ארכיון יומי: 11 ביוני 2019


ממזרח וממערב כרך ח'-האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו-סיום המאמר

מועד הנישואין

כאשר עבר מועד הנישואין שנקבע בשטר השידוכין, והצדדים עברו עליו בשתיקה – האם נפרש: שתיקתם היא מחילתם, מחלו הם זה לזה על התחייבויותיהם, ולכן אין האחד יכול לתבוע מהאחר את תשלום הקנס; או שמא נאמר: שתיקתם פירושה הרחבת זמן, וכאשר יתבע האחד את האחר לנישואין, אם לא יהיה האחר מוכן לכך בתוך זמן סביר, יתחייב בקנס. ר׳ דוד צבאח פסק בנוגע לנדון שבא לפניו, כי שתיקה פירושה הרחבת זמן. וכן משמע מפוסקים אחרים שדנו בסוגיה זו. עם זאת, ר׳ יעקב בירדוגו דן במקרה שהחתן היה אנוס במועד שנקבע ולא היה יכול להגיע. ופסק: מכיוון שבשעה שחל החיוב היה אנוס, נפקעה ממנו ההתחייבות בקניין, ולכן גם כשעבר האונס אינו חייב לבוא, וגם אם נתבע אינו חייב בקנס. אם בשעת השידוכין לא קבעו זמן לחופה: כאשר האחד יתבע את האחר לנישואין, יקבע להם בית־הדין מועד בהתחשב בהכנות לצורכי החופה, וכשיגיע הזמן שנקבע, הצד המעכב יתחייב בתשלום הקנס.

שידוכין עם אחר

נעשו שידוכין בקנס וקבעו מועד לנישואין, ובפרק הזמן שבין השידוכין לנישואין הלך אבי הכלה ושידך את בתו לאחר. החתן תובע את תשלום הקנס מאבי הכלה, והלה טוען שכל עוד לא הגיע מועד הנישואין, לא הפר את התחייבותו, כי אולי עד אז יתחרטו הצדדים שהתקשרו בשידוכין השניים, ויוכל להעמיד את בתו לחופה במועד שנקבע. ר׳ רפאל בירדוגו דן במעשה זה ופסק: החתן משוחרר מהתחייבותו, ואם ירצה יוכל להשתדך עם אחרת. באשר לגביית הקנס מאבי הכלה: כל עוד לא הגיע מועד החופה לא חל עליו חיוב הקנס, כי אולי בינתיים יפורקו השידוכין השניים, ויוכל להעמיד את בתו לחופה במועד שנקבע. ר׳ רפאל מציין שאכן כך היה, והזוג נישא במועד שנקבע. ואולם אם השיאה האב לאחר, עליו לשלם את הקנס מיד, גם אם טרם הגיע מועד הנישואין, ולא יוכל לטעון שעד למועד אולי תתגרש מבעלה ויוכל להעמידה לחופה בזמן שנקבע. כי החתן יכול לטעון, שגם אם תתגרש לא יהיה מעוניין בה, שכן אינו רוצה להתחתן עם גרושה. הוא הדין אם החתן הוא שהלך בתוך תקופת השידוכין והשתדך או התחתן עם אחרת.

הצדדים לא קבעו קנס

מקומות שלא היו בהם לא תקנה ולא מנהג לתשלום קנס על הפרת שידוכין, אם נעשו שידוכין ללא קביעת קנס למפר, או גם אם קבעו קנס אבל החיוב לא נעשה כנדרש, בקניין ובשבועה — כשהגיעו הצדדים לדיון לא חייב בית־הדין את הצד המפר

במאומה, מאחר שסברו שקנס שידוכין נגוע בפגמי ה״אסמכתא״. חוץ ממקרה אחד. ר׳ יצחק בן ואליד כתב פסק ארוך וחייב את החתן בקנס, כנראה משום שמדובר בבתו של תלמיד חכם ולדעתו בושתו מרובה, ולכן יש לפסוק לו דמי בושתו כפי שיעריכו הדיינים.

לסיכום, הרושם העולה מספרות הפסיקה היא כי רבים מחכמי מרוקו סברו שחיובי קנס השידוכין לוקים בפגמי ה״אסמכתא״, קניין לבד אינו מועיל להוציאו ממסגרת ה״אסמכתא״, והתחייבות בשבועה מועילה רק אם אין אונס.

ה. הנוהג במאה העשרים

כל זמן שהחברה היהודית שמרה על דפוסי החיים המסורתיים היו ענייני השידוכין מסורים בידי ההורים, ואלה בחרו בני זוג לבניהם ובנותיהם. משנערכו האירוסין ועד זמן הכניסה לחופה כמעט שלא נפגשו החתן והכלה לבדם, באין איש עמם. ההורים דאגו להבטיח ולדרוש את מימוש הנישואין, ולכן ביטולי אירוסין לא היו שכיחים. גם הפגיעה הנפשית שבביטול לא היתה קשה כבימינו, מן הסיבות שיפורטו בהמשך.

ואולם במאה העשרים, כשהחלה תרבות המערב לדחוק את המסורת והמנהג, נעשו השידוכין ביזמת בני הזוג עצמם לאחר תקופה של היכרות, של חיזור ושל בילוי משותף. הבילוי המשותף נמשך לאחר השידוכין, ולעתים בעטיו הופרו השידוכין. בני הדור הצעיר ראו בהפרת השידוכין אחד מסימני הקדמה: הרי הם נישאים זה לזה מתוך חירות ומתוך אהבה ובלא לחץ חיצוני, ולכן הלך והתפשט הנוהג שלא לדרוש ערובות למימוש הנישואין. כך הלכו והתמעטו הדורשים את מימושו של הקנס הנהוג עד שנעלמה תופעה זו לגמרי. סימנים לכך יש בפנקס בית־הדין במכנאס מן המחצית הראשונה של המאה העשרים: לא נמצאו בו תביעות קנס על הפרת שידוכין, ומדובר בעיר שנהגו לגבות בה קנס כזה. רבי שאול אבן דנאן כותב על כך: ״ולעת כזאת בין בפאס מקומו של מוהריב״ץ [ = היעב״ץ] ז״ל בין במכנאס מקומו של רבינו מוהרפ״ב [=ר׳ פתחיה בירדוגו] ז״ל, אין זכר עוד לההוא מנהגא״. אבל היו מעטים שהוסיפו להתחייב בשעת השידוכין בקניין ובשבועה לקנס למי שיפרק את השידוכין.

הבעיה ותיקונה במועצת הרבנים

ואולם המפגשים התכופים והקרבה הרבה גרמו לעתים שחתן מאס בכלתו עוד בטרם נערכה החופה, וניתק הקשר בין בני הזוג. תרמה לכך גם העובדה שנערות אחרות היו בהישג־יד, ובקלות היה החתן יכול להחליף את כלתו באחרת. תופעות אלו הלכו והתרבו, גברה הרגשת העוול אצל הנערות והוריהן, ונדרש לכך תיקון. בכינוס הראשון של מועצת רבני מרוקו בשנת התש״ז(1947) הועלה הנושא לדיון; להלן תיאור המצב מפי החכם המציע:

"אך עינינו הרואות כי חדלה האמונה ונעדרת האמת, כי לא באמונה המה עושים המשודכים עם כלותיהם ורובם כוונתם רק להשתעשע בתינוקות. ובכלות רצונם ותאוותם או כאשר הם מוצאים אחרות חדשות מקרוב באו. אשר גם זו מכה אנושה בבנות לרדוף אחרי הבעלים אף במשודכים…

כלומר, אנשים שאינם הגונים ניצלו את המציאות החברתית המודרנית לסיפוק הנאותיהם מהארוסות בלא שום כוונה להתחתן ולהקים משפחה, ואילו הבנות לתומן חשבו רק על נישואין. לאחר תקופה ממושכת של ציפייה לנישואין גילתה הנערה שלחתן אין כל כוונה להתחתן, או אף שזנח אותה ובחר באחרת, ונגרמו לה עגמת נפש, בושה ונזק שאי־אפשר לתקנו. אם לא נעשה ביניהם הסכם באופן המועיל, לא יכלה אפילו לתבוע פיצוי כל שהוא. תרמה לכך גם המציאות החדשה שבה יש נשים המחזרות אחרי גברים, ואפילו אחרי גברים משודכים. זו היתה מתיחת ביקורת על התנהגותן של הבנות במרוקו בתקופה זו.

המציע מכיר בחשיבותה של ההיכרות ההדדית לפני החתונה, משום שבמהלכה מתאפשר לבני הזוג לבחון את התאמתם זה לזה:

"ולהיות שמצד אחר אנו רואים שבאמת זמן השידוכין הוא זמן הבחנה, לדעת המידות הנאותות להשתוות דעת המשודך ומשודכתו שבזה יוכלו לבא בברית נישואין הנצחי, לחיות חיי אושר ביניהם".

ואכן, לפעמים לאחר השידוכין מגלים שאין בני הזוג מתאימים, ומוטב שייפרדו לפני הנישואין ולא אחריהם. לכן אין הוא דורש לחזור למנהג הקודם: קנס קבוע החל מיד לאחר השידוכין, אלא מציע להעביר את עיקר הפיצוי עד לאחר תקופת היכרות של שישה חודשים.

התיקון המוצע מעיד כי החכמים התחשבו במציאות שנשתנתה, ולא חששו כי פסיקה כזאת תיחשב להם לחולשה או להתרת רסן. ואכן החלטה ברוח זו התקבלה. לאמור: אם יחזור בו החתן בתוך שישה חודשים וייתבע על הפרת ההבטחה לנישואין, יתנהל הדיון בבית־הדין על־פי ההלכה הנהוגה, כלומר, אם התחייבו בשעת השידוכין בקניין ובשבועה לקנס, יש מקום לתביעת הקנס; ולא, תידון רק תביעה להחזרת הסבלונות ולפיצוי על ההוצאות שהיו בפועל. אם יחזור בו לאחר שישה חודשים, יצטרך לשלם לכלה פיצוי כספי על עגמת הנפש ועל הבושה, וזה מלבד הקנס, אם הוסכם עליו, ומלבד הפיצוי על הוצאותיה בהכנת הנדוניה. לעומת זאת אם חזרה בה הכלה, יתנהל הדיון תמיד רק על־פי הדין:

"מיום השידוכין עד תשלום ששה חודשים, יהיה להם זמן להידיעה הזאת [ = להיכרות ולבדיקת התאמתם], ובזמן הזה הכל יתנהל עפ״י הדין. ומתשלום ששה חודשים והלאה, אם חזר בו המשודך, בלתי טעם נכון המתקבל לפני בית־הדין, חייב לשלם לה מסך אלפים וחמש מאות פראנק עד סך חמישה עשר אלף פראנק. ואם חזרה היא, הכל יהיה על פי הדין".

כלומר, גם אם לא נעשה שום הסכם ביניהם בשעת השידוכין, יחויב החתן לפצות את הכלה, וזה החידוש ההלכתי של התקנה. גובה הפיצוי אינו אחיד וקבוע, כבדורות הקודמים, אלא נקבעו בתקנה הסכום המרבי והסכום המזערי ובכל מקרה ומקרה לגופו, ייקבע הסכום על־פי מכלול הנסיבות כפי ראות עיני הדיינים.

בתקנה זו באה לידי ביטוי העדפה מתקנת לנשים. מתקניה מניחים שהגברים הם הנוטים לנצל לרעה את המציאות החברתית ולהפר את האמון שהנשים נותנות בהם.

תקנה זו מומשה הלכה למעשה בבתי־הדין במרוקו, והדים ממנה נמצאים בספרות השאלות והתשובות של חכמי הדור שהתפרסמו.

לסיכום: במאמר תיארתי, על־פי ספרות ההלכה והתקנות, את סדרי האירוסין והשידוכין כפי שנהגו במרוקו מהמאה הט״ז, מועד בואם של מגורשי ספרד למרוקו, ועד למחצית המאה עשרים, המועד שבו החלה התרוקנות הקהילות מהיהודים עקב עלייתם לארץ־ישראל.

בפתיחה סקרתי את ההתפתחות שחלה במוסד האירוסין, את מיסודו ואת המרתו בשידוכין. עסקתי בתקפותם המשפטית של השידוכין בספרות ההלכה, ובחיזוקים שחוזקו השידוכין בקהילות ישראל במזרח ובמערב מתוקף התחייבות הצדדים לתשלום קנס ממי שיפרק את השידוכין. תיארתי והסברתי את השוני בין הפזורה הספרדית המזרחית לבין הפזורה האשכנזית בגישתם למוסד השידוכין.

עסקנו בתקנות המגורשים במרוקו בנושא סדרי קידושין ושידוכין, בגיל הנישואין של גברים ושל נשים, באירוסין באמצעות קידושין בקהילות שונות במרוקו, בקידושי שחוק ואונס; בשידוכין במרוקו ובמנהגים שהנהיגו בקהילות פאס, מכנאס, מראקש, תאפילאלת ומאזאגאן כדי להקשות על הפרת השידוכין ולפצות את הצד הנפגע על הבושה ועל הנזק הנפשי; בעילות המצדיקות את הפרת קשר השידוכין והפוטרות מהקנס; ולבסוף עסקנו במאה העשרים: בשינויים שחלו במוסד השידוכין במאה העשרים עקב חדירת תרבות המערב למרוקו וההתרחקות מהמסורת, בניצול אורח־החיים החדש על־ידי בחורים שאינם הגונים, ובתקנת מועצת הרבנים במרוקו שבאה לחזק את קשר השידוכין ולהגן על בנות ישראל.

במאמר באה לידי ביטוי רגישותם של חכמי מרוקו להשתנותה של המציאות החברתית והתרבותית במרוצת הדורות ולפרצות שנבעו בעקבותיה. ההנהגות יהתקנות שתיקנו החכמים נועדו לגדור את הפרצות המתחדשות.

במאמר הועלו כמה מסורות עתיקות שהשתמרו בתאפילאלת, חלקן מנוגדות להלכה שנקבעה בשולחן ערוך.

ממזרח וממערב כרך ח'-האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו-סיום המאמר-עמ' 153

מקורות ותעודות – רבי דוד עובדיה ז"ל-קהלת צפרו- כרך א'–תשל"ה-תעודה מספר 22

אלה התעודות המובאות על ידי רבי דוד עובדיה זצ"ל, אינן סיפורים לידיעת הקהל בלבד. תעודות אלה באות לספר לנו על אודות זמנים רחוקים, על התנהלות קהילה בעיר צפראו או בערים אחרות, הווי , מסורת ובעיקר פסקי דין. בתעודה הזו, אנו מתוודעים אל נגיד שאינו רצוי על ידי הקהילה, ולמרות הגיבוי של השר המקמי, הוא הוחלף..מאבקי כוח, תככים, תלונות והפגנת כוח רב מצד הנגיד הלא רצוי, אלה הם בוכחות, שעולם כמנהגו נוהג…
ולבסוף הכול בא על מקומו בשלום, ונגיד אחר שרצוי היה על ידי הקהילה המקומית, אכן נחבר…

תעודה מספר 22

התרט"ו -1855

ב"ה

באלול אשתקד כאשר נתחדש על בני קהילתנו קהילת קודש צפרו יע"א השר סידי אטאלב מוחמד עזו אללאה, יקרי ה' כי כן יצא דבר מלכות, וראו בני קהלינו בחוש הראות כי אי אפשר לשום אדם להיות נגיד ומצווה ומפקח בענייני היהודים הנוגעים אל השר כי אם להיקר רפאל בן ברוך המכונה עמרם. יען כי קרב אליו בימי פחזותו, בתחילת שירותו ומינויו על בני אומתו דווקא, ואל היה שום יהודי נכנס אצלו כי אם רפאל הנזכר הוא היה נדרש לכל חפציו, ומהנהו מנכסיו, גם מה שהיה השר הנזכר צריך ללוות היה רפאל הנזכר לווה מאחרים וכותב על עצמו.באופן בעת אשר נתחזקה יד השקר הנזכר למושל בכל ממשלת השר הראשון שמכללם היהודים האומללים יושבי צפרו יע"א היה רפאל הנזכר הוא המוציא הוא המביא, וכל ענייני השר נחתכים על פיו וכאשר יגזור כן יקום.

ואף שבאותו זמן היה נגיד ומצווה על קהילת קודש צפרו יע"א הנבון וחשוב ומעולה הרב אברהם בן מאמן ישצ"ו לא יוכל לסבול להיות רפאל הנזכר עיקר והוא טפל, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה, ועל דעת אחת לא יסמכו, זה בונה וזה סותר, זה קושר וזה מתיר. ומה בצע בקריאת שם נגיד , לכן הוצרך הרב אברהם הנזכר להשחיד הזר הנזכר ברצי כסף עד שיצא בשלום, וכאשר ראו בני קהלינו שנשארו כצאן אשר אין להם רועה כי אין איש שיכול ליכנס בגבולו חזרו אצל רפאל הנזכר למנותו עליהם לנגיד. ואף שאינו לא מאנשיה ולא מהראויים לה זו מצוות עשה שהזמן גרמא, והלכו יחידי הקהל ופייסו לרפאל הנזכר להיות נגיד ומפקח עליהם להרחיק הנזק ולקרב התועלת, ובכן נענע להם בראשו ונתרצה ונתפייס כי מעיקרא כך הייתה כוונתו ותחילת המחשבה סוף המעשה. אמנם התנו עליו יחידי הקהל שלא יעשה שום דבר קטון או גדול הן בדבר הנוגע לרבים, הן בתפיסת איזה יחיד בר מינן כי אם שיהיה הדבר בהסכמת חמישה אנשים אשר בחרו לו הלא המה כבוד הרב ישועה המכונה אלבאז והרב אברהם המכונה מאמאן והרב אברהם המכונה עוליל והרב אליהו המכונה שלוש והחכם כבוד הרב חיים אליהו המכונה אביטבול.

ונכתב שטר מינויו בסופרי ישראל ותוכו רצוף התנאי הנזכר גם נכתב שטר מינויו בערכאות גם כן, ותכף למינויו הגדיל לעשות ולא היה חושש להסכמת שום אדם כי אם להסכמת עצמו, והחזיר חוקי השר הראשון ומנהגיו לאיתנם הראשון דהיינו האלתסרוד. כל מה שצריך להוצאת השר ממה שנותן לבני אומתו המסייעים אותו לעמוד  על משמרתו, והאלסבון שנותנים בעלי מלאכת הבורית מדי חודש בחודשו, והאלעסאר שנותנים היהודים המתגוררים בכפרים בעת עשיית הזיתים בין עשו בין לא עשו והאלסמן שנותנים היהודים ההולכים לאהלי פלישתים אחר עבור חג הפסח באופן שהחזיר עטרה ליושנה, ובכל זאת היו בני קהלינו סובלים טורחו ומשאו, אך דא עקא שעמד אחיו אח לצרה זה שמו ישועה בן ברוך ומשל ממשל רב בגאונו וגאוותו  וכל דבר קטון או גדול אשר נעשה בהאלמללאח מגיעו אל השר אין דבר נעלם חוזר ומפשר עם השר בעד הנתפסים. באופן שהוחזק למסור ורודף אחר היחידים לקעקע ביצתם ולהומם ולאבדם כאשר נודע מפי מגידי אמת, וזה מלבד כמה ענייני כיעור שבאו כמה נשים והגידו לחכמים ולקהל שאמר להם שאם לא יהיו נשמעים אליו יפסידם הפסד גדול.

וכאשר ראו יחידי קהלינו יש"ץ שכולם או רובם מעותדים לתפיסה חס ושלום, עלו אל השר בכינופייא גדולה והוציאו לרפאל הנזכר מהנגידות ותפס השר לישועה אחיו הנזכר, ובחרו להם הקהל איש אשר כלבבם הלא המה החכם החשוב כבוד הרב יעקב המכונה אדאהאן יש"ץ ויעזרהו על דבר כבוד שמו, ומינו אותו לנגיד בהסכמת הקהל. והן עוד היום האחים רפאל וישועה הנזכרים ויוסף אחיהם מבצבצים ורודפים אחר השררה כדי להנקם מכל היחידים אשר סבבו מפלתו, ובכן נועדו לב יחדיו יחידי קהלינו, הלא המה הרב אברהם בן רבי דוד המכונה מאמאן והרב אהרן בן כבוד הרב שלמה המכונה אלבאז והרב אברהם בן הרב ישועה המכונה עולייל.והרב יעקב בן הרב משה המכונה אטרזמאן והרב אליהו בן הרב אהרן המכונה שלוש והרב אברהם בן הרב יצחק המכונה אלבאז והרב אהרן בן הרב מרדכי המכונה אלבאז, והרב שלום בן היקר משה המכונה שטרית ידיד אלפילאלי והרב משה בן הרב בנימין במכונה אביטבול והרב יוסף בן הרב אברהם הכהן והרב שאול בן הרב ס"ן ( ? ) המכונה הרוש. והיקר יוסף בן היקר משה המכונה הרוש, והיקר יונה בן היקר משה בן גבאי והרב רפאל בן הרב דניאל המכונה זכרי והיקר יצחק בן היקר אהרן הכהן והיקר מכלוף בן היקר שלמה המכונה אביטבול ידיע תמאיושת.

והעידו על עניין בקנין שלם ושבועה חמורה במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כל אחד למה שיועיל האנשים האלה אשר נקבו בשמות ובכוח הקניין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם חיוב גמור שכאשר יתאמת להם שרפאל ואחיו הנזכרים מרדפים לחזור לשררתם או שיהיו מתעסקים בהפסד רבים או יחידים שעל האנשים הנזכרים וטל להפר עצתם ולקלקל מחשבותם ולרודפם עד החורמה. ויפסידו מכיסם על זה בהוצאות שוחדות עד כדי סך אלף מתקאלים כסף טהור אדעתא שתבוא לכלל גוביינא מכללות הקהל. ובתחילה יהיו קובלים עליהם לפני השר, ואם ראו שהשר עודנו מחזיק בהם ואינו חפץ ברעתם ילכו לקבול לפני המלך ירום הודו ואפילו יפסידו עד כדי הסך הנזכר דלא למטינהו כי אם ריווח והפסד ממון רב. ויובן שזה שאמרנו שחייבו עצמם האנשים הנזכרים להפסיד על האחים הנזכרים עד כדי הסך הנזכר הוא בין אם הוצרכו האנשים כולם ללכת ולקבול בים אם לא הוצרכו כי אם ארבעה או חמישה מהם על כל פנים כללות הסך הנזכר יתנו אותו האנשים הנזכרים.

ונקטו קניין ושבוע חמורה כל אחד למה שיועיל האנשים הנזכרים וקיבלו עליהם להרב אהרן בן הרב שלמה המכונה אלבאז הנזכר להיות הולכים אחרי דברו ואחרי עצתו ובעת אשר יגזור עליהם ללכת ולקבול כולם או מקצתם אותו המעכב ללכת חייב עצמו בקניין גמור ושבועה למורה לתת לעניי העיר מעכשיו בתורת קנס סך מאה מתקאלים כסף טוב. יובן שכל אחד מהאנשים הנזכרים חייב עצמו בכך עוד קיימו וקבלו עליהן ועל זרעם אחריהם האנשים הנזכרים בפנים עד סוף כל הדורות שמהיום הזה והלאה לא ימנו עליהם שום נגיד בעיר הזאת לא משלושת האחים הנזכרים לא מהם ולא מהמונם ולא מהמתם ןמזרעם אחריהם עד סוך כל הדורות ונגמר הכל בקניין גור ושבועה חמורה כל אחד למה שיועיל על כל מאי דכתיב ומפורש לעיל.ולראיה על הכל חתומים פה והי"ז בשבעה ושבעה ועשרים יום לחודש אייר הוא חודש זה של שנת ראה כל גאה הכניעוהו והדוך רשעים תחתם ליצירה ושריר ובריר וקיים

שלמה אביטבול סי"ט – רפאל משה אלבאז סל"ט

מקורות ותעודות – רבי דוד עובדיה ז"ל-קהלת צפרו- כרך א' – תשל"ה

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

פרק שלשה עשר

רבני המאה החמישית

רבני החצי הראשון של המאה החמישית בכלל. וידיעות ע"ד הרבנים רבי סעדיה אבן דנאן האחרון. רבי עמנואל סירירו. רבי יצחק הצרפתי ורבי שמעון בן סעדון בפאס. רבי דניאל ורבי חיים טולידאנו במכנאס. רבי אהרן הסבעוני בסאלי. רבי מאיר טאפיירו ברבאט. רבי יצחק ארובאש בתיטואן. רבי אברהם סמחון בתאפילאלת, רבי סעדיה הלוי אזנקוט במראכש. רבי יוסף עוזיאל האחרון ורבי וידאל הצרפתי השלישי, ורבי מנחם סירירו בפאס.

רבני החצי האחרון של המאה החמישית. רבני פאס וחכמיה וידיעות ע"ד הרבנים רבי יהודה בן עטר. רבי שמואל צרפתי. רבי יעקב בן צור. רבי שלום אדרעי. רבי שמואל בן אלבאז. רבי יעקב בו מלכא. רבי יוסף צרפתי. רבי שמואל בן זקן. רבי שם טוב בן אמוזג. רבי חנניה בן זכרי. רבי שמואל בן רבי שאול אבן דנאן בעל ספר דברי הימים כתב יד.

רבי מנחם סירירו השני, רבי יעקב קטן. רבני מכנאס וחכמיה וידיעות ע"ד הרבנים רבי משה טולידאנו ורבי חביב אחיו. רבי משה בירדוגו. רבי משה די אבילה ורבי שמואל בנו. רבי מרדכי בן רבי יצחק אצבאן. רבי ברוך ורבי חיים ורבי יעקב שלשה אחים בני הרב משה טולידאנו. רבי יהודה בירדוגו ורבי מרדכי אחיו.

רבני מראכש וחכמיה.וידיעות ע"ד רבי יצחק דילויה, רבי שלמה עמאר ורבי אברהם אזולאי האחרון. רבני תיטואן וחכמיה. וידיעות ע"ד רבי יצחק ביבאס. רבי חסדאי אלמושנינו. רבי יעקב בן מאראגי. רבי אברהם בן מוסא. רבי אברהם מונסון.

רבני סאלי וחכמיה. וידיעות ע"ד רבי מרדכי הכהן. רבי שמואל קארו. רבי שמואל אזאווי. רבי חיים בן עטר בעל אורח חיים. רבי דוד הסבעוני. רבי משה בן צור. רבי שלום בן צור בנו. רבי יוסף ביבאס.

רבני צפרו וחכמיה, הרבנים רבי משה בן חמו ותלמידיו. רבי כליפא בן מלכא בעיר אגאדיר. רבי מרדכי עטייא בעיר דמנאת. רבי שלמה אדהאן בתאפיללת. רבי יוסף אזנאתי. רבי יוסף צרפתי בן קבי אהרן. רבי שלמה בן יפנזי.  ת" – ת"ק 1640 – 1740.

בחצי הראשון של המאה הזאת החמישית חיו הרבנים האלה, אשר איזה מהם נולדו וגדלו עוד בהמאה החולפת, וגם נספחו להרבנים בעלי התקנות בדור העבר, ואך הדר פעלם ניכר ביותר אז בראשית המאה הזאת.

רבני פאס רבי יוסף גיקטילא, רבי אברהם חאגיז, רבי סעדיה אבן דנאן האחרון בן רבי שמואל, רבי עמנואל סירירו, רבי יצחק הצרפתי שהיה גם נגיד העדה, רבי שמעון בן סעדון, ורבי דוד עוזיאל, ושנים מהם רבי סעדיה אבן דנאן ורבי עמנואל סירירו, באו במשא ומתן של הלכה שאחריתו היה גם ריב ומצה, עם רבי יעקב ששפורטאש בשנת ת"ב – 1642.

שאז היה הרב ההוא מורה צדק בעיר סאלי, ומדברי הריב ההוא ניכר כי רבי יעקב ששפורטאש נכנע היה לפניהם, הראשון רבי סעדיה אבן דנאן, נמנה לדיין בפאס עוד בערך שנת ש"ף ועד שנת תל"ט  1620 – 1679 עמד בראש חכמי פאס, ממנו נמצא עוד שירים אחדים כנראה ברור שעוד השאיר אחריו חיבורים. ומחבירו רבי עמנואל סירירו נמצא עוד שיטה על מסכת בבא קמא בכתב יד, גם רבי יצחק הצרפתי חיבר ספר דרושים כתב יד שדרש אותם בפאס בשנת ת – ת"ג, גם חיבר עוד קונטריס מפתח למאמרי המדרש רבה על חמש מגלות, שעודנו גם כן בכתב יד ורבי שמעון בן סעדון חיבר ספר כתונת תשבץ כץב יד דרשות על התורה.

ובערים אחרות היומ אז בדור ההוא, הרבנים האלה, בעיר מכנאס, רבי דניאל טולידאנו שהיה גם ליועץ המלך, ובא בכתובים עם רבי יעקב ששפורטאש ויהי רעו ומיודעו, וגם החרה החזיק אחריו בעומדו נגד הכת של שבתאי צבי שהייתה בסאלי ומכנאס. רבי חיים טולידאנו בן רבי חביב, חיבר ספר שערי חכמה, ובו י"ח שערים בדרשות והנהגות וכל שער נקרא בשם מיוחד, נמצא עוד בכתב יד תל"ד, ושניהם רבי דניאל ורבי חיים כתבו פסקי דינים להשיב לשואליהם.

עם שני הרבני הנזכרים היה שם במכנאס עוד רב שלישי ושמו רבי חסאן אדארוקי, אכן לא נדע אם חיבר מאומה, ובסאלי חי רבי יעקב ששפורטאש יליד אוראן, שנמנה שם בסאלי לדיין ומורה צדק עד שנת תט"ו בערך, ואז יצא משם ועל מקומו נמנה רבי מסעוד אתאזי.

ועוד חי בסאלי החכם רבי אהרן הסבעוני בן רבי ישעה ידידו של רבי יעקב ששפורטאש ואשר עזר לו הרבה לדכא את התנועה השבתאית במרוקו. הוא חיבר ספר דרשות, ועוד לו הגהות בספר היכל הקדש לרמב"ם אלבאז הנזכר בדור הקודם.

באחד מדרשותיו חזכיר כי הוא היה תלמיד של רבי יצחק אתורקי, שם בלתי נודע לנו עוד, בעיר אספי היה רבי מסעוד מעבאלי רב תלמודי גדול, ובעיר רבאט חי חכם אחר רבי מאיר טאפיירו שממנו נמצא עוד בכתב יד ספר דרשות על התורה.

בספר זה יזכיר המחבר ההוא עוד רב אחד שחי בעיר ההיא או בעיר סמוכה לה ושמו רבי מסעוד בן נחמן רב גדול, מליץ ומדקדק בשנת תל"ד. ובתיטואן חי רבי יצחק ארובאש בן קבי חנניה הנזכר בדור הקודם, וחיבר ספר זבחי צדק בדיני שו"ב וספר אמת ואמונה על תרי"ג מצות עם איזה דינים בלשון ספרד.

וספריו אלה ניכר כי היה חכם בדקדוק ומשורר נעלה, ובנוף תאפילאלת חיו רבי שלמה אדהאן הזקן ורבי אברהם בן סמחון, האחרון ישב בעיר קטנה "בגריס" אחת מערי הנוף ההוא ושם היה מרביץ תורה בתלמידים באופן מצוין שכל מה שהיה לומד עמם היה שונה מאה ואחד פעמים לבל ישכח מפיהם.

הוא נמנה לדיין שם ויחליף אגרות עם רבי יעקב ששפורטאש שהיותו בתלמסאן ובסאלי, ובמראכש חי רבי סעדיה הלוי אזנקוט, חיבר ספר אגרות הפורים, מעשה מגלת אסתר בחרוזים, כל הרבנים ההם חיו בראשית המאה הזאת החמישית אך עוד רבנים אחרים צעירים מהם לימים חיו בפאס אז בחצי הראשון של המאה הזאת.

ואלה נתפרסמו עוד יותר ויחשבו לגדולי התורה שבדור ההוא, ואלה הם רבי יהודה עוזיאל בן רבי יוסף – האחרון בערך אל הנזכרים כבר במאה השלישית והרביעית, נולד סביב לשנת ש"ף ומת ביום ו' י"ט אדר שנת תמ"ט, הוא היה בקי בכל מקצועות התורה, פשט רמז דרש סוד ודין.

וירביץ תורה בפאס, רבי וידאל הצרפתי השלישי בן רבי יצחק, נולד ברביעי בשבת כ"ז באלול שצ"א ומת בליל ה' י"ד כסליו תס"ד. חיבר פסקי דינים שהיו נמצאים בכתב יד וכנראה שאבדו כבר, הוא היה אב בית דין אחרי רבי יוסף עוזיאל הנזכר ויהי שופט צדק ועשוי ללא חת, ובמותו קוננו בפאס קינות הרבה.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' קצ

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר