אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951

׳אנשים העוברים בארץ מוצאם תלאות של בחירה סוציאלית, בחירת גיל, בדיקות רפואיות והשגת דרכון׳, כתב דווינגר ליצחק רפאל, ׳שורפים את הגשרים מאחוריהם מלאי תקוה שנפטרו מהגלות השפילה [״.] הוא עולה מלא תקוה שישאיר את הצרות מאחוריו ובהגיעו למרסי מתחיל הענין מחדש […] מהפחד עצמו של חידוש התלאות אפשר להעשות חולה […] מחזיקים אותם לעולמים במחנה במרסיי והאשם בדבר הרי זה משרד הבריאות׳. המעוכבים במרסיי לא היו חולים במחלות מידבקות או זקוקים לאשפוז אלא סבלו מ׳ראות לקויה׳, או שהיו זקנים שבני משפחתם האחרים יכלו לפרנסם, טען דווינגר והוסיף: ׳זהו עמך ישראל […] אין לנו ממה לבחור מחוץ למה שאנו בוחרים […] כבר חמש שנים שבוחרים, תבין שמה שנשאר ולא עלה עד עכשיו זה בגלל אבא זקן שלא רואה טוב או אם זקנה שלא רואה בכלל או ילד עם מום. לא הילדים יעזבו את הוריהם ולא יעזבו ההורים את הילדים. ואם לא נסכים לעלייה כזו הרי שאי אפשר לדבר על עלית הצלה או על עלייה המונית בכלל׳. דווינגר אף העביר את פרטי העולים ואת הסיבה לעיכובם. על פי פירוט זה האנשים שעוכבו היו זקנים שראייתם לקויה אך הם נלוו למשפחות בריאות.

הערות המחבר: כאמור סלקציה רפואית של העולים בוצעה בצפון אפריקה עוד בטרם הנהלת הסוכנות קבעה זאת במדיניותה הרשמית(לעיל, עט׳ 67).

דווינגר לבר גיורא, 4.9.1952, שם. בניסוח זה משתקף היטב הסדר הקולוניאלי שהיה טבוע עמוק בתודעתם של רבים. אפילו אדם בעל גישה שילובית מובהקת כדווינגר גייס את ׳אירופיותם׳ של העולים כדי להצדיק את שליחתם ארצה. הדגשת פעילותם בפועל המזרחי נועדה לרצות את ראש מחלקת העלייה יצחק רפאל.[ע"כ]

בתגובה להאשמות חריפות נגדו גייס דווינגר מסכת שלמה של טיעונים מארסנל גישת ההצלה. הוא תיאר משפחה אחת שנגד האישור לעלייתה יצא הקצף. משפחה זו קיבלה אישור לעלייה ביוני 1952. לטענתו זו משפחה עירונית, ׳לא משפחה כפרית שפילה [שפלה] […] כולם פעילי מפלגה (ודווקא של הפועל המזרחי) וזה אומר על התפתחותם, על הניבו [הרמה] שלהם, בן אחד אפילו שרת כמזכיר הפדרציה הציונית בתוניסיה׳. הם מכרו את דירתם, המתינו לאישור סופי ממשרד הבריאות ובינתיים נכנסו הקונים החדשים לדירתם והם עמדו להיזרק ממנה. דווינגר אישר את עלייתם אף על פי שהתשובה מהארץ בעניינם טרם הגיעה. עם הגיעם למרסיי הם עוכבו משום שהנלווים אליהם, כנראה הורים זקנים, היו בעלי ראייה לקויה.[ דווינגר נמנע מלכתוב שאחת מבנות המשפחה הייתה נגועה בשחפת פעילה. כך עולה בהמשך חליפת המכתבים (בר גיורא לדווינגר, 2.12.1952, אצ״מ, 86/6008)]. דווינגר גם טען שהוא שלח את האנשים בהתאם להחלטות המוסד לתיאום, שדיברו על נלווים כשיעור עשרים אחוזים מן העולים. על פי הבנתו ׳רק משפחות שמהוות בשלמותן מקרים סוציאלים יפסלו׳. בהעדפת צורכי התפוצה על צורכי המרכז הלאומי ראה דווינגר את הפירוש הנכון של הציונות. ׳תרשה לי להטיף מעט מוסר יהודי וציוני […] לו ממשלת המנדט הייתה מעכבת משפחה כפי שעשה משרד הבריאות היה זעזוע עולמי מפשע זה׳. גם הצרכים של הפעילות הציונית המקומית גויסו כדי להצדיק את העלאתה של אותה משפחה. על פי דווינגר עיכובה הרס את כל העבודה שנעשתה בתוניסיה מאז קום המדינה. ׳בארץ יש עשרות מקרים של שחפת ודווקא בת של פעיל ציוני ותיק צריכה להיות מעוכבת׳.

הערת המחבר: שם. דבריו אלה של דווינגר על התרעומת הרבה שעורר עיכוב העולים לא היו מופרכים. ׳אפילו משפט רשעים בגהינום רק יב׳ חודש, כתב הרב משה הכהן מג׳רבה לבן־גוריון, בהתייחסו למשפחה שעוכבה במרסיי יותר משנה. הוא גם מחה על הכוונה של נציגי משרד הבריאות להחזיר את העולים החולים לתוניסיה. ׳איך ישמע נשיבה אותם מצרימה׳. החזרתם לתוניסיה הייתה בעיניו בעלת השפעה לא רק על אותה משפחה אלא על תנועת העלייה מדרום תוניסיה כולה. הדבר ׳יהיה גורם להניא לב השבט הנלהב ונכסף לארצו ולמולדתו׳(הרב משה הכהן לבן־גוריון, 9.6.1953, ג״מ/43/ג/5558/7).[ע"כ]

בין מחלקת העלייה למשרד הבריאות היו אמנם מחלוקות רבות, אך במקרה הזה סברה הנהלת מחלקת העלייה שאכן הצדק היה עם משרד הבריאות. הנהלת המחלקה, שישבה בירושלים והכירה טוב יותר מדווינגר את המצוקה הקשה של מערכת הקליטה והבריאות, הכריעה בעד טובת המדינה ונגד טובת התפוצה. בפעילותו חרג דווינגר מן הכללים ומן ההנחיות המפורשות של מחלקת העלייה ׳תוך התעלמות מדעת מתוך לחץ מובן ומידת הרחמים׳. האחראי לשירות הרפואי במחלקת העלייה נפתלי בר גיורא ייצג נאמנה את העמדה שביכרה את טובת המדינה על עניינה של התפוצה. הוא הסביר לדווינגר את מצוקת הקליטה והאשפוז בארץ וטען שבגין שהותו הארוכה בתוניסיה אין הוא מודע למצב הקשה בארץ. הוא גם הבליע תובנה שחידדה את הדילמה שבין הבניין להצלה ובין התפוצה למרכז: ׳העלייה אינה באה רק משלילת הגולה אלא היא צריכה להיות ברכה לארץ,. בגלל עלייה בלתי סלקטיבית נכנס לארץ ׳אלמנט המגביר את תמותת התינוקות מילדי הארץ כי הם תופסים מיטות […] נשים בלתי שפויות גרות באוהל עם ילדיהן והן סכנה לסביבה׳. בעיני בר גיורא העובדה שהצעירים, הבריאים והעשירים בתוניסיה לא חשבו על עלייה ביטלה את טיעוני ההצלה של דווינגר.

העולים עצמם ניסו לשכנע את קברניטי העלייה שיתירו להם לעלות. הם שלחו ממרסיי מכתבים בכתב יד ובעברית נמלצת ובהם התלוננו על תלאותיהם במחנה גרנד ארנס: ׳החיים במחנה הם בכל רע לא חומרי ולא רוחני […] החורף ממשמש ובא וכסות החורף במטען ויש שהמטען כבר הגיע לארץ. […] אין בתי ספר ואין שיעורים, אין ספריה ואין עיתונים, ההפקרות שוררת במחנה ומאן דאלים גבר׳. לדידם, דווינגר ומשרד הבריאות עמדו מאותו צד של המתרס ועל כן הם באו בטענות על עיכובם בעוד שבעבר התירו. הם ביקשו מיצחק רפאל ׳להסיר מעלינו את הכבלים ששמו עלינו משרד הבריאות׳ מאחר שהם באו באישור – אישורו של דווינגר.

הערת המחבר: עולים מתוניסיה ליצחק רפאל, 12.9.1952, שם, 86/6283. לטענתם רק 27 מתוכם היו חולים והם תמהו אם מספר כזה של חולים יכביד על המדינה עד כדי כך שיש למנוע את עלייתו, ועוד הוסיפו שכל המעוכבים במרסיי שילמו עבור נסיעתם. אם אכן כך, נראה שבמקרה הזה הסלקציה סתרה את חוק השבות, שכן בהצהרות הפומביות נאמר שהיא חלה רק על מי שהסוכנות מביאה על חשבונה – הגבלת העלאה ולא הגבלת עלייה. בהתאם לחוק השבות המדינה לא ראתה לעצמה זכות למנוע את כניסתם של יהודים שהגיעו לחופי ישראל בכוחות עצמם.[ע"כ]

לאחר יותר משנה של עיכוב במחנה המעבר במרסיי הותרה ככל הנראה עלייתם ארצה של עולים אלה. אולם העולים ששלח דווינגר, ובהם חולים בשחפת פעילה ובמחלות נוספות, הרעו את היחסים בין מחלקת העלייה למשרד הבריאות.

בנובמבר 1953 מונה שמואל מרקוזה, איש משרד החוץ בעבר, למנהל משרד העלייה בתוניסיה. מרקוזה הזדהה עם מדיניות הסלקציה הרבה יותר מדווינגר, וההתנגשויות בינו לבין הממונים עליו בעניין זה היו אפסיות.

יישומה של העלייה הסלקטיבית הן במרוקו והן בתוניסיה נתקל בקשיים רבים. העלייה הסלקטיבית נגעה בעקרונות ציוניים מרכזיים, עוררה לבטים והקשתה על פעילי העלייה לבצעה ככתבה וכלשונה. זאב חקלאי, שליח העלייה במרוקו, שניסה לתמרן בין שני צרכים של המדינה: להביא עולים צעירים ובריאים רבים ככל האפשר ועם זאת למנוע עליית נזקקים, גילה שאינו יכול לרבע את המעגל. הוא הקים מנגנון בקרה וסינון מסועף ורב תחנות שפסל את רוב המועמדים לעלייה עד כדי כך שלתחנה הסופית, העלייה לישראל, הגיעו רק שליש מהם, והעלייה ממרוקו לא הגיעה למספרים המקווים.

שליח העלייה בתוניסיה עד 1953, נחום דווינגר, לא הזדהה כלל עם העקרונות שהגבילו את העלייה. ריחוקו הפיזי מהארץ ומקשיי הקליטה הביאו אותו לראות בכללי הסלקציה גזרה חיצונית שיש לנקוט את כל האמצעים לעקפה. בתווך עמדו העולים שטולטלו מגורם אחד למשנהו ושהו תקופה ארוכה מאוד במחנות מעבר בתנאים קשים.

אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951-עמ' 123119

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר