ארכיון יומי: 6 ביוני 2019


משא בערב-שמואל רומאנילי- ההדיר, הקדים מבוא ופירש-חיים שירמן

 

ויהי היום מצאתי בני הישיבה במבוכה רבה למצוא מרובע ערוגת בית סאתים הנזכרת במסכת שבת, ויחתרו לריק ולא  יכלו. הודעתי להם פשר דבר. מהיום ההוא כל הדבר הקשה הביאוהו אלי. עוד רגע אחד וישאלוני, אם יש לאל ידי להבין פירוש הראב״ע על התורה? השיבותי, כי הוא נערץ בסודיו ונפלא בחכמותיו, כי צריך פירוש לפירושו ולמפרשיו, אולם במקומות הרבה לא נשגב בל נוכל לו. עפעפינו יבחנו; אימתנו לא תגדיל הקטן, וזדוננו אל יקטין הגדול. הראוני הדבור בפרשת ואתחנן, את הדברים האלה, הטעם על עשרת הדברים ולא על הדבורים. והיה טעמו כטעם לשמור הענין ולא המלות. כי הדברים הם הנאמרים בפרשת יתרו אך ישנו בקצת מליהם. הבינותי להם את המראה, ויתמהו איש אל רעהו. ועל השלשה לי 85 בא פעם אחרת דורש אחר ויראני דרוש עת האסיף בספר ׳בינה לעתים׳ ויאמר: ׳שאלתי אל החכמים כלם ואין מגיד לי׳. כונן המחבר להצדיק ארבעה מינים למושכלות המדידה; קלות כי נער המחל החכמה יכתבם. הגדתי לאדם מה שיחו של המחבר. כשמוע מספר החלום ואת שברו התפלא ויצא להגיד 90 לחכמים את כל אשר קרהו ונפלאותיו לבני אדם. כל הקורות האלה יגידו לך חקר תבונת האנשים ההם. אחרי שלש אלה האיטיב להתברך בלבבי לאמר: חזקתי כל לב פוסח במחשבותיו עלי? ואולם תראה, כי גם באלה פקיתי פליליה. לפני קנאה מי יעמוד?

ביאורים: . 77 הראב״ע – הר י אברהם בן־עזרא. 79. לא נשגב (תה׳ קלט, ו) — אינו קשה עד שלא נוכל להתגבר עליו. 80. וזדוננו – ויהירותנו. 81. בפרשת ואתחנן – היינו דב׳ ג, הג. את הדברים האלה — בפרשה הנ׳׳ל: דבי ה, יט. עשרת הדברים מובאים שם ה, ו—יה. 83. בפרשת יתרו — שמוה כ, א—יז, וכידוע שונה שם נוסח עשרת הדברים במקצת מנוסחם בפרשת ואתחנן. 84. ועל השלשה — נוסף על הסוגיה שבמסכת שבת, הפירוש של אבךעזרא ועניינם של עשרת הדברים. 86. ׳בינה לעתים׳ — ספרו של עזריה פיגו(1589—1647), דרוש ט׳׳ו, פיסקה שמינית (מהדורת לבוב 1858, דף 51ב): כל גשם הוא בעל שלשה מרחקים, שהם אורך ורוחב ועומק או גובה. ולמטה ממנו הוא השטח… והנה האתרוג הוא כנגד הנקודה שדומה אליה בתמונתו… הלולב כנגד הקו אשר בו גבול האורך לבדו, כאשר נראה ממנו ולכן הוא יחיד, וכנגד השטח, שהוא בעל שני מרחקים האורך והרוחב, באה הערבה… אמנם ההדס הוא שלשה בדים ובעל שלשה עלים, לרמוז אל הגשם שהוא בעל שלשה מרחקים׳. 87. קלות – לדעתו של רומאנילי היו אלה דברים קלים כל כך, עד שאפילו תלמיד מתחיל מסוגל היה להבינם (על פי יש׳ י, ט). 89. מספר וכוי — שו׳ ז, טו. 93. באלה — בכך שעזרתי לבורים הללו. פקיתי פליליה (יש׳ כת, ז) – הכשלתי את משפטי והסיבותי נזק לעצמי. המחבר נוטה את הפועל ׳פוק', כאילו היה שורשו פקה׳.

95 בדרוש האחרון ויבא רגז בבית־הכנסת באשר הבאים מגיבר״אלטאר שם הם, ורבם חתנו של ר׳ יהודה הלוי. תהלתו בקהל חסידים בעלי הפסקה (כן נקראים הצמים ששת ימי השבוע לילה ויום). משנה אינגיל״לינדיר כי היה מראשיהם נשבע ואמר? ׳ירא ה׳! כי ידרוש׳; וזה יקרא: ׳אין עת לדרוש!׳ 100 מי קם לצאת, מי עמד לנגדו; סוף דבר לא דרשתי. יצאתי והלכתי אצל הרב הגדול ואומר לו: ׳נקום נקמתך ממנו, למענך תעשה — לא למעני, לא עלי תלונותיו כי עליך. הוכיחך בזה והעירך לעיניך כי הריעות אשר עשית לעזרני את הדברים האלה דברתי מתוך אש עברתי, וחרדו אל דברי. 105 התאמץ הרב להסתיר המית לבבו ופנה אלי ואמר: ׳השמר והשקט ואל תירא! אנכי אשיב שבותך כבראשונה וכבודך כבתחלה. עודנו תכלינה עינינו, כי בעונינו גוע הרב חותני ולא שלמו ימי אבלנו. ויספדו לו החכמים בדרושיהם, איש יומו מדי שבת, גם אתה כאחד מהם. אתן לך מהלכים בין 110 העומדים האלה ותדרוש בשבת אחרון, הוא הנכבד. כלנו כאיש אחד נבא לשמוע בלמודיך, וראה כל העם, אשר אתה בקרבו, את מעשי, כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. לך לשלום!׳ ואפול על פני ויצאתי.

ביאורים: 97  . בעלי הפסקה – כנראה מונח מקומי במארוקו. 98. משנה אינגיללינדד — היהודי ששימש שם כסגנו של קונסול אנגליה. 106. שבותך – ירי לג, יא, ור״ל: אשיב עטרתך ליושנה. 108. איש יומו — כל אחד ביום שנועד לו. 109. אתן לך (ןכי ג, ז) — אתן לך מעמד בין הדרשנים הללו. 112. נורא – גדול, נשגב

נתחתי הדרוש לנתחיו ויסדתיו על החיים והמות. אחרי 115 ההקדמה והמליצה לכבוד הרב והעם, הוריתי כי כל יקר וכל כח נקרא חיים, וכל העדר ומגרעת-מות. ׳לתת לנו מחיה׳ אמר עזרא על רשיון כרש, ׳להחיות רוח שפלים׳ אמר ישעיה על הנחמה, ׳ותחלימני ותחייני׳ אמר חזקיה על הרפואה, ׳חיים וחסד׳ אמר איוב על הטוב ועל כל הנברא,

. 116. לתת – עזרא ט, ט. 117. להחיות – יש׳ נז,טו. 117. ותחלימני- יש׳ לח,טז. 118. חיים וחסד—איוב י, יב.

120 אמר נחמיה ׳ואתה מחיה את כלם, וכן להפך: ׳אל נא תהי כמת׳ על המצורע, ׳ואם אין מתה אנכי׳ על העדר הבנים, והעור והעני חשוב כמת, והיראה ׳וימת לבו בקרבו, כי איש ואיש מברואי מטה הוא כחלק מן הכל וכאבר מן הגוף, כי כערך האבר או החלק, כן יגדל עצבנו בהעדרו. שכר אברהם 125 הרבה מאד בעקדת בנו בהיותו בנו, יחידו, אשר אהב. דוד לא יתאבל על מות לבן, מתי? לשבעת הימים; ויצעק ויבך וירגז על אבשלום בן סורר ומורה. כי השונמית אשר בנה גדל והלך ברגליו (ויצא אל אביו) ומדבר היה (׳ויאמר אל אביו ראשי ראשי׳) לא תשיב כדוד: ׳אני הולך אליו והוא 130 לא ישוב אלי׳, אבל תרוץ אל איש האלהים תחזק ברגליו ותשבע לו ׳חי ה׳ וחי נפשך אם אעזבך/ כי עצב העדר האב גדול מעצב העדר הבן, זה יש לו תמורה וזה אין לו תמורה.

הלא ירמיה בהגדיל לצרתנו צועק ׳יתומים היינו ואין אב, בבוא דוד צקלג וכשמעו בדרך כי נכתה מהעמלקי נשא קולו 135 ואת העם אשר אתו ויבכו, ועל מה בכו? הלא לא המיתו איש כדבר הכתוב. בכו על הנשים אשר נשבו, אם כי תוכלנה להגאל בכפר. ואיך בוכים? עד אשר אין בהם כח לבכות.

ומה יעשו אנשי טיטו״אן על הרב הנאסף אל עמיו, כי לא אב משפחתו לבד היה, אך לכל העם? מה יגדל הכאב על העדרו?

140 בו אבדו בניו אביהם, תלמידיו רבם, יתומים עוזרם׳ אלמנות מעודדן, אביונים מושיעם, וכל האנשים הודם זיום והדרם!

דברים אלה נאמרים בקול עז וברוח נמרצת לאנשים, אשר ארחותיהם עקשים בפלפולם ונלוזים, בחדושיהם היו בלבם כרעם בגלגל. לבשו חרדות והיו כחולמים. בנתח השני הרביתי 145 את אותותי ואת מופתי בדברי חכמים, כי איש צדיק תמים  בארץ הוא ספר תורת אלהים מפורש: לוחות לבו מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות, משם תצא תורה ודבר ה/ ימות, או יחלש? נשברו הלוחות. ככחו בחייו וככחו במותו, לוחות ושברי לוחות יושמו בארגז כבודו,

150 כי הניח אחריו ברכה. ואז העירותי המאמר ממנחות ׳הזהרו בתלמיד חכם׳ וכד, שהרי לוחות ושברי לוחות וכו׳ ואנשר דרכיו למאמר פסחים ׳מנין שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון׳ וכו׳. הרגזתי לעלות הקושיא מי נתלה במי והצדקתים יחדו על בחינתם. בדרוש הזה גאלתי את כבודי והוספתי על 155 תועלתי, והובשתי והכלמתי כל הנחרים בי. כן תמו כל דברי הדרושים. וארא כי כל שוגה בם לא יחכם, כי אם יישר יעיר קנאה, ואם יבער, יהי לשנינה, וכל אליה קוץ בה.

ביאורים . 116. לתת – עזרא ט, ט. 117. להחיות – יש׳ נז,טו. 117. ותחלימני- יש׳ לח,טז. 118. חיים וחסד—איוב י, יב.

120-ואתה מחיה את כולם – נחמיה ט, ו. אל נא תהי – ב«' יב, יב ואם אין-בר- ל, א. 122. והעור והעני – נדרים ס״ד ע״ב: -ארבעה השובים

כמתים: מצורע וסומא ומי שאין לו בנים ומי שירד מנכסיו/ וימת — ש׳-א כה, לז. 126. מתי: ויצעק וכד-ש״ב,יב, יה;יט, א. 128. ויצא-מ״ב ד,יה. ויאמר — מ״ב ד, יט. 129. אני הולך-ש״ביב,בג. 131. חי-מ-ב ד,ל.            133. יתומים – איכה ה, ג. 134. נכתה (ש״א ל, א) – הוכתה. נשא קולו – ש״א ל, ד, ושם כחוב; וישא. 143. עקשים… ונלוזים (משלי ב, טו) — עקומים, נוטים מדרך הישר. 144. כרעם (תה׳ עז, יט) – דימוי להפתעה. 145. איש צדיק — בר' ו, ט. 147. והמכתב – שט׳ לב, טז. 150. ממנחות – צט ע״ב: 'מלמד שהלוחות ושברי לוחות מובחין בארון, מכאן הזהרו לתלמיד חכם ישכח תלמודו מחמת אונסו, שאין נוהגין בו מנהג בזיוף. 152. פסחים – אין הקבלות למאמר זה במסכת פסחים, אלא בברכות ח ע״ב, בבא בתרא יד ע״ב. 156. כל שוגה — על־פי משלי כ, א. אם יישר… אם יבער — שני המצבים הללו אינם לטובתו. 157. וכל אליה(ראש השנה יז, ע״א) — בכל דבר טוב יש גם פגם. 160. לאליה לוי — אחד מן היהודים רמי־המעלה המקורבים לסולטאן. 163. זעום מלך (עיין משלי כב, יד) — סר חנו אצל המלך. 165. כמעט נאחזתי — עיין לעיל ד 35. למפרייר (לעיל א 40) מפליג בספרו (עמ׳ 413) בשבחן של הנשים היהודיות בתיטואן. 168. סבאך (יש׳ א, כב) – משקך.

משא בערב-שמואל רומאנילי- ההדיר, הקדים מבוא ופירש-חיים שירמן-עמ' 75

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997 – עמ' 55 -שלושה סולטנים, שלושה קווי מדיניות- מולאי ליאזיד- מולאי סלימאן- מולאי עבד אל־רחמאן

שלושה סולטנים, שלושה קווי מדיניות- מולאי ליאזיד- מולאי סלימאן- מולאי עבד אל־רחמאן

מ־1790 עד 1859 שלטו במארוקו שלושה סולטנים שונים עד מאוד זה מזה – מולאי ליאזיד איש־הדמים, מולאי סלימאן ירא־השמיים ומולאי עבד אל־רחמאן ההססן ורפה־הרוח – ותחת שלטונם ידעו היהודים נתיניהם חלופות של קור וחום כמו במקלחת סקוטית.

מעשי־ההוללות והמרידות המרובות שידע מולאי ליאזיד (1792-1790) לרוב, לא מנעו ממנו לרשת את כס אביו, סידי מוחמד, שהוא היה בנו־יקירו. לשווא הזהירו יועציו היהודים של השליט הזקן מפני מינוי אומלל זה, אך דווקא משום כך התחזק הסולטן החדש בעמדתו האנטי־יהודית הנחושה, ותקופת מלכותו, שלטוב־המזל לא ארכה הרבה, היתה הכאובה מכל אשר נגזר על יהודי מארוקו לשאת.

מיד עם עלותו לכס־המלוכה נשבע מולאי ליאזיד להצליח במקום שבו נכשל, כאלפיים שנה לפניו, ראש־שריו של האחשוורוש מלך פרס להרוג ולאבד את כל היהודים שבמלכותו. רק ירידתו מן הבימה בטרם עת עיכבה בעדו. תוכנית מעין זו מנוגדת היתה לרוחו של האיסלאם המארוקאי עד כדי כך שנמצאו פה ושם אנשים שעצרו את ידו הרצחנית של הסולטן. בפרט כך אירע בטטואן, מקום שם החליט לגזור על ״פתרון סופי״ לאמיתו. וכך אנו למדים בעניין זה מ״דברי הימים״ לקהילת פאס:

וייצאו קהל תיטואן ומנחה בידם ביום ש״ק (שבת קודש) וגזר אומר שיהרגו היהודים שבכל מלכותו, ומי שיביא לו ראש יהודי ״תן לו סך עשרה מתקאלים. ואמרו תפשום חיים לקהל הנז'. והעיר ה׳ את רוח שופט א׳ ונפל לפני המזי״ד ואמר לו: לא נכון לעשות כן, להרוג את כל היהודים… אמר לו: כבר כרתי ברית עם משפחת אמהאוו׳ס (ארור שמם) שאהרוג את היהודים כשאמלוך. והשיב לו: זו אינה עצה, אלא טול ושלול ממונם והרי הם כמתים. הסולטן ראה לטוב לו לקבל את העצה הנבונה הזאת. במקום לצוות על טבח קיבוצי פקד לשדוד ולבוז את קהילות טטואן, אל־קצר אל־כביר, אל־עראיש, רבאט, טאזה ומכנאס ולהוציא להורג את כל היועצים היהודים של אביו. המלאח של מכנאס הופקר לשבט הלוחמים בני עודאיה והיה לבז. חזיונות אונס ושוד נמשכו שבועות על שבועות בכל רחבי מארוקו. משראה מולאי ליאזיד שבאוג׳דה מפירים היהודים את חוזה־עומר ומתלבשים כמוסלמים, ציווה לקצוץ להם אחת מאוזניהם כדי שיוכלו להבדילם מן הלא־יהודים! הוא גם אסר עליהם ללבוש בגדים בצבע ירוק בכל פינות הארץ.

קהילת פאס היא שנדונה לסבול יותר מכל מאכזריותו. אחרי שפקד על היהודים לפנות את בתיהם במלאח, שלכבוד המאורע הוסב שמו כביר(הגדול), הושיב שם שלושת־אלפים אנשי־מלחמה מבני־עודאיה, ששוגרו ממכנאם עם משפחותיהם. בית־הקברות היהודי נהרס, ומצבותיו שימשו לבניית מסגד במרכז השטח שבו היה לפני־כן המלאח.

היהודים, שגורשו אל מחוץ לעיר, בתנאים של עניות גמורה, מופקרים היו להתעללותם ולנגישותיהם של שכניהם החדשים, שזאת הפעם אכן ששו לציית לפקודותיו של הסולטן. ייסוריהם נמשכו עשרים־ושניים חודש, אף שבמשך תקופה זו נמצאו בכל־ זאת כמה מוסלמים שעמד להם אומץ־לבם להסתיר את ידידיהם היהודים או לעזור להם להציל משהו מנכסיהם. כך אפוא, כאשר התחילו צריפיהם העלובים לעלות באש, נחלץ מושל פאס לישועתם ומנע מן הבוזזים להשלים את מלאכתם המרושעת. אפילו אמו של הסולטן היא עצמה השתדלה למענם פעמים הרבה.

כדי להיפרע מאחיו מולאי השאם, שהכריז על עצמו מלך במראקש, שם מולאי ליאזיד מצור על העיר בפברואר 1792. שם העביר לפי חרב את אלפי הנכבדים שהוזעקו למסגד הגדול על־מנת לחדש את שבועת־אמוניהם כביכול, ואגב כך לא שכח לשים את המלאח לבז. מוגאדור, שבדרך־נס ניצלה עד אז, כלום נגזר גם עליה לשאת את שיגעונו הרצחני של הסולטן, שציווה להתיז שם את ראשיהם של ששים נכבדים, ובכללם הסוחרים היהודים והנוצרים העשירים ביותר?

שיחקה השעה למוגאדור ובצל חומותיה של מראקש נהרג מולאי ליאזיד בידי קלעי בודד בעת התקפת־נגד של אחיו. אנחת־רווחה אדירה נתמלטה מגרונה של הארץ כולה, בני כל הדתות והמעמדות. מספר גזירות נגד היהודים בוטלו עוד בטרם יתמנה אחיו מולאי סלימאן לרשת את כס־המלוכה.

הסולטן החדש, שככתכים היהודיים של הזמן ההוא הוגדר כ״חסיד אומות העולם״, שקד לחדש את המסורת העלאווית של רצון טוב וסובלנות כלפי היהודים. מולאי סלימאן היה אמנם מוסלמי המדקדק במצוות אך נקעה נפשו מן הקנאות, והוא ביטל את כל גזירותיו של קודמו. הוא קיבל אפילו החלטות מהפכניות בהעניקו ליהודים שהתאסלמו כדי להינצל מרדיפות את הזכות לשוב לדתם. הוא חזר והתיר ליהודים ללבוש בגדים בצבע ירוק, וכאשר הוכיח אותו קאדי אחד על פניו בשל כך, השיב לו בזעם: ״מה יש לך לומר בעניין זה? איני נוהג אלא כדוגמת אבי. יסלח וימחל לו האלוהים!״

מולאי סלימאן מיהר להרשות ליהודים להשיב להם את נכסיהם במלאח של פאס. לבסוף תקף את הסמל המובהק כיותר לקנאות הסולטן שקדם לו: הלוא הוא המסגד שהוקם בלב המלאח. הוא אכן פקד להרוס את המסגד, לאחר שנמלך בדעתם של העולמא (חכמי־ההלכה המוסלמים). המעשה הנועז הזה, שלא היה לו תקדים באיסלאם, הדהים את היהודים עצמם, כמו שאנו למדים מפי הרב יהודה בן עובד כן־עטר:

והלכו הקהל לפליל ס׳ תאוודי עז״א ואמרו לו שיכתוב ליר״ה (ירום הודו) על אודות האלג׳אמע שבנה המזי״ד בעירנו. וכתב הפליל שהוא אסור בהנאה מכל צד, אם מחמת שנבנה מקברי ישראל שהוא אסור בהנאה, אם מחמת שהפועלים הבונים ובעלי הסיד היו פורעים אותו מדמי מים שרופים שגזל מישראל, אם מחמת שבכאן בקרקע גזולה. ומיד גזר יר״ה לסתור אותו והאלסמע׳א שהיתה בו… ואם באתי לספר גדול הבית והקורות הגדולות ושיכללו ביופי מאוד באבני שיש ירוק ואדום וכד… ויראו גויים ויבושו, וחורקים שיניהם עלינו, ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם לדבר עימנו…

מולאי סלימאן, שהתייחס בחשדנות לנוכרים, השיב ליהודי מוגאדור את תפקידיהם ואת זכויות־היתר המסחריות והממוניות שלהם, על חשבון הנוצרים. הואיל והיה חסיד ההפרדה בין העדות בערים, אילץ את היהודים להתרכז בשכונות המלאח שאותן בנה בכל מקום, אף הקים חדשות בטטואן, רבאט, סאלה ומוגאדור. רק קהילות טנג׳ר וצאפי ניצלו מהפרדה זו, שבעצם הלמה בהחלט את משאלות־לבם של הרבנים. כללו של דבר, וחרף חשדנותו כלפי אירופה, נשמר זכרו של מולאי סלימאן לטובה, כפי שמעיד על כך רושם־הקורות של אותה תקופה, יהודה בן־עטר:

ועם היות שאין המנהג לברך המלך כמו שכתוב במחזורים, זה המלך (מולא׳ סלימאן) אנו מברכין אותו ביום ש״ק ויו״ט (שבת קודש ויום טוב) בבתי־כנסיות, כ׳ הוא ראוי לברכה מאדון הממלכה…

יורשו, הוא אחיינו מולאי עבד אל־רחמאן (1859-1822), היה אדם נאור יותר, וחדור אותן כוונות טובות ביחס ליהודים. עם זאת סיכום תקופתו דו־משמעי יותר, בפרט בגלל התנחלותה של צרפת באלג׳יריה, שהכניסה עוד גורם משבש ומפריע לתמונה. תקופת מלכותו התחילה בסימן ביש מאוד: הבצורת ואי־הבטחון הפילו קורבנות יהודיים לרוב. הרעב של 26־1825 עשה שמות בקהילות מכנאס ופאס. גזלנים חיסלו שיירה שלמה של חמישה־עשר יהודים שעשו את דרכם מאגוראי – שיושביה היהודים נטשוה סופית – למכנאס.

כתום שש שנים לערך שוב שילמה קהילת פאס את מחיר קוצר־ידו של הסולטן בהשלטת הסדר. ב־1832 לא היסס להפגיז את המלאח, שאליו נמלטו בני עודאיה שהתמרדו. מכל מקום היה מספר החללים היהודים נמוך מכפי שאפשר היה לחשוש, ולזכר נס־זוטא זה הנהיגו הרבנים פורים קטן, הוא הפורים דל קור (כדורי התותח).

אך בזאת עדיין לא תמו תלאותיה של פאס. דומה היה כאילו קידוש־השם של לאלה סוליכה ב־1834 החזיר את הקהילה לשעות הקודרות ביותר של אי־הסובלנות: מוסלמי אחד מנכבדי טנג׳ר התאהב עד לשיגעון בצעירה יהודייה יפה מאין כמוה, סוליכה חתשואל. כיון שסירבה הנאווה להינשא לו, נקם המחזר הנכזב את נקמתו בהאשימו אותה בפומבי שחזרה לחיק היהדות לאחר שהתאסלמה – והחוק גוזר היה דין־מוות על פשע הכפירה בדת.

מולאי עבד אל־רחמאן, שפעל מתוך כוונות טובות מאין כמותן, נכנס בעובי הקורה בניסיון למצוא פתרון מתקבל על הדעת. את דעתם של העולמא הניח בארגנו משפט בפאס. אך הואיל ובתוך כך מעוניין היה להציל את הנערה ממיתה ודאית, לחץ על הרבנים שישכנעו אותה להעמיד פנים שהיא מוסלמייה. הנאווה, שאדיקותה לא נפלה מעקשנותה, סירבה לקבל את הפשרה. כך אפוא הותז ראשה בכיכר העיר בהיותה בת חמש־עשרה. מוות אכזרי זה עורר זעם ותדהמה הן באירופה והן במארוקו.

דרך הטיפול בפרשה זו טיפוסית ליחסו דו־המשמעי של מולאי עבד אל־רחמאן – ושל מספר מוסלמים לפניו ואחריו – כלפי היהודים: אם גם יש לנהוג בהם סובלנות ולהתייחס אליהם כהלכה, בכל־זאת חייבים הם להישאר במקומם כד׳ימים ולשאת בהשפלות הכרוכות בכך. תעיד על כך תשובה זו שהשיבה הסולטן בכתב על התערבותו של הקונסול הצרפתי בטנג׳ר למען היהודים:

יהודי ארצנו ברוכת־המזל קיבלו ערובות שמהן נהנים הם ובלבד שיכבדו את התנאים שגוזרת ההלכה הדתית שלנו על האנשים הזוכים לחסות. אם היהודים מכבדים את התנאים האלה, הרי ההלכה שלנו אוסרת לשפוך את דמם ומצווה לנהוג כבוד ברכושם; אך אם הפרו ולו גם תנאי אחד בלבד, הרי ההלכה הברוכה שלנו מרשה לשפוך את דמם וליטול את רכושם. דתנו המפוארת כופה עליהם את סימני הכניעה והשפלות; הנה כך די לו ליהוד׳ שירים קולו על מוסלמי, וכבר יש בזה משום עבירה על חוזה־החסות. אם אצלכם שווים הם לכם בכל, אם נטמעו בכם, הרי זה טוב ויפה בארצכם, אך לא בארצנו שלנו…

לאחר שספגה מארוקו מפלה קשה מידי צרפת בקרב־איסלי ב־1844, הביאה התמיכה שנתנה הממלכה השריפית להתקוממותו של עבד אל־קאדר לידי תוצאות קשות גם אם עקיפות ליהודים. בדרך־נס ניצלו יהודי טנג׳ר מהרעשות־העונשים של הצי הצרפתי ב־1844. באותה שנה עצמה ניצלו אנשי השבטים את הרעשת מוגאדור על־ידי האדמירל דה־ז׳ואנוויל ובזזו את הסוחרים היהודים. מולאי עבד אל־רחמאן שילם להם פיצויים, ובכך הוכיח בעליל כי יחס הבוז(הדתי) ליהודים אינו אוסר לנהוג עמהם מנהג צדק.

אותה דו־ערכיות אנו מוצאים בחשדנותו של הסולטן כלפי היהודים: הוא חשד בהם כי באמתלה של עלייה־לרגל לארץ־הקודש הם הולכים לאלג׳יריה כדי למסור לצרפתים סודות הנוגעים לנמליה של מארוקו. אך משעה שהשתכנע כי נקיים הם, לא די שעודדם להפליג לארץ־הקודש אלא גם פטר אותם, החל מ־ 1858, מן המסים על יציאת הממלכה, פטור שעד אז שמור היה לעולי־רגל מוסלמים בלבד. מסתבר שדו־הערכיות של מולאי עבד אל־רחמאן ביחס ליהודים משקפת את רגשות הסולטנים של אותה תקופה יותר מאיבה מוצהרת או חיבה מפורשת ליהודים.

על כל פנים הרי בימי מולאי עבד אל־רחמאן נעשתה השאלה היהודית קשורה לבלי הפרד, בין לטוב בין לרע, לאסטרטגיה של מעצמות אירופה שקמו לחנוק את מארוקו מתוך רצונן לאלצה בכוח־הזרוע להיכנס למעגלות השפעתן. לאחר שהובס על־ידי צרפת מינה הסולטן נאיב מעין שגריר, שייצג אותו בטנג׳ר – ולא בפאס, כמתחייב מן הכללים הדיפלומטיים – אצל הדיפלומטים הזרים שהואמנו למארוקו !

 החוזה המסחרי שכפתה בריטניה הגדולה על מארוקו בדצמבר 1856 אילץ אותה לחדש את חופש המסחר, ובמיוחד לבטל את ״המשטר האימפריאלי״ של מונופולים על סחר־החוץ בצורת מכירת היתרים והנחות לחצרניו וסוכניו של הסולטן. לדעתו של ההיסטוריון הצרפתי ז׳ן־לואי מייד, חוזה זה הוא ״אחד הגורמים הפעילים ביותר בהתפרקותה של מארוקו הישנה״.

סידי מוחמד, שירש את כיסאו של מולאי עבד אל־רחמאן ב־1859, נאלץ למשכן את תקבולי המכס כדי ללוות בלונדון את הסכומים שנדרשו לו כדי לפצות את הספרדים, שניצחו את מארוקו ב־1860 ונטלו לידיהם את טטואן כמשכון. האוצר, שנידלדל באין הכנסות מן המכס, הבצורת, החולירע והמרידות סופם שאילצו את סידי מוחמד לחדול מכל מחשבה על רפורמה.

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997 – עמ' 55 -שלושה סולטנים, שלושה קווי מדיניות- מולאי ליאזיד- מולאי סלימאן- מולאי עבד אל־רחמאן

אֵין כָּאֵל / מִי כָּאֵל / יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל-רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו-כולל ביאור הפיוט

 

33 – אין כאל מי כאל יאמר נא ישראל

 בשבחה של תורה. שבח לה׳, למשה, לתורה ולישראל במתכונת חוזרת על-פי הפיוט ׳מפי אל׳. בפיוט טור מדריך תלת-צלעי ו-טו טורים מרובעים. המילים ׳אין כאל׳ חוזרות בראש כל טור.

משקל: שש-שמונה הברות בצלעית.

בתוגת: פיוט למעלת התורה ומרע״ה [=ומשה רבנו עליו השלום], נועם ׳מפי אל׳. סימן: אני דויד הקטן חזק.

מקור: ק-מב ע״א; נ״י 5350 – 43 ע״ב.

אֵין כָּאֵל / מִי כָּאֵל / יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל

אֵין כָּאֵל אֱלֹהֵינוּ / אֵין כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ / אֵין כְּמוֹ תּוֹרָתֵנוּ / מוֹרָשָׁה לְיִשְׂרָאֵל
אֶל כָּאֵל נִשָּׂא וָרָם / אֵין כְּמֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם / אֵין כַּתּוֹרָה בָּהּ יוּרָם / וְגָבַר יִשְׂרָאֵל

אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן / אֵין כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן / אֵין כְּלוּחוֹת הָאָרוֹן / עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל

 -5 אֵין כָּאֵל דְּעוּ רְאוּ / אֵין כְּמֹשֶׁה נְבִיאוֹ / אֵין כַּתּוֹרָה יִקְרְאוּ / בָּהּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל

אֵין כָּאֵל וָתִיק רַחְמָן / אֵין כְּמֹשֶׁה אִישׁ נֶאֱמָן / אֵין כַּתּוֹרָה נַעֲמָן / בְּפִי כָּל יִשְׂרָאֵל
אֵין כָּאֵל יוֹשֵׁב כִּסֵּא / אֵין עָנָיו כְּאִישׁ מֹשֶׁה / אֵין כַּתּוֹרָה לֹא תִנָּשֶׁה / מִפִּי כָּל יִשְׂרָאֵל

אֵין כָּאֵל דָּר עֲלִיָּה / אֵין כְּמֹשֶׁה בַּר בִּתְיָה / אֵין כַּתּוֹרָה בְּנוּיָה / עִיר וָאֵם בְּיִשְׂרָאֵל
אֵין כָּאֵל הוּא יֵעָבֵד / אֵין כְּמֹשֶׁה בֶּן יוֹכֶבֶד / אֵין כַּתּוֹרָה הִיא זֶבֶד / טוֹב לְבֵית יִשְׂרָאֵל

10- אֵין כָּאֵל קָדוֹשׁ וְנוֹרָא / אֵין כְּמֹשֶׁה יְפֵה צוּרָה / אֵין כַּתּוֹרָה יְקָרָה / תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל
אֵין כָּאֵל טוֹב וְיָשָׁר / אֵין כְּמֹשֶׁה גָּדוֹל וְשַׂר / אֵין כַּתּוֹרָה לֹא תֶחְסַר / כֹּל בָּהּ לְיִשְׂרָאֵל

אֵין כָּאֵל נוֹתֵן חֲכָמָה / אֵין כְּמֹשֶׁה מֵשִׁיב חֵמָה / אֵין כַּתּוֹרָה תְּמִימָה / תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל
אֵין כָּאֵל חוֹצֵב לַהַב / אֵין כְּמֹשֶׁה מָחַץ רָהַב / אֵין כַּתּוֹרָה יֶאֱהַב / אֱלֹהִי יִשְׂרָאֵל

אֵין כָּאֵל זִכְרוֹ נָעִים / אֵין כְּמֹשֶׁה אַבִּיר רוֹעִים / אֵין כְּבַת שַׁעֲשׁוּעִים / לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל
15- אֵין כָּאֵל קַיָּם זִכְרוֹ / אֵין כְּמֹשֶׁה בְּחִירוֹ / אֵין כַּתּוֹרָה יֵאוֹרוּ / בָּהּ עֵינֵי יִשְׂרָאֵל
אֵין כָּאֵל קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשָּׁי / תִּרְצֶה אֱלֹהַּ עוֹשָׂי / כִּנְאוּם דָּוִד בֶּן יִשַׁי / נְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל

  1. 1. אין כאל: על-פי דב׳ לג, כו: ׳אין כאל ישורון׳ וכן בטור 4, וראה הדרשה המופלאה (בר״ר עז, א) ׳אין כאל ומי כאלי ״ישורון״׳. (וראה אבות הפיוט, עמ׳ 339). יאמר נא ישראל: על-פי תה׳ קיח, ב. 2. אין כאל אלהינו: על-פי לשון התפילה ׳אין כאלהינו׳. אין… לישראל: על-פי דב׳ לג, ד. 3. נשא ורם: על-פי יש׳ נז, יג. יורם: יתנשא ויגדל. וגבר ישראל: על-פי שמי יז, יא. 4. אין כאל ישרון: ראה טור 1. אין… עדות: לוחות הברית שניתנו בארון הברית (שמי כה, כא). עדות לישראל: על-פי תה׳ קכב, ד. 6. אין… נאמן: על־פי במ׳ יב, ז. נעמן: נעימה וערבה, על פי השם הפרטי. 7. יושג כסא: על-פי יש׳ ו, א. אין…כמשה: על-פי במ׳ יב, ג. לא תנשה: לא תישכח על-פי דב׳ לא, כא. 8. דר עליה: כינוי לקב״ה שוכן מרום. בר־בתיה: שנקרא על שמה של בתיה בת פרעה שגידלתו, על-פי מגילה יג ע״א; סנהדרין יט ע״א. עיר ואם בישראל: על-פי שמ״ב ב, יט. 9. אין… יעבד: הראוי לעבוד אותו. זבד: מתנה וחלק טוב, על-פי בר׳ ל, כ. 10. קדוש ונורא: תה׳ קיא, ט. יפה צורה: שהיה נאה, שמ׳ א, ב, ומדרשו בסוטה יב ע״א. תפארת ישראל: על-פי איכה ב, ו. 11. לא… בה: על-פי דב׳ ח, ט. 12. משיב הימה: ששיכך כעסו של הקב״ה, והלשון על-פי מש׳ טו, א ועוד. אין כתורה תמימה: על-פי תה׳ יט, ח. 13. אין…להב: על-פי תה׳ כט, ז. מחץ רהב: שפגע במצרים, והלשון על-פי איוב כו, יב. 14. אביר הרועים: על-פי שמ״א כא, ח, וכאן משמעו הגדול במנהיגים, וכיוון לכינוי ׳רעיא מהימנא׳. כבת שעשועים: היא התורה, על־פי תה׳ קיט, עז ועוד. 15. כמשה בחירו: על-פי תה׳ קו, כג. אין… ישראל: על-פי הברכה השנייה שלפני קריאת שמע ׳והאר עינינו בתורתך׳. 16. קרבני… לאשי: תקבל את שירתי כקרבן על־פי במי כח, ב. אלוה עושי: על-פי איוב לה, י. כנאום… ישראל: שירתי תירצה ותתקבל כשירת דוד, על-פי שמ״ב כג, א.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 195 מנויים נוספים
יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר