ושישים כדי רעל, אשר לו הושם אחד מהם על פני האדמה, היה העולם כולו נכחד בעטיו. תושביה הם אומה בשם אלקַיְס; מאכלם עפר ומשקם חלב אם. הארץ הרביעית קרויה אלחַרְבַּא ובה נחשים שנועדו לשוכני הגיהינום וגודלם כגודל הרים . לכל נחש ניבים בדקלים נישאים, ולו היכה בניביו את גדול ההרים, היה כותשו עד היסוד.{10} שוכניה הם אומה הנקראת אלגִ׳לַּה, אשר אין להם לא עיניים, לא רגליים ולא ידיים, אך כנפיים יש להם ככנפי תרנגול הבר, ולא ימותו אלא מזוקן. הארץ החמישית שמה מַלְתַ׳אם ובה אבני גפרית הנתלות בצווארי הכופרים, ועת תבערנה האבנים יהיה הדלק על חזותיהם [של הכופרים] והלהבות על פניהם, כמו שנאמר: ״אש אשר הדלק לה הם האנשים והאבנים״(סודה 2, 24), וכמו שנאמר: ״ואש מכסה את פניהם״(סורה 14, 50). תושביה הם אומה הנקראת אלחַגְ׳להַ, אשר בניה לא ייספרו מרוב, ואוכלים הם איש את רעהו. הארץ השישית נקראת בשם סִגִּ׳ין, ובה ספרי רשומות על יורשי הגיהינום ועל מעשיהם המתועבים, כמו שנאמר: ״לא ולא! מעשי הרשעים, הלוא הם כתובים בסִגִ׳ין (סודה 7,83). שוכנת בה אומה הנקראת אלקִטַאט, ותושביה הם בדמות עופות, ועובדים הם את אלוהים עבודת אמת. הארץ השביעית שמה עַגִ׳יַּבה והיא מקום מושבו של אבליס, עליו המאֵרה. בה שוכנת אומה, ושמה אלחַ׳צוּם. תושביה הם שחורי עור ונמוכי קומה, וציפורניהם כציפורני חיות טרף. הם אלה אשר יושלטו [על ידי אלוהים] על גוג ומגוג והללו יושמדו בידיהם.
הערות המחבר: השטן מכונה בקוראן בשני שמות: שַׁיְטַאן – בהשפעה יהודית־עברית, ואִבְּלִיס – בהשפעה נוצרית־לטינית (diabolos), שם שכסאאי מרבה להשתמש בו, וכך הוא יופיע במהדורה זו. על הזיקה בין השטן לבין עולם השדים ראו גם להלן בסיפורי שלמה (מהדורה, הערה 315 והקשרה). על השדים המועילים לבני אדם ראו מהדורה, הערות 231, 309 והקשריהן. על עולם השדים בתרבות האסלאם, הרשמית והעממית, ראו מקדונלד ואחרים, ג׳ן; ליין, מנהגים, עט׳ 234-228.
גוג ומגוג בערבית: יַאג׳וּג׳ ומַאג׳וּג׳. שני עמים הנזכרים בקוראן(סודות 18, 99-94; 21, 96-95) ומקבילים לגוג ומגוג המקראיים (בראשית י, 2; יחזקאל לח-לט). לפרטים נוספים עליהם במסורת האסלאם ראו דונזל ואוט, גוג ומגוג. לפי כסאאי הם נמנים עם צאצאי יפת בן נוח. על גורלם באחרית הימים ראו גם מהדורה, סוף סיפור ישוע בן מרים, והערה 343.
הייתה הארץ מתנודדת על יושביה כספינה. הוריד אלוהים אליה מלאך גדול ממדים ורב כוח, וציווה עליו להיכנס תחתיה. נשאה [המלאך] על כתפיו, הוציא את ידו האחת אל המזרח ואת האחרת אל המערב, והחזיק בקצות הארץ ממזרח וממערב, אך לא היה מנוח לכפות רגליו. ברא לו אלוהים סלע מרובע מאבן חן ירוקה, אשר במרכזה שבעת אלפים נקבים, ובכל נקב מהם ים, אשר אין יודע את תוארו אלא אלוהים יתעלה. ציווה אלוהים על הסלע להיכנס תחת רגלי המלאך, ורגליו נחו עליו, אך אז לא היה לסלע מנוח. ברא לו אלוהים שור עצום, ולו ארבעים אלף ראשים, וכמספר הזה גם עיניים, אוזניים, אפים, פיות, לשונות וכרעיים. ציווהו אלוהים לשאת את הסלע, והוא נשאו על גבו ועל קרניו, ושם השור הזה אלרַיַּאן. אולם אז לא היה מנוח לרגליו של השור. ברא לו אלוהים לווייתן ענק, אשר לא יוכל איש להביט בו מעוצם גודלו{11} ומרוב עיניו, עד כי יש אומרים, שלו הושמו הימים כולם באחד מנחיריו, היו כגרגר חרדל בארץ צייה. ציווהו אלוהים להיות מנוח לרגליו של השור, וכך עשה, ושם הלווייתן הזה בהמות. אחר זאת שת אלוהים את המים מנוח ללווייתן, ותחת המים – האוויר, ותחת האוויר – מחשכי הארצות כולן, וכאן נפסקו הידיעות על הברואים שתחת המחשבים.
מסורת זו, על השור והלווייתן הענקיים הקשורים זה בזה, מזכירה במידת מה את אגרות היהדות על שור הבר והלווייתן המזומנים לצדיקים כסעודה בגן עדן; זאת בייחוד לאור השם ״בהמות״, הנראה כשם עברי והנזכר באגדות היהדות בצד הלווייתן כאחד מבעלי החיים שנועדו למטרה זו. ראו ביאליק ורבניצקי, ספר האגדה, כרך ב, עמ׳ שיג-שיד, אגדות יא-יד. בערבית: עקל. על נושא זה באסלאם בכלל ואצל כסאאי בפרט ראו שוסמן, כסאאי, עמ׳ 170-166. ראו גם מהדורה, סיפור הנביא איוב, עליו השלום, והערה 204.
אחר הדברים האלה ברא אלוהים את השכל, וציווה עליו: ״פנה לפנים״, ופנה. אמר לו: ״פנה לאחור״, ופנה. אמר [אלוהים]: ״חי עוזי ותפארתי, לא בראתי ברייה האהובה עליי יותר ממך; בך אקח ובך אתן, בך אגמול ובך אעניש״. והנביא, עליו התפילה והשלום, כאשר נשאל עד כמה טוב השכל [לאדם] למרות החטאים, אמר: ״אלוהים ימחל לו על חטאיו, ואז ייוותר יתרון השכל וייכנס לגן עדן״. עוד אמר הנביא: ״המשכיל [כלומר, בעל השכל – עאקל] הוא הדובר אמת, המאריך בשתיקה ואשר הבריות בטוחים מפני רעתו. האל לא יעניש את המשכיל ביום הדין כפי שיעניש את הבער [כלומר, חסר השכל – ג׳אהל], שהרי הבער הוא הדובר שקר בלשונו, התוחב את אפו לעניינים שלא לו, גם אם יודע הוא קרוא וכתוב״. ועוד אמר הנביא: ״אין עובד אלוהים מתקשט בקישוט יפה יותר מהשכל, ואין דבר מכוער יותר מהיעדר שכל״. אמר אבו הרירה: ״מי שיארך עיצבונו היום ישמח מחר, ומי שתארך שמחתו היום יתעצב מחר, ומי שחושב שהאחד עדיף על רעהו בזכות הבריאות גרדא, הריהו בער. ביום הדין יגיע המשכיל לדרגות שלא ישיגו אף לא מקיימי מצוות הצום והתפילה, והראוי ביותר מבין הבריות בהשתדלותו [לעבודת אלוהים] הוא הטוב שבהם בשכלו״. יש אומרים שכעב אלאחבאר ציווה על בנו לאמור: ״בני, אין דבר יפה יותר משכל עטור בידע, ומידע עטור ביראת שמים, ומיראת שמים עטורה בוודאות, ומוודאות עטורה בחמלה, ומחמלה עטורה בנימוסים טובים, ומנימוסים טובים עטורים בענווה, ומענווה עטורה בחסידות, ומחסידות עטורה באורח מישרים; לפיכך, בני, היה בעל אלה הסגולות, ועלית על גדולי הבריות״.
סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן—2013 עמ'41-39