מורשת יהדות מרוקו

יהודה אלגאזי

רב ודיין מצוין. זקנו של מהר״ש אלגאזי. חי בקושטא בזמן הרבנים משה גלאנטי ומשה בן חביב, נזכר הרבה בספרי רבני התקופה. כנראה שהוא אחד מאלה הרבנים שהסכים לחפצו של דון יוסף נשיא, להתיר את החרם מעל דאוד נאמן ביתו שבגד בו, ואח״כ קרבהו אליו.

יום טוב אלגאזי

אבי הרב ישראל יעקב אלגאזי. היה מרבני אזמיד וכנראה נפטר שם. הובא זכרו בס', תולדות חכמי ירושלים, ח״ב עמ. 65

יום טוב ב"ר ישראל יעקב אלגאזי

נולד באזמיר שנת התפ״ז, מכונה בשם מהריט״א. בעודו נער הביאו אביו הרב ז״ל לירושלים. למד בישיבת פירירה שנודעה אז לשם ברבניה הגדולים ונמנה בין תלמידי הרב יונה נבון בע״ס' נחפה בכסף. לאחר פטירתו של הרב ר״מ ור״מ רפאל אברהם בן אשר, נתבקש למלא את מקומו. בשנת תקנ״ט הורע ביותר מצבה החמרי של עדת היהודים בירושלים, ויאלץ בכבודו ובעצמו לעזב את כסא הרבנות לזמן מה ולצאת לחו״ל, בכדי לדפוק על פתחי הנדיבים

לשם החזקת הישוב באה״ק. בהיותו בליוורנו הזדמן שם עם הרב חיד״א. הרב משה סופר בע״ס' חתם סופר, כתב עליו כדברים האלה: ״מכירו הייתי לשעבר בהיותו שליח ציון בפ״פ דמיין קרוב לשנת תק״מ, והארץ האירה מכבודו. אמנם עדיין לא הגיע לחצי הכבוד הראוי לו לפי הנראה מחבורו הלכות יום טוב על בכורות וחלה, כי הפליא לעשות הגדיל תושיה ומיום חבור המשנה למלך לא נראה כמוהו. אח״כ קוראהו = גברא רבא ויקירא גאון עולם״. בדרך שליחותו מצא כתבי יד של רמב״ן ובשובו לעיה״ק סדרם ופירשם והכינם לדפוס. הרב שמואל

מרדכי גירונדי בספרו תולדות גדולי ישראל מזכירו: ״ואני זכיתי להכירו ומראהו כמראה מלאך האלקים. והניח תלי תלים של שו״ת והלכות כ״י ועניני חסידותו ופרישותו גבהו עד למעלה. והאריך ימים על ממלכתו יותר מכ׳ שנה ונפטר בנשיקה ממש״. בהקדמה לספרו קדושת יום טוב כתב עליו הרב אג'ן: ״זה האיש מרעיש הארץ עיר וקדיש מן שמיא ריש מתיבתא ור״ג מלך שלם גולת הכותרת לישראל לגאון ולתפארת״. אחר סלוקו של הרש״ש מלא מקומו בק״ק חסידים בית אל, ויעמד על משמרתו במשך כ״ה שנה. נפטר ביום ב. אדר א. שנת תקס״ב. ואני הצעיר ראיתי חתימת ידו על שטר אחד בענין פדיון שבויים משנת ״מבשר טוב״ (תקנ״ט) אל הגביר יוסף אבוהב מגיברלטאר, בו מזכיר חוב של מאתים אלף אריות, הרובץ על עדת ירושלים.

ח ב ו ר י ו : א. הלכות יום טוב, פירוש על הלכות ברכות וחלה ליוורנו תסנ״ד. ב. קדושת יום טוב ונקרא גם כן שמחת יום טוב, ירושלים תר״ג. ג. יום טוב דרבנן, דרשות. נדפסו בסוף   ספר קדושת יום טוב, ירושלים תר״נ. ד. שמחת יום טוב, שאלות ותשובות. אוצה״ס אות ש. םי׳ 860 . שלוניקי תקנ״ד.

יום טוב אלגאזי

מרבני ירושלים במאה הששית למניננו. וראיתי קברו סמוך לקבר הרבנים הגאונים מבני משפתתו והוא בחלקת החסידים. ציונו: החכם השלם מגזע היחס הנבקי״ו מר ונאנח, כמה״ר יום טוב אלגאזי תנצב״ה. נפטר יום ו. לח. סיון שנת תקע״ו.

יוסף משה אלגאזי

היה רב במצרים אתר פטירתו של מהר״ר שלמה סכנדרי. ובם׳ טוב מצרים מובא כי ישב שם על כסא הרבנות משנת תק״פ עד שנת תר״ו.

יעקב אלגאזי

מתושבי קושטנדינא. חי בשנת תק״ס לערך. הרב יצחק בכר שמריה ארגואיטי מחבר ס׳ מעם לועז לאדינו לסדר דברים, מזכיר בהקדמה לספרו את התמיכה הממשית שקבל מידי הרב הגביר יצחק פרץ ומהרב הנ״ל. וז״ל שם: ומשנהו הכתם הטוב כלי מלא רוח חכמה סלת נקיה מבני עליה יראת ה׳ היא אוצרו רוח הבריות נוחה הימנו משמח אלהים ואנשים, מגזע היחס והמעלה ענף עץ אבות ה״ה, החכם המרומם נעים זמירות ישראל כמהר״ר

יעקב אלגאזי.

יעקב בן יום טוב אלגאזי

בשנת תקנ״ה היה פקיד הכוללות בחברון ת״ו. הערבים בני המקום שטמוהו בגלל עניני כספים שתבע מהם, ופעם התנפלו עליו והכוהו מכות מות. אביו הרב, יצא בעת ההיא לאסף כספים לפדיון שבויי עיר האבות ובשובו משליחותו, בנו הנ״ל לא היה עוד בחיים. הכתבת שעל מצבתו: ציון היא קברת ארץ לאחד מבני עליה רב משרשיא בנש״ק המבי״א כמה״ר יעקב אלגאזי תנצב״ה. נח נפשיה ג, אדר א. שנת המחנה הנשאר (תקנ״ו) לפלטה.

יצחק ב״ר אברהם אלגאזי

תלמיד הרב ר׳ חיים בנבנישתי בע״ס כנסת הגדולה. היה מו״צ באי כיאו. חבר ספר דרושים בהיותו בן טו״ב שנה וקראו בשם ״דורש טוב״ וכן הערות על ס׳ דרך עץ החיים והוא חידושים על הטור ד״ח. הרב חיד״א ראה ספר שו״ת שלו בכ״י, ואחדות מהן נדפסו בס', בעי חיי למורו הנ״ל.

יצחק ב״ר שלמה אלגאזי

יליד אזמיר בשנת תרמ״ב. נודע לשם בכל ערי תוגרמא ומחוצה לה בתור מנעים זמירות מזרחי מפורסם. כמה ממנגינותיו הוכנםו אל לוחות הגרמופון. בין השנים תרע״ת—תרפ״ג עסק בהוראה, ובת״ת הגדול אשר לחברת ״מחזיקי עניים״ באזמיר, שרת עמי יחד. גם אביו הצטיין כחזן נעלה, וכמוהו כן בנו מלא תפקיד חשוב במקהלת המפסידים שם. בראשית תרפ״ט העתיק דירתו לקושטא ושם יסד בשנת תר״ץ את העתון ״לה בוז די אוריינטי״ (קול המזרת) היו״ל שם עתה בעריכתו. מלבד ידיעותיו הרחבות בחכמת הנגינה הוא שולט בשפות, ונחשב בין טובי האישים הנאורים בקרב אחינו היהודים בתוגרמא. בסוף תרצ״ג התישב בפריז.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

ברור שהמסובכות של ראשית ושל אסמכתא עצמית הוא דבר יסודי בכל חכמה ובכל דת; ומפני שאי אפשר לצאת מן הזמן ומן המרחב לתאר איזה רגע של ראשית, אנו צריכים לחשוב על מעשה בראשית כעל השערה של תכליתיות שהאדם מוזמן להשתתף בה. הראשית היא הקמה מחשבתית שהאדם חייב לצייר בשכלו בכל רגע ועל זה רש״י פירש את הפסוק הראשון של התורה ״זה אומר דרשני״. אך למטרה זו כל אדם צריך לחשוב את עצמו, כיחיד ללא גבולות, אף על פי שהפילוסופים רצו להגדיר אותו ביסוד החיים כבעל דעה עצמית. בניגוד לזה חכמינו ז״ל חשבו, שכל אדם צריך לצייר את התחלתו ואת סופו על פי מה שכתוב בפרקי אבות ״דע מאין באת ולאן אתה הולך״ (ג-א). בדרך כלל כל הצעה ראשונה שואפת להיות יותר חשובה ממושכל ראשון; היא רוצה במעמקיה להיות האמת המוחלטת, אף על פי שאי אפשר לכונן מהתחלה את האמיתות של דבר. רק בדיעבד הדברים סוף סוף מתאמתים ובקשר לכך אפשר להציע רעיון שאמיתות של המצוות כמושג כללי תתברר רק בעולם הבא. מאחר ששכר מצווה בעולם הזה ליכא, אנו צריכים להדגיש את הצד הדינמי של תגמול המצוות ככתוב באבות(ד-ב): ״מצווה גוררת מצווה״, או במובן המדויק של הביטוי ״שכר מצווה מצווה״. זאת אומרת שהייחוד בין יסוד למלכות למטה גורם הטלה למעלה לתוך מה שקראנו בשפתנו הענייה המשולש העליון. יש במעבר הזה כעילוי של הדעת התחתונה, גופנית או מינית , לדעת העליונה שהיא כספירה יחידה בין חכמה ובינה. ובכל זאת המעבר הזה מאפשר להשתמט מן הניסיון החומרי של הזמן, כדי לעבור מהכרה זריזה ואקטיבית להודאה פסיבית ובלתי אמצעית. זאת היחסיות של הזמן, שהיא דבר מפורש בכמה ממאמרי חכמינו, כי היא אי-הגשמה של הממשי והיא פותחת דלתות של הייחוד והאמת. אולי חכמינו ז״ל תמכו בדעת זו כשאמרו ״אין מוקדם ומאוחר בתורה״; הביטוי הזה מצמצם את המרחק המושגי שיש בין הדוגמטי לבין החופשי המוחלט.

לפי מה שראינו למעלה בפרקי אבות, חכמינו ז״ל רצו לבסס את ההרהור הפילוסופי לא על משפט נחרץ ודוגמטי, אלא על המעבר המסובך של טיפה סרוחה עד הדעת העליון והמוחלט שנמצאת רק בעולם הבא.

כנראה האין של ״מאין באת״ הוא כרמז לאין סוף ב״ה והסוף של המעבר הוא העולם הבא, זאת אומרת שכל האנושות שוב חוזרת לעתיד לבוא, להתחלתה, לעולם האין סוף. אולי לקביעת העובדה הזאת שמו לב כמה חוקרים, כאשר חשבו לתת מספר פרטי לכל מושג, כדי לערוך עולם מלא צרופים שתכליתו הוא למצוא תשובה ישירה לכל שאלה אנתולוגית. אך אי אפשר לארגן את כל המושגים ביחד, כמו ההסתבכויות של החוק המתמטי של אי-השלמות (ק. גודל, 1931). האלף־בית העברי הוא כבר מספרי וחכמינו ז״ל לא היו צריכים תחבולות כדי לתפוס את הממשי במידה שכל מילה יש לה כבר גימטריא משלה. מבחינת תורת החינוך אולי אפשר היה לכונן את למוד השפה העברית לא רק בדרך פשוטה, אלא כדי להטותה לארבע הדרגות הידועות למקובלים, אלף־בית רגיל, את״בש, אל״במ, מספר. למקובלים, המבנה המסובך והעליון של הספירות, מפני שהוא כולל את ארבע הדרגות האלה, הוא כדרך נשגבת לא רק לייחד את השם בן ארבע ב״ה אפילו באופן פשטני, אבל להיכנס לעולם האפשרויות שכל מדעי המחשב משתמשים בו בימינו. בתנאים אלו נראה שעולם הבניין משיב לבעיות של משפט אי־השלמות הנזכר לעיל, שמכניס לפעולה כמה גורמים (אמיתות הדבר, הוכחה, החלטה) כולם לעניין ההתחלה, הראשית והאסמכתא העצמית. כל אמת צריכה חזרה וחשבון נפש כדי לבסס את עצמה; זאת אומרת שאי אפשר להביא אסמכתא עצמית של דבר אחד ובאותו זמן להסתמך על מושכל ראשון אחר. למעשה, כל שפה, כל מערכת פורמלית, כל תכנון(לשם הזנת המחשב), כל מחשבה המבקשת להגדיר את עצמה, יוצרת מערכת אחידה כמראה למראה עד אין סוף. זאת היא הבעיה העצומה של כל דעה בלתי שגרתית, כאשר היא עורכת זה בצד זה הצעות רבות, מקבילות ומתחרות, שמתאימות לדרגות שונות של האמת. ברור שההפרדה בזמן תהיה כהריסת חומות של הצד הוירטואלי של הדעות האלה. גם הביטוי אין סוף, שחידשו חכמינו ז״ל, הוא נחשב לדעה בלתי שגרתית ולכן אין לנו תפיסה ביה כלל וכלל.

היכל הקודש-כוונות התפילה -הרב משה בר מימון אלבאז זצוק"ל-חי בתארודטנת לפני 450 שנה