ארכיון יומי: 2 ביוני 2019


הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו-קורות החצי האחרון של המאה החמישית

 

הנה כי כן היו שנות הרעב ההם של תפ"א–פ"ד, צרות המשכחות ראשונות, בהשאירם כה באופן נורא שממון וריקות תוך קהלות יהודי מרוקו, ופאס בפרט, ואמנם עוד יותר נוראים גם הצרות שאחרי כן במשך השנים האחרונות של המאה הזאת המאה החמישית, כי יחד עם פגעים רעים היו אז מהפכות ורדיפות.בשנת תפ"ז – 1727 חלה מולאי ישמעאל, ושבטים שונים התקוממו אז, ועל ידי זה היו היהודים בפחד ובחלחלה, וזה מה שיאמר אחד מרבני פאס אז:

" מעת בוא….לא ראינו מאורות, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו מצוק העתים וחתחתים בדרך מעת חלות המלך יר"ה, ואני בעניי נהייתי ונחליתי מקול פחדים אידים וכידים".

בשנת תפ"ח מת המלך ההוא אשר ימי מלכותו ארכו יותר מיובל שנים, ואז הייתה שערוריה רבה כי עשרת בניו התנשאו כל אחד מהם למלוך ויהי זה קם וזה נופל במלחמתם איש באחיו. ובחדש אב של השנה ההיא התלקחה מלחמה היותר נוראה, בין מולאי חמד אדהבי ובין עבד אלמליך שני בני מולאי ישמעאל.

לעזרת הראשון, מולאי חמד אדהבי, באו גם מחנה רב של עבדים (שחורים) אשר עשו בחיל עבד אלמליך שמות, ויבוזו את כל אוצרות הממשלה אשר היו בעיר מענאס, ואחר כך פשטו לשלול שלל, את הכנסיות ובתי הנוצרים אשר במכנאס, שבם נאצר הון רב שללו ביום כ"ח לחדש ההוא ויבוזו אותם.

ובו ביום לעת ערב נכנסו לרחוב היהודים, האלמללאח, ושללו כל אשר להם וישאירום ערומים, גם נהרגו מאה ושמונים יהודים, והרבה עוד הוכו ונפצעו, ואחרי כל אלה אנסו ויענו את נשותיהם ובנותיהם, והבתולות כלם – יאמר סופר דברי הקורות האלה – נבעלו לעיני אבותיהם וקרוביהם.

כסא המלכים כ״י, ובקונטרס רשימת הנפטרים כ״י כתב גם כן וז״ל ״יום ג׳ כ״ח לאב תפ״ח נכנסה בלשת למכנאס יע״א ונשללו הבתים והחצירות כלם ונהרגו יותר ממאה נפשות ומוכים ופצועים אין מספר ובו ביום נהרגה מרת אמי תמ״ך׳ והנה במקור הזה כתוב רק שנהרגו יותר ממאה נפשות, מבלי להודיע כמה יותר, אך בהמקור הראשון כתב בפירוש שנהרגו מאה ושמנים ועל פיו הצגתי בפנים.

תוצאות יום ההפכה והפרעות ההוא היה עוד כי התחוללו סכסוכים ודברי ריבות משך זמן מה בין יהודי מכנאס לרגלי הסכומים העצומים שאבדו להם איש אצל רעהו, בפקדונות והלוואות וכדומה.

וככה ארך מצב כזה של מלחמות אחים בני מולאי ישמעאל עוד כשתי שנים בערך, עדי באה הממשלה ליד מולאי עבדאללאה בו מולאי ישמעאל ומלכותו נכונה בידו, אך גם הוא הטיל מסים כבדים על היהודים והרבה מהם נתפשו למלכות אז בעלילות שונות.

בשנת תצ"ג ביום כ"ח כסליו נהרג – כנראה בפקודת הממשלה – רבי שלום נעמיאש חכם וסוחר נכבד מארץ ישראל אשר נמצא במורקו לרגלי מסחרו. ובשנת תצ"ו בכחצי חדש חשון נשללו היהודים במכנאס עוד פעם אחרת, אך לא נודע אם גם אז היו הרוגים ופצועים, או אם רק בזת כסף ושלל הון, ועל כן פה ברור הדבר, כי סבת השלל הזה היה לא מפני בלבול מדיני כי אם רק מפני הרעב שהחל אז להיות בעצם תוקפו.

הרעב הוא נודע בפי כותבי הקורות מעמנו במרוקו בשם "הרעב של שנת ח"ץ כאשר זכרנו כבר. ואמנם עוד מקודם, משנת תצ"ה, ניכרו עקבותיו עד שנת תצ"ח נמשך ויגיע למרום תוקפו, מפני הרעב הזה נשמו קהלות רבות במרוקו ורבים גלו ממקומם ויפוצו אנה ואנה, אחד מחכמי פאס שגלה לעיר תיטואן יספר אודות הרעב הזה את הדברים האלה :

"שנת ד' לחרבן פאס מתוקף הרעב שהגיע קב של חטים הנקרא מוד לשבעה עשר אוקיות ממטבע המסיר"א (המואלי סעיד ירחמו אל) והיו שכינינו הרעים עם פריצי עמנו מחריבים בתים וחצירות  ומוכרים לוחות ארז וקירות, והיו הולכים הלוך ומוסף לנתוש ולנתץ להאביד ולהרוס, ומוכרים האבנים גם כן.

ומתו בעוונינו רוב אנשי המדינה מתי רעב והנשארים הרה נסו, והרבה גלו פה העיר תיטואן יע"א ולא נשארו בעיר פאס רק כמו ארבעים בעלי בתים, ונתקבצו כלם במבוי אחד הנקרא אצאבא ה' ירחם עלינו.

הדברים המעטים האלה דים הם לשפוט על דרך המצב אז בימי הרעב הגדול ההוא של סוף המאה הזאת החמישית, אשר כמו שזכרנו כלה הרעב זה כמעט את שארית הנמצאה את אשר הותירו שנות הרעב שהיו לפנינו.

ומה נפלא הדבר, כי גם אז בחצי האחרון של המאה החמישית בימים המשכלים ההם, גם אז היה היו פה ושם במרוקו, אנשים בעלי צורה ונכבדי עם, שכבודם היה יקר גם בעיני המלך והשרים, מלבד האנשים בני המשפחות טולידאנו, מאימראן שנזכרו מעלה. חי עוד במכנאס בסוף המאה הזאת נגיד העדה שמואל הלוי בן יולי, איש עשיר ונכבד מאד ועם זה גם עושה חסד ומטיב, ובמדותיו אלה רכש לו חבת כל קהל יהודי מרוקו, עד שיש מחכמי דורו שכתבו שירי תהלה לכבודו.

כן יסופר כי פעם אחת הלך הנגיד הזה לפאס ליסר לאיש אחד שהיה מוסר ומלשין, וישלם לו כרשעתו, וגם קנס אותו בסך מה למען ישוב מדרכו הרעה, אך הדבר נודע אחר כך להממשלה שכמובן חרה לה מאד על זה על כי הביא המוסר ההוא תמיד תועלת לה, ותחפוץ לתפוס את הנגיד, אך הוא ידע תיכף ויברח לעירו למכנאס, וקפיצת הדרך נעשית לו.

ואמנם השר שבפאס כתב אודותיו לשר הממשלה במכנאס, ועד מהרה נתפש הנגיד שם ויובל אסיר בנחשתים לפאס ליהרג שם, בכל זאת – יסיים כותב המעשה הזה – ניצול הנגיד אחרי כן על ידי נס.

וזולת הנגידים הראשיים, נגידי העדה במכנאס, היו עוד בערים אחרות, אז בחצי הראשון של המאה החמישית, הנגידים האלה.

רבי אברהם בן שימול נגיד בפאס סביב לשנת תנ"ח

רבי סעדיה בן להבוז נגיד אחריו סביב לשנת תע"ו

רבי יהודה בן רבי נסים בן הרוש נגיד העדה בעיר צפרו בשנות ת"ע – תפ"א

ואז בשנת תפ"א נתפש הנגיד הזה במאסר על ידי שר העיר לקאייד עבד ארפא שהלשין על הנגיד ועל אחיו בפני המלך, אמנם הם ניצלו אחר כך על ידי שוחד. ובעיר סאלי חי אז הנגיד רבי שם טוב בן עטר אחי רבי חיים בן עטר הזקן. הם ניהלו בשותפות מסחר גדול, ויכלו לבסס להם מעמד חשוב.

בשנת ת"ס או קודם מעט בעת שרבים מיהודי מרוקו בערים שונות החלו להמלט מפני הרעה למכנאס כשאר זכרנו למעלה, בא גם רבי שם טוב בין הגולים לשם, אך כנראה לא יכול לסבול על הנדוד והטלטול וימת שם אחרי זמן קצר בחדש צתשרי תס"א – 1701. ואת מקומו בנגידות מלא בנו אחריו רבי משה בן עטר, אשר תפקידו זה מלא עוד יותר מאביו, ולא רק בסאלי כי אם גם בין כל יהודי מרוקו נחשב לאיש נגיד בעמו, ונדיב ושוע, הוא ואחיו הייתה אימתם מוטלת על הבריות ואין מי שיתן להם כתף סוררת כי נחשבו לראשי הדור ומנהיגיו. בשת ת"ף נתפס רבי משה הנגיד בעלילה והוטל עליו במאמר המלך לשלם סכום עצום, ובשנת תפ"ה מת.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו-קורות החצי האחרון של המאה החמישית-עמ' קפה

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- Qseda- d-es- chelhat Qasida des filles chleuhs

Qseda- d-es- chelhat Qasida des filles chleuhs

Hde rasek/ la ifozo bik s-selhat y a flan .

S-selhat homa mzebbdat / el-ketra fi-hom zofriat

Homa t-tayhin del- bladat/ reddo roshom Parizyanat.

 Redd balek mleh men-chelhat

Ilatba‘tihom ‘abbak er-reh.

Hada klam -t-tesheh.

Men bladha / s-selha zat ‘aryana.

Dkhelt tekhdem b-s-semana.

Deghya wertet l-patrona.

‘abbat-lha razelha b-el khwana.

S-selha b-razelha u-oladha

Deghya ‘arratrash

L-polbo u t-tahmera f-wozeh ha

U-l manikür f-dfarha

Deghya nsat izarha

Llah iktter kher America

Di ksat Itto u Solika /

B-hwaiz d-l -bala / hiyya msiyyka

El hedra dyalha b-t-telwika

F-lotelat ka-tseyyed l-amirican

Tghemzo b-‘ineha u-tqo-llo “ kaman ! ”

U-t-tawa m ‘ah et-taman

S-selha deghya t-teksat

Ullau ‘andha ‘ser keswat

B-et-telq rfetthom m-el-l-hwant

Ka tkhalleshom b-et- ta ‘niqat u-l-bosat

U-dzid Ihom hetta l-embatat

F-es- sebt u-lhadd trahom farhanin

F-‘in Diab tsebhom sekranin

F-wost er-rzal ‘aryanin

Teht -s -szer metgergbin

Auteur : Moché Der‘i (Casablanca)

Méfie-toi des filles Chleus !

Si tu n’y prends garde elles pourraient te rouler

Elles, la lie du peuple, pour Parisiennes elles se font passer.

De son bled, la chleuh a débarqué pieds nus, à la semaine elle s’est placée.

Vite, patronne elle est devenue, et du mari elle s’est aussitôt emparée. Sa tête, elle l’a découverte, son visage elle l’a poudré Ses doigts, elle les a manucurés.

De ses origines, elle n’a pourtant cure .

Longue vie aux Américains qui ont vêtu Ito et Sulika !

De friperie elle se nippa et avec un accent, elle parla.

Dans les hôtels, l’Américain elle raccola, d’un clin d’œil discrètement “ Corne on !”, lui dit-elle, et le prix, elle négocie calmement Une garde-robe elle s’est montée, à crédit elle a tout acheté.

En baisers, embrassades et passades elle a tout payé.

Le samedi et le dimanche on peut les voir à Ain Diab

Nues et ivres sous les arbres, avec des hommes bourrés en diable.

L’arrivée des Américains au Maroc en 1942 a eu pour conséquence de libérer quelque peu les mœurs avec de nouvelles modes vestimentaires, l’usage du chewingum et l’imitation de quelques expressions américaines courantes aussi bien au mellah qu’en médina. A ce propos on se souvient peut-être de ces fameuses petites chansons populaires qu’on y fredonnait à l’époque :

Au mellah :

Ma twela ma qsera

T-ta Ion di ‘allaha (bis)

'     El polbo u t-tahmera

L-Amirican m-n-noraha

 Viens, viens dans mes bras

Elle est ni grande ni petite

Ce sont ses talons qui la grandissent

Poudrée et maquillée

 L’Américain est derrière elle

 Viens, viens

Viens viens dans mes bras

 Ana nhabbekya ‘dra ( bis)

Ana nhabbek ana n ‘azzek

 Ma tehlali hetta mra

 Viens viens dans mes bras

Viens viens dans mes bras

 Je t’aimerai ô fille vierge

Je t’aimerai, je te chérirai

Aucune autre femme

Ne pourra me charmer

 

En médina :

Ay yay ‘la had z-zman

 U chno kan ?dakhlet-l-marican

N-nas tqewwat u n-nsa ‘lina jaru

 Hetta men la ‘gaizat n-ngab daru

U ‘la chwingom saru

Aïe Aïe Aïe ! Quel temps !

Qu’est-il arrivé ?

Depuis que les Américains sont entrés

 Les hommes se sentent plus assurés

Les femmes, leur nigab, ont enlevé

Même les vieilles, le chewingum, ont adopté

 

Z-zin u-l'in z-zerga

Jana kull kheir

El-yom imchiu la-bnat

 ‘lina nafkhin

Hetta men hiyya ma ,mucha

 Daru lha cha’n l-amirican

 Ma te s ma’ger OK,OK

BYBYu KAMAN

La beauté et les yeux bleus

Nous les avons eus grâce à Dieu !

Aujourd’hui les filles sont pleines d’arrogance

Même celles aux yeux chassieux

Ont gagné de l’importance

Aux yeux des Américains

Tu n’entends que OK, OK B Y, B Y et KAMAN

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- Qseda- d-es- chelhat Qasida des filles chleuhs

ירון צור- קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאמיות 1954-1943 – עם עובד 2001

באותה תקופה הוקם עוד גוף מרכזי של היהדות המרוקנית – מועצת רבני מרוקו. גם מועצה זו היתה מוסד מרכזי חדש שלא היה דוגמתו במסורת הארגון הקהילתי היהודי המקומי, אך היו לו שורשים בניסיון היהודי המודרני באירופה. כמו באירופה גם במרוקו ביקשו השלטונות להשתמש בהנהגה הדתית של המיעוט היהודי כדי לקדם את מטרותיהם. האיש שעמד מאחורי יוזמה זו, מוריס בוטבול, מילא תפקיד מפתח גם בכינון מקימ״ר ובמאמץ לנכסה לטובת הפקידות הצרפתית. בוטבול היה, כאמור, המפקח החדש על המוסדות היהודיים, שנכנס לתפקידו בתקופת מלחמת העולם השנייה(זגורי פרש מן התפקיד בשנת 1939). מכל מקום, גם מועצת הרבנים, משעה שהוקמה לא היתה נתונה לשליטה מלאה של השלטונות וחבריה לא צייתו בהכרח לצרפתים או לבוטבול. חלק מהרבנים היו אישים בעלי רקע תורני ומעמד קהילתי איתן, שפיתחו עמדות משלהם לגבי גורל היהדות בכלל ויהודי מרוקו בפרט. בענייני המיעוט היהודי חזרה אפוא התופעה המוכרת מתולדות החברות הקולוניאליות, שהשלטונות במאמצי המודרניזציה שלהם ובכריתת בריתות עם אליטות מקומיות יוצרים כלים מוסדיים המשרתים בסופו של דבר את קולם של המקומיים ואת האינטרסים שלהם.

בשורת התיקונים שעשו הצרפתים לאחר המלחמה בארגון הפנימי של יהודי מרוקו ובמעמדם יש להזכיר אף את שילובם במועצת הממשלה (Conseil du Gouvernement). בשנת 1947, בתקופת כהונתו של הנציב אלפונס ז׳ואן, הצטרפי לראשונה יהודים לגוף זה, שהוקם בשנת 1919 ונהנה מסמכות לייעץ לנציב בענייני כלכלה ותקציב. במועצה היו שתי סקציות נפרדות: האחת לאירופים והאחרת למרוקנים, היינו לילידים, והיהודים נכנסו כמובן לסקציה המרוקנית, ותפסו שם שישה מושבים. לשילובם של היהודים במועצה הממשלה היתה משמעות סמלית ברורה: היהודים נחשבו עתה ראויים בעיני השלטונות ליטול חלק בגוף הייצוגי העליון המכהן לצד הנציב העליון, ושבו שותפים גם ילידים.

בכך השלימו הצרפתים את הרפורמות שביצעו החל משנת 1945 במגמה לשקם את יחסיהם עם היהודים. עד כמה עלו מאמציהם יפה, זאת נראה בפרק הבא, העוסק בחברה היהודית ובלאומיות. מכל מקום, כחמש שנים אחרי הנחיתה האמריקנית, נראה היה בבירור כי הצרפתים נוקטים מדיניות חיובית כלפי המיעוט היהודי. ההתקרבות המחודשת בין השלטונות ליהודים הושלמה, לפחות לכאורה, בתקופת נציבותו של הגנרל ז׳ואן, עם הקמת מקימ״ר וצירוף הנציגים היהודים למועצת הממשלה. בעיני היהודים נחשב ו׳ואן לנציב הראשון האוהד אותם באמת לאחר המלחמה. דומה כי מכאן ועד תום תקופת השלטון הצרפתי לא התקרב שום נציב צרפתי אחר למעמדו בעיניהם.

פשרה מסוכנת עם ישראל

בטרם הצליחו השלטונות לבסס את יחסיהם עם היהודים מחדש התברר כי הסכנה מכיוון הלאומיות היהודית, ולאו דווקא המרוקנית, הפכה לבעיה חמורה. בעקבות מלחמת־העולם השנייה גאו הרגשות הציוניים הן בחוגי הנוער המתמערב והן בקרב הציבור היהודי הרחב. על תופעה זו נעמוד בפרוטרוט בפרק הבא. השלטונות היו ערים לשינוי בהלך הרוח כלפי הציונות, וזה היה אחד הגורמים החשובים לניסיון לתת לעילית היהודית פורקן פוליטי מסוים באמצעות הרפורמות בארגון הקהילתי. עם זאת, בשלב הראשון לא נדרשו הצרפתים למאמצי ריסון מיוחדים של הציונות מעבר לדפוסים שנקבעו לפני המלחמה. לא הותרה פעילות ציונית מרוקנית עצמאית, הוטל מעקב ופיקוח על מי שנחשדו בתעמולה ציונית, והמשטרה ושירות הביטחון דאגו ליידע את ראשי הפקידות על כל התפתחות חריגה.

הבעיות הקשות בריסון הפעילות הציונית החלו לאחר 1947, עם התמורה שחלה במתח הלאומי בין יהודים לערבים, ובמיוחד עם הגידול בעלייה שהחלה אז להתפתח. תנועת העלייה היתה קשורה להגירה הפנימית, שבה חלה האצה בשנים 1948-1945. ״ב־1945 חיו בקזבלנקה היהודית 55,000 יהודים שחיו בצפיפות איומה״ – ציטט השליח הציוני אפרים פרידמן מידע שכנראה נמסר לו על־ידי אנשי הקהילה – ״ב־1948 היו 85,000 ולא נוסף בניין״.ייתכן שהוא הגזים, אך לא בהרבה. האבטלה והייאוש בקרב הצעירים גברו וכן המתיחות ביחסים בין יהודים למוסלמים על רקע התגברות הסכסוך הלאומי בארץ־ישראל. אין לדעת אם התפתחויות אלו לכשעצמן היו מולידות גל עלייה ספונטני לארץ־ישראל, ראשון מאז כישלון ״האקסודוס מפאס״ בשנת 1922. מכל מקום, משנת 7194 החלה תנועת עלייה שונה: לא ביזמה מקומית אלא פרי תעמולה וארגון של שליחי היישוב הציוני. תנועת ההגירה הבלתי לגאלית, ההעפלה, היתה אז בשיאה והשליחים ניסו לצרף את התפוצה הצפון אפריקנית לסוג זה של המאבק הלאומי.

השלטונות הצרפתיים למדו חיש מהר על בואם של השליחים הארץ־ישראלים, ואולם זמן רב יותר נדרש להם להבין את מהות פעולתם ואת תוצאותיה. השליחים תמרנו בין השלטונות הצרפתיים השונים בארצות השונות, כולל צרפת עצמה. בסיסם לפעולות ההעפלה בצפון אפריקה לא היה במרוקו אלא באלג׳יריה, שם הצליחו לקשור קשרים טובים יחסית עם הגורמים האחראיים. חלק מן הצרפתים חשו רגשי אשמה על התנהגותה של ארצם בתקופת המלחמה, במיוחד כלפי יהודי צרפת, והקרקע היתה כשרה מבחינה זו ליחס חיובי כלפי הציונות. גם עמדת ההשפעה של יהודים שמילאו תפקידים בכירים בחיים הפוליטיים של צרפת הקלה על השליחים הציונים. ולבסוף, התחרות המסורתית בין צרפת לבריטניה מילאה לעתים גם היא תפקיד בנכונותם של פקידים צרפתים להקל על ההעפלה. השליחים הציונים לא נרדפו אפוא באלג׳יריה, והצליחו לקיים שם בסיס קטן שחנך את תנועת ההגירה ההמונית של יהודי צפון אפריקה לארץ־ישראל.״

יחסם של שלטונות מרוקו כלפי תנועת ההגירה החדשה היה בתחילה הססני. הואיל והמצוקה בקרב המיעוט היהודי היתה גדולה, ומספר העוזבים היה קטן למדי (כלל העולים הבלתי לגאלים מצפון אפריקה עד הקמת המדינה היה פחות מ-1300נפש), הם עצמו עין נוכח פעולות פרידמן וחבריו, שכללו גם גרעין קטן של פעילים ציונים מקומיים. ואולם אז התממש התרחיש שממנו חששו הצרפתים – התנגשות לאומית בין יהודים לערבים על אדמת מרוקו, ששיאה — בפרעות ג׳ראדה ואוג׳דה, זמן קצר לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. הפרעות החיו את פחדם של יהודים רבים, שממילא היו שרויים כבר בהתרגשות לאומית, והובילו לתנועת בריחה של מאות ואלפים החל מחודש מאי 1948. השלטונות נרעשו עתה מהשלכות העלייה הבלתי לגאלית על הסדר הציבורי ועל מערכת יחסיהם עם המוסלמים. שוב לא היה יחסם כלפי תנועת הבריחה סובלני כלל וכלל. בדו״ח מאותה תקופה סיכם פרידמן את התמורה במילים הבאות:

סגירת הגבולות, אי נתינת ויזה ליהודי, הורדה ומעצר אוטומטי של כל ­יהודי ברכבת ובכביש 400 ק״מ מגבול אלג׳יר, הכאות אכזריות, החזרת האנשים, מאסרים המוניים ורדיפות, עינויים בכדי לגלות את המארגניב וכו'. על אף כל זה הצלחנו בעזרת חברים במקום לפתוח את הדרכים ולפרוץ את הגבול והחלה נדידה המונית. באוגוסט יצאו והגיעו למרסיל כ־700 איש, בספטמבר כ־1500, באוקטובר כ־2700 – ובנובמבר הגיעו כ־1500 למרסיל, 1500 יושבים באלג׳יר ו־400 נמצאים עדיין בעיר הגבול […] העליה הולכת באניות ובאווירונים. נפרצו הסכרים, נפתחה הדרך והחלה נדידת העם.

ירון צור- קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאמיות 1954-1943 – עם עובד 2001-עמ' 106-102

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר