ארכיון יומי: 7 ביוני 2019


סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D

חטיבות ג-ה: העימות בשדה

גם בחטיבות הבאות ממשיך המספר לנקוט אותן טכניקות של שכתוב: הוא עוקב אחר הטקסט המקראי תוך השמטות פסוקים ופרטים ועל ידי הרחבות ותוספות לסיפור המקראי, והוא ממשיך באותה מגמה של הקצנה וקיטוב בין האחים. מכל ההשמטות שהוא עושה בפרשה זו, השמטת יוזמתו של ראובן ודברי יהודה מסיפור המכירה הן המשמעותיות ביותר. בסיפור המקראי היה לשני האחים תפקיד מיוחד, כנגד האחים האנטגוניסטיים ליוסף, הם היו הדמויות המסייעות, ובעת הקשה הם השמיעו קול אחר, שונה מקולות האחים, והם גם הצילו אותו ממוות מיידי. ראובן, האח הבכור, הצדיק בחבורה, הציע להשליך את יוסף לבור כתכסיס שנועד להצילו ממוות ודאי ולהביאו אל אביו(בראשית לז 22-21). הוא אף שב אל הבור מאוחר יותר כדי לחלץ את יוסף ונמלא צער רב כשלא מצא אותו(שם פס׳ 30-29). במדרשים תואר ראובן כנקודת האור בסיפור והרבו לדבר בשבחו. עם השמטת סיפור ראובן וייחוס השלכת יוסף לבור לכלל האחים מקבל מעשה הבור משמעות חדשה לחלוטין, מתחבולה להצלת יוסף הוא הופך לדרך אכזרית ובדוקה להמית אותו. תיאור הבור במקרא מעיד כי האחים לא התכוונו להורגו במעשה זה. המספר המקראי חוזר ומדגיש שהבור ריק, וליוסף לא נשקפת כל סכנה: וַיִּקָּחֻהוּ–וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם. .״ בקצידה, לעומת זאת, הבור כלל וכלל לא ריק, הוא רוחש נחשים ועקרבים, ותיאור זה אינו מותיר ספק באשר לכוונת האחים להרוג את יוסף.

את תיאור הבור כמאורת שרצים נוטל המחבר מן המדרש ומשלבו בסיפורו, והוא עושה זאת בדרכו המיוחדת שעליה ניתן ללמוד כשמעמידים את הטקסט ואת מקורו המדרשי, זה מול זה:

הקצידה-שורות

נשוב לסיפור ליוסף יפה המראה,

ביום אשר השליכוהו לבור ריק,

אין בו [מים],

נחשים ועקרבים יש בו בלי סוף,

עד אשר קמלו פניו והפכו צהובים

 

המדרש(תנחומא (וילנה) וישב סימן ב].

וישליכו אתו הבורה והבור רק אין בו מים

מים אין בו

נחשים ועקרבים היו בו.

המחבר מעבד את הטקסט בדרך השכתוב, כפי שעשה עם הטקסט המקראי. את הטקסט המדרשי הוא משלב כסדרו וכמבנהו, בראש הטקסט הוא מביא את הפסוק המקראי, ואחריו את המדרש לפסוק, מדרש שנותן לו את משמעותו החדשה – לא דרך הצלה אלא מלכודת מוות. אולם בזאת לא תמה מלאכת הרמיזה והשיבוץ, בשורה הפותחת את החטיבה מתעכב המספר על תיאור יופיו של יוסף, תיאור שנראה תלוש מן ההקשר ומעורר תמיהה: מדוע מוצא המספר לנכון להזכיר את יופיו בראש החטיבה הזאת, דווקא כאן? מה ליופי ולתיאור ההשלכה לבור? סיפור אחר על ההשלכה לבור, שמופיע אף הוא במדרש תנחומא, פותר את הקושיה:

היו [האחים] מוליכין אותו לקצוות המדבר, עמדו מכרוהו בעשרים כסף לכל אחד מהם, שני כסף לקנות מנעלים לרגליהם. וכי תעלה על דעתך שנער יפה כמותו נמכר בעשרים כסף, אלא כיון שהושלך לבור, מתוך פחד נחשים ועקרבים שבו נשתנה זיו פניו וברח ממנו דמו ונעשו פניו ירוקות לפיכך מכרוהו בעשרים כסף בעבור נעלים.״ (תנחומא, פרשת וישב סימן ב).

על פי הסיפור יוסף נמכר על ידי אחיו במחיר אפסי, והדרשנים תהו מדוע קיבלו האחים תמורה כה נמוכה עבור נער יפה-תואר כמוהו, שמחירו בשוק היה ודאי גבוה מאוד. לדרשן יש תשובה, והיא קשורה לבור: במראהו של יוסף התחולל שינוי קיצוני למראה הנחשים והעקרבים בבור שאליו הוטל. מרוב פחד ובהלה הוא נחלה, פניו התרוקנו מדם והיו לירוקות. תיאור יוסף כיפה-מראה בפתיחת החטיבה קשור קשר אמיץ להתרחשות: המספר מתאר את תהליך השינוי שהתחולל במראהו, כיצד למראה הבור משתנה מראהו מנער יפה מראה לנער שפניו קמלו והיו צהובות מחיוורון. באמצעות הקונוטציה למדרש רומז המספר על תחושות הפחד והבהלה שתקפו את יוסף למראה הבור, ושעליהן מספר יוסף במפורש במונולוג האחרון שנשא לפני אחיו, לפני מסעו למצרים.

הערת המחבר: במדרשים השונים הופכים פניו לירוקים בגלל בריחת הדם, ואילו בקצידה פניו הופכים צהובים. הביטוי ׳פנים ירוקות׳, שבא לציין חיוורון ומחלה רווח מאוד במקורות, ואילו ׳פנים צהובות׳ מציין לרוב שמחה והארת פנים. בעברית יש ביטוי קרוב לפנים הצהובות לתיאור שינוי לרעה בגלל מצוקה פיזית ונפשית, והוא: ׳התכרכמו פניו׳ – פניו היו צהובים כצבע הכרכום. יש דעה אחרת האומרת כי מקור ביטוי זה אצל חז׳׳ל אינו קשור לתבלין הצהוב, אלא לכרום (chromo), שביוונית משמעו צבע, והוא מציין צבע ירקרק-צהבהב בתלמוד. על מי שמתבייש נאמר: ׳׳כיוון שנצטרך אדם לבריות, פניו משתנות ככרום. ראו מאמרו של רוזנטל באתר ttps://blog.ravmilim.co.il/201 l/06/02/face/. הצירוף ׳פנים צהובות׳ בהקשר זה מופיע רק בספרות מאוחרת ב׳ילקוט מעם לועז׳ בפירושים לפסוק זה, ולא התחוור לי המקור שעליו הסתמך הילקוט.

סיפור ההצלה השני הוא סיפור המכירה. במקרא מציע יהודה למכור את יוסף לשיירה כדי להציל אותו ממוות בטוח בידי האחים:

כו וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו:  מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ.  כז לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ, כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו

בקצידה חוזר המספר, כביכול, על הטקסט המקראי, אך הוא מספר סיפור אחר. בסיפורו הוא משמיט את שמו של יהודה, בעל ההצעה ואת המניע למכירה. האחים כולם יוזמים את המכירה, כשכוונתם היא אחת – להיפטר מיוסף ולא לשמוע ממנו עוד:

גאלו, אראוו נביעוה להאדו / ייאכ ייגבר    

אמרו [האחים]: ״לכו ונמכרנו לאלה, הלוואי ייעלם,

 

מא נסופוה / וואלה נעטיוו לבשארא           

לא נראהו [שוב], ולא ניתן סימן לבשורה״

כינויי האחווה שבפסוק נעלמו בקצידה, ונותרו רק השנאה ליוסף והרצון לסלקו בזריזות. אומנם יהודה מוזכר בהקשר של המכירה בקצידה, בפיו של יוסף, אך לשלילה ולביקורת. יוסף כואב את בגידת אחיו האהוב שממנו ציפה כנראה שיצילו, ותחת זאת הוא היה בראש המפקירים והמוכרים של יוסף שנשא ונתן עם השיירה על המחיר. עם מחיקת הקולות המתונים של ראובן ויהודה נעלמים גם כל גילויי האנושיות מצד האחים כלפי יוסף, והם מוצגים עתה כמסה אחת, חסרת דמות וצלם אנוש, וכולם כאחד, מגדול ועד קטן, שותפים למזימה להמית את אחיהם, ואין מי שמוחה ומתנגד, ואין מציל. האח היחיד שמוזכר בשמו במהלך סיפור ההתנכלות הוא נפתלי, אך כלל וכלל לא לטובה. נפתלי ממלא תפקיד שלילי ביותר, הוא השליח של האחים לדבר עבירה, ותפקידו לבשר לאב על מות בנו האהוב. את השליחות הוא מזדרז להוציא לפועל, וכל זאת הוא עושה בשדה, בעיצומם של האירועים, כשיוסף עומד ביניהם אחרי שהפשיטו ממנו את כותנתו, רואה ומאזין, עד למזימה המזעזעת שרוקמים האחים, מזימה שתשבור את ליבו של האב האומלל. התיאור בקצידה דומה מאוד לתיאור הסצנה בקוראן, שגם בה הושמטו סיפורי האחים המסייעים, ראובן ויהודה, וכל האחים שותפים למזימה להרוג את יוסף.

בסיפור המקראי שותק יוסף לאורך כל הסצנה הטעונה בשדה, המספר אינו מביא כל תגובה מפיו על המעשים שעושים לו אחיו. המספר המקראי גם נמנע מלהתייחס להתרחשויות הפנימיות בנפשו של יוסף. בקצידה העיסוק בעולם הנפש של הגיבורים הוא אחד מחידושיו המרכזיים של המחבר. חלק גדול מן התוספות וההרחבות בחלקה הראשון של הקצידה עוסק בדבריו, במחשבותיו ורגשותיו של יוסף, ולעיתים גם של גיבורים אחרים. בניגוד לשתיקתו של יוסף במקרא, בקצידה מרבה יוסף להגיב על מעשי אחיו ולהביע את את רגשותיו. כך יכולים הקוראים לחוש אמפתיה כלפי יוסף ואף להזדהות עם סבלו ועם רגשותיו כלפי אחיו. יוסף מבוהל, מתייסר, מתחנן על נפשו וצועק את צעקת הבגידה על קבר אימו, בעוד שאחיו מתעלמים מתחנוניו. הוא אינו מבין מדוע הם מתנכלים לו ומבקש הסבר, אך לשווא, האחים ממשיכים בשתיקתם, שמבליטה ביתר שאת את קשי-ליבם ואכזריות מעשיהם.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ יחיאל פרץ – Ph.D

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage Meir Knafo- Le Mossad

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage

Meir Knafo

Lors de mes rencontres avec les juifs du Maroc, et lors de mes conférences en Israël devant des élèves et professeurs, je suis interrogé sur les raisons qui nous ont amenés à utiliser des passeurs et le bateau Egoz dans des conditions tellement dangereuses, c'est pourquoi je ressens le besoin de décrire l'ambiance qui régnait alors au Maroc, qui n'est même pas connue des juif du Maroc qui vivent là-bas encore aujourd'hui [Méir Knafo était pendant cette période l'officier des unités marines de la Misguéret ].

C'était une période dans laquelle le sultan Mohamed V avait attribué aux pays arabes radicaux la priorité dans sa politique, et la relation du roi du Maroc envers les juifs de son pays était la conséquence de sa politique pro-arabe. Plus les relations du roi avec les pays arabes se resserraient, et plus s'aggravait la situation des juifs du Maroc. Le signe du changement possible dans la politique inter-arabe du Maroc fut donné par le parti Istiqlal, qui avait à sa tête Allal-el-Fassi. Une délégation qu'il dirigea partit au Caire, en visite officielle, et s'entretint avec Gamal Abdul Nasser, et lors de son retour au Maroc, il soutint l'adhésion du Maroc à la ligue arabe et l'accélération du processus d'arabisation du dispositif étatique. En fin de comptes, le Maroc adhéra à la ligue arabe, et s'engagea à honorer toutes les décisions anti­-israéliennes qui furent adoptées par cette organisation.

Le passage rapide à une ligne nationaliste dure provoqua une crise sérieuse également en ce qui concerne l'Alyah. Le pouvoir marocain commença à arrêter de nombreux de nos membres actifs locaux, et fut renforcée la surveillance des institutions juives. En parallèle, furent augmentés les postes de contrôle sur les routes, et la surveillance aux frontières se resserra.

Toutes ces actions constituèrent un coup dur sur le moral des juifs, et il existait une inquiétude réelle sur le sort de la communauté, bien que pendant toute cette période s'était poursuivi le passage clandestin via Tanger – et le passage en règle via Ceuta.

Au Maroc, il y eut dans cette même période, les visites du président de Guinée, Sékou Touré, et du président du Congo patrice Lomomba, et chacune de ces visites étaient accompagnées d'intrigues renouvelées envers les juifs. Cette situation nous contraignit à consacrer plus d'attention à notre autodéfense.

Dans la presse locale furent publiés des articles de provocation, dans lesquels le sionisme était présenté comme un "crime', et les juifs qui essayèrent de fuir le Maroc comme des personnes qui portaient atteinte à la sécurité de l'état. Sur la scène inter-arabe, l'orientation Nassérienne du Maroc, pris une envolée supplémentaire. Le prince, Moulay Hassan, fit une visite au Caire, et le premier ministre, Abdallah Ibrahim, fit lui aussi une visite officielle en Egypte, et le roi décida d'organiser à Casablanca le futur congrès des ministres des affaires étrangères des pays arabes. Même la grave situation économique intérieure augmenta la détresse des juifs du Maroc, et obligea la Misguéret de trouver des solutions rapides à ce problème. Telle était la situation au Maroc lorsque la Misguéret décida de s'y consolider, tout en connaissant les contraintes qui régnaient dans le pays et le rajout aux limites qu'avait imposé le régime, et elle essaya de se frayer de nouvelles voies d'immigration. La Misguéret trouva des partenaires fidèles dans les membres actifs locaux parmi les juifs du Maroc, elle élargit l'enrôlement de membres, et s'organisa pour des missions d'autodéfense.

Des membres furent alors envoyés, et je fus l'un d'entre eux, à des stages d'instruction en dehors du Maroc. Nous avions accumulé des armes, obtenues par différentes voies, qui furent dissimulées dans des "cachettes', et nous n'aurions pas hésité à les utiliser en cas de besoin contre d'éventuels émeutiers, mais jamais contre les forces de sécurité.

En 1960, se développa la tendance d'arriver à la situation dans laquelle il nous serait possible d'activer des moyens de navigation autonomes, et ne pas compter seulement sur les bateaux des passeurs. En dehors de la crainte des dénonciations, les bateaux des passeurs étaient petits, et la fréquence des passages était lente. D'un autre côté, existait la perspective suivante que si la Misguéret mettait en activité d'une manière autonome un bateau de moyenne grandeur, il serait alors possible de faire passer en une nuit un nombre plus grand de juifs que ne pourrait le faire en plusieurs nuits les bateaux de passeurs.

Je fus nommé officier des unités marines également pour les opérations du bateau Egoz, et selon l'instruction de Yossef Réguev, j'acquis à Casablanca un canot de sauvetage qui provenait des excédents de l'armée américaine. C'était un canot, qui se gonflait au moyen d'un ballon de gaz. Selon le conseil des experts, l'Egoz aurait du gonfler le canot de sauvetage avant toute traversée, et le tramer derrière lui jusqu'à Gibraltar.

En septembre 1960, fut effectuée la première traversée de l'Egoz par les unités marines. Lors de l'une de ses premières traversées, y participa l'antenne de la ville de Fès, qui était composée d'une unité de quatre femmes et quatre hommes, sous la responsabilité de Michel Parienté, en coordination avec le commandant de Gonen, Yossef Réguev et sous la supervision des unités marines. Cette unité était composée de: Solange Benaïm, Suzanne checouri, Dolly Serfaty (boroch) et Rachel Parienté (Assouline), Shlomo Serfaty, Charly Abéssira, Elie Lévy et Félix Monsonégo.

Pendant cette même période, la tension augmenta au Maroc. Le roi du Maroc convoqua la "conférence de Casablanca" qui eut lieu le 3.1.1961 et qui traita de "la crise du Congo', dans laquelle participa entre autres, Gamal Abdul Nasser, président du commandement arabe uni. Excepté la ligne anti-occidentale qui fut adoptée dans la présente conférence, elle servit de tribune à l'incitation effrénée contre Israël et contre son action dans le continent africain. Le roi du Maroc exprima la détermination de son pays de participer à la libération de la Palestine "des mains de l'envahisseur sioniste', et le discours de Nasser contre Israël fut particulièrement vénimeux. La visite de Nasser à Casablanca provoqua une grave effervescence anti-juive dans tout le maroc.

Un chapitre tragique de l'immigration clandestine constitua le naufrage du bateau Egoz, sur ses 44 immigrants (inclus le représentant de la Misguéret, Haïm Serfaty), sur la route de Gibraltar. Egoz réussit à effectuer 12 traversées dans des conditions de clandestinité absolue, et faire sortir des juifs de la côte du Maroc vers les sentiers de la liberté qui mènent à la terre d'israël. Pendant la treizième traversée Egoz échoua en mer avec les 44 âmes pures qui s'y trouvaient.

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage

Meir Knafo– Le Mossad-page 387

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר