ארכיון יומי: 21 ביוני 2019


להאיר באור החיים – לפרשת שְׁלַח.טללי אורות.הרב משה שמיר-אסולין

 

להאיר באור החיים – לפרשת שְׁלַח.

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,

   אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…  

       וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן,

וְאֶל כָּל עֲדַת בְּני ישראל" במ' יג, ב- כו).

בניגוד למרגלים, יהושע וכלב אמרו על א"י:

 "טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד ז).

רבנו-אוה"ח-הק': "מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי,

 כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה.

 כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים

 בתכלית ההפכיות, לומר דיבה רעה על שלמות הטוב.

 אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).

 

הדרכים לתיקון חטא המרגלים אז, והיום:

"והגאולה תהיה בהעיר ליבות בני אדם ויאמר להם:

 הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביהם…

ועל זה עתידים ליתן את הדין, כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

                        ומהם יבקש העלבון הבית העלוב"  (רבנו אוה"ח הק' ויקרא כה, כה).

 

תורף דברי קדשו: מנהיגי הדור, צריכים לעורר את עמ"י להתיישב בא"י

מתוך אמונה ש"עיני יהוה אלהיך בה  מראשית השנה,  ועד אחרית שנה",

כפי שעשה רבנו-אוה"ח-הק' כאשר עלה לא"י בראש תלמידיו,

ובכך פתח את שערי עלית הגאולה לתלמידי הבעש"ט והגאון מוילנא אחריו,

 ולעליה ההמונית לארץ ישראל, מאז ועד היום.

ישנן שלוש פרשות מהשורש ש.ל.ח: "וישלח", "בשלח", "שלח". המשותף – מיעוט אמונה בה' (הרב שמעון יוחאי יפרח).

בפרשת "וישלח", יעקב אבינו מפחד מעשיו, ושולח לו מתנות כדי לרצותו, למרות שהקב"ה הבטיח לו שישיב אותו בשלום לבית אביו. חז"ל קראו עליו את הפס': "מחזיק באזני כלב, עובר מתעבר על ריב לא לו" (משלי כו, יז).

רש"י: המתגרה בכלב ומחזיק באזניו, לא יתפלא אם יותקף ע"י. כך יעקב עורר את זעם עשיו,

בפרשת "בשלח", העם מפחד מהמצרים ליד ים סוף, למרות הנסים הרבים שה' עשה להם.

בפרשתנו "שלח", העם וראשיו, אינם מאמינים בכוחו של הקב"ה, שיוכל להתגבר על הנפילים והענקים בארץ.

פרשת "שלח", היא הפרשה הכי נדרשת בתורה על ידי חכמים. הסיבה המרכזית לכך היא: המרגלים יצאו לתור את ארץ כנען ביום כ"ט בסיון, ועם שובם בליל ט' באב לאחר ארבעים יום, עמ"י היה אמור להיכנס לארץ ישראל מתוך שמחה וטוב לבב, כפי שקיבלו את התורה "כאיש אחד ובלב אחד".

בשתי המצוות הנ"ל, תורה וארץ ישראל, נאמרה המילה "מורשה". במצות ארץ ישראל נאמר: "ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו, ח), ולגבי התורה נאמר: "תורה ציווה לנו משה מורשה, קהילת יעקב" (דב' לג ד).

השאלה הנשאלת מהאמור לעיל: מדוע מארץ ישראל היינו נאלצים לגלות לארצות ניכר לפרקי זמן לא מעטים, ולהתנתק פיסית מא"י, ואילו את התורה, מעולם לא עזבנו והיא לא עזבה אותנו מאז שנהיינו לעם במעמד הר סיני. הרי את שתיהן קיבלנו כ"מורשה"ירושה לדורות?

התשובה: את התורה קיבלנו מתוך אהבה ואחוה במעמד הר סיני, "כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י), ואילו את א"י, לא רצו לקבל, כדברי המרגלים: "ארץ אוכלת יושביה" וכו', תופעה החוזרת לאורך הדורות (הרה"ג ישראל מאיר לאו שליט"א – הרב הראשי לישראל).

"וידבר יהוה אל משה לאמר' (במ' יג, א).

 רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת למה אמר 'לאמר', כיון שהדיבור אינו אלא למשה".

 כדרכו בקודש, פותח רבנו בהסבר הביטוי הפותח את הפרשה: "לאמר".

"לאמר" – היתר אמירה. יש לך רשות לומר. "דבר" – חייב לומר. בפסוק, אין את המילה "דבר" – שחייב לומר.

 מהמשך הפס': "שלח לך אנשים" מתברר, שמשה לא היה צריך לומר לשום אדם את דברי הבורא. אם כך, מדוע נכתבה המילה "לאמר", הלא הדיבור נאמר רק למשה?

רבנו מסתמך בדבריו על הגמרא (יומא ד ע"ב): מניין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו: לך אמור, שנאמר: 'וידבר אליו מאהל מועד לאמר' (ויקרא א, א).

תשובה ראשונה: "ואולי שבא להרשותו לומר, שהדברים נאמרו לו מפי השכינה, שזולת זה, הרי הוא בבל תאמר". לכן נאמרה המילה "לאמר".

כמו כן, באמירת המילה "לאמר", משה רבנו ביטל את חשד בנ"י כאילו הוא שותף לדעתם שצריך לתור את הארץ, ולכן היה צריך להודיעם שזו הוראה מהקב"ה. דבר זה בא לרמוז בביטוי "לאמר". כלומר, שמותר למשה לומר שהוראה זו של "שלח לך אנשים" היא מפי השכינה.

הסבר נוסף: כשידעו בני ישראל שזה מאת ה', ולא יעכבו ביד משה מלשלוח אנשים לתור את הארץ, כדרך שמשה אמר להם בהמשך: מי ומי ההולכים וכו'.

רבנו חותם את דבריו: "חפץ ה' שיאמר לישראל הדברים כמות שהם מפי עליון,

אולי ירגישו, כי לא טוב עשות, ויבטחו בה' ויאמינו בו". מתן הזדמנות לתשובה.

"שלח לך אנשים, ויתורו את ארץ כנען,

 אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).

רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת אומרו "לך". ורבותינו ז"ל, אמרו 'לדעתך'. אני איני מצוך וכו'. וקשה, למה יסכים ה' על הרעה אשר דיבר לעשות עמו, ויופיע מאמרו על עצת הרשעים"?

להבנת דברי קודשו, נביא את המקור בגמרא: "אמר ריש לקיש: שלח לך, לדעתך. וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו, והיינו דכתיב: 'ויטב בעיני הדבר' (דב' א כג). אמר ריש לקיש: בעיני ולא בעיניו של מקום" (סוטה לד ע"ב).

בטרם ישיב, רבנו מביא תובנה: "ולהבין העניין אעיר בדבר, מבטן מי יצא הק"רח הרעה הגדולה, הנסבבת מהמרגלים". אם מצד מעשה הריגול, הרי גם יהושע שלח מרגלים: "וישלח יהושע בן נון מן השיטים שניים אנשים מרגלים חרש" (מתוך ההפטרה. יהושע ב, א). אצל יהושע, לא הוזכרו אפילו שמות המרגלים, וכנראה גם עצם השליחות.

 ואם מצד השליחים, הרי הם נציגים מכובדים בדמותם של נשיאי השבטים שנבחרו ע"פ ה' – "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה".

רבנו-אוה"ח-הק' בתשובתו, סוקר את המשא ומתן בין משה רבנו לבנ"י ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ… וייטב הדבר בעיני" (דב' א, כב – ל. ילקש"ע, שלח רמז).

עם ישראל דרש ממשה לשלוח מרגלים, ומשה סירב, בטענה שה' הבטיח לנו את א"י. הם טענו מנגד, שעלול להיווצר חילול ה', היות והקב"ה הבטיח לנו "ובתים מלאים כל טוב", והכנענים ששמעו על ביאתנו לארץ, חפרו באדמה, והסתירו את ממונם – 'ויחפרו לנו את הארץ'. כיון ששמע כן, נלכד בידם, שנאמר: 'וייטב בעיני הדבר" (ילקש"ע לעיל). מפה רואים גדולת משה רבנו: חילול ה' – לא יקום ולא יהיה.

רבנו-אור-החיים-הק' מסכם: "הנה ממה שדקדקו במאמרם ז"ל, ואמרו 'נלכד בידם', יורה כי במרמה דיברו, ולכדוהו בעורמה. ואין ידוע, מה היא מרמה שדיברו בפיהם, שבה נלכד".

בהמשך, רבנו מבדיל בין שני סוגי ריגול:

 א. ריגול שמטרתו לדעת איך להגיע לארץ מבלי להתגלות , ואיך לכבוש אותה, כפי שהיה אצל יהושע כאשר שלח את כלב ופנחס.

 ב. ריגול שמטרתו לבדוק האם בכוחם לכבוש את הארץ, כפי שקרה בפרשתנו. הם רימו את משה, ודיברו על השגת הממון אותו החביאו הכנענים, היות וה' הבטיח להם בתים מלאים כל טוב, ובכך לא יגרם חילול ה'. משה רבנו אכן נלכד בטענה זו, ולכן שלח אותם.

רבנו מעלה תשובות נוספות:

משה אכן הבין את כוונתם הסמויה של המרגלים, אבל "כיון שראה שה' לא מנעו מלשלוח, עשה מעשה ולא נתחכם על דבר מלך, והגם שה' גילה לו".

רבנו מקשה עוד קושיה. איך ה' יודע תעלומות היודע מה יהיה, הסכים לשליחת המרגלים?

תשובה: "ואל תקשה קושיה לאלוקינו, למה לא מנע הדבר מהיות כן. לצד שראה שזולת זה היו פוקרים יותר, ועושים בהלה יותר. ממה שעשו בהליכת המרגלים". כלומר, אם לא היו שולחים אותם, היה יכול להיות דבר עוד יותר רע מצד בנ"י, בבחינת קבלת הרע במיעוטו.

רבנו מסביר את משמעות הביטוי "לך". כל עוד הם אצלך ואתך, הם צדיקים. ברגע שעוזבים, הם רשעים. לכן משה רבנו התפלל על יהושע תלמידו, והוסיף לו י', כנגד י' המרגלים מוציאי דיבה רעה על הארץ.

"ויתורו את ארץ כנען,

אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).

הקב"ה "נותן" לנו במתנה את ארץ ישראל.

'נותן' – בזמן הווה, כל יום ויום, גם היום.

 הקב"ה "נותן" לנו במתנה את א"י.

כדרכו של כל נותן מתנה – הוא נותן מתנה טובה.

כך הקב"ה: הוא נותן לנו במתנה: "ארץ טובה ורחבה… ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג ח).

"ויתורו" – לשון יתרון. לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.

לאור זאת, הקב"ה יטפל באויבינו המקיפים אותנו, והמוטמעים בתוכנו.

 כל זה, בתנאי שנאמין בו ובכוחו מול אויבינו, כמו כלב ויהושע,

בניגוד למרגלים שטענו: "אפס  כי עז העם… כי חזק הוא ממנו" (במ' יג כח – לא),

רבנו-אור-החיים-הק': "קשה אומרו 'ויתורו', שהיה לו לומר 'לתור'. עוד קשה אומרו: 'אשר אני נותן", אחר אשר הזכיר שם המקום, לא היה צריך לומר "אשר אני נותן', כי מי לא ידע שהוא נותנה להם" כדברי קדשו.

"אני נותן"רבנו-אוה"ח-הק' מתייחס גם לדורנו, כאשר אויבים רבים מקיפים אותנו, ונמצאים גם בתוכנו.

הקב"ה מבטיח לנו: 'אני נותן' לכם את א"י כמתנה. לכן, אני גם אחראי "להוציא עשוקיה כדין הנותן מתנה. והוא ילחם להם, ויעמידנה בידם, באין שטן ואין פגע רע. גם ישכילו בריגולם אשר יפליא ה' להשפיל רמים עם גדול ורם, רבים ועצומים, כדי שבעל הנס יכיר בנסו. והרים מלפניהם מכשול, כשיראו עמלק וגו', וילדי ענק וגו', ועוצם חוזק הערים הבצורות, לבל יפחדו וייראו – כי אין ירושה בכוח ישראל, אלא בכוח הבורא, אשר הכל יוכל, כי הוא הנותן. וזה הוא מאמר – 'אשר אני נותן'. ובמתק לשונו גילה, כי כפי הטבע, אינם יכולים להם, כמו שאמרו המרגלים אח"כ. ובזה נתיישבו כל הדקדוקים".

"ויתורו" – לשון יתרון. לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.

עין טובה כלפי כל דבר, וא"י בפרט, "אשר עיני יהוה אלהיך בה, מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא יב)

"ויתורו" – מלשון תייר המחפש ליהנות, ולראות רק דברים יפים.

"כנען" – מלשון כניעה. כאשר ניכנע לקב"ה, נראה ישועה בארץ קודשנו.

תכניות לחוד, ומציאות לחוד:

"בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב).

 משה רבנו חשב, שהשילוב של שליחים כשרים בעלי השפעה – נשיא לכל שבט, והבאת פירות משובחים מארץ זבת חלב ודבש, יהווה את המתכון הטוב ביותר לעלות לארץ מתוך אהבה ושמחה, כהבטחת הקב"ה: "ראה נתן יהוה אלהיך לפניך את הארץ – עלה רש כאשר דיבר יהוה  אלהי אבותיך לך – אל תירא ואל תחת" (דב' א, כא).

משה רבנו אינו משתמש בביטויים "לרגל" או "לחפור" את הארץ, אלא בביטוי "ויתורו" – מלשון יתרון. כלומר, מטרת השליחות בעיני משה הייתה, לצאת ידי חובת העם שביקש את השליחות, ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם, ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, ויחפרו את לנו את הארץ… וייטב בעיני הדבר" (דב' א, כב- כג).

בני ישראל ידעו שבא"י, לא יהיו נסים גלויים כמו במדבר, והם יצטרכו לכבוש את הארץ, ולעבד את האדמה לפרנסתם מתוך אמונה בקב"ה. לכן, הם טענו בפני משה, שעליהם לעשות השתדלות, ולבדוק את מצב הארץ מבחינה ביטחונית וכלכלית, ולו מתוך השתדלות גרידא, כמקובל.

התוצאות ההרסניות של חטא המרגלים.

חטא המרגלים, הפך את קערת הגאולה המיידית על פיה, ובמקום להיכנס לארץ, נגזר על עמ"י להישאר במדבר במשך 40 שנה, עד שתם דור יוצאי מצרים מבן עשרים ומעלה, מוציאי דיבה רעה על הארץ, ככתוב: "במדבר הזה יפלו פגריכם… אם אתם תבואו אל הארץ אשר הלינתם עלי… ובניכם יהיו רועים במדבר 40 שנה" (במ' יד, כט – לג).

חורבן בית ראשון ובית שני, היו ב-ט' באב, תאריך בו העם מאס בארץ חמדה, ככתוב: "ותישא כל העדה ויתנו את קולם – ויבכו העם בלילה ההוא" (במ' יד, א). "בלילה ההוא – ליל ט' באב היה. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אמר להם הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות" (סנהדרין ק"ד ע"ב).

הימים הנ"ל, הפכו להיות ימי פורענות לאורך הדורות, כמו גירוש ספרד וגוש קטיף בט' באב.

לאורך הדורות, עמ"י התמהמה בתיקון חטא המרגלים, ולא עלה בהמוניו לא"י מתוך שמחה וטוב לבב, ולצערנו גם "בארזים נפלה שלהבת" כאשר רבים וטובים מבין "תופסי התורה" לא עלו ולא עולים לארץ – "בסברות כוזבות, ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב – תלמיד הגאון מווילנא (קול התור פרק ה).

"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מקונן על אלה העוסקים בתורה באופן טכני, של מה אסור ומה מותר, ומתייחסים לתורה כאל תופס משרדי, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.

על השאלה, מדוע בורא עולם היודע תעלומות, לא הפסיק את השליחות, ואמר למשה "שלח לך?".

משה רבנו הרגיש שמשהו רע עלול לצאת מהשליחות, ואף התפלל על תלמידו יהושע, והוסיף לו את האות י'  – "יה יושיעך מעצת מרגלים" (רש"י. במ' יג, טז).

רבנו יונתן בן עוזיאל {שיום ההילולא שלו בימים האלה, כו' בסיון}, מסביר את הסיבה לתפילה על יהושע: "וכדי חמא {ראה} משה ענוותנותיה – קרא משה להושע בר נון יהושע".

בפרשת נבואת אלדד ומידד שהתנבאו שמשה מת, ויהושע מכניס את העם לארץ (זהר בהעלותך קנה ע"ב. סנהדרין יז ע"א), יהושע דרש ממשה: "כלאם".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "לזה כששמע יהושע הדברים, בחר לדבר לפני רבו {מבלי לבקש רשות}, כדי שיגלה דעתו כי מאוסים הדברים אצלו ואומריהם, וכי שקר בפיהם… ואמר אדוני משה כלאם…. ואולי שרמז באומרו 'אדוני משה' – שאינו חפץ אלא היות הוא אדון – אלא היות לו אדונו משה. לשלול הרצון בנאמר: 'כי ימות משה והוא יכניס".

תורף דברי קדשו: יהושע רצה בכל מאודו שמשה רבנו ימשיך להנהיג את העם לעולם.

 מצד שני, גם יהושע ידע שכבר נגזרה הגזירה שמשה רבנו לא יכנס לארץ.

 לכן קיים חשש שיהושע יצטרף למרגלים, כדי להישאר במדבר בהנהגת משה. לכן, משה ברך אותו.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: האות י' – כנגד י' מרגלים. וכדברי קדשו: "נתן כח בשמו בתוספת היו"ד שמספרה עשרה – כדי שיוכל נגד עשרת המרגלים. עוד, כדי שיטול זכות וחלק הטוב של העשרה, כמאמרם ז"ל: זכה, נוטל חלקו וחלק חברו". אם כן, חוזרת השאלה לדוכתה. מדוע משה לא הפסיק את השליחות באיבה?

 גם כלב בן יפונה, כשראה את הלך הרוחות בקרב המרגלים, הוא הלך להתפלל בקברי האבות במערת המכפלה, ככתוב: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון – כלב לבדו הלך שם, ונשתטח על קברי אבות" (רש"י. במ' יג, כב).

נשאלת שאלה: מדוע כלב ויהושע לא שבו למשה, ומספרים לו על ההתארגנות השלילית של המרגלים?

התשובה לכך, טמונה בשמה של הפרשה: הביטוי "שלח", מצביע על חופש הבחירה הניתן לאדם ע"י הקב"ה האומר למשה: "שלח לך – לדעתך. אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו… ומשה נמלך בשכינה. אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה. 'על פי ה' – ברשותו שלא עיכב על ידו" (רש"י במ' יג, ב- ג).

יוצא שהקב"ה וגם משה רבנו, אמרו לעמ"י שהארץ טובה, ויכולים לרשת אותה, אבל הם היו בשלהם. זהו שאמרו חכמים: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב). לא רק שמאפשרים לו, אלא מוליכים אותו ממש. וזהו סוד הבחירה החופשית.

מוסר השכל: אסור להרהר אחרי דברי הבורא החרוטים כציפורן שמיר בתורתנו הקדושה, ובפרט על א"י עליה נאמר: "אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דב' יא, יב).

המדבר כנגד ארץ ישראל – מדבר נגד ה'.

"כולם אנשים – ראשי בני ישראל המה" (במ' יג, ג).

"כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות,

פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות" (רבנו-אוה"ח-הק' שם),

דבר המסביר איך צדיקים דגולים יכולים לחטוא.

"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אל משה ואהרן, ואל כל עדת ישראל" (במ' יג כו).

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:

         מקיש הליכה לביאה, מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה" (סוטה לה ע"א).

מי שלא רוצה את הארץ – גם הארץ לא תרצה אותו (רבנו-אוה"ח-הק' לפס')

הפרשה מתארת בהרחבה את חטא המרגלים בו עשרה מובחרים שבעם המשמשים כנשיאי השבטים, מוציאים דיבה רעה על ארץ ישראל ככתוב: "ויוציאו דיבת הארץ… ארץ אוכלת יושביה… ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם" (במ' יג, לב-לג).

רבי יעקב אביחצירא מתאר  את גדולת המרגלים: ("מחשוף הלבן").

"כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (יג, ג): א.נ.ש.י.ם נוטריקון א-לו נ-שמות ש-בטי י-ה מ-עוברות: ראשי השבטים התעברו בהם. נשמת ראובן בשמוע בן זכור וכו'.

על יוסף שהיו לו שני נציגים נאמר: "למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי". אצל יהושע נאמר: "למטה אפרים הושע בן נון". פה לא נאמר יוסף, היות ונשמת יוסף התעברה בגדי בן סוסי, לכן משה רבנו התפלל על יהושע.

נציג מטה לוי לא נשלח, בגלל שאין לו ירושה בארץ.

הם הצליחו להוביל מרד לאומי של העם נגד ה': "ותישא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא… ויאמרו איש אל אחיו: נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במ' יד, א-ד), דבר שגרם למשה ואהרן "ליפול על פניהם".

מול עשרת מוציאי הדיבה הרעה, עמדו שני צדיקים בלבד: יהושע בן נון וכלב בן יפונה שניסו לסנגר על א"י, בטענה: "טובה הארץ – מאוד מאוד… ארץ אשר היא זבת חלב ודבש… אך בה' אל תמרדו…" (במ' יד, ו-י).

קולם נבלע בהמולת המרד, כאשר העדה הרעה עמדה לעשות בהם שפטים: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים".

הנשיאים התבקשו על ידי משה רבנו למצוא את היתרונות שבא"י ככתוב: "ויתורו" במשמעות של יתרון.

לאור כל זאת, מתעצמת השאלה: איפה נכשלו גדולי הדור, עד שנאמר עליהם: "וימותו האנשים – מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" (במ' יד, לז).

רבנו-אור-החיים-הק' מעצים את השאלה ואומר: "מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי, כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה. כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים בתכלית ההפכיות – לומר דיבה רעה על שלמות הטוב. אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע נשיאי ישראל עליהם נאמר: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", נכשלו בשליחותם. רבנו שואל: מדוע לא התקיימו בהם דברי חז"ל: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים"?

שאלה נוספת: "מצוה בעידנא דעסיק בה – מגנא ומצלא" לדעת רב יוסף האומר שבשעה שאדם עסוק בקיום מצוה, היא מגינה עליו מן הייסורים, ושומרת אותו מלחטוא, וזו גם מסקנת הגמרא (סוטה כא ע"א). כלומר, מצות השליחות, אמורה הייתה להגן עליהם. אם כן מדוע לא הצילה אותם מהחטא?

תשובתו הראשונה: רבנו אומר עיקרון חשוב: אין ביטוח נגד עבירות, גם לאנשים רמי"ם.

המרגלים הפקיעו מעצמם את שליחות המצוה, ולכן פרחה מהם נשמתם. וכדברי קדשו:

"על דרך אומרם ז"ל בעלי הסוד: "וילכו ויבאו – כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות – פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות". רוח שטות, שווה לרוח טומאה.

כלומר, גם אדם גדול החוטא, פורחת ממנו נשמתו הטהורה, ונשארת בו "רוח שטות", שהיא למעשה רוח טומאה.

"ויהי האדם לנפש חיה": "ויהי" – לשון צער. כאשר האדם חוטא, הוא מסלק את "הנפש" הרוחנית, והופך "לחיה".

המרגלים התנגדו מראש לעליה לא"י, לכן הביטוי "וילכו" = הלכו ופרחו מהם אורות הקדושה כדברי האר"י הק': "שכן דרך החוטא, הנשמה פורחת, והוא הולך זולתה" (הליקוטים כי תצא ד"ה עוד כי תצא, ס').

רבנו-אוה"ח-הק' מתווה בתשובתו השניה עיקרון חשוב: מי שלא רוצה את הארץ – גם הארץ לא תרצה אותו.

וכדברי קדשו: "שעשו הליכה מוחלטת מארץ כנען, שלא יבואו לה עוד, כאשר גילו בדבריהם אשר דיברו לעם.

גם התורה החליטה עליהם, שהליכתם הליכת עולם, ולא ישובו לראותה עוד. ואמרו 'ויבואו אל משה וגו'. בא לתת טעם למה באו ולא נאבדו בשליחותם.

'אל משה'פירוש, חס ה' על דבר כבוד משה, אשר על כן השלימו השליחות ובאו".

רבנו מסביר מדוע ה' לא הרג את עשרת המרגלים כשהיו בארץ, והכל  היה בא על מקומו בשלום.

אם היו נהרגים, בני ישראל היו מבזים את משה וטוענים נגדו: שליחותך נכשלה.

מוסר השכל: לומדים מפה עד כמה הקב"ה חס על כבודם של צדיקים.

בהמשך, רבנו מסביר סיבה נוספת, מדוע הקב"ה אפשר להם לשוב מהשליחות, ולא הרג אותם בטרם שובם: "כדי שיראו משה ואהרון והעדה מעשה ה' כי אנשים מעט עלו, בין כמה אומות גדולים ועצומים ונמלטו. ומזה יצדיקו, כי כמו כן יעשה ה' עמהם, להטיל אימתם על כל העמים, 'וישרים דרכי ה'".

כלומר, המרגלים הסתובבו במשך ארבעים יום בין ענקים וכו', ובכל זאת הקב"ה הצילם. והם במקום להפיק מכך מוסר השכל, שאכן בכוחו של הקב"ה להביאם לארץ, הם המיסו את לב העם.

רבנו מסיים את דבריו בפס': "כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם" (הושע יד י).

 כלומר, במקום לראות את 'דרכי ה' כישרים', בכך שהם שבו בשלום לאחר ארבעים יום בהם הסתובבו בין נפילים וענקים בבחינת: "וצדיקים ילכו בם", הם הסיקו מסקנה הפוכה, והמיסו את לב העם – "ורשעים יכשלו בם".

מוסר השכל: התופעה הנ"ל, מלווה את עם ישראל בכלל, וכל אחד מאתנו בפרט.

הקב"ה עושה לנו נסים ונפלאות במישור הלאומי ובמישור הפרטי, ואנו תולים זאת בגורמים חיצוניים.

אחריות המנהיגים כלפי שמיא וכלפי העם,

 בכל נושא ונושא בכלל, וארץ ישראל בפרט.

רבנו-אור-החיים-הק': האחריות היא על ראשי העם, החייבים לעורר את עמ"י לעלות לארץ. אחרת, יתנו את הדין. וכדברי קדשו: "ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש העלבון הבית העלוב" (ויקרא כה, כה).

רבנו-אוה"ח-הק': "ושמרתם את כל חוקתי ואת כל משפטי, ועשיתם אותם – ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (ויקרא כ כב). רבנו שואל, מדוע התורה חוזרת על הפס' הנ"ל, הרי לעיל בפרשת אחרי מות (יח, כו) נאמר: "ותטמא הארץ, ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה. ושמרתם אתם את חוקתי ואת משפטי".

על כך משיב רבנו: "נתכוון לומר שצריכין לשמור המצוה לבל יתבטלו בין מהם – בין מזולתם, ובזה לא תקיא הארץ. הא למדת שאם לא יהיו נשמרים המצוות – תקיא הארץ גם השומרים, על שלא מיחו בשלא שמרו".

פועל יוצא מדברי קדשו: חובת החכמים והמנהיגים למחות. אחרת, גם הם ישאו את עוונם.

דבר דומה כותב רבנו בחטא העגל בו חטאו בעיקר הערב רב, ובכל זאת, נענשו בנ"י, על כך שלא מיחו (שמות לב ד). וכדבריו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר".

לאור דברי קדשו הנ"ל, לא נתפלא כאשר מגלים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה של עמ"י, שהיו כאלה שהסיתו נגד העלייה לא"י "בסברות כוזבות", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב תלמידו של הגאון מווילנא.

בעצם, כאשר מעיינים בתולדות עם ישראל ויחסו לארץ ישראל, רואים אנו שפרשת המרגלים ותוצאותיה, היא תופעה  החוזרת על עצמה ביחסינו לא"י, הממשיכה ללוות את בני ישראל לאורך הדורות.

רבי הלל ריבלין משקלוב אומר על כך: "חטא המרגלים במדבר, הוא אחד החטאים הכלליים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום… ובעוונותינו הרבים, חוטאים בזה בבחינת "וימאסו בארץ חמדה", גם רבים מ'תופסי התורה', ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים בסברות כוזבות" (קול התור פרק ה).  

על רעל "תופסי התורה" מקונן הנביא ירמיה: "הכהנים לא אמרו איה ה', ותופסי התורה לא ידעוני… (ירמיה ב, ח), הם מתייחסים לתורה בכלל, ולתורת א"י בפרט, כמו ל"טופס" משרדי רחמנא ליצלן.

"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מתייחס לאלה העוסקים בתורה באופן טכני, כאל תופס משרדי עם נתונים שצריכים לדעת, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.

הזהר הק' מסביר את הסיבה לכישלון המרגלים: "כולם אנשים" – כולם צדיקים וראשי בני ישראל, אבל הם החליטו להוציא דיבה רעה על א"י בגלל – כבוד. הם פחדו לאבד את הכבוד והכיבוד הקשורים בנשיאות. "הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד כא), דבר שאכן התקיים בהם.

הרמב"ן מדגיש שהמרגלים נימנו לפי סדר חשיבותם ומעלתם. והנה כלב בן יפונה נמנה במקום השלישי, ואילו יהושע בן נון נמנה רק במקום החמישי. כלומר, אלה שלפניהם, היו יותר צדיקים.

הרמב"ן אומר שהרעיון לרגל את א"י הוא דבר חיובי, היות והוא רואה בהשתדלות האדם ע"פ הטבע, דרך רצויה בפני אלוקים. וכדברי קדשו: "וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות… ועל כן היה טוב בעיני משה, כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצווה בנלחמים להיחלץ ולהישמר".

חטא המרגלים מתמקד לדעתו, במילה אחת – "אפס" – כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד" (במ' יג, כח). וכך דברי קדשו: "אבל רשעם במילה "אפס", שהיא מורה על דבר אפס, ונמנע מן האדם… והנה אמרו לו: הארץ שמנה וגם זבת חלב ודבש והפרי טוב, אבל אי אפשר לבוא עליהם כי עז העם… ויניאו לב העם ברמז".

המרגלים מציגים את פוריותה של הארץ, מצד שני, הם טוענים שלא נוכל להתמודד עם תושביה בגלל כוחם הרב.

תורף דברי קדשו: חוסר אמונה בקב"ה שהבטיח להוריש את הארץ בפני עם ישראל.

רבנו בחיי כותב על כך בהקדמה לפרשה: "סוס מוכן ליום המלחמה – וליהוה הישועה" (משלי כא, לא).

המרגלים נשלחו, היות ויש להשתדל, ולא לסמוך על נסים של שב ואל תעשה, והקב"ה יעשה לך נסים ונפלאות.

בצבא, יש להכין תכניות צבאיות ומבצעיות לקראת המלחמה – "סוס {חיל האויר וכו'} מוכן ליום מלחמה", לשתות תרופות כשצריך וכו'. הישועה וההצלחה תלויים בה' – "ולה' הישועה".

"פלגי מים לב מלך ביד יהוה – על כל אשר יחפוץ יטנו" (משלי כא א). רש"י מסביר: כמו שאת המים ניתן לפלג ולהטות בקלות, כך הקב"ה מכוון את ראשי השלטון.

רלב"ג אומר: השליט מייצג את העם, לכן הקב"ה מתערב ומכוון את דרכיו.

בעל "הכתב וקבלה" אומר בעקבות הרמב"ן שהמרגלים היו חשובים מאוד, ובכל זאת הם טעו, בכך "שלא היה ממורך בלבד, אלא משום שהייתה מאוסה עליהם {א"י}, ומיאוס הארץ הוא העניין שעמד עלינו לכלותינו – בכל הדורות".

התופעה הנ"ל קיימת לצערנו גם בדורנו, כאשר ישנם כאלה המתבדלים משטחי נחלת אבותינו ביש"ע, בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב בחברון, דוד המלך בבית לחם, יוסף הצדיק בשכם, אלישע הנביא ביריחו, ירמיהו בענתות וכו'.

שד"ל מטיב להסביר זאת: "למען יעמדו במשך ימים רבים אצל משה, שאם היה מביאם אל הארץ, היו מתפזרים איש בנחלתו ולא היה משה יכול ללמדם דעת, גם לא היו מתפרנסים דרך נס, ולא הייתה האמונה בתורת משה נקבעת בלבם לדורות עולם" (שלח, יג, ז).

הם בעצם טענו, שרוצים להמשיך ללמוד תורה אצל משה רבנו, היות ועד החטא, משה רבנו היה בשמים 120 יום, היה עסוק בהקמת המשכן וכו'. הם גם ידעו שמשה לא יכנס לארץ, ולא היו מוכנים לוותר על תורת רבם המובהק.

רבנו-אור-החיים-הק': המרגלים ענו תשובות למשה, בהתאם למה שציווה אותם. הוא שאל: "החזק הוא הרפה"? לזה אמרו כי העם חזק ויושב במבצרים. ואין ללמוד מכך שהם חלשים, לכן יושבים במבצרים, הרי הם ראו ילידי ענק. כמו כן, העם מפוזר בארץ ולא רק במבצרים, ככתוב : "העם היושב בארץ".

רבנו אומר: "גם רמזו במאמר 'היושב בארץ', שהארץ צריכה גיבורי כח לעמוד בה". כלומר, חוסר אמונה בה'.

מדרש רבה (פרשה ט"ז ו), מביא משל למלך שהביא לבנו כלה נאה וחסודה. הבן לא סמך ולא האמין לאביו, וביקש לראותה. המלך החליט כעונש, להראות לו אותה, אבל לא לתת לו אותה. כך הקב"ה הבטיח להם "טובה הארץ", ובכל זאת אמרו: "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו". לכן, הם נהרגו במדבר, והארץ ניתנה לבניהם.

 לפי הקבלה, המרגלים רצו להישאר בגדר של רוחניות – עולם המחשבה, מבלי לרדת לעולם המעשה. לכן, לא האמינו בניצחון על הגויים, בהם ראו אנשים בלתי מנוצחים, "ונהי בעיננו  כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (שלח, יג, לג).

עד היום, רבים מאויבינו בעבר ובהווה, דוגמת הערבים השוללים את קיומנו, טוענים שאנחנו דת ולא עם, לכן לא מגיע לנו מדינה ככל העמים.

מוסר השכל: "חטא העגל" היה בשבעה עשר בתמוז, "חטא המרגלים" היה ב- ט' באב.

צום ט' באב יותר חמור מצום י"ז בתמוז, דבר המסביר את חומרת החטא נגד ארץ ישראל.

נחלת אבות, יש להתיישב מתוך אמונה בקב"ה שהנחיל לנו אותה, ובכוחו לשמור עלינו מכל משמר.

איך מתקנים את חטא המרגלים?

לכסוף לא"י (ריה"ל}, לחבבה ולהתיישב בה (רבי אלעזר אזכרי).

להכיר במעלותיה (הרב יהודה ביבאס והרב צוף דב"ש).

רבי יהודה הלוי – ריה"ל, כותב בכוזרי: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה – כי בא מועד" (תהלים קב יד):

 "הגיעה העת שכיום נתקן את טעות העבר, ונכסוף לא"י תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה" (ה, כז).

רבי אלעזר אזכרי כותב בספרו "ספר חרדים" (פרק נט, מצות ישוב א"י): "וצריך כל איש ישראל לחבב את א"י, ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו. כי תחילת עווננו שנקבעה לנו בכיה לדורות, יען מאסנו בה, שנא': 'וימאסו בארץ חמדה'. ובפדיון נפשנו, מהרה יהיה, כתיב: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו), ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרה ואבניה בבואם אליה". וכן עשה אמור"י ע"ה בהגיעו לא"י.

הרה"ג דוד בן שמעון המכונה הצוף דב"ש (תקפ"ו – ח"י כסלו תר"מ. (1826 – 1879). נולד בראבט שבמרוקו, ועלה לארץ. רבנו כותב בספרו "שער החצר": תרי"ג שבחים ומעלות על א"י. על ספריו הוא חתם בשם: 'מעט דב"ש' {דוד בן שמעון}, מפאת מידת הענווה בה הוא היה מוכתר. הוא היה בין מייסדי "וועד העדה המערבית, ושכונת "מחנה ישראל". בספר, הוא קיבץ דברי חכמים על מעלות א"י. וכך הוא כותב:

"כי כוונתי בקונטרס זה, להודות ולהלל, להגדיל ולהאדיר מעלת ארצנו ונחלת אבותינו אשר אהבת עולם אהבתיה.

בצדקתי החזקתי ולא הרפיתי ממנה. למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט" (סימן קצ).

"שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך – לשאול תמיד בשלומה.

ופשוטו כמשמעו, לשאול על איכות ומהות א"י וירושלים, ומקום המקדש בכל פרטיה ודקדוקיה,

ולהשתוקק להשיג מאבניה ועפרה הקדושים, ולרצותם… כי רבה היא מצות ישיבת א"י" (סימן רמ).

הרה"ג הרב יהודה ביבאס  פוסק ומקובל – הרב הראשי של קורפו, וראש ישיבה בחברון (תקמ"ט – י"ז בניסן תשי"ז. (1789-1852), היה מיודד עם הרב צוף דב"ש, ושניהם פעלו למען גאולת עם ישראל בארצו.

 הרב ביבאס הוא צאצא של רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה, בעל ה"אור החיים" הק'. יש האומרים שהוא נכדו מצד ביתו.

האדמו"ר מחב"ד הרי"ץ ורבים אחרים, סוברים שנולדו לרבנו-אוה"ח-הק' בנות.

הרב ביבאס הושפע רבות מתורת רבנו-אוה"ח-הק', ממנה הוא ספג את נושא אהבת א"י והעליה אליה, כשלב בגאולת עמ"י בארצו.

הרב נולד בג'יברלטר שבמרוקו, ונדד בין קהילות ישראל בעולם, כדי להפיץ את רעיון שיבת ציון. הוא גם פרסם קונטרסים בהם הוא הסביר את תהליך גאולת עם ישראל בארצו.

כך כותב עליו תלמידו הרה"ג הרב יהודה אלקלעי ע"ה, מגדולי מבשרי שיבת ציון, בספרו "מנחת יהודה":

"אנחנו בני ישראל פשענו ביוצרנו. בכל ארצות תבל, נעים ונדים אנו מעיר לעיר לבקש מחייתנו – ואין אנו הולכים לא"י, אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. טוב היה אילו היינו אוכלים לחם אפילו לחם צר ומים לחץ בא"י, והיינו יודעים שיש לנו אלוקה. כבר ידוע שההתעוררות למעלה, תלויה בהתעוררות למטה, כדברי הנביא מלאכי:

"שובו אלי – ואשובה אליכם" (ג, ז). פירוש הדבר: שיבת ישראל לארצם, וזה אמר הקב"ה: שובו אלי ואשובה אליכם"…

והנה רוח ה' דיבר בפיהו אמת {של הרב ביבאס} – כי עיקר גאולתנו היא שהקב"ה יחזיר שכינתו לציון".

(מתוך 'מנחת יהודה' לרב יהודה אלקלעי (1798 – 1878). הרב פרסם ספרים רבים בנושא, כמו "גורל ה'" ובו תכנית מעשית לשיבת ציון. הקונטרס אף תורגם לאנגלית, וזכה לפרסום רב. "שלום ירושלים", "שיבת ציון", "מנחם ציון". הוא עלה לא"י וכו'.

מרן הראשל"צ הרה"ג בן ציון חי עוזיאל ע"ה: כל הצרות שלנו, בגלל חטא המרגלים, אותו אנחנו לא מתקנים.

מרן הרה"ג הרב שלום משאש ע"ה – רבה הראשי של ירושלים ומרוקו כותב: "מפרשה זו של כלב ויהושע,

יש ללמוד הרבה אף לצדיקי הדור…  גם בקודש הקודשים {חכמים}, יכול להיות פגם עמוק כמו עשרת המרגלים…

כי חוסר ההכרה בגדולת הארץ ובקדושתה, הוא פגם הנמשך והולך בדברי ימינו… ('וחם השמש'. חלק ב, 587).

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן קכט): "ארץ אוכלת יושביה (במ' יג) – כי א"י היא בחינת אמונה, כמו שכתוב: 'שכון ארץ ורעה אמונה' (תהלים לז). וזו אוכלת יושביה – כי כשנכנס לארץ שהיא בחינת אמונה, נאכל אצלה. היינו שנתהפך למהותה. היינו כשדבוק לצדיק ומאמין בו שהוא בבחינת ארץ – נאכל להצדיק ונתהפך למהות הצדיק ממש. וכן ארץ ישראל בעצמה, יש לה גם כן את הכוח הזה, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל (כתובות  קיא): 'כל היושב בא"י – שרוי ללא עוון. שנאמר: 'העם היושב בה נשוא עון' (ישעיה לג כד).

נשתדל לראות ב"עין טובה" את היתרונות שבא"י כדברי יהושע וכלב:

"ויאמרו אל כל עדת בנ"י לאמור:

 הארץ אשר עברנו בה לתור {יתרון} אותה, טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד, ז),

בניגוד ל"העין הרעה" של המרגלים.

על ירושלים אמר דוד מלכנו: "וראה – בטוב ירושלים" (תהלים קכח, ה).

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"אני יהוה אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים {יציאת מצרים},

לתת לכם את ארץ כנען {כניסה לארץ}

להיות לכם לאלהים" {מעמד הר סיני}  (ויקרא כה לח).

כניסת עם ישראל לא"י – תנאי הכרחי לקבלת מלכות ה'.

רש"י ע"פ (כתובות קי"א) אומר: "להיות לכם לאלוקים – שכל הדר בארץ ישראל, אני לו לאלוקים,

וכל היוצא ממנה – כעובד עבודה זרה".

רבנו-אוה"ח-הק' לומד מהפס' שמטרת ביאתנו לא"י, היא קבלת עול מלכות שמים, ולא כדי לאכול מפריה. וכלשון קדשו: "והגם שאני אומר לכם להוציא אתכם מארץ מצרים לתת לכם ארץ כנען, לא לאכול מטובה ולשבוע מפריה הוא התכלית, אלא להיות לכם לאלוקים – היא עיקר הארץ. ואמרו בתורת כהנים (ספרא בהר פרשה ה): "לתת לכם ארץ כנען להיות לכם לאלוקים – מכאן אמרו: כל בן ישראל היושב בא"י – מקבל עליו עול מלכות שמים".

את מצוות ישוב ארץ ישראל, ניתן ללמוד גם מסדר האירועים בפסוק, שאינו מתאים למהלך התרחשותם הכרונולוגית:

 א. יציאת מצרים. ב.  מעמד הר סיני. ג. הכניסה לארץ ישראל.

 הסדר בפסוק מתחיל ביציאת מצרים, עובר לכניסה לארץ, ולבסוף מעמד הר סיני – "להיות לכם לאלוקים".

מכאן ניתן ללמוד לקח חשוב בנושא ישוב הארץ:

 כניסת עמ"י לארץ ישראל – מהווה צעד הכרחי, כדי שהקב"ה יהיה אלוקי ישראל (דוד מגנצא).

המעפילים: כאשר בנ"י הפנימו את גודל החטא ושבו בתשובה,

הם החליטו לעשות את רצון ה' ולהעפיל לא"י, אבל לא הצליחו,

היות ובאותה שעה, זה היה בניגוד לרצון ה': "למה זה אתם עוברים את פי ה' – והיא לא תצלח".

לכן, כאשר עלו, הם נהרגו ע"י העמלקים,

דבר המסביר שכל מצוה, חייבת להיעשות בזמן ובדרך בהם ציווה ה'.

שליחות גלויה – ושליחות אלוקית סמויה.

פרשת המרגלים – מול פרשת אחי יוסף.

כאשר משווים בין המרגלים לפרשת יוסף ואחיו, ניתן לגלות תקבולת מדהימה. 10 אחי יוסף ירדו למצרים להביא אוכל, וזו הייתה מטרת השליחות הגלויה. בפועל, המטרה הנסתרת האלוקית של השליחות הייתה, חיפוש האח הנעלם יוסף, והתמודדות עם ניסיונות קשים שנמשכו כשנה, כמו הצלה או הפקרת בנימין, עד שיוסף התגלה אליהם.

מדובר בעשרה שבטים מול שניים – יוסף ובנימין שלא השתתף במכירה. סך הכל י"ב.

בפרשת המרגלים, קיימים גם כן עשרה מול שניים – כלב ויהושע.

בשליחות הגלויה, הם יצאו לבדוק את טיבה של א"י. בשליחות האלוקית הסמויה,

הם נשלחו לעבור סדנת ניסיון – מידת האמונה והביטחון בה'.

 כאז כן עתה. לאורך הדורות, מול יחידי סגולה מבני עליה שבישרו על "שיבת ציון כבסיס לגאולה", היו לגיונות מתנגדים שהעדיפו להישאר בניכר.

גדולתו של רבנו-אור-החיים-הק' היא בכך, שתורתו התקבלה ע"י כל החוגים והזרמים ממזרח וממערב, כך שרעיון שיבת ציון כבסיס לתהליך הגאולה עליו הוא כתב רבות, ועליו הוא נלחם בכל מאודו, החל לקרום עור וגידים עם עלייתו ארצה בראש תלמידיו וב"ב, דבר שהוביל לעליה רבתי של תלמידי הבעש"ט והגאון מווילנא וכו', ואח"כ להופעת מבשרי ציון דוגמת הרבנים: הרב יהודה ביבאס – צאצא של משפחת רבנו-אור-החיים-הק', ותלמידו הרב יהודה אלקלעי, הרב צוף דב"ש,  הרב הלל ריבלין, הרב צבי קלישר, הרב אליהו גוטמכר וכו'.

 אותם המבשרים פרסמו ספרים וקונטרסים, עם תכניות מעשיות לגאולת עמ"י בצורה הדרגתית, ע"פ התורה.

בשלב ראשון, עליה והתיישבות בא"י על בסיס אדני התורה. בשלב סופי גאולה נסית.

 כל זה יביא לתיקון חטא המרגלים, שחשבו להישאר בגלות המדבר, בניגוד לרצון ה' שציווה לעלות לא"י.

אכן, תורתו הנבואית של רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידיו, שימשה כבסיס אמוני ומעשי לתהליך קיבוץ גלויות,

כפי שעינינו חוזות ורואות – "בשוב יהוה את שיבת ציון".

בבוקר, מברכים אנו "מצעדי גבר" לאור הכתוב "מיהוה מצעדי גבר כוננו, ודרכו יחפץ" (משלי כ, כד).

הקב"ה מכוון את צעדינו, ואנו רק שליחיו. לעיתים, מגלים דברים עליהם לא חשבנו מראש,

כמו שאול המלך שהלך לחפש את האתונות, ומצא את המלוכה.

השבח לבורא עולם שכיוון את צעדי הורינו – לעלות לנחלת אבותינו.

הגעגועים לארץ ישראל, אצל יהודי הגולה.

מאז הציווי המפורסם של הקב"ה לאברהם אבינו מלפני ארבעת אלפי שנים: "לך לך מארצך וממולדתך – אל הארץ אשר אראך", עם ישראל הלך והולך לארץ ישראל, ולצערנו לעיתים גם הלך ממנה לגלות, אבל מעולם לא נשארה א"י ריקה מבניה. לעיתים מעטים, ולעיתים רבים כחול הים, כמו בימינו.

ארץ ישראל תופסת מקום נכבד בתורתנו הקדושה ובמצוותיה, דבר הבא לידי ביטוי במטרת יציאת מצרים כדברי הקב"ה: "לכן אמור לבני ישראל אני יהוה: והוצאתי אתכם… והצלתי אתכם… ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים… והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב – ונתתי אותה לכם מורשה, אני יהוה" (שמות ו, ו – ח). כלומר, המטרה הסופית היא לעבוד את ה' בא"י.

גם בגלויות הרבות, יהודים חלמו להגיע אליה, ואכן בדורנו אנו, זיכה אותנו הקב"ה להיות חלק מהחלום של דורות שהפך למציאות, כאשר יהודים מכל העולם, עלו וממשיכים לעלות אליה, בניגוד לאבותיהם שלא יכלו לעלות עקב הגבלות הגויים כמו בימי הטורקים והאנגלים וכו'. והנה, ראו זה פלא, במשך דור אחד בלבד, זוכים אנו למימוש חזון אחרית הימים של הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאתכם" (יחזקאל  לו, כד – כה).

 

רבנו-חיים-בן-עטר-ע"ה  כותב בהקדמה לפירושו לתורה "אור החיים":

"והאיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו,

 הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלוקי עולם, וממשלות עולם עליון ותחתון".

את הרעיון הנ"ל, הוא זכה לממש עם כשלושים מתלמידיו ובני ביתם בחודש אלול תק"א 1741,

ארבעה ימים לפני ראש השנה, ובכך גם ליישם את דבריו בפירושו לתורה:

"באתי אל אשר נשבע ה'… לתת לנו, פירוש –  לדירתנו"  (רבנו-אוה"ח-הק' דברים ג, יג).

להלן דברי חכמי מרוקו על חביבות א"י:

רבי יעקב אבן צור – היעב"ץ, שימש כראב"ד של פאס שבמרוקו. הוא חיבר שו"ת "משפט וצדקה ביעקב", וכן כארבע מאות פיוטים משובחים. הוא גם נתן הסכמה לרבנו-אוה"ח-הק' על ספרו 'חפץ ה". וכך הוא כותב על ארץ ישראל: 

"יקבץ אל עדר צאנו / כמאז בארץ הצבי.

 ישיבהו לאיתנו / ולא יוסף לכת שבי.

וישוב דודי אל גנו / ולא יברח עוד כצבי".

בשיר אחר הוא כותב:

קבץ יקבץ / משפחת יעבץ / אל נוה מרבץ / הר נחלתו" ('עת לכל חפץ').

הרה"ג רבי משה אדרעי (1735 – 1829):  מחבר "יד משה" כותב:

"והנחילנו את הארץ הזאת – היא ארץ הקדושה והטהורה,

ארץ  אשר בחר בה ה' מכל הארצות".

"וידבר יהוה אל משה לאמר: דבר אל ב"י ואמרת אליהם:

כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם" (במ' טו, א).

רש"י: "כי תבואו – בישר להם שיכנסו לארץ".

הקשר בין מצוות חלה, נסכים וציצית המופיעות בפרשה,

לגאולה עם ישראל בארץ ישראל.

 הפרשת חלה –  מצות הפרשת חלה מהתורה רק בגבולות ארץ ישראל, ובזמן המקדש כאשר רוב העם בארץ.

 נסכים וחטאת – מצוות שחיובן רק בזמן המקדש.

הקב"ה רומז לנו, שאת חטא המרגלים ניתן לתקן, כשעם ישראל ישוב לארצו, ובית מקדשו יתנוסס ככתר בראשו.

ה"שפת אמת":

ציצית – מצות ציצית בה אנו מתעטפים, רומזת לענן שנפרס מעל עמ"י במדבר, והגן עליהם.

הנסכים – רומזים למי בארה של מרים. החלה – רומזת למן

הקב"ה רומז לנו: כשם שהגן עליהם במדבר וסיפק להם את צורכיהם – ענני כבוד, מן ומים,

כך בארץ ישראל – יזכו לחיות בארץ ישראל ע"פ נס המשולב בטבע.

רבנו יעקב אביחצירא ע"ה, לומד דבר חשוב בנושא תיקון האכילה, מפרשת הפרשת חלה:

"והיה באכלכם מלחם הארץ – תרימו תרומה ליהוה. ראשית עריסתכם חלה תרימו תרומה" (טו, יט-כ).

רבנו אומר שכאשר אוכלים מלחם הארץ וכל אוכל בכלל, יכולים אנו להרים תרומה לה', בכך שנקדש את האוכל בבחינת: "צדיק אוכל לשובע נפשו", ולא לשם תאווה כבהמה.

ע"י הברכות, אוכל כשר וכו', יכולים אנו להעלות ניצוצות, ולתקן נשמות מגולגלות באוכל.

להלן שני סיפורים המאששים את פירושו של רבי יעקב ע"ה:

רבי יעקב אביחצירא התארח אצל בנו רבי יצחק, מחבר הפיוט "אעופה אשכונה" בעיר גראמה. כאשר התיישבו לסעודה, נכנסה עז ונעמדה ממול רבי יעקב. לתדהמת המסובים, הרב דיבר אל העז. הרב הסביר להם שבעז מגולגלת נשמה, ויש לשחוט אותה לכבוד שבת כדי לברך על בשרה, ובכך לתקן את הנשמה המגולגלת בה.

האדמו"ר המלוב"ן סידנא בבא סאלי ע"ה – נכד רבי יעקב, נסע לעזה שם קנה אבטיח. ברך עליו ואכל ממנו פלח קטן. לשאלת המשמש בקודש, הוא ענה: נשמה הייתה מגולגלת באבטיח, וע"י הברכה תיקנתי אותה.

חוטי הציצית – חוטים של תקוה מתוך אמונה,

 המחברים בין תחילת הפרשה בה מסופר על חטא המרגלים שפגמו באמונה בה',

למצות ציצית החותמת את הפרשה – והמתקנת את האמונה בה'.

המרגלים פגמו באמונה ב-ה' בכך שתרו – "ויתורו"- אחרי עיניהם, ולא האמינו בכוחו של ה' שיוריש עבורם את א"י, לכן נדרשו להישאר במדבר 40 שנה כדי לחזקם באמונה.

תופעה דומה הייתה אצל חוה אמנו: "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל, וכי תאווה לעיניים", לכן עונשם היה בגדי "כותנות עור" במקום "כותנות אור".

כ"כ אצל המרגלים. עמ"י הצטווה על כותנות אור בדמותה של מצוות ציצית, כדי לתקן את הפגם באמונה ב-ה', ככתוב: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום – יום לשנה, יום לשנה – תישאו עוונותיכם, ארבעים שנה… אני יהוה" (במ' יד, לד-לה).

 מצות ציצית חותמת את פרשת "שלח" המתחילה בטרגדיית המרגלים המואסים ב"ארץ חמדה", ככתוב: "אני יהוה אלהיכם – אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים – אני יהוה אלהיכם.

רש"י: "אני ה' – נאמן לשלם שכר. אלוקיכם – נאמן להיפרע".

על החזרה על הביטוי 'אני ה' אלוקיכם' אומר רש"י: איש לא יוכל לטעון שאינו רוצה בשכר על קיום מצוות, ועונש על אי קיומן, היות והקב"ה מושל עלינו בעל כורחנו בבחינת: "על כורחכם אני מלככם". כלומר, הקב"ה הוא בעל כל היכולות לתגמל את עושי רצונו, ומצד שני בעל כל הכוחות להעניש את עוברי רצונו. לכן, עלינו להאמין בו ובתורתו.

מסר אמוני: חוטי הציצית ופתיל התכלת בראשם – מחברים ומקשרים בין תחילת הפרשה

 בה מסופר על חטא המרגלים שפגמו באמונה בה', למצות ציצית החותמת באמונה בה'.

רבנו-אוה"ח-הק': "שאמרו {חז"ל}: כשראה משה מעשה המקושש, אמר לפני ה':

בימי החול לובשים ישראל תפילין וזוכרים המצוות, ביום שבת במה יזכרו?

והשיב הקב"ה, הריני נותן להם מצות ציצית שבה יזכרו וכו'".

פתיל התכלת בציצית = "חותם המלך" להתקדשות בעבודת ה',

 במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

"ויאמר יהוה אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת – והיה לכם לציצת,

{א} וראיתם אתו, וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם,

{ב} ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם.

{ג} למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדשים לאלוקיכם".

{ד} אני יהוה אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם, אני יהוה אלהיכם" (במ' טו לז – מא).

הביטוי  "והיה לכם לציצת",  נראה כביכול כמיותר, היות וקודם לכן, התורה פירטה על מצות ציצית.

רבנו-אוה"ח-הק' מביא את דברי התוספות לדברי רבי מאיר בגמרא (מנחות מג ע"ב.) האומרים שהציצית מהווה חותם המעיד שאנחנו עבדיו של הקב"ה, ולכן יש לפרש את הכתוב כך: פתיל התכלת המאופיין בצבע התכלת והשונה מהחוטים האחרים שצבעם לבן, מהווה "חותם המלך" המזכיר לנו כל העת שאנחנו עבדיו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועלינו לנהוג בהתאם לשלושת הכללים הבאים במהלך עבודת ה'.

  • "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם".

 ע"י מצוות ציצית – חותם המלך, נזכרים {"וזכרתם"} כל העת בקב"ה ועושים {"ועשיתם"} את מצוותיו – מצוות עשה.

  • "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם".

 בגלל פתיל התכלת המהווה חותם המלך, אנחנו נזהרים שלא לעבור על מצוות לא תעשה, ובפרט בכל הקשור למראות אסורים כמו בגדים לא צנועים וכו'.

הבגדים – מסמלים בגידה בה' אצל אדם וחוה, לאחר שאכלו מעץ הדעת בניגוד לרצון ה'. כתגמול, הקב"ה הלביש אותם ב"כותנות עור", במקום "כותנות אור" שהיו להם לפני החטא, כדעת רבי מאיר.

העיניים מסמלות את עולם המחשבה, והלב מסמל את עולם הרגש. התורה אומרת לנו שאל לנו לפעול רק ע"פ הרגש בלבד, או ע"פ השכל בלבד. אלא יש לשלב בין שני המרכיבים הנ"ל בבואנו לפעול. לדוגמא: יש לי שיעור תורה. הראש בעד מצות עשה,  הלב דואג לי, בבחינת "וירא מנוחה כי טוב". מה עושים?

"ולא תתורו אחרי לבבכם – זו מינות. ואחרי עיניכם – זו זנות" כדברי חז"ל.

  • "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים".

בכוחה של הציצית להציל אותנו מעבירות, ולקדש אותנו במצוות, דוגמת אותו סיפור המובא בגמרא (מנחות מד ע"א) על אדם שניצל מעריות ועוד עם גויה, לאחר שציציותיו טפחו על פניו מבעוד מועד, לאחר שנזכר במדרש אותו למד בעברו: למה נאמר פעמיים "אני ה' אלוקיכם? אחד –  להיפרע מהרשעים, והשני – לשלם שכר לעושי דברו.

את זה סיפר גם לגויה שחזרה בתשובה ועלתה לבית מדרשו של רבי חייא ובקשה להתגייר, ואף התחתנה עם אותו אדם שעמד בניסיון, וגם תרמה לצדקה חלק נכבד מרכושה הרב.

מצות ציצית – לאור פנימיות התורה.

רבי שמעון בר יוחאי: "כל הזריז במצות ציצית – זוכה ומקבל פני שכינה (מנחות מג ע"ב).

א. ארבע ציציות כנגדד' אותיות בשם הוי-ה. כנגד ד' רוחות העולם, כנגד ד' עולמות אבי"ע: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. כנגד ד' אבות העולם: אדם הראשון, אברהם, יצחק ויעקב.

כנגד ד' הדמויות בחזון המרכבה של יחזקאל הנביא: "פני אדם, פני אריה, פני שור, ופני נשר. כשם שחיות המרכבה קשורות עם החשמל, כך הציציות קשורות בטלית.

ח.ש.מ.ל – נוטריקון ח-יות, א-ש ממל-לן. ד' ציציות, כנגד ד' המלאכים במרכבה: מיכאל, גבריאל, נוריאל, רפאל. ועוד ל"ב פתילים {4*8 = 32}, רומזים למספר הפנים והכנפיים במרכבת יחזקאל. 

במבט מרחוק, הדמיות במרכבה נראות כדמות אדם. מעל ראשי החיות מעין רקיע, וממעל דמות כיסא הכבוד שצבעו כמראה אבן ספיר שצבעה תכלת, צבע פתיל תכלת בציצית.

ב. "ציצית": מלשון הצצה – הקב"ה מציץ ומשגיח עלינו בבחינת "מציץ מן החרכים" (שיר השירים ב ט).

כמו שבהצצה מבין חרכים, לא ניתן לראות את הכל, היות וישנם חסמים כמו ברשת, כך עלינו להיזהר במראות אסורים, בבחינת "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". בדורנו, על אחת כמה וכמה, שמחובתנו לנקוט משנה זהירות.

ג. ה' קשרים בחוטי הציצית, סגולה לזכירת חמישה חומשי תורה, וכפילת הקשרים, כנגד עשר הספירות.

תרי"ג מצוות רמוז במילה ציצית = 600 + 8 חוטים + 5 קשרים = 613 = תרי"ג מצוות, בבחינת דברי יעקב אבינו: "עם לבן ג-ר-ת-י =613 ו- תרי"ג מצוות קיימתי" (רש"י).

רבי מאיר בעל הנס: "התכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע לכיסא הכבוד".

המסר מכך הוא: המבט המעמיק שלנו בפתיל התכלת, מוביל אותנו לראות ולהתפעל ממעמקי הים והשמים האינסופיים, דרכם נוכל להתחבר לקב"ה היושב בשמים, "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, וכעצם השמים לטוהר.

לסיכום: הציצית משמשת כגורם מרתיע ומגן מפני החטא,

וכאמצעי להתקדשות ולייחוד הספירות (רעיא מהימנא).

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אראנו נפלאות"

 לחלום ופשרו של אמו"ר הרה"צ חכם יוסף אסולין ע"ה,

 שהתבשר על פתיחת שערי העליה לארץ, דרך השיר:

"אפתח פי ברינה בשיר ונגינה – לכבוד זה התנא, הוא רבי מאיר".

זוכר אני את הורי הצדיקים – אמו"ר רבי יוסף ע"ה, ואמו"ר זוהרה ע"ה, אשר עלו לארץ ישראל כמשפחה ברוכת ילדים הכוללת גם שתי סבתות צדיקות ע"ה, שעזבו את רכושם במרוקו שכלל: שתי דירות ושלש חנויות, היות ולא היה ניתן למכרם במחיר סביר, כאשר המטרה הקדושה הייתה, להגיע ומהר לארץ קדשנו.

באותן השנים, העליה לארץ לא הייתה רשמית, דבר שהקשה על שליחי העליה להעלות את העולים.

זוכר אני את מו"ר אבי ע"ה המשחד את מנהל משרד הפנים המקומי "בכסף מלא" וכמה לגימות מחיה/אראק, כדי לקבל את התעודות המתאימות. מידי ערב, מוחמד איש משרד הפנים, מחליט לערוך בביתנו ביקור נימוסין של כמה לגימות הגונות של אראק, דבר שהוא כשלעצמו מסוכן מאוד, היות וערבי המתלונן על יהודי ששידל אותו לשתות אלכוהול, דינו מאסר בגין "מעביר מוסלמי על דתו".

כידוע, למוסלמים אסור לשתות משקאות חריפים, אבל נפשם חשקה בטיפה המרה. לאחר קבלת התעודות, מו"ר אבי חיפש דרך להפסקת ביקורי האראק. באחד הערבים, בהגיע הוד מעלת אוהב האראק, מו"ר אבי זצ"ל התנצל בפניו על כך שהאראק אזל מהחבית, ושלח אותי לקנות לו בירה אותה לגם בהנאה, אבל אינה דומה כוסית אראק לכוס בירה. מאז, לא דרכה רגלו במפתן ביתנו, עד לעלייתנו ארצה.

 זוכר אני איך חלון ההזדמנויות לעלייה לארץ נפתח באסרו חג פסח – יום המימונה = יום המזל תשכ"ג – 1963.

 מו"ר אבי ע"ה מספר, שבליל המימונה ישב לשמוח עם אורחים. כדרכם בקודש, שתו ושרו ממיטב שירי ארץ ישראל. בעת שמו"ר אבי שהיה פייטן בחסד עליון שר את הפיוט "אפתח פי ברינה, בשיר ובנגינה / לכבוד זה התנא הוא רבי מאיר", נרדם במהלך השיר, ובחלומו ראה את שערי ארץ ישראל נעולים. את החלום סיפר לאורחים. אחד הפתרונות לחלום היה, שיש להתפלל ביתר שאת וביתר עוז לפתיחת השערים. שוב שתו לחיים בליווי הברכה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", ושוב מו"ר אבי המשיך לפייט את השיר "אפתח פי ברינה".

בסיום השיר, שוב מו"ר אבי נרדם, והנה בחלומו השני, הוא כבר רואה את שערי א"י, ובכללם שערי טבריה מקום מושבו וציונו של רבי מאיר – פתוחים לרווחה, ומיד התעורר.

 החלום ופשרו: אבא מארי ע"ה, הבין מיד שזו עת רצון אותה יש לנצל ומיד. למחרת, הורי ניגשו לשליחי העלייה שבישרו להם, שאכן נפתחו השערים לפרק זמן קצר, "ויש לעשות עליה לפני ששוב יסגרו השערים". הם החליטו לעזוב את כל רכושם מאחוריהם, ותוך שלושה שבועות, היינו כבר על המטוס לכיוון מרסיי שבצרפת.

זוכר אני שכאשר נציגי הסוכנות שאלו את אבי ע"ה באנייה, איזו עיר בארץ הוא מעדיף? תשובתו הייתה ללא היסוס: טבריה – עירו של רבי מאיר. אכן נחתנו בארץ ביום שני  י"ב באייר תשכ"ג – יומיים לפני ההילולא של רבי מאיר בעל הנס, בה זכינו להשתתף עם רבבות מעם ישראל.

זוכר אני ששנים רבות אחר כך, זכיתי לסגור מעגל וללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון, וכן להשתתף בארגון תהלוכת ילדי בתי ספר לכיוון רבי מאיר ביום ההילולא בי"ד באייר. התהלוכה הייתה מלווה בספרי תורה ותזמורת המשטרה. עד היום אני מרגיש מחובר לעיר הקודש טבריה וחכמיה, ובראשם רבי מאיר בעל הנס – הבעלים של הנס.

זכיתי לפרסם מאמרים רבים על רבי מאיר שזכה לתואר "בעל הנס" – הבעלים של מפתח הניסים", היות והייתה בו מידת "עין טובה" כלפי עם ישראל.

רבי מאיר הוא זה שקבע את הכלל שלעולם אנחנו נקראים:

 "בנים של הקב"ה – ולא עבדים" (קידושין לו ע"ב), דבר שנקבע להלכה ע"י הרשב"א.

הסלקציה- הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה.

סיכום :

כל "הנימוקים" המסורתיים של ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית למניעת עליית יהדות צפון אפריקה לא עמדו להם, שכן נמצאו כ-120.000 יהודים ממרוקו ותוניסיה לאחר סלקציה ראויים לעלייה ; ואילולא נסגרה הרשמת המועמדים לעלייה, היה מספרם מגיע לפחות ל-200.000. גם לא ניתן היה לטעון שהייתה סכנה ליחסי ישראל צרפת, שכן מרוקו כבר קיבלה את עצמאותה מידי הצרפתים, וגם לא להתעלם מן הסכנה, שנמצאו בה יהודי מרוקו.

על נימוקי הממשלה והנהלת הסוכנות למניעת עליית יהודי מרוקו אמר זלמן שזר בדצמבר 1955 :

פעם אמרנו על יהודי מרוקו שהם אינם רוצים לעלות, שאין סכנה לחייהם, שאין הם ראויים לעלות. אך היום זה איננו נכון. יש 100 אלף יהודים שרוצים לעלות, 60 אלף מתוכם לאחר סלקציה, סכנה מרחפת עליהם. אין הציונות יכולה לומר להם "תירגעו יהיה בסדר". הם כבר מרגישים בחרב המונחת על צווארם, ועל כן ישי צורך להגדיל משמעותית את מכסת העלייה ממרוקו השנה.

הנה כי כן נותר נימוק אחד בלבד : אין כסף ! בנימוק זה השתמשו ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון ; שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול ; הגזבר וראש מחלקת הקליטה בסוכנות, גיורא יוספטל ; נשיא ההסתדרות הציונית וראש ההנהלה בניו יורק, ד"ר נחום גולדמן ; וראש המחלקה הכלכלית בסוכנות מ' גרוסמן.

האומנם נמנעה הצלת יהודי מרוקו רק בשל מחסור בכסף ? כשנפתחו שערי מזרח אירופה בשנת 1956, נראו הדברים אחרת.

כבר באפריל 1955 נפגש בפריס ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, עם הגזבר גיורא יוספטל וביקש ממנו לפעול להצלת יהודי מרוקו. על פגישה זו מספר ברגינסקי :

יוספטל אמר לי שאין לשנות את ההחלטות המשותפות לממשלת ישראל ולהנהלת הסוכנות היהודית בדבר צמצום העלייה מצפון אפריקה ושמירת עקרון הסלקציה…..אמרתי לו, הרי כרגע אפשרויות עלייה מארצות אחרות הן כמעט אפס ואתה מבין שהחלטתך אתה מצמצם את ממדי העלייה לארץ………….והוא ענה הדבר ידוע לו אבל אין לנו אמצעים לקליטת עלייה, ובפרט את העלייה מאפריקה הצפונית…הפסקתי את דבריו ושאלתי אתה יודע לבטח שיש סיכויי קרובים לפתיחת עלייה מרומניה מה תעשה כשאתה חסר כסף ? אז נדפיס כסף הייתה תשובתו.

בקונגרס הציוני הכ"ד, במאי 1956, תקף ברוך דבודבני, מנהל מחלקת העלייה בפריס, את הממשלה ואת הנהלת הסוכנות, על שלא עשו מאמצים להעלות את יהודי צפון אפריקה :

כששואלים אותנו מדוע לא הצלנו את ששת המיליונים שהושמדו בידי היטלר, אפשר שנמצא תירוץ לדבר : הייתה ממשלת מנדט, לא נתנו סרטיפיקטים, השערים היו נעולים. אך אם ישאלונו, מדוע אין אנחנו מצילים את מאת אלף היהודים אשר מחר אולי יורידו את המסך עליהם – מה נענה לו ? הרי יש לנו מדינה, חוק השבות, השערים פתוחים, בידינו להחליט מי ייכנס ומתי ייכנס – ומה נענה על שאלה זו ? הנאמר שכל העם היהודי הזה לא היה בכוחו לגייס את מעט הכסף לעליית מאה אלף או חמישים אלף יהודים ? זו תהיה תשובתנו בפני ההיסטוריה ? דיברנו כאן על עניין דיני נפשות.

ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, תמה : מצד אחד טוענים המתנגדים לעליית יהודי צפון אפריקה, שהסיבה לכך היא תקציבית – אך באותה נשימה קוראים הם לעלייה המונית ממזרח אירופה. והאם לכך לא יידרש תקציב ? והוסיף : מה נאמר ומה נדבר אם חצי מיליון יהודים בצפון אפריקה שדלתות היציאה פתוחות לפניו אינו יכול להגי בגללנו ? ואני רוצה להגיד דבר עוד יותר קשה : אני סבור שמבחינה מוסרית ופוליטית ומבחינת הכוח הממשי שבקריאה לעלייה מארצות הפרוסובייטיות, יש בקריאה זו הרבה לפגם, אם אתה מכריז על תביעה לפתוח שערי היציאה ברוסיה בשעה שאינך יכול לקלוט את היהודים מצפון אפריקה.

והמבין יבין………………

הסלקציה- הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-עמ' 186

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו

אגדות סביב דמותו

אגדות מעניינות נארגו סביב דמותו של הרמ׳׳א, הנה שתיים מהן:

א. פעם אחת ערך הרמ״א סיור ברגל בנתיב מדברי בלוויית יהודי וגוי. לפתע נבהל הגוי וסיפר לרמ״א ולבן לווייתו, שהוא רואה מרחוק נחש צפעוני ענק הניצב בין האילנות ובולע ציפורים החולפות מעל ראשו. הגוי נטל את הרובה וכיוון את הקנה מול הנחש ביודעו, שאם יחטיא את המטרה, הסכנה של הנחש תהיה מוחשית ביותר. הרמ״א ביקש ממנו, שימתין לתפילה שיערוך כעת, ובעת שינענע ראשו יירה בנחש. הרמ״א נענע בראשו תוך כדי תפילתו, והערבי ירה בנחש ופילח את ראשו. הם התקרבו לנחש, והגוי קרע את בטנו, שנתגלו בה עדיין ציפורים חיות. הגוי סיפר, שכל הגויים היו מפחדים מן הנחש עד אותו יום ולא מצאו לו כל פיתרון.

ב. אשתו האחרונה של הרמ״א, מזל טוב לבית סודרי, קיבלה חליצה מר׳ אליהו, אחי הרמ״א, אחר כך עלתה לירושלים שלפני קום המדינה וזכתה לסיוע רב מאישיות אלמונית, שדאגה לה לריהוט הבית ונעלמה לדרכה. מספרים, שהרמ״א היה בא אליה כל ליל שבת, אבל לאחר שסיפרה את סודה לשכנתה, חדל לבקרה והוכיחה בחלום על כך. באחד מביקוריו בירושלים פקד ר׳ ישראל אביחצירא (באבא צאלי) את ביתה והורה לכוללים של העדה המערבית לדאוג לכל צרכיה כיאה לאשת חבר."

הערת המחבר אגדה זו מופיעה בהקדמה ל׳שיר חדש׳ על ידי המו״ל הרב שמואל בן הרוש, עמ׳ יב; הסבא קדישא אדמו״ר כמוהר״ר ישראל אביחצירא זצוק״ל (עורך: דוד יהודיוף), נתיבות תשמ״ה,:

פטירתו

הרמ״א מסר את נשמתו לבוראו ביום שישי ערש״ק כ״ב תמוז תרנ״ו, ומחשבי חשבונות מצאו כי ׳רפאל משה׳ גימטריא תרנ״ו. הרמ״א זכה להספדים גדולים על ידי חכמי פאס, ויום פטירתו הפך ליום הילולה בקרב אנשי קהילתו ובבתי הכנסת הקרויים על שמו בערים שונות בארץ: באשדוד, בלוד ובבאר שבע.

נוסח מצבתו

נתבש״מ איש על העדה. אוצר כל כלי חמדה. בר אבהן ובר אוריין. בשערים מצויין. בישראל גדול שמו. ממנו פנה ממנו יתד. דורש טוב לעמו. הפליא עצה הגדיל תושיה. חד מקמיא. רוח השיר דבר בו ומלתו על לשונו. מה טוב טעמו תאומו גם צחות לשונו. איה סופר איה שוקל. מגביר חיילים. שמו נודע בשערים. סבא דמשפטים. האדם הגדול בענקים. ידיו רב לו למול בשרים. ילדי בני ישראל למאות ולאלפים. בתורת ה׳ איזן וחיקר ועשה ספרים הרבה. בשבע חכמות שנה רבי. ותהי המשרה על שכמו. מ״ה שנה דן ידין עמו. מור קשישא חסידא קדישא ופרישא. נהורא דשמשא. מופת הדור והדרו. יחיד היה בדורו. ושמעו הולך מסוף העולם ועד סופו. הרה״ג מעוז ומגדול. דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, אדמו״ר ועט״ר כמוהר״ר המלאך

רפאל משה אלבאז זיע״א זצוק״ל

ממשפחה המיוחסת. שמה בעיר מקודשת. אשר הונף ואשר הורם. נגנז ארון אלוקים וכבה נר המערבי יום ששי בשבת כ״כ לח׳ תמוז יהל׳ שנת התרנ״ו לפ״ק זיע״א כי׳׳ר היא שנת והאיש משה עניו מאד.

חיבוריו

ספרות הלכתית

הלכה למשה (ירושלים תרס״א; תשס״ט): שו״ת על ארבעת חלקי השו״ע, מפעל חייו התורני של הרמ״א, ובו 261 תשובות. חלק נכבד מן השו״ת הוא על אבן העזר ורובו על חושן משפט. שו״ת זה משקף את חכמתו התורנית של הרמ״א ובקיאותו בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים, בתלמוד ובשולחן ערוך ונושאי כליו. הרמ״א מפגין שליטה מוחלטת בכתיבתו ועמידה איתנה על דעתו תוך שהוא דוחה בנימוס ובעדינות את דעת החולקים מבני דורו הנאלצים בסוף להסכים עמו. תשובותיו מסתמכות גם על עשרות שו״תים מחכמי מרוקו בתקופתו ולפניה, דבר המלמדנו גם על היקף היצירה ההלכתית של חכמי מרוקו למשפחותיהם: אביטבול, אבן דנאן, אבן זמרא, אבן צור, אדהאן, אלבאז, אלמושנינו, אלנקאוא, ארובאס, אשריקי, בן חמו, בן מויאל, בן מלכא, בן עטאר, בן שטרית, ברדוגו, טולידנו, מונסוניגו, נבון, נהון, סירירו, עוזיאל וצרפתי.

ציון במשפט (כ״י): ספר עזר לדיינים המכיל את נושאיו של חושן משפט הערוכים לפי סדר אלפביתי ומלווה במקורות הלכתיים לכל נושא.

חצר המשכן(כ״י): קיצור הספר ׳משכנות הרועים׳ לר׳ עוזיאל אלחאיךּ מחכמי תוניס הגדולים שראה אור בליוורנו.

תורבץ החצר (כ״י): ספר משלים ל׳חצר המשכן׳ ובו מראה מקומות ערוכים לפי סדר א׳׳ב לספרי השו״ת הקשורים לחושן משפט.

זבחי צדק (כ׳׳י): הלכות שחיטה וטרפות.

כל ספר שמצוין לידו כ״י הכוונה לכתב יד המצוי בידי היורשים וטרם יצא לאור.

ספר כריתות (ירושלים תשמ״ו): קובץ של י״ח סימנים על הלכות גטין לסוגיהם ולנוסחיהם, חליצה ומיאון.

ספרות המדרש והדרוש

דרש משה (נספח לספר כריתות, ירושלים תשמ״ו, ולפותר מים, ירושלים תש״ן): קובץ של ארבע דרשות – לשבת תשובה, לעצירת גשמים, לפטירת אשת חיל ולשבת הגדול.

עדן מקדם (פאס ת״ש; ירושלים תשכ״ח): אנציקלופדיה יהודית של כחמש מאות ערכים, כמו: אבות, יבום… ערוכים לפי סדר א״ב בליווי מראה מקומות.

קונטרס מיני מתיקה (פאס ת״ש; הנ״ל, בתוך: שלושה ספרים נפתחים: מיני מתיקה, עטרת פז, ארבעה שומרים, ירושלים תשכ״ח): חידושי תורה מתוקים בביאור פסוקי תורה ומאמרי חז״ל.

ספרות המוסר

ארבעה שומרים (פאס ת״ש; הנ״ל בתוך: שלושה ספרים נפתחים: מיני מתיקה, עטרת פז, ארבעה שומרים, ירושלים תשכ״ח): ספר מוסר הנחלק לארבעה קבצים: א. ׳שומר ברית׳ הכולל אזהרות על פגם הברית וחמישים תיקונים. ב. ׳שומר שבת׳ הכולל סדר שבת ומוצ״ש, אזהרות והלכות. ג. ׳שומר מצוה׳ הקרוי גם ׳כנפי יונה׳ על התפילין, ובו י״ד סימנים על כתיבת תפילין ועשייתן בצירוף כוונות וסודות. ד. ׳שומר תוכחת׳: קובץ עצות והדרכות לשיפור המידות משולבות במכתמים ובחרוזים קדומים מתקופת ספרד דוגמת בן משלי לר׳ שמואל הנגיד, ובו עשרה מאמרים: מאמר החכמה, הסתרת סוד, הענווה והשפלות, הכעס והמחלוקת, ההסתפקות, חמדת הממון, הפתיות והסכלות, העצלות והכבדות, התוכחה והעצה, בית תפילה.

׳עת קץ׳: פירוש קבלי לפסוקים בדניאל. נספח לספר ארבעה שומרים.

פרשת הכסף (כ״י): מוסר ומשלים על מליצת ההיגיון.

קבלה

עטרת פז (פאס ת״ש; הנ״ל, נספח בסוף קהלת צפרו, כרך רביעי, ירושלים תשכ״ח): כ׳׳ד צירופי הוי״ה ומשמעיהם בצירוף מבוא.

פרשנות

פותר מים (ירושלים תש׳׳ן): פירוש חדש לספר ׳מים עמוקים׳ על חמישה חומשי תורה לר׳ יהודה ברדוגו, בן דורו של ר׳ חיים בן עטאר (ירושלים תרע״א; תש״ח).

השכלה וחכמה

באר שבע (ירושלים תשמ״ג): על שם שבע החכמות המכונסות בו: חכמת ההיגיון (הדקדוק), חכמת המספר (אריתמטיקה), חכמת התשבורת (ההנדסה), חכמת התכונה (אסטרונומיה), חכמת הטבע, חכמת הניגון וחכמת האלוהות.

כה מעשיו (כ״י): על חכמת העיבור.

כסא המלכים (צפרו תרמ״ה; הנ״ל נספח בסוף קהלת צפרו, כרך רביעי, ירושלים תשמ״ה): ספר היסטורי הסוקר את סדר המלכויות מבריאת העולם ועד זמן הרמ״א, תרמ״ד/1884. הסקירה כוללת סדר מלכי בית דוד ומלכי ישראל, סדר ארבע מלכויות שבספר דניאל: בבל, פרס, יוון ורומי, סדר השתלשלות מלכות ישמעאל מצמיחת נביאם בשנת 571 ועד סוף התקופה האנדלוסית, ולבסוף סקירת שמות המלכים במרוקו עד לתקופה העלאוית ממולאי ישמעאל ועד מולאי לחסן [הראשון] ׳ירום הודו ותנשא מלכותו׳ שבו הוא מסיים בנימה של תקווה: ״יה״ר שבימיו תושע יהודה וישראל תשכון לנצח ויתקיימו דברי איש חמודות… והיה ה׳ למלך… ושמו אחד״.

מטרות הספר על פי המחבר הן שלוש: א. להראות נצח ישראל המתקיים בכל הדורות והממלכות אשר ׳כל כלי יוצר עליו לא יצלח׳. ב. ידיעת ארבע מלכיות כמתואר בספר דניאל, שיש בה לבשר את קץ הגלות ועת בוא משיח צדקנו ומלך מלך והשכיל, לאחר שמלכות רביעית כבר כלתה וחלפה. ג. השלמת פרק היסטורי בדברי הימים בתולדות עם ישראל, שאינו נזכר במקור כלשהו לדעת דור דור ושופטיו לבל יהיה האדם כסומא אשר לא ידע איכות האור׳.

שיירה ומליצה

שיר חדש וקול בוכים (שני קבצים בכריכה אחת, ירושלים תרצ׳׳ה):

שיר חדש: קובץ פיוטים על גלות וגאולה, מוסר ותוכחה, התורה ולומדיה, סיום מסכתות, מעגל האדם ומעגל התפילה, שבחי צדיקים, שירי הודיה, ויכוח התנצחות, הגות והתבוננות, טבע והשגחה, שירי חכמה ושירים בערבית יהודית. ־־ל בוכים: קובץ קינות לנפטרים ובו י׳׳ט קינות לרבותיו ולבני משפחה: אנשים תשים.

אהבה (כ״י): מליצות לאיגרת שלומים.

הסכמות לספרים לספרים

שתי הסכמות ידועות כתב הרמ״א לשני ספרים שיצאו לאור אחר כך: הסכמה לספר מעגלי צדק׳ לר׳ יעקב אביחצירא (ירושלים תרנ״ג/1893), והסכמה לספר שופריא דיעקב׳ לר׳ יעקב בירדוגו (ירושלים תר׳׳ע/1910)

תעודות ואיגרות

הרמ״א חתום על איגרות שונות בנפרד או עם אחרים, איגרות הקשורות לתקנות הקהילה ובכללן המלצות שונות. איגרות אלו התפרסמו על ידי ר׳ דוד עובדיה בשם תעודות. להלן התעודות בצירוף השנה, מספר התעודה ונושא התעודה.

קהילת צפרו א ירושלים תשל״ה

תרט״ז, תעודה 165: לא לפנות לערכאות של גויים (בצירוף חתימתו).

תר״ך, תעודה 114: הצעה להקמת גוף של 13 נציגי הקהל בראשות נגיד לטיפול בעסקי הקהילה (בחתימתו בלבד).

תרכ״א, תעודה 16: מתן סמכויות בלעדיות לנגיד ולחברי ועד לטיפול בצורכי ציבור (בחתימתו בצירוף אחד).

תרכ״ה, תעודה 180: מתן המלצה לשלמה בן מרדכי אזולאי על טיפולו המסור בנער מצווירא המסרב לעזוב את המאמץ (בחתימתו בלבד).

תרכ״ז, תעודה 179 : בבירור למי זכות הירושה (בחתימתו בלבד).

תרכ״ז, תעודה 354: המלצה המופנית לקהילות פאס ומכנאס לתמוך בתושב עני בצפרו (בצירוף חתימתו השלישית).

תרכ״ט, תעודה 169: תקנה להקמת קופת צדקה לטובת קהילת המערביים בארץ ישראל ולטובת עניי העיר (בצירוף חתימתו).

תרכ״ט, תעודה 79: תוכחה נגד חוסר צניעות של כמה נשים ׳בעקבות משיחא חוצפא ישגא׳ (בחתימתו בלבד).

תרמ״ב, תעודה 40: התערבות בארגון תרומה לשד״ר כוללות אשכנז(בחתימתו ועוד אחד).

תרמ״ו, תעודה 158: פנייה לוועד טוב וחברה קדושה היושבים ראשונה במחוז אמריקא להחזיר את השר פיליפ מטיוס לתפקידו להגן על קהילות המערב (בחתימתו בלבד).

תר״ן, תעודה 170: תקנה נגד השגת גבול בחזקת הבתים וחנויות (בצירוף חתימתו).

תרנ״ג, תעודה 39: תקנון חברא קדישא בעיר (בצירוף חתימתו).

תעודה 135: נתונים סטטיסטיים לחברת כל ישראל חברים על המצב החברתי והכלכלי של קהילת צפרו (בחתימתו בלבד).

קהילת צפרו ב ירושלים תשל״ה

תרכ״ג, תעודה 355: המלצה לתמיכה בתלמיד חכם (בצירוף חתימתו).

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-עמ'10

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר