ארכיון יומי: 13 ביוני 2019


הרב משה אסולין שמיר – מחבר הספר "להתהלך באור החיים – שני כרכים".

הפרסום

אל: קוראי מאמרי בפרשת השבוע – לאור פרשנות רבנו-אור-החיים-הק'.

מאת: הרב משה אסולין שמיר – מחבר הספר "להתהלך באור החיים – שני כרכים".

 

לקראת הילולת רבנו-אור-החיים-הק' הבעל"ט. ט"ו תמוז 18/7,

יצא לאור בעזהי"ת, הספר שלי

"להתהלך באור החיים",

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

הספר זכה להסכמות חמות מהרבנים הראשיים,

 4 אבות בתי הדין הרבניים, וראשי ישיבות. {חלק מההסכמות בהמשך}.

 

ע"י תרומה, גם מכספי מעשר,

כל אחד מכם יוכל לזכות במצות הוצאת הספר לאור,

כפי שרבים וטובים נרתמו בזמנו – להדפסת ספרי רבנו-אור-החיים-הק'.

 

כל תרומה תתקבל ברצון, אבל התורמים 600 ₪ ומעלה,

שמם ירשם בספר, ויזכו להתברך הם וב"ב בברכה מיוחדת,

אותה כתב רבנו-אור-החיים-הק':

 

"בעזרת השם וישועתו.

גדול השלום שניתן לעליונים / בהם אדברה נא שלום כלי מחזיק ברכה,

לנדיבי עם תומכי ומחזיקי – ברית אלוקי עולם.

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו',

יקשור שלומו ממעל לראשם / קשר של קיימא.

החיים והשלום יחדיו / יהיו תמיד על ראשם".

 

0523-240-298    shamir240298@gmail.com

להלן פרטי הבנק להפקדה:

בנק: הבילאומי תלפיות ירושלים,

בנק: 31 סניף: 074. מ. חשבון: 105-352519

השבח לבורא עולם, הספר זכה להסכמות גדולי הרבנים:

קטעים נבחרים מתוך ארבע הסכמות, של מרנן ורבנן שרי התורה:

הרבנים הראשיים, אבות בתי הדין וראשי ישיבות, לספר:

  • הראשל"צ מרן הרה"ג יצחק יוסף שליט"א

"הובאו לפני גיליונות מהספר "להתהלך באור החיים",

מעשה ידיו של הרב החשוב היקר והנעלה, משנתו סדורה וערוכה,

 חכו ממתקים וכולו מחמדים,

 יראתו קודמת לחכמתו, שמן תורק שמו, כבוד שם תפארתו,

הרה"ג משה אסולין שמיר שליט"א.

זכה המחבר לזכות את הרבים זה רבות בשנים להפיץ תורה בישראל,

 ובפרט תורתו של רבנו אור החיים הקדוש בשיעורים קבועים,

 וגם פרסם עלונים קבועים בבכנ"ס לבאר ולפרש באר היטב את דברי האור החיים הקדוש,

 כפי שחננו ה' יתברך, שפעמים דבריו הקדושים נכתבו בקיצור או בעמקות,

וביאר דבריו בטוב טעם ודעת שיהיה קל להבינם.

 

תהילות להשי"ת, התקבלו דבריו בעונג ובשמחה בציבור בני התורה והקהל הרחב,

ועתה איוותה נפשו לסדר את הדברים במגילת ספר לזיכוי הרבים,

למעיינים ולאלה הלומדים בכל שבת פירוש רבנו האור החיים הקדוש,

בדברי פרשנות מתוקים מדבש ונופת צופים, נאים וטובים,

 ויהיה זה לתועלת הרבים,

אשריו ואשרי חלקו. איישר חיליה לאורייתא…".

 

  • הרה"ג ראובן אלבז שליט"א – ר"י "אור החיים" ומוסדותיה.

ראש תנועת התשובה בדורנו – וחבר מועצת חכמי התורה.

 

 "שמח ליבי ויגל כבודי, בראותי את גיליונות  הספר

"להתהלך באור החיים" של כבוד ידידי מנוער,

הרה"ג משה אסולין שמיר שליט"א.

 

מבוסס על ספרו הקדוש של רבנו חיים בן עטר זצוק"ל,

וביאר את דבריו בטוב טעם ודעת,

והתהלך באור החיים כשם ספרו, ואת הכל עשה יפה בעתו ובעטו עט סופר מהיר…"

 

 

  • הרה"ג אליהו אבירג'ל שליט"א – ראש אבות בתי הדין הרבניים ירושלים,

ראש ישיבת "צוף דבש" – ומחבר שו"ת 'דברות אליהו' י' חלקים.

 

הן כל ראתה עיני הספר החשוב "להתהלך באור החיים", מעשה ידיו של ידידי וחביבי

הרב החשוב המופלג בתורה וירש"ט, רב פעלים לתורה וליראה,

-הרב משה אסולין שמיר שליט"א,

 

–בנם של קדושים אראלים ותרשישים ידועים לשם ולתהילה.

עיינתי בספר הכא והתם, והוא בנוי לתלפיות ביאורים וחידושים על ביאורו

 של מורנו ורבנו המאור הק' – מרנא רבי חיים בן עטר זיע"א אור החיים,

והכל עשה בעיתו ובעטו, בלשון צחה ומתומצתת  שיהיה קל לבוא אל המלך פנימה,

 לפירושי האור החיים הקדוש. ואין ספק שמלאכת מחשבת יש כאן, ועמל יש כאן…".

 

  • הרה"ג אריאל אליהו אדרי שליט"א –

רב שכונת 'חומת שמואל', ואב בית הדין הרבני בבאר שבע.

 

"הרב משה אסולין שמיר… עוסק בתורת רבנו אור החיים הק' מזה שנים רבות.

חן הוצק בשפתיו, ורבים נאותו לאורו, אור החיים,

 בשכונתנו בירושלים עיה"ק, וברחבי אה"ק.

 

כעת, הביא לפנינו אמרות טהורות ממולאות אור תורת החיים,

ביראת ד' טהורה, אהבת ישראל ואהבת ציון וירושלים.

ברכת ד' תהא עליו ויפוצו מעיינותיו חוצה, לזכות את הרבים".

 

בברכת התורה ולומדיה -משה אסולין שמיר.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

יהודה אלגאזי

רב ודיין מצוין. זקנו של מהר״ש אלגאזי. חי בקושטא בזמן הרבנים משה גלאנטי ומשה בן חביב, נזכר הרבה בספרי רבני התקופה. כנראה שהוא אחד מאלה הרבנים שהסכים לחפצו של דון יוסף נשיא, להתיר את החרם מעל דאוד נאמן ביתו שבגד בו, ואח״כ קרבהו אליו.

יום טוב אלגאזי

אבי הרב ישראל יעקב אלגאזי. היה מרבני אזמיד וכנראה נפטר שם. הובא זכרו בס', תולדות חכמי ירושלים, ח״ב עמ. 65

יום טוב ב"ר ישראל יעקב אלגאזי

נולד באזמיר שנת התפ״ז, מכונה בשם מהריט״א. בעודו נער הביאו אביו הרב ז״ל לירושלים. למד בישיבת פירירה שנודעה אז לשם ברבניה הגדולים ונמנה בין תלמידי הרב יונה נבון בע״ס' נחפה בכסף. לאחר פטירתו של הרב ר״מ ור״מ רפאל אברהם בן אשר, נתבקש למלא את מקומו. בשנת תקנ״ט הורע ביותר מצבה החמרי של עדת היהודים בירושלים, ויאלץ בכבודו ובעצמו לעזב את כסא הרבנות לזמן מה ולצאת לחו״ל, בכדי לדפוק על פתחי הנדיבים

לשם החזקת הישוב באה״ק. בהיותו בליוורנו הזדמן שם עם הרב חיד״א. הרב משה סופר בע״ס' חתם סופר, כתב עליו כדברים האלה: ״מכירו הייתי לשעבר בהיותו שליח ציון בפ״פ דמיין קרוב לשנת תק״מ, והארץ האירה מכבודו. אמנם עדיין לא הגיע לחצי הכבוד הראוי לו לפי הנראה מחבורו הלכות יום טוב על בכורות וחלה, כי הפליא לעשות הגדיל תושיה ומיום חבור המשנה למלך לא נראה כמוהו. אח״כ קוראהו = גברא רבא ויקירא גאון עולם״. בדרך שליחותו מצא כתבי יד של רמב״ן ובשובו לעיה״ק סדרם ופירשם והכינם לדפוס. הרב שמואל

מרדכי גירונדי בספרו תולדות גדולי ישראל מזכירו: ״ואני זכיתי להכירו ומראהו כמראה מלאך האלקים. והניח תלי תלים של שו״ת והלכות כ״י ועניני חסידותו ופרישותו גבהו עד למעלה. והאריך ימים על ממלכתו יותר מכ׳ שנה ונפטר בנשיקה ממש״. בהקדמה לספרו קדושת יום טוב כתב עליו הרב אג'ן: ״זה האיש מרעיש הארץ עיר וקדיש מן שמיא ריש מתיבתא ור״ג מלך שלם גולת הכותרת לישראל לגאון ולתפארת״. אחר סלוקו של הרש״ש מלא מקומו בק״ק חסידים בית אל, ויעמד על משמרתו במשך כ״ה שנה. נפטר ביום ב. אדר א. שנת תקס״ב. ואני הצעיר ראיתי חתימת ידו על שטר אחד בענין פדיון שבויים משנת ״מבשר טוב״ (תקנ״ט) אל הגביר יוסף אבוהב מגיברלטאר, בו מזכיר חוב של מאתים אלף אריות, הרובץ על עדת ירושלים.

ח ב ו ר י ו : א. הלכות יום טוב, פירוש על הלכות ברכות וחלה ליוורנו תסנ״ד. ב. קדושת יום טוב ונקרא גם כן שמחת יום טוב, ירושלים תר״ג. ג. יום טוב דרבנן, דרשות. נדפסו בסוף   ספר קדושת יום טוב, ירושלים תר״נ. ד. שמחת יום טוב, שאלות ותשובות. אוצה״ס אות ש. םי׳ 860 . שלוניקי תקנ״ד.

יום טוב אלגאזי

מרבני ירושלים במאה הששית למניננו. וראיתי קברו סמוך לקבר הרבנים הגאונים מבני משפתתו והוא בחלקת החסידים. ציונו: החכם השלם מגזע היחס הנבקי״ו מר ונאנח, כמה״ר יום טוב אלגאזי תנצב״ה. נפטר יום ו. לח. סיון שנת תקע״ו.

יוסף משה אלגאזי

היה רב במצרים אתר פטירתו של מהר״ר שלמה סכנדרי. ובם׳ טוב מצרים מובא כי ישב שם על כסא הרבנות משנת תק״פ עד שנת תר״ו.

יעקב אלגאזי

מתושבי קושטנדינא. חי בשנת תק״ס לערך. הרב יצחק בכר שמריה ארגואיטי מחבר ס׳ מעם לועז לאדינו לסדר דברים, מזכיר בהקדמה לספרו את התמיכה הממשית שקבל מידי הרב הגביר יצחק פרץ ומהרב הנ״ל. וז״ל שם: ומשנהו הכתם הטוב כלי מלא רוח חכמה סלת נקיה מבני עליה יראת ה׳ היא אוצרו רוח הבריות נוחה הימנו משמח אלהים ואנשים, מגזע היחס והמעלה ענף עץ אבות ה״ה, החכם המרומם נעים זמירות ישראל כמהר״ר

יעקב אלגאזי.

יעקב בן יום טוב אלגאזי

בשנת תקנ״ה היה פקיד הכוללות בחברון ת״ו. הערבים בני המקום שטמוהו בגלל עניני כספים שתבע מהם, ופעם התנפלו עליו והכוהו מכות מות. אביו הרב, יצא בעת ההיא לאסף כספים לפדיון שבויי עיר האבות ובשובו משליחותו, בנו הנ״ל לא היה עוד בחיים. הכתבת שעל מצבתו: ציון היא קברת ארץ לאחד מבני עליה רב משרשיא בנש״ק המבי״א כמה״ר יעקב אלגאזי תנצב״ה. נח נפשיה ג, אדר א. שנת המחנה הנשאר (תקנ״ו) לפלטה.

יצחק ב״ר אברהם אלגאזי

תלמיד הרב ר׳ חיים בנבנישתי בע״ס כנסת הגדולה. היה מו״צ באי כיאו. חבר ספר דרושים בהיותו בן טו״ב שנה וקראו בשם ״דורש טוב״ וכן הערות על ס׳ דרך עץ החיים והוא חידושים על הטור ד״ח. הרב חיד״א ראה ספר שו״ת שלו בכ״י, ואחדות מהן נדפסו בס', בעי חיי למורו הנ״ל.

יצחק ב״ר שלמה אלגאזי

יליד אזמיר בשנת תרמ״ב. נודע לשם בכל ערי תוגרמא ומחוצה לה בתור מנעים זמירות מזרחי מפורסם. כמה ממנגינותיו הוכנםו אל לוחות הגרמופון. בין השנים תרע״ת—תרפ״ג עסק בהוראה, ובת״ת הגדול אשר לחברת ״מחזיקי עניים״ באזמיר, שרת עמי יחד. גם אביו הצטיין כחזן נעלה, וכמוהו כן בנו מלא תפקיד חשוב במקהלת המפסידים שם. בראשית תרפ״ט העתיק דירתו לקושטא ושם יסד בשנת תר״ץ את העתון ״לה בוז די אוריינטי״ (קול המזרת) היו״ל שם עתה בעריכתו. מלבד ידיעותיו הרחבות בחכמת הנגינה הוא שולט בשפות, ונחשב בין טובי האישים הנאורים בקרב אחינו היהודים בתוגרמא. בסוף תרצ״ג התישב בפריז.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

היכל הקודש-כוונות התפילה -הרב משה בר מימון אלבאז זצוק"ל-חי בתארודטנת לפני 450 שנה

ברור שהמסובכות של ראשית ושל אסמכתא עצמית הוא דבר יסודי בכל חכמה ובכל דת; ומפני שאי אפשר לצאת מן הזמן ומן המרחב לתאר איזה רגע של ראשית, אנו צריכים לחשוב על מעשה בראשית כעל השערה של תכליתיות שהאדם מוזמן להשתתף בה. הראשית היא הקמה מחשבתית שהאדם חייב לצייר בשכלו בכל רגע ועל זה רש״י פירש את הפסוק הראשון של התורה ״זה אומר דרשני״. אך למטרה זו כל אדם צריך לחשוב את עצמו, כיחיד ללא גבולות, אף על פי שהפילוסופים רצו להגדיר אותו ביסוד החיים כבעל דעה עצמית. בניגוד לזה חכמינו ז״ל חשבו, שכל אדם צריך לצייר את התחלתו ואת סופו על פי מה שכתוב בפרקי אבות ״דע מאין באת ולאן אתה הולך״ (ג-א). בדרך כלל כל הצעה ראשונה שואפת להיות יותר חשובה ממושכל ראשון; היא רוצה במעמקיה להיות האמת המוחלטת, אף על פי שאי אפשר לכונן מהתחלה את האמיתות של דבר. רק בדיעבד הדברים סוף סוף מתאמתים ובקשר לכך אפשר להציע רעיון שאמיתות של המצוות כמושג כללי תתברר רק בעולם הבא. מאחר ששכר מצווה בעולם הזה ליכא, אנו צריכים להדגיש את הצד הדינמי של תגמול המצוות ככתוב באבות(ד-ב): ״מצווה גוררת מצווה״, או במובן המדויק של הביטוי ״שכר מצווה מצווה״. זאת אומרת שהייחוד בין יסוד למלכות למטה גורם הטלה למעלה לתוך מה שקראנו בשפתנו הענייה המשולש העליון. יש במעבר הזה כעילוי של הדעת התחתונה, גופנית או מינית , לדעת העליונה שהיא כספירה יחידה בין חכמה ובינה. ובכל זאת המעבר הזה מאפשר להשתמט מן הניסיון החומרי של הזמן, כדי לעבור מהכרה זריזה ואקטיבית להודאה פסיבית ובלתי אמצעית. זאת היחסיות של הזמן, שהיא דבר מפורש בכמה ממאמרי חכמינו, כי היא אי-הגשמה של הממשי והיא פותחת דלתות של הייחוד והאמת. אולי חכמינו ז״ל תמכו בדעת זו כשאמרו ״אין מוקדם ומאוחר בתורה״; הביטוי הזה מצמצם את המרחק המושגי שיש בין הדוגמטי לבין החופשי המוחלט.

לפי מה שראינו למעלה בפרקי אבות, חכמינו ז״ל רצו לבסס את ההרהור הפילוסופי לא על משפט נחרץ ודוגמטי, אלא על המעבר המסובך של טיפה סרוחה עד הדעת העליון והמוחלט שנמצאת רק בעולם הבא.

כנראה האין של ״מאין באת״ הוא כרמז לאין סוף ב״ה והסוף של המעבר הוא העולם הבא, זאת אומרת שכל האנושות שוב חוזרת לעתיד לבוא, להתחלתה, לעולם האין סוף. אולי לקביעת העובדה הזאת שמו לב כמה חוקרים, כאשר חשבו לתת מספר פרטי לכל מושג, כדי לערוך עולם מלא צרופים שתכליתו הוא למצוא תשובה ישירה לכל שאלה אנתולוגית. אך אי אפשר לארגן את כל המושגים ביחד, כמו ההסתבכויות של החוק המתמטי של אי-השלמות (ק. גודל, 1931). האלף־בית העברי הוא כבר מספרי וחכמינו ז״ל לא היו צריכים תחבולות כדי לתפוס את הממשי במידה שכל מילה יש לה כבר גימטריא משלה. מבחינת תורת החינוך אולי אפשר היה לכונן את למוד השפה העברית לא רק בדרך פשוטה, אלא כדי להטותה לארבע הדרגות הידועות למקובלים, אלף־בית רגיל, את״בש, אל״במ, מספר. למקובלים, המבנה המסובך והעליון של הספירות, מפני שהוא כולל את ארבע הדרגות האלה, הוא כדרך נשגבת לא רק לייחד את השם בן ארבע ב״ה אפילו באופן פשטני, אבל להיכנס לעולם האפשרויות שכל מדעי המחשב משתמשים בו בימינו. בתנאים אלו נראה שעולם הבניין משיב לבעיות של משפט אי־השלמות הנזכר לעיל, שמכניס לפעולה כמה גורמים (אמיתות הדבר, הוכחה, החלטה) כולם לעניין ההתחלה, הראשית והאסמכתא העצמית. כל אמת צריכה חזרה וחשבון נפש כדי לבסס את עצמה; זאת אומרת שאי אפשר להביא אסמכתא עצמית של דבר אחד ובאותו זמן להסתמך על מושכל ראשון אחר. למעשה, כל שפה, כל מערכת פורמלית, כל תכנון(לשם הזנת המחשב), כל מחשבה המבקשת להגדיר את עצמה, יוצרת מערכת אחידה כמראה למראה עד אין סוף. זאת היא הבעיה העצומה של כל דעה בלתי שגרתית, כאשר היא עורכת זה בצד זה הצעות רבות, מקבילות ומתחרות, שמתאימות לדרגות שונות של האמת. ברור שההפרדה בזמן תהיה כהריסת חומות של הצד הוירטואלי של הדעות האלה. גם הביטוי אין סוף, שחידשו חכמינו ז״ל, הוא נחשב לדעה בלתי שגרתית ולכן אין לנו תפיסה ביה כלל וכלל.

היכל הקודש-כוונות התפילה -הרב משה בר מימון אלבאז זצוק"ל-חי בתארודטנת לפני 450 שנה

Norman A.Stillman-The Jews of arab land-1979-The pact of CUmar -seventh century

Norman A.Stillman

The Jews of arab land

1979

THE PACT OF CUMAR

(seventh century?)

°Abd al-Rahmân b. Ghanam – He died in 697-  related the following: When cUmar b. al-Khattâb—may Allah be pleased with him—made peace with the Christian inhabitants of Syria, we wrote him the following.

In the name of Allah, the Merciful, the Beneficent.

This letter is addressed to Allah’s servant cUmar, the Commander of the Faithful, by the Christians of such-and-such city. When you advanced against us, we asked you for a guarantee of protection for our persons, our offspring, our property, and the people of our sect, and we have taken upon ourselves the following obligations toward you, namely:

We shall not build in our cities or in their vicinity any new monasteries, churches, hermitages, or monks’ cells. We shall not restore, by night or by day, any of them that have fallen into ruin or which are located in the Muslims’ quarters.

We shall keep our gates wide open for passersby and travelers. We shall provide three days’ food and lodging to any Muslims who pass our way.

We shall not shelter any spy in our churches or in our homes, nor shall we hide him from the Muslims.

We shall not teach our children the Koran.

We shall not hold public religious ceremonies. We shall not seek to proselytize anyone. We shall not prevent any of our kin from em­bracing Islam if they so desire.

We shall show deference to the Muslims and shall rise from our seats when they wish to sit down.

We shall not attempt to resemble the Muslims in any way with regard to their dress, as for example, with the qalansuwa, the tur­ban, sandals, or parting the hair (in the Arab fashion). We shall not speak as they do, nor shall we adopt their kunyas.

We shall not ride on saddles.

The qalansuwa was a conical cap.

The turban (Ar., cimâma) came to be considered the “crown of the Arabs” (Ar., tàj al-carab~) and the “badge of Islam 

We shall not wear swords or hear weapons of any kind, or ever carry them with us.

We shall not engrave our signets in Arabic.

We shall not sell wines.

We shall clip the forelocks of our head.

We shall always adorn ourselves in our traditional fashion. We shall bind the zunnâr – A kind of belt- around our waists.

We shall not display our crosses or our books anywhere in the Muslims’ thoroughfares or in their marketplaces. We shall only beat our clappers in our churches very quietly. We shall not raise our voices when reciting the service in our churches, nor when in the presence of Muslims. Neither shall we raise our voices in our funeral processions.

We shall not display lights in any of the Muslim thoroughfares or in their marketplaces.

We shall not come near them with our funeral processions.

We shall not take any of the slaves that have been allotted to the Muslims.

We shall not build our homes higher than theirs.

(When I brought the letter to 0Umar—may Allah be pleased with him—he added the clause “We shall not strike any Muslim.”)

We accept these conditions for ourselves and for the members of our sect, in return for which we are to be given a guarantee of security. Should we violate in any way these conditions which we have ac­cepted and for which we stand security, then there shall be no covenant of protection for us, and we shall be liable to the penalties for rebelliousness and sedition.

Then cUmar—may Allah be pleased with him—wrote: “Sign what they have requested, but add two clauses that will also be binding upon them; namely, they shall not buy anyone who has been taken prisoner by the Muslims, and that anyone who deliberately strikes a Muslim will forfeit the protection of this pact.”

Translated from al-Turtüshï, Sirâj al-Muluk (Cairo, 1289/1872), pp. 229-30.

Norman A.Stillman-The Jews of arab land-1979-The pact of CUmar

(seventh century?)

Page 158

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר