ארכיון יומי: 9 ביוני 2019


מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב-מקהלה״ שרה בדממה את שיר העלייה 

 

מקהלה״ שרה בדממה את שיר העלייה 

מבצע ״קדש״ באוקטובר 1956, ושיתוף הפעולה בין ישראל לבין בריטניה וצרפת, במלחמה נגד מצרים וסוריה, הגבירו את המתח הפנימי במרוקו והולידו חששות לגורלם של היהודים במדינה צפון־אפריקנית זו. צעירים מרוקנים משולהבים ערכו טבח בצרפתים במקנס, וקיים היה חשש פן ינסו לפרוץ גם לגטו היהודי בעיר. דיפלומטים מצרים ותועמלנים פלשתינים, פיתחו פעילות אנטי־ישראלית ענפה והעתונות המרוקנית היתה מלאה מאמרי הסתה נגד ישראל והציונות. ואם לא די היה בכך – ועד־הקהילה היהודי בקזבלנקה, שצידד ב״השתלבות״ היהודים בחייה של מרוקו העצמאית, שיגר ב־8 בנובמבר 1956, מברק למושל המחוז ובו גינה את ״התוקפנות הציונית נגד מצרים״. אך בשלב זה, היתה ח״מסגרת״ מוכנה כבר לייעודה. הודות לפועלם של מתנדבי ה״מסגרת״ בחודשי ההתארגנות, היה הנוער היהודי בקזבלנקה ובכמה ערים אחרות, מאורגן היטב להגנה עצמית. עשרה ארגזי נשק הוברחו מבעוד מועד לקזבלנקה, וצעירים יהודים חמושים עמדו בשערי הגטאות, מוכנים למנוע פריצתם של פורעים ערביים. ברם, למרות ההסתה בעתונות, לא אונה ליהודי מרוקו כל רע. אדרבה, בחוגי השלטון ניכרה אפילו מעין שמחה לאידו של גמאל עבד אל־נאצר.

הנצחון הישראלי בסיני, זקף את גוום של יהודי מרוקו ומילא אותם גאווה. משך כל ימי המלחמה, האזינו היהודים בקביעות ל״קול ציון לגולה״, עקבו בהתרגשות אחר מהלך הקרבות ונשמו לרווחה כאשר הוברר שמספר הנופלים בקרב היה מועט.

מבצע ״קדש״ שינה גם את האוירה הציבורית בישראל סביב העלייה מצפון־אפריקה. חיילי צה״ל, יוצאי מרוקו, גילו במלחמה מסירות, הקרבה, נאמנות וגבורה והביטוי ״מרוקו סכין״, החל נעלם אט אט מהלקסיקון הישראלי. ראשי המדינה ומנהיגי התנועה הציונית, העריכו יפה את המצב החדש שנוצר והבינו את חשיבות העלייה ממרוקו, לא רק לשם הגנת המדינה, אלא גם להמשך בניינה ופיתוחה.

ברם, המלחמה עצמה לא הקלה על מאמץ הקליטה. ביום בו פרצו הקרבות, הגיעה לחיפה האנייה ״ירושלים״ כשעל ספונה 900 עולים, רובם מצפון־אפריקה. אך ״אגד״ לא יכול היה להעמיד לרשות העולים יותר משני אוטובוסים – כל היתר ״גויסו״ למלחמה. מחמת מחסור חמור במלט, הופסקה בניית השיכונים וצה״ל אף הפקיע לצרכיו, מידי הסוכנות היהודית, 250 יחידות דיור והחרים כמות גדולה של שמיכות, מיטות ומזרונים. הסוכנות לא יכלה אפילו לשכן את העולים בפחונים, מחמת המחסור בלוחות מזוניט לכיסוי הגגות. אף על פי כן, העולים קיבלו בהבנה קשיים אלה והיו בטוחים כי משבר זמני זה יחלוף במהרה.

עם סיום הקרבות, קיבלה על עצמה ה״מסגרת״ גם את ארגון העלייה החשאית ממרוקו. משימה נוספת זו, לא באה על חשבון תפקידי ההתגוננות. למרות שהמלחמה לא הביאה להתפרצויות אנטי־יהודיות אלימות, הסכנה לבטחונם של היהודים היתה קיימת עדיין. בעיקר רבתה הדאגה לגורלם של היהודים בדרום מרוקו: בנות יהודיות נחטפו וסוחרים יהודים נחשפו לסחיטת כספים ולאיומים שונים. פעולות אלו נעשו בידי חיילי ״צבא השחרור המרוקני״, אשר השתתפו במלחמה לעצמאות ארצם אך עתה, בשובם לבתיהם, היו מחוסרי עבודה וסבלו חרפת רעב. רבים מהם התארגנו בכנופיות של שודדי דרכים ובין עשרות קורבנותיהם בלט מספרם הרב של היהודים. חוסר בטחון זה, בתוספת מצוקה כלכלית ותקווה להתאחד עם קרובי המשפחה – הגבירו את לחצם של יהודי מרוקו לעלייה לישראל. חרף דברי הארגעה של המלך מוחמד ה־5, לא האמינו יהודי מרוקו ביכולתם לתפוס את מקומם של הצרפתים ולהשתלב באופן מלא בחייה המדיניים, הכלכליים והתרבותיים של מדינה צפון־אפריקנית זו. על כן גם הם היו מוכנים ליטול על עצמם את כל הסיכונים האפשריים ולצאת את מרוקו, בכל דרך אפשרית.

עוד לפני מבצע ״קדש״ ועל רקע החלטתו של הסולטאן, סידי מוחמר בן־יוסף, לסגור את שערי מחנה "קדימה״, החליטה ה״מסגרת״ להרחיב את ייעודה ולהעתיק את הדגש בפעילותה, ממשימות הגנה לארגון עלייה חשאית. בהתאם למגמה זו, הגיעו הארגונים היהודיים והנהלת הסוכנות היהודית, לסיכום רשמי ביחס להסדרי העלייה ממרוקו. על פי סיכום זה, שהוכן בחודש ספטמבר 1956, נקבע שה״מסגרת" תיטול על עצמה את ארגון העלייה החשאית, בעוד שהסוכנות היהודית תישא בכל ההוצאות הכספיות הכרוכות במבצע זה. הסוכנות היהודית היא שתקבע את מיכסות העלייה והיא תקים בגיברלטר מחנה מעבר לעולים, נוסף על זה שפעל במארסיי. בהתאם לסיכום זה, פעלה ה״מסגרת״ במרוקו על פי העקרונות הבאים:

יש להגביר את המאמץ להוצאת היהודים, עם עדיפות בשלב זה לכפרי הדרום.

יש להימנע, ככל האפשר, מסיכון חיי אדם.

אך אם אין ברירה – אין להירתע מעימות עם המשטרה המרוקנית, אפילו אם הדבר יגרור אחריו מאסר.

בנובמבר 1956, כבר הופעל הסדר זה הלכה למעשה וראשוני העולים יצאו ממרוקו בפיקוחה המלא של ה״מסגרת״. כדי להתמודד עם האתגר החדש, ארגן ״לואי״ את מתנדביו באופן שכל אחר מהם, מילא תפקיד מוגדר. פרט ל״ז׳אק״ – מותיקי ההגנה ולשעבר סגן אלוף בצה״ל – שהיה אחראי על פעולתה של ה״מסגרת״ בכל רחבי מרוקו, היה בקזבלנקה מתנדב אחר – אף הוא קצין לשעבר בצה״ל – שריכז את פעולות ״לביא״(ה״הגנה״) ואחר ניצח מעתה על ״מקהלה״, שעסקה בעניני העלייה. מתנדבים אחרים, היו ממונים על טיפוח קשרים עם מוסדות השלטון המקומיים ועל איסוף המידע הדרוש לתכנון מבצעי העלייה. ניתן לומר, כי ללא איסוף שקרני של כל פרט הקשור בהתארגנותו של המשטר המרוקני החדש ולימוד שיטות פעולתם של שירותי הבטחון המרוקניים – לא אפשר היה לתכנן את מבצעי העלייה, כפי שבוצעו בפועל. מידע שנתקבל בזמן, מנע לרוב תקלות מיותרות. כך, למשל, אחד המתנדבים הראשונים – ״אפי״ – דמות הירואית, שפעל בעבר בעניני עלייה ב׳ בצפון־אפריקה ומי שעתיד היה למלא תפקידים מגוונים באפריקה, הודיע לראש ה״מסגרת״ בפאריס, כי בפקודת אחמד לגזאוי, עמד ה־ש.ב. המרוקני לעצור ארבעה פעילים יהודים מקומיים, שהיו מעורבים בעניני העלייה. קיים היה חשש פן המעצרים יביאו לחשיפת פעילותה של ה״מסגרת״, כבר בשלבי ההתארגנות, ולגילוי שיטות עבודתה וחשיפת האנשים העומדים בראשה. בעזרת קשרים מתאימים, הצליח אותו מתנדב לעכב את הפצתה של פקודת המעצר למשך מספר שעות. כאשר קציני המשטרה בשדה התעופה של קזבלנקה, קיבלו לבסוף את פקודת המעצר, היו כבר כל ארבעת הפעילים היהודים מחוץ לגבולות מרוקו, בדרכם לפאריס.

בחודשי פעולתה הראשונים, התרכזה ה״מסגרת" בארגון יציאתם של יהודים בעלי דרכונים צרפתיים ישנים, או בעזרת דרכונים מרוקנים מזויפים. שיטה זו פעלה יפה ואיפשרה הוצאתם של כ־500 יהודים בחודש. זו היתה אמנם כ״טיפה בים״, אך מבחינת התחלה – היה בכך בהחלט משום הישג. מה שהקל על הפעולה באותם חודשים ראשונים, היתה העובדה שאלה שעסקו בעניני ״מקהלה״, הספיקו לעבוד בחפיפה עם כמה משליחי העלייה של הסוכנות היהודית. כך, למשל, אחת המתנדבות – פעילה־לשעבר במזכירות הקיבוץ הדתי – הגיעה ביולי 1956 לקזבלנקה, כשהיא מצוידת בדרכון הולנדי. לפניה הגיע מתנדב אחר חבר קיבוץ עין־הנציב, אשר שימש כפקיד בחברת ספנות צרפתית וקיים קשרים הדוקים עם תנועת הצופים היהודית, ה־דז׳. יחד עם שליח הסוכנות אריה אברהמי, עסקה ה״הולנדית״ בקבלת אשרות כניסה לצרפת ולמדה משליחי העלייה כמה מ״סודות המקצוע״. עתה, כאשר ארגון העלייה החשאית הוטל על כתפיה של ה״מסגרת״, יכולה היתה ה״הולנדית״ להשתלב בנקל בפעולתה של חוליית ״מקהלה״ ולהניח בכך יסודות למבצעי העלייה בעתיד.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 109

סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן-2013 סיפור בריאת השמים והמלאכים

סיפור בריאת השמים והמלאכים

אמר אבן עבאס: אחר הדברים האלה ציווה אלוהים על האֵד אשר{12} עלה מן המים כי יתרומם באוויר וברא ממנו את השמים ביומיים, ואת מה שביניהם – בארבעה ימים. אז ניתקו השמים מן הארץ מפחד הדרו של אלוהים, והיו לשבעה רקיעים ולשבע ארצות, כמו שנאמר: ״האם לא יראו הכופרים כי השמים והארץ היו מקשה אחת, ואנו קרענו חלל ביניהם וגו׳״(סורה 21, 30); ועוד נאמר: ״אז, ביומיים, גזר כי יהיו שבעה רקיעים וגו״׳(סורה 41, 12), [כלומר: ביומיים] מעלות השמש, הירח והכוכבים אשר בהם.

הרקיע הראשון עשוי אבן ברקת ירוקה; שמו בִּרְקִע , ויושביו הם מלאכים בדמות פרות. הפקיד עליו אלוהים מלאך ושמו ישמעאל, והוא השומר עליו. הרקיע השני עשוי אבן חן אדומה; שמו פַיְדוּם, ויושביו הם מלאכים בדמות עיטים. המלאך המופקד עליהם שמו מיכאל, והוא השומר עליו. הרקיע השלישי עשוי אבן חן צהובה; שמו עַוְן, ויושביו הם מלאכים בדמות נשרים. המלאך המופקד עליהם שמו צַעַדְיַאאִיל , והוא השומר עליו. הרקיע הרביעי עשוי כסף. שמו אַרְקַלוֹן, ויושביו הם מלאכים בדמות סוסים. המלאך המופקד עליהם שמו צְלְצַאאִיל, והוא השומר עליו. הרקיע החמישי עשוי זהב אדום; שמו רַתְקַא, ויושביו הם מלאכים בדמות ״עלמות צחורות עור ויפות עין״.(17) המלאך המופקד עליהם שמו כַּלְכַּאאִיל, והוא השומר עליו. הרקיע השישי עשוי פנינה לבנה; שמו רַפְקַא, ויושביו הם מלאכים בדמות יילודים. המלאך המופקד עליהם שמו שַׁמְחַ׳אאִיל והוא השומר עליו. הרקיע השביעי עשוי אור מתנוצץ; שמו גַרִיבַּא, ויושביו הם מלאכים בדמות בני אדם. המלאך המופקד עליהם שמו רִזְקַאאִיל, והוא השומר עליו.

(17)-בערבית: אלחור אלעין. כאלה המובטחות לצדיקים בגן עדן. ראו למשל סורה 54,44; מהדורה, הערה 30 והקשרה.

אמר כַּעְבּ אלאַחְבַאר: המלאכים האלה אינם חדלים לשבח ולקדש [את אלוהים] בעמדם ובישבם, בכרעם ובהשתחוום, כמו שנאמר: ״לילה ויום יספרו בשבחו ולא יחדלו״(סורה 21, 20).

אמר עבד אללה בן סלאם: הם הכרובים, הרוחניים, הערוכים בשורות והנאספים סביב, הכורעים והמשתחווים. וביניהם יש העומדים בין הררי הלהבות במעמד רם ונישא, מהללים את אלוהיהם ומקדשים אותו.

אמר וַהְבּ: ומעל לשבעת הרקיעים יש מסכים, ובמסכים שוכנים מלאכים שאין האחד מהם מכיר את רעהו מרוב מספרם, והם משבחים את אלוהים בשפות שונות כרעמים המתנפצים.

אמר אבן עבאס: ומעל למסכים שוכנים מלאכים שרגליהם כבר חצו את שבעת הרקיעים ואת שבע הארצות, ואף עברו אותם מרחק חמש מאות שנה. רגליהם נחות תחת הארץ השביעית הנמוכה ביותר, כמו היו דגלים לבנים.

אמר כַּעְבּ, לעניין תוארו של גבריאל, כי הוא המובחר שבמלאכים והוא ״הרוח הנאמנה״(18) שש כנפיים לו, ובכל כנף עוד מאה כנפיים, ומאחורי כל אלה שתי כנפיים לו ירוקות, שאין הוא פורשן אלא בעת השמדת הערים.(19) כל כנפיו עשויות מינים שונים של אבני חן, ועוד זאת: לחייו צחות, שיניו זוהרות, גופו לבן ושערו שחור. לובן גופו כלובן השלג, רגליו טובלות באור, ודמותו ממלאת את היקום כולו.

אמרה עאאִשה [אשת מוחמר]: ״הוי כּעב, שמעתי את שליח אלוהים אומר: ׳הוי ריבונם של גבריאל, מיכאל ואִסְרַאפִיל, מחל נא לי,. אשר לגבריאל ולמיכאל, אכן שמעתי את שמעם בקוראן,(20) ואשר לאסראפיל, ספר נא לי עליו״, אמר: ״אספר לך עליו ועל זולתו, הוי אם המאמינים. אסראפיל הוא מלאך רב חשיבות. לו ארבע כנפיים; באחת יכסה את המזרח, בשנייה – את המערב, בשלישית – את מה שבין השמים והארץ, וברביעית יכסה את פניו מפני גדולת אלוהים. רגליו נחות תחת הארץ השביעית, הנמוכה ביותר, וראשו מגיע אל משענות רגליו של כס הכבוד. בין עיניו לוח עשוי אבן חן, וברצות אלוהים למסור דבר לעובדיו, יצווה על הקולמוס לרשמו על הלוח, ואז יורד הלוח [על ידי אלוהים] אל אסראפיל ויהיה בין עיניו. אחר זאת יגיע הלוח אל גבריאל, הקרוב [אל הארץ] יותר מאסראפיל, ויתקיים מה שציווה אלוהים, כמו שנאמר: ׳למען יקיים אלוהים את הדבר אשר אין להשיבו״׳(סורה 8, 44).

(18) כך לפי פרשנות הקוראן, סורה 26, 193, שהרי גבריאל הוא המלאך שבאמצעותו הועבר דבר אלוהים – הלוא הוא הקוראן – אל הנביא מוחמר. ראו גם פדרסן, גבריאל.

(19)השמדת הערים בידי אלוהים חוזרת ונשנית בקוראן (למשל סורה 18, 59) כעונש שמשית אלוהים על יושביהן הלא מאמינים, המסרבים לקבל את הבשורה המונותאיסטית. מדובר בסיפורים על עמים קדומים.

(20)גבריאל (מהדורה, הערה 18) מוזכר רבות בקוראן, ואילו מיכאל – רק פעם אחת, יחד עם גבריאל, בסורה 2, 98. על מעמדו של מיכאל באסלאם ראו ונסינק, מיכאל.

[עוד] אמר כּעב: מאחורי ״הבית הנושב״(21) יש מלאכים שאין יודע את מספרם  אלא אלוהים, ואלוהים הפקיד עליהם מלאך הדובר בשבעים אלף שפות שבהן הוא משבח את אלוהים. מעליו יש מלאכים נוספים, ומעליהם מלאכים גדולים מהם, וביניהם מסך, למען לא יישרפו אלה שמתחתם. ומעליהם מלאכים גדולי מידות, אשר מפיותיהם נופלות גחלים בעת שבחם את אלוהים. מגחלים אלה בורא אלוהים מלאכים המתעופפים באוויר בשבחם, וביניהם מסכים, למען לא יישרפו השוכנים מתחתם על ידי אותן גחלים. ומעל לכל אלה מלאך בדמות בן אדם, אשר אילו התיר לו אלוהים לבלוע את השמים ואת הארץ, היה הדבר קל בעיניו, והוא־הוא הרוח אשר עליו נאמר: ״ביום אשר יתייצבו הרוח והמלאכים שורות־שורות, איש לא ידבר זולת מי שיתיר לו הרחמן״(סורה 78, 38). ומעל לכל אלה מלאכים גדולים יותר מהללו בגופם וברוב תשבחותיהם לאלוהים.

(21)בערבית: אלבַּיְת אלמַעְמוּר (סורה 52, 4). על פי הפרשנות מדובר במקדש הכַּעְבָּה, אך לא במקדש הארצי השוכן במכה, שהוא המקום הקדוש ביותר למוסלמים (ראו עליו ונסינק, כעבה; רובין, כעבה), אלא במקדש השמימי, שסביבו מקיימים המלאכים את הפולחן, ובהתאם לו בנה אדם הראשון את המקדש הארצי בהדרכת המלאך גבריאל. עניין זה יוזכר להלן, בסיפורי אדם הראשון ועוד, וראו גם מהדורה, הערה 63 והקשרה. השוו לאגדות יהודיות על בית המקדש של מעלה, המופיעות אצל אפטוביצר, בית מקדש, בייחוד בפרק רביעי: ״תבנית בית המקדש של מטה היא תבנית ביהמ״ק של מעלה״, והוא סבור(שם, עמ׳ 67), כי השקפה זו היא המקור לאגדות האסלאם.

אמר אבן עבאס: לאלוהים מלאכים משוטטים באוויר, הנאספים מעל המושב של טקסי ״הזכרת שם אלוהים (22) והתפילה, ואומרים ״אמן״ על תפילת המוסלמים. אין יודע את מספרם אלא אלוהים יתעלה.

נמסר מפי הנביא, עליו התפילה והשלום, שיום אחד הוא אמר לגבריאל: ״הוי גבריאל, חפץ אני לראותך בדמות הענקית שבה בראך אלוהים״. אמר גבריאל: ״הוי אהובו של אלוהים, דמותי מבעיתה, ולא תוכל שאת ראותה, לא אתה ולא איש זולתך, בלא שייפול אפיים ארצה מעולף״. אמר הנביא: ״אמנם כן, אך חפץ אני להביט בך, בדמותך הענקית״. אמר גבריאל: ״הוי אהוב אלוהים, היכן חפץ אתה לראותני?״. ענה: ״מחוץ למכה, בעמק רחב הידיים״. אמר: ״הוי אהוב אלוהים, העמק לא יכילני״. אמר: ״בהר ערפאת״.(23) פנה הנביא לכיוון ערפאת, והנה הוא שומע קולות שקשוק ורעם אדיר ורואה דמות המכסה את האופקים, ואך הביט בה הנביא – נפל אפיים ארצה מעולף. אז שב גבריאל אל דמותו הקודמת, ניגש אל הנביא, חיבקו, נשק לו ואמר: ״אל תירא, אהוב אלוהים, כי אחיך גבריאל אנוכי״. אמר הנביא: ״אמת דיברת, אחי גבריאל, לא עלה על דעתי כי  איש מברואי אלוהים נברא בדמות זו״. אמר גבריאל: ״הוי אהוב אלוהים, אף למעלה מזה, שכן לו ראית את אסראפיל, כי אז קטנה בעיניך דמותי ורפתה״.

(22) בערבית: דִ׳כּר. הזכרת שם אלוהים היא מצווה מן הקוראן(למשל סורה 33, 41). מושב הדִ'כְּר – מַגְ׳לְס אלדִ׳כְּר – הוא מושג הלקוח מעולם המיסטיקה המוסלמית, ומשמעו: מקום התכנסותם ומושבם של חסידים המרבים להזכיר את שם אלוהים ולספר בשבחו. לפרטים ראו ארברי, צופיות, עט׳ 20, 89, 132-130; גרדה, ך׳כר.

(23) מקום השוכן מזרחית למכה, ובו מגיע פולחן העלייה לרגל למכה ולסביבותיה (חַג׳) לשיאו. מדובר בטקס ה״עמידה״(וֻקוּף), שבו עומדים המוני עולי הרגל למרגלות ההר, מאזינים לדרשה מיוחדת ומשמיעים את קריאת ההיענות לפקודתו של אלוהים(תַלּבִּיַה). לפרטים ראו לצרוס־יפה, חג׳(תשל״ו).

אמר כּעב אלאחבאר: וברקיע השביעי מצוי הים הגועש, ובו מלאכים שבידיהם רמחים עשויים אבני חן, ואורכו של כל רומח מהלך שנה אחת. הפקיד אלוהים על הים הזה מלאך ושמו מיכאל, שאין יודע את תוארו אלא אלוהים. לו פתח את פיו, לא היו השמים והארץ בהשוואה אליו אלא כגרגר חרדל בים העמוק, ולו השקיף על שוכני השמים והארץ, היו נשרפים מאורו. הוא זה המשגיח על הים הגועש ועל מלאכיו.

[עוד] אמר כעב: מלאך המוות שמו עַזְרַאאִיל, ומקום מושבו ברקיע התחתון. אלוהים ברא לו עוזרים כמספר כל טועמי המוות. רגליו בתחומי הארץ השביעית התחתונה, ראשו ברקיע השביעי העליון, ליד אחרון המסכים, ופניו אל מול הלוח הגנוז. לו שלוש מאות ושישים עיניים, ובכל עין עוד שלוש עיניים. ולו גם שלוש מאות ושישים לשונות, ובכל לשון עוד שלוש לשונות. ועוד לו שלוש מאות ושישים ידיים, ובכל יד עוד שלוש ידיים. ולו גם שלוש מאות ושישים רגליים, ובכל רגל עוד שלוש רגליים. ולו ארבע כנפיים: כנף במזרח, כנף במערב, כנף אצל אחרון המסכים וכנף תחת תחומי הארץ השביעית, התחתונה. מביט הוא אל הלוח הגנוז, וכל נברא מצויר בין עיניו. לא ייטול את נשמתו של נברא אלא אחרי שניתנה לו [לנברא] פרנסתו במלואה ונקבע מועד חייו הקצוב לו. את נשמות המאמינים ייטול בימינו וישימן ברקיע השביעי (עליין; סורה 83, 18) ואת נשמות הכופרים ייטול בשמאלו וישימן בארץ התחתונה (סִגִּ׳ין; שם, 7), זאת עד בוא יום הדין.(24)

(24) התרגום ל״עִלִיּיך ול״סִגִּ׳ין״ הובא כאן לפי אחד מפירושי הקוראן למילים יחידאיות אלה; ראו ג׳לאלין, פרשנות, וכן הערות מתרגם הקוראן לפסוקים הנידונים. כן ראו מהדורה, הערות 106,12 והקשריהן.

סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן—2013 עמ'47

סיפור בריאת השמים והמלאכים

מחקרים בהתהוות האסלאם-מאיר יעקב קיסטר-תרגום מאנגלית-אהרן אמיר- הטבח בבני קֻורְיְט'ה-بني قريظة; بنو قريظة : עיון מחודש במסורת

מחקרים בהתהוות האסלאם

מאיר יעקב קיסטר

תרגום מאנגלית-אהרן אמיר

ערך מיכאל לקר

ירושלים – תש"ע

המחקרים הכלולים בספר זה משקפים מפעל רב שנים של אחד המלומדים המובהקים במדעי האסלאם בדורותינו. עניין מיוחד בהם לקורא המשכיל המבקש להרחיב ולהעמיק את ידיעותיו בתולדות האסלאם וספרותו, וכן בהשפעת העבר המוסלמי על סוגיות מרכזיות בחיי הארץ והאזור. המחקרים זורים אור על השבטים הערביים בחצי האי הערבי לפני הופעת האסלאם, עלייתה הפוליטית והכלכלית של מכה, היחלשות האימפריה הסאסאנית וממלכת החיץ שלה, אלחירה, הקשרים בין מכה לבין שבטי הבדואים, יישובי היהודים בצפון ערב לפני האסלאם, המאבק בין יהודי אלמדינה לבין מוחמד, התפתחות הביוגרפיה של הנביא מוחמד, מנהג המילה באסלאם, חדירת מדרשים יהודיים ונוצריים לאסלאם, ועוד. העיונים המפורטים שספר זה משתבח בהם מעמידים את הקורא העברי באופן בלתי אמצעי, זו הפעם הראשונה, על תרומתו המקורית של מ״י קיסטר בתחומים אלה.

פרופ׳ מ״י קיסטר, חתן פרס ישראל ופרס רוטשילד, מוותיקי המורים באוניברסיטה העברית, הוא אבי המגמה המזרחנית בחינוך התיכון העברי, וכאחד האבות המייסדים של חקר הערבים והאסלאם בארצנו הטביע חותם בל יימחה על לימוד האסלאם בישראל ומחוצה לה. רבה השפעתו על תלמידיו ותלמידי תלמידיו בזכות אישיותו הקורנת, בקיאותו המופלגת במקורות והבחנותיו המעמיקות.

הטבח בבני קֻורְיְט'ה-بني قريظة; بنو قريظة : עיון מחודש במסורת

הטבח בבני קריט׳ה(דו אלקעדה שנת 5 להג׳רה/אפריל 627 לסה״נ), כפי שהוא מסופר בקבצים שונים של ספרות הסירה, היה המהלומה הסופית שהנחית הנביא מוחמר על הקבוצה השבטית היהודית האחרונה באלמדינה.

לפי המסורת הנפוצה עד מאוד, שמסרוה ראשוני חכמי החדית, המוסלמים, רושמי קורותיו של הנביא, חכמי הלכה והיסטוריונים, נאמר על בני קריט'ה שכרתו חוזה עם הנביא שבו התחייבו לא לעזור לאויביו. אך טוענים שכאשר צרו אויבי הנביא (ז״א שבט קֻריש ובעלי בריתו, האַחְזאבּ) על אלמדינה סייעו בני קריטיה בידם. חֻיַיּ בּן אַכְ׳טַבּ, לשעבר מנהיג השבט היהודי הגולה בני נצ׳יר, נאשם בכך שהסית את כּעבּ בּן אַסַד, הראש לבני קריט׳ה, להפר את ההסכם עם הנביא ודחק בו שיישא וייתן עם מנהיגי האחזאב. בתחבולה הצליח הנביא לערער את האמון ההדדי בין בני קריטיה לאחזאב ולקלקל את תכניותיהם האסטרטגיות נגדו ונגד עדת המוסלמים באלמדינה. כישלון המצור שהטילו האחזאב על אלמדינה

ונסיגתם המבוהלת והפרועה היו ניצחון ברור של הנביא והשאירו את בני קריט׳ה במצב רופס, מבודדים מול חילות הנביא.

מיד לאחר נסיגת האחזאבּ קרא המלאך גבריאל לנביא לצאת חוצץ נגד בני קריט'ה. משעה שחילות הנביא צרו על מעוזם של בני קריט׳ה חלה תוך זמן קצר הידרדרות במצבם של הנצורים. מנהיגם, כעב בן אסד, העלה שלוש הצעות לפתרון:

  • שיקבלו עליהם את האסלאם.
  • שיהרגו את הנשים ואת הילדים וייצאו מן המעוז להילחם באומץ רוח בחיל המצור של המוסלמים.
  • שיפתיעו את מוחמד וחייליו בהתקפה מהירה ובלתי צפויה בערב שבת. אולם בני קריטיה דחו את כל ההצעות.

כאשר הורע המצב שלחו בני קריטיה את שליחם לשאת ולתת עם הנביא על תנאי כניעתם. הם הביעו נכונות להיכנע ולהסתלק בהשאירם את אדמתם ורכושם ובקחתם עמם רק את המיטלטלים, משא גמל אחד לנפש. משנדחתה הצעה זו, חזר השליח וביקש שיורשו בני קריט׳ה לצאת בלי כל רכוש, ולקחת עמם את משפחותיהם בלבד; אך גם הצעה זו נדחתה, והנביא עמד בתוקף על הדרישה שייכנעו ללא תנאי ויקבלו עליהם מראש את דין החלטתו. בני קריטיה ביקשו שישלחו אליהם את אבּו לֻבּאבּה, אחד מחברי הנביא שבו בטחו, כדי ’לשמוע את עצתו. אבו לבּאבּה הרים בקלות דעת יד אל צווארו, תנועה שפירושה הברור הוא שחיטה; הוא הביע צער על בגידתו באלוהים ובנביא, חזר בתשובה, והנביא שמח לבשר לו את הבשורה הטובה שנגלתה לו על המחילה שנתן לו אלוהים.

בני קריט'ה, שנאלצו להיכנע, ירדו ממעוזם ונלקחו לאלמדינה: הגברים, שידיהם נכבלו מאחורי גבם, הוכנסו לחצר אחת(דַאר) באלמדינה; לפי המסופר הנשים והילדים הוכנסו לחצר אחרת. כאשר ביקשו בני אַוְס, שהיו בעלי ברית לשבט קריט׳ה, מן הנביא שינהג במידת הרחמים כלפי בעלי בריתם, העלה הנביא הצעה שיתמנה בורר מבני אוס, הוא סַעְד בּן מֻעַאד. בני קריט׳ה הסכימו וכמוהם גם המוסלמים שבמקום; בקרב המוסלמים היו, כמובן, בני אוס, שמצדם התחילו להשתדל אצל סעד למען בני קריטיה; תשובתו החריפה של סעד הייתה אות מבשר רעה לגורל הצפוי לבני קריט׳ה. לאחר שכל הצדדים הסכימו לקבל עליהם את משפטו של סעד הוציא הלה את גזר דינו התמציתי: הגברים יומתו, הנשים והילדים יימכרו לעבדות, השלל יחולק בין המוסלמים. הנביא נתן את אישורו לפסק והצהיר כי הצו של סעד ניתן כצו מאלוהים, שהושמע מעל שבעת הרקיעים. כך אפוא הובלו כארבע מאות (או שש מאות, או שבע מאות, או שמונה מאות, או אף תשע מאות) גברים מבני קריט׳ה בפקודת הנביא לשוק של אלמדינה; תעלות נחפרו במקום, והגברים הומתו ונקברו במחפורות. הנביא צפה בהוצאות להורג, שבוצעו בידי עַלִי ואלזֻבַּיְר בן אלעַואם. נערים שלא הגיעו לפרקם ניתנה להם נפשם לשלל; הם והנשים נמכרו לעבדות; קצתם חולקו כמתנות בין חברי הנביא.

כמה וכמה חוקרים מאנשי המערב חקרו וניתחו באופן יסודי את פרשת הטבח בבני קריט'ה, שסוכמה בקצרה למעלה, ובגללה מתחו ביקורת קשה על הנביא.(2) אם גם אין הם תמימי דעים בהערכת פרטים מסוימים של סיפור המעשה, מסכימים הם כולם באשר למידת האכזריות אשר במשפטו של סעד בן מֻעאד. מעטים מן החוקרים המוסלמים לא הכחישו את חוסר הרחמים שבמשפטו של סעד, אך הצדיקו אותו בהטעימם שבני קריט׳ה התפתו לפעילותו הבוגדנית של חיי בן אכ׳טב ועשו מעשי בגידה. פסק הדין של סעד, אם גם קשה היה וחמור, היה בגדר צורך חיוני שכן ראה בגורל היהודים שאלה של חיים ומוות לעדת המוסלמים. את האחריות להריגתם של בני קריטיה יש להטיל על חיי בן אכ׳טב, שהסית למלחמה נגד הנביא.

(2)ראה למשל:1909,16 M. Hartmann, Der/item, Leipzig: ״אות קלון נצחי הוא השפלות שבה פעל מוחמד נגד שבט קריט׳ה: 600 גברים הוכו לפי חרב, הנשים והילדים נמכרו לעבדות”;,1895 w. Muir, Mahomet and Islam, London 151: ״הטבח בבנו קריטיה היה מעשה ברברי שלא ניתן להצדיקו בשום נימוק של צורך פוליטי…”; ”אבל הטבח ללא הבחנה של כל השבט אפשר לראות בו רק מעשה של אכזריות מעוררת פלצות, המכתימה בכתם בל ימחה את שם הנביא…״;

126 ,1932 T. Andrae, Mohammed, Sein Leben und sein Glaube, Göttingen: ”את השבט היהודי האחרון במדינה, בנו קריט׳ה, החליט עתה מוחמר להעניש עונש לדוגמה ולמופת בגלל חוסר המהימנות אשר גילה בעת המצור. בהזדמנות זאת הפגין שוב את העדר היושר והאומץ המוסרי, שהיה אחד הקווים הפחות אהודים באופיו…״; F. Buhl, Das 1955 Leben Muhammeds, Trans. H.H. Schaeder, Heidelberg. ”…אמנם הפעם היה מוחמר ממורמר מכדי לחמול,אבל הצורה שבה הגשים את רצונו היה בה משהו ערמומי עד מאוד והיא שבה ומציגה את אופיו באור דוחה ביותר…״;.M 1969,145 Gaudefroy-Demombynes, Mahomet, Paris: ״פרשת בנו קריטיה היא בבחינת דף דוחה בקורות מוחמר,אבל זהו מעשה שהביא תועלת מרובה לתפארתו של אללה ושל נביאו…?w. M. Watt, Muhammad at Medina 1956,214 Oxford: ”מספר אנשי עט אירופים מתחו ביקורת על פסק הדין הזה בשל מה שכינו טיבו הפראי והלא אנושי…״; 1974,213 M. Rodinson, Mohammed, New York: ״לא קל לחרוץ משפט על טבח בנו קריטיה. יש לזכור שמנהגי הזמן ההוא היו פרימיטיביים ביותר…”; 73 ,1968 F. Gabrieli, Muhammad and the Conquests of Islam, London: ״פרשה אפלה זו, שהמסורת המוסלמית, ניתנת האמת להיאמר, עוברת עליה די בשקט, עוררה ויכוח ער בקרב ביוגרפים של מוחמר במערב, ויכוח שהיו בו האשמות נוקבות מצד אחד, ותירוצים לגליסטיים מן הצד האחר… במקרה הזה הוא היה אכזרי, באישור מצפונו ואלוהיו, שהרי שני אלה אחד היו; יכולים אנו רק לציין את העובדה, תוך שאנו חוזרים ומאשרים את מצפוננו כנוצרים וכבני תרבות, שהאלוהים הזה, או לפחות צד זה שלו, אינו שלנו״.

(3)מוחמר חסין היכל, חיאת מוחמר, קהיר 1358, 321. וראה למשל Hafiz Ghuläm Sarwar, Muhammad the Holy 1967,247 Prophet, Lahore: ”אין מי שיכול לחלוק על מידת הצדק במשפטם של בנו קריטיה… בוגדים תמיד מוצאים להורג, אלא אם כן הם מבקשים מחילה, והנסיבות מצדיקות מתן מחילה… מוחמר היה נקי לגמרי מכל אשמה. האשם האמיתי

מחקרים בהתהוות האסלאם-מאיר יעקב קיסטר-תרגום מאנגלית-אהרן אמיר- הטבח בבני קֻורְיְט'ה-بني قريظة; بنو قريظة : עיון מחודש במסורת-עמ' 78

אל עולם שאבד-חלק שני- בן החן, אבי החן ובת החן-רשם: יחיא פרץ-סיפר: איסאן אלבז

שם הסיפור: בן החן, אבי החן ובת החן

רשם: יחיא פרץ

סיפר: איסאן אלבז

(קרוב משפחה)

היֹה היה פעם עשיר בארץ מרוקו, ולעשיר הזה בן יחיד, וכשקרבו ימיו למות, קרא לבנו ואמר לו: "בני, אל נא תישא אישה אלא אם יהיו בה יופי וצניעות." זכר הבן את מצוותו ולאחר שהלה נפטר, החל בחיפושיו אחר האישה שיש בה יופי וצניעות. הוא שלח שליחים לכל קצות ארצו. אך במקום שמצאו יופי לא מצאו צניעות, ובמקום שמצאו צניעות לא מצאו יופי. החליט הבן לחפש את האישה בארץ אחרת. לקח

עמו כסף רב, עבדים והלך. הלכו ימים רבים עד שהגיעו לשערי עיר אחת. החליט הבן, שנקרא "בן החן", לחנות לפני העיר. הקים אוהל ענק והציב את עבדיו שומרים לפני האוהל. אמר לכמה מעבדיו: "היכנסו לעיר, וראו אם יש נערה אשר יש בה יופי וצניעות." הלכו העבדים לעיר, והנה הם רואים שהתושבים הולכים נרגזים ומתלחשים ביניהם. שבו אליו העבדים ואמרו לו: – אדוני, תושבי העיר נרגזים מאד ומתלחשים ביניהם, ואין אנו יודעים מה פשר הדבר.

אמר להם בן החן: – לכו שמעו מה הדבר שעליו הם מדברים. הלך אחד העבדים התיישב בין קבוצת אנשים ושמעם אומרים: היום יצא דינו של אבי החן למות. אבל המלך הכריז שכל מי שיביא זהב עשר פעמים ממשקלו יציל אותו ממוות. שמע זאת העבד ורץ אל אדונו. אמר לו: – אדוני עומדים להוציא אדם בשם אבן החן להורג. אבל אפשר להציל רק אם יביאו כמות של זהב שתהיה פי עשר ממשקלו.

החליט בן החן להציל את אבי החן. הלך אל המלך ואמר לו: "אדוני המלך, הריני מוכן להציל את אבי החן."

שקל לו זהב פי עשר ממשקל אבי החן. שחרר המלך את אבי החן. הלך בן החן לדרכו, ואילו אבי החן אף הוא הלך לדרכו בלי להחליף עם מצילו אפילו מילה אחת. לאחר מכן חשב בלבו אבי החן: "מוזר הדבר, איש זה הציל אותי ממוות ולא החליף עמי אפילו מילה אחת, ואף אני לא דברתי עמו גם כן, אלך אליו, ואראה מה מעשיו ומה מטרתו בבואו למדינה זו."

לקח את חרבו והלך אל אוהלו של בן החן, שעליו הוצבו שומרים רבים. אך הוא הצליח להתחמק ולהיכנס אל האוהל. באוהל ישן בן החן שינה עמוקה. ישב אבי החן לידו ושם את חרבו על אפו של בן החן. משהתעורר נבהל למראה החרב שעל פניו. אמר לו אבי החן: "מישהו רע יבוא עליו הרע."

ענה לו בן החן: "איך זה יכול להיות, אני היום הצלתי איש ממוות, ולא עשיתי רע לאיש.

ענה לו אבי החן: "אכן, אותי הצלת, ועתה אמור מה חפצך וייעשה.

אמר לו בן החן: "אני מחפש אישה שיהיו בה גם יופי וגם צניעות ועדיין לא מצאתי. אמר לו אבי החן: "רק בגלל אישה שיש בה יופי וצניעות כמעט הוציאו אותי להורג. בת המלך יש בה יופי וצניעות. אך היא יושבת מאחורי שבע דלתות, וליד כל דלת עומדים שומרים, ואע"פ שאני מאוהב בה, חי אלוהים, אני אוות לך, ולך היא תהיה. אך הכן למעני נאד מים, יין, ראשי פרים ובשר – ונלך. בוא נתחפש לשואב׳ מים.

התחפשו לשואבי-מים ולקחו עמם סמים משכרים, יין, מים ובשר. הגיע עד פתח ההרמון,

ואז החל אבי החן לצעוק: "שואב מים מסכן, מי ייתן לו מקלט לילה?

קראו לו שומרי הארמון: "בוא נא ,איש עני, ושב אתנו אתה ובנך."

בא שואב המים המדומה, ישב עמם, הוציא את היין והחל להשקותם. ומשראה שהם שיכורים נתן לכל איש מהם כוס מים שלתוכה מסך סם משכר, וכהרף עין נפלו הלומים משינה.

אמר אבי החן לבן החן: "הישאר כאן עד הבוקר. אם לא אבוא דע שמתי."

הלך אבי החן, פגש בכלבים וזרק להם בשר, ועבר פגש בענקים וזרק להם ראשי פרים, וכך עד שהגיע לשומר ששמר על הדלת. הוא היה שקוע בתרדמה עמוקה. לקח את המפתח מתוך ידו ופתח את הדלת. כשנכנס עמד נדהם רגע. יופייה של בת המלך סינוור אותו. הוא העיר אותה ואמר לה: "הגעתי אלייך."

אמרה לו: " אם כך, שא אותי לאשה.

אמר לה: – לא אני, אני רק שליח, ומחר יבוא אדוני לחדרך, והוא יישא אותך לאישה. אחר

כך יצא האיש וחזר אל בן החן.

בבוקר בירכו את השומרים לשלום והלכו. בערב שבו שוב עם המשקאות, סמים ובשר כמו בלילה הקודם. בן החן נכנס דרך הדלתות והגיע לחדרה של הנסיכה. אך ראתה אותו, נדהמה כי רב יופיו, ואף בפיו לא היו מילים, כי רב יופייה.

אמר לה: – רצוני לשאת אותך לאשה.

אמרה לו: – "אני מסכימה."

אמר לה בן החן: "אבל אני צריך סימנים שהייתי כאן בחדרך."

אמרה לו: " קח את הצמיד שלי והוא יהיה אות לאבי."

אמר לה: "אקח את הצמיד, אך אביך יכול לומר שהצורף שעשה את הצמיד שלך יעשה

צמיד הדומה לו."

אמרה לו: – "קח את נעלי הימנית כסימן בעיני אבי".

אמר לה: "לא, נעלך אינה מספקת, כי רבים הסנדלרים שיעשו כנעלך."

אמרה לו: "אם כך, קח את הכתובה של אבי. היא אחת ויחידה, ואין שנייה לה."

ענה לה: "אכן, זאת אות."

לקח את הכתובה, יצא מחדרה. שם את המפתחות בידיו של השד וחזר חזרה. אמר לאבי

החן: "לקחתי סימנים, בוא נלך" והסתלקו להם.

הלכו אל המלך. אמר בן החן: – רוצה אני לשאת את בתך לאישה.

אמר לו המלך: "בני יודע אתה את התנאי. אם לא תיכנס לחדרה, הרי תוצא להורג, או תשקול עצמך עשר פעמים בזהב. מדוע תכניס ראשך ללוע האריה, כשרק לפני ימים אחדים הצלת אדם ממיתה?

אמר לו בן החן: "הריני חותם לך."

אמר לו המלך: "רוצה אני שתביא לי סימנים שהיית בחדרה של בתי. אתן לך כשבועיים. אם עד אז לא תביא סימנים, אוציא אותך להורג, אם לא תשקול עצמך עשר פעמים בזהב. קיבל עליו בן החן את התנאים והלך לאוהלו. ערך הוא ואב החן סעודה כיד המלך ולא היה קץ לשמחתם. כעבור שבועיים הלך בן החן אל המלך.

אמר לו המלך: "הראה לנו את הראיות שהבאת מחדרה של בתי."

הוציא בן החן את צמידה של הנסיכה מכיסו ונתנו למלך.

אמר לו: "זהו צמידה של בתך."

התבונן המלך בצמיד מסרו לווזיר ושאל: "מה דעתך הווזיר?"

עתה התבונן בו הווזיר ומסרו לקאדי, שהוא השופט, ושאל: "מה דעתך , הקאדי?

הניד הווזיר בראשו לאות שלילה וענה: "אין זו הוכחה, מי שעשה את צמידה של בת אדונינו

יכול לעשות אף צמיד זה.

"אבל יכולים אתם ללכת לחדרה של הנסיכה ולשאלה." – אמר בן-החן.

"אין איש שיעשה זאת. " – ענה הקאדי .

"יש לי ראיה אחרת" והראה להם את נעלה של בת המלך.

ענה הווזיר: "אף זו אינה ראיה, רבים הסנדלרים שיכולים לעשות כנעל זו."

– יש לך עוד הוכחות? – שאל המלך.

– יש ויש אדוני. – והראה להם את הכתובה של המלך.

ראה זאת המלך ולא היה בפיו מענה. מסר את הכתובה לווזיר. ראה זאת הווזיר ונשקה, אף הקאדי עשה כך. ולא היתה למלך ברירה אלא לתת את בתו לבן החן לאישה. החתונה

ארכה ארבעים יום וארבעים לילה וכעבור זמן זה אמר המלך לבן החן: "את כלתך ניתן לך

בתוך תיבה, ואל נא תפתח את התיבה עד שתגיע למקום מגוריך."

ליווה אבי החן את בן החן עד מחצית הדרך ואחר אמר לו: "אחי, עלי לשוב, אך עשה נא לי

טובה, ואל תפתח את התיבה."

משהלך אבי החן, חשב בן החן: אולי רימו אותי ושמו לי בתיבה אישה אחרת? – פתח את התיבה וכהרף עין הופיע ענק וחטפה. התחיל להתייפח והזעיק את אבי החן וסיפר לו הכל.

אמר לו אבי החן: "אני הולך לחפש את אשתך, ואם לא אשוב כעבור שנה דע שאינני

בחיים." – והלך.

לקח אבי החן את סוסו האביר ואת חרבו ורכב מארץ לארץ לחפש את מקום מגוריו של הענק. כעבור ימים רבים מצא את ארצו של הענק שחטף את בת המלך. ולענק הזה היו מנהגים משונים. חוטף היה נשים רבות והיה מצווה לשאת על גבן את רועה עדריו עד שהיה נרדם. לאחר תקופה קצרה היה הורגן כיוון שהן לא עמדו במשימה.

פגש אבי החן את רועה עדריו של הענק ושאלו: – האם הביא הענק איזו נערה חדשה?

ענה לו הרועה: – כן נערה יפיפייה.

אמר לו אבי החן: "תעשה לי טובה. רוצה אני להילחם בענק, ואם אנצח, את כל רכושו אתן

לך. תן לי למספר ימים את בגדיך, ואהיה לרועה במקומך."

הסכים הרועה ואמר לו: "כשהענק יבוא ויבקש ממך כבשה שמנה, תן לו אחת רזה, ואם יבקש אחת רזה תן לו אחת שמנה. לאחר מכן אחוז בזנבו של איל זה, והוא יביא אותך עד ביתי. לאחר מכן תבוא אליך הנערה זו, ואתה חייב לתת לה לשרתך. וכך יום יום. נתן לו הרועה את בגדיו והלך. בא הענק בסופות וברעמים וצעק: "הרועה, את הכבשה השמנה!" הגיש לו אבי החן כבשה דקה. אמר לו הענק: – "הרועה, הב לי כבשה רזה!" הושיט אבי החן כבשה שמנה. הלך הענק, אחז הרועה בזנבו של האיל והלך לביתו של הרועה. לאחר מכן באה הנסיכה הכירה אותו. אמר לה: "באתי לחלצך, ועתה שמעי: הערב כשתלכי אל

הענק, שאלי אותו איה נשמתו ואני כבר אהרוג אותו."

ואכן באותו ערב החלה הנסיכה לצחוק עם הענק. סיפרה לו ספורים. השתומם הענק, כיוון שעוד לא היתה אישה שדיברה אליו. שמח נתן לו חביות יין לשתות ושאלה אותו: "אמור לי

איה נשמתך?"

אמר לה: "אין פשוט מזה – תגזרי אותי לגזרים."

גזרה אותו לחלקים קטנים ופיזרה אותם, אך הענק לא מת. החלקים שבו והתאחדו והיו לאחד.

שאל אותה: "מדוע גזרת אותי?"

ענתה לו: "אך חלמת החלום." והאמין לה.

ויום יום שאלה אותו על מקום נשמתו. לבסוף ענה לה: "נשמתי נמצאת בתוך שערה, והשערה נמצאת בתוך ביצה, והביצה נמצאת בבטנה של בת יענה, ובת היענה נמצאת תחת אריח, ומעל לאריח יש באר מים, ועל הבאר שומר אחי הענק.

שמעה זאת בת המלך וסיפרה זאת לאבי החן. לקח את בגדיו מן הרועה ויצא לדרך. ימים רבים חיפש עד שמצא את הבאר המבוקשת. לפתע הוא ראה שם אוהל ענק. נכנס אל האוהל ומצא שור טבוח ולידו נערה בוכייה. שאל אותה: "מי את"?

ענתה לו: – אני בתו של מלך העיר. על הבאר הזו שומר ענק, וכל שנה הוא דורש נערה, ואם לא נותנים לו אותה הוא מפסיק את זרם המים לעיר. כיום הגיע תורי. אמר לה: " אל תפחדי, אישן מעט עד בוא הענק, אך משיבוא העירי אותי. שם ראשו על ברכה ונרדם. עוד הוא ישן, והנה נשמעה סופת רעמים. ידעה הנערה שהענק מתקרב. אך לא העירה את אבי החן והחלה בוכה. נפלה דמעה על לחיו. הוא התעורר וראה את הענק. שלף את חרבו וכרת לו ששה מראשיו. התחנן הענק לבל יכרות לו את ראשו השביעי, אך אבי החן לא שעה לתחנוניו וכרת לו את הראש השביעי. כרת את לשונות הראשים, המליחם והחביאם בכיסו.

למחרת בבוקר כשבאו עבדי המלך לאסוף את העצמות שנותרו מבת המלך ראו לתדהמתם והנה היא בריאה ושלמה. קפץ ראש העבדים, לקח את ראשו של הענק והכריז: "אני הרגתי את הענק, אני אשא את בת המלך לאישה. העיר קיבלה אותו בתרועות, ולא הועיל לה בכייה של בת המלך וטענותיה שהעבד לא המית את הענק. ביום החתונה עשו מרוץ. הופיע פרש זר. חטף את כובעו של ראש העבדים וברח. וכך עשה מספר פעמים.

המלך ציווה לתופש אותו, וכשתפשו אותו, שאלו אותו: "מדוע אתה מכה את גיסו של המלך

וגיבור העיר ועושה ממנו צחוק?

ענה אבי החן: "הוא לא ראוי לכבוד זה. האם לכל ראש יש לשון?

ענה המלך: – כן.

"אם כן מדוע לראשי הענק אין לשון?" – בדקו ומצאו שלענק חסרים הלשונות.

"הנה הם, אני הוא שהרגתי את הענק, ועתה מבקש אני מכם טובה. רצוני שתרוקנו את

הבאר.

ואכן הם רוקנו את הבאר. הוא הרים את האריח, הוציא את בת היענה שהייתה מתחת לאריח, לחץ על בטנה ואכן מאחוריה יצאה ביצה, שבר את הביצה ומשם יצאה שערה. התחיל קורע את השערה ולאחר שקרע את השערה מת הענק. חזר אבי החן אל העיר ושם נשא את בת המלך לאישה ולקחה עמו. חזר אל עירו של הענק. לקח את אשת חברו ושיחרר את כל הנשים הכלואות שם. וכעבור זמן מה חזר לעיר שבה ישב בן החן ונתן לו את אשתו. ומאז כרתו ברית ידידות.

ולבן החן נולד בן. בא אליו אבי החן ואמר לו: – אחי, חולה אני מחלה אנושה והרופאים אמרו

שאוכל להירפא רק אם אאמץ ילד – התתן לי את ילדך?

אמר לו בן החן: – קח את ילדי. – וכשנולד בן שני לבן החן חזר אבי החן וביקש את הבן השני, וכך היה עם הילד השלישי. כעבור שנים רבות קרא אבי החן לבן החן לביתו. הוא הזמינו לבר מצוה של בניו. ומשחגגו

הבנים את החג, בכתה אשת בן החן וחשבה: "לו נשארו ילדיי אף הם היו מגיעים לבר מצווה."

ניגש אליהם אבי החן בחיוך ואמר להם: "אל נא תתעצבו על לבכם, אלה בניכם, ורק רציתי לראות האם אתה באמת ידיד אמת אם לאו, ועתה קחו אותם ושמחו."

ומאז חיו יחדיו עד סוף ימיהם.__

אל עולם שאבד-חלק שני- בן החן, אבי החן ובת החן*רשם: יחיא פרץ-סיפר: איסאן אלבז

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר