ארכיון יומי: 15 ביוני 2019


פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

ההיסטוריה של מרוקו בשבע השנים אחרי קבלת העצמאות היא גם סיפור הכישלונות של מנהיגי מרוקו במסכת היחסים שלהם עם היהודים. מנהיגיה הפוליטים של המדינה הצעירה, ששאפו לכונן חברה דמוקרטית מתקדמת. נכשלו בניסיונם לקלוט בקרבה אוכלוסייה לא מוסלמית שחיה בארצם מדורי דורות. יש לציץ שמרוקו הייתה המדינה הערבית־מוסלמית היחידה בעולם שמינתה שר יהודי, ד״ר לאון בך־זקן, בממשלתה הראשונה. למרות מאמצים לא מעטים לשמור על המשך הקיום היהודי במרוקו, הם ביצעו טעויות ששכנעו את היהודים שמרוקו לא תוכל להיות מולדתם בעתיד. החשובות שבהן היו הגבלת חופש התנועה והקשיים בקבלת דרכונים. ככל שהשלטונות המרוקאים השתדלו. יתר על המידה, למנוע מן היהודים לעזוב את המדינה, כך הכשילו את רצונם של היהודים להישאר

בה. מבחינה זו התחולל מפנה דרמטי בשנים שבין עצמאות מרוקו למלחמת ששת הימים. אם נביא בחשבון שמרוקו הייתה מדינה שראשיה יצאו זה עתה מתחושת ההשפלה הקולוניאלית והיו רגישים לזיקות הנפשיות לעולם הערבי, לאילוצים הנובעים מהחברות בליגה הערבית ולהשפעתו הדורסנית של הנאצריזם, נקבל סיטואציה פוליטית שלא אפשרה קיום יהודי לאורך זמן כמדינה העצמאית.

הפגיעות ביהודים ובמעמד הקהילה

למרות ההודעות המרגיעות של השלטונות והאופוריה שפשטה בקהילה היהודית עם קבלה העצמאות, היו שני אירועי רמים שזכרונם נחקק בתודעה הציבורית היהודית. האירוע האנטי־יהודי שטבע יותר מכול את חותמו בתולדות הקהילה התרחש בליל 7־8 ביוני 1948, שלושה שבועות אחרי הקמת מדינת ישראל ופלישת צבאות מדינות ערב אל המדינה החדשה. הסולטן מוחמר בן־יוסף, שהבין איך עלולות להשפיע תוצאות המלחמה הערבית־יהודית על ארצו, פנה אל עמו, ב־23 במאי, ימים אחדים אחרי הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, והזכיר לו את מחויבותו להגן על נתיניו היהודים. הוא פנה גם לקהילה היהודית וביקש ממנה לא להפגין סולידריות ציונית עם המדינה היהודית החדשה. אבל בעיר המזרחית אוֹגְ'דָה ובעיירה הרחוקה ממנה ארבעים ושישה קילומטר, ג׳ראדה, התחוללו מהומות אנטי־יהודיות שנשארו חקוקות עמוק בזיכרון היהודי. אוג'דה שימשה באותם ימים תחנת מעבר ליהודים שיצאו ממרוקו בדרכם לישראל דרך אלג׳יריה הסמוכה. המוסלמים, שהתקוממו באותה תקופה – השנה הייתה 1948 – נגד שלמון הכיבוש הצרפתי, התנפלו על היהודים שנחשבו כמשתפי פעולה עם הצרפתים. באוג׳דה נהרגו ארבעה יהודים ומוסלמי שניסה להגן עליהם ובג׳ראדה נרצחו 39 יהודים ונפצעו קשה 30. רב הקהילה משה כהן מצא בפוגרום את מותו. כבר במאי, הודיע עובדיה, ראש קהילת אוג׳דה, לשלטונות הצרפתיים על תסיסה נגד היהודים בעיר, אך באופן תמוה, ״המפקח האזרחי״, ששימש כמושל האזור מטעם שלטונות החסות בעיר, עזב את המקום יום קודם לכן, דבר המחשיד את השלטונות הצרפתיים בתכנון הפגיעות ביהודים כדי לסכסך בין שני חלקי האוכלוסייה. גם כאן היה המניע להתנכלות קשור לישראל ולמזרח התיכון ולא לגורמים מקומיים.

במאורע אנטי יהודי שני שהתרחש ב־3 באוגוסט 1954 בעיירה סידי קאסֶם(פֶטִי ז'אן), נהרגו שישה סוחרים יהודים ממקנס. בניגוד לפוגרום שהתרחש באוג׳דה. לאירוע זה לא היה קשר לסכסוך הישראלי־ערבי. בעיירה זו התגוררו כחמישים יהודים בלבד וסחרו בה גם יהודים ממקנס הסמוכה. סיבת הטבח קשורה לדרישת חברי התנועה הלאומית המרוקאית לסגור את החנויות ביום שישי בלחצים הנגדיים של השלטונות הצרפתים לפתוח את החנויות כרגיל למרות האיומים. מפגינים מרוקאים הדביקו תמונות של המלך הגולה על חנויות, ובהם בתי עסק יהודיים. שוטר צרפתי שניסה להוריד את התמונות נחלץ ללא פגע, אך ההמון כילה את ועמו בסוחרים היהו־ים שהיו במקום והואשמו בהפרת השביתה. הפורעים רצחו אחרי התעללות אכזרית את שמואל בוסידן. את שלום אלפסי ובנו בן העשרים ושתיים, את אלי טולדנו ובנו בן השתים־עשרה ואת אברהם עמר. המפגינים שרפו את גופותיהם. לאירוע טרגי דה לא היה זכר בעיתונות הישראלית של התקופה אף שלמשרד החוץ הגיעו תצלומים ודו״ח על התקרית. כך או אחרת, חוסר היציבות המדינית וחוסר הוודאות בקשר לעתיד והצהרות הערביזציה של המנהל, הזכירו לרבים את שני האירועים ודחפו אותם לצאת מן המדינה שלא הבטיחה את ביטחונם.

אחרי תקופה קצרה של אופוריה בקרב האינטליגציה היהודית עם קבלת העצמאות ובעקבות קידומה בתחום המקצועי והשתלבותה המסיבית במנהל הציבורי, התחילו הבעיות. תחילה הוגבל חופש התנועה של היהודים והקשו עליהם לקבל דרכונים. עם הצטרפות מרוקו לליגה הערבית ואימוץ רעיון הפאן־ערביזם, נותקו קשרי הדואר עם ישראל. נכפתה מרוקניזציה על העמותות היהודיות, המנהל הציבורי אימץ את הערביזציה, ואושרה חוקה חדשה המגדירה את מרוקו כמדינה אסלמית. יתר על כן, משטרת מרוקו פגעה ביהודים בעת ביקרת של עבד אל־נאצר בקזבלנקה. רצף אירועים זה עורר חרדה בקהילה והוליד תחושה הולכת וגוברת שעתידה במרוקו הוא עניין זמני בלבד ועליה להתכונן לעזיבה בטרם אסון.

ההגירה היהודית, או הזכות לחופש תנועה, הטרידו את מנוחתם של ראשי הקהילה שהיו מודאגים מן הקשיים שהערימו השלטונות על מבקשי הדרכונים. המוסלמי שביקש דרכון באותה תקופה, קיבל אותו בקלות אך היהודי היה חייב לעבור חקירות במשטרה ולהמתין לעתים חודשים רבים עד קבלת תשובה חיובית או שלילית. סוגיית הדרכונים נשארה סתומה בעיני ראשי הקהילה שלא ידעו אם הבטחות הממשל להקל על מתן הדרכונים ניתנו רק למטרות הרגעה בלי כוונה לקיימן או אם ההבטחות היו כנות אבל הופרו בידי פקידים מקומיים שחיבלו בהוראות הממונים עליהם. עם הזמן התפתח נוהל בקרב הפקידים לבקש מן הפונים לקבלת דרכון לשוב זמן מה לאחר הבקשה הראשונה, ובינתיים לחשוב אם נחושים הם בהחלטתם לצאת מן המדינה. כתוצאה מכך היו פונים שהתייאשו מן התהליך או אף ויתרו מראש על הפנייה. חלק מן המתעקשים לקבל את הדרכון נפסל בסוף התהליך וחלק אחר זכה לקבל את מבוקשו. חלק אחרון זה היה מורכב מבעלי אמצעים שהסכימו לשלם שוחד בשביל לקבל את הדרכון. כשהתעורר אצל הפקידים חשש שהפונה עלול להשתמש בדרכונו להגירה לישראל, הנפיקו דרכון רק לחלק מבני המשפחה והאחרים נותרו כבני ערובה, שהיו אמורים למנוע את ההגירה או להקשות עליה. יהודים רבים היו מעוניינים בדרכון אך פחדו לפנות לשלטונות מחשש לחקירות מביכות ואף לעונשים דמיוניים. בסופו של דבר, מכל מבקשי הדרכונים זכו לקבלם רק פקידים שהוכיחו שהם יוצאים לחופשה, סטודנטים או בעלי הון שנסעו לצורכי עסקים.

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

15/06/19

Joseph Toledano- Benchimol

BENCHIMOL

Nom patronymique de formation hébraïco-berbère, formé de l'indice de filiation Ben et de Chimol, diminutif berbère du prénom biblique Shémouel qui a pour sens textuel "Dieu est son nom". Dans la Bible son étymologie est proche mais quelque peu différente, dérivé de Shama' El, avec le sens de "Dieu a entendu ma requête", comme il est conté dans le premier livre de Samuel: "Au terme de la période, Hanna, qui avait conçu, enfanta un fils et lui donna le nom de Samuel "parce que, dit-elle, j'ai demandé cet enfant à Dieu" ( I Samuel, 1, 20). Le nom est attesté au Maroc depuis le XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels dans le pays à l'époque. Autres orthographes: Chimol, Guimol. Cette famille originaire de Fès s'est particulièrement illustrée dans les affaires et la diplomatie à Tanger au siècle dernier. José Abecassis rapporte qu'une branche de la famille à Tanger et Gibraltar a changé de nom pour adopter celui de Beriro, patronyme dont le sens en portugais est clameur, cri, au figuré, homme bruyant. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté surtout au Maroc (Fès, Tanger, Tétouan, Larache, Meknès, Casablanca) et par émigration à Gibraltar et au Portugal; et en Algérie (Oran, Alger) sous cette forme et des formes proches: Chemoul, Benchemoul, Chemouli.

ABRAHAM: Le premier personnage illustre de la famille. Naguid de la communauté de Fès à la fin du XVIIème sous le règne de l’empereur Moulay Ismael.

MOSES: Négociant originaire de Fès, fondateur à la fin du XVIIème siècle de la branche de la famille qui allait s'illustrer dans la vie de la capitale diplomatique tout au long du XIXème siècle. Il fut le premier membre de la famille à entrer au service de la France, comme interprète au Consulat Général, de 1803 à 1813.

ABRAHAM: Fils de Moses. Grand négociant à Tanger. Parralèlement à ses occupations commerciales, il succéda à son père comme traducteur au consulat de France. Il organisa en 1832 la visite au Maroc du Comte de Momay et en 1836 celle du Baron Frey de la Rue qu'il accompagna à l'audience que lui accorda le sultan à Meknès. Il participa activement à la conclusion du nouveau traité de commerce entre les deux pays en 1855. En récompense, le sultan Moulay Abelra- haman lui accorda un Dahir de protection et le nomma administrateur de la douane à Tanger. Après sa mort, c'est son fils aîné, Moses, qui lui succéda comme interprète du consulat général de France.

HAIM: Fils de Abraham. L'une des personnalités les plus marquantes de la communauté de Tanger et du judaïsme marocain en général au siècle dernier. Dans la tradition familiale, il mena parrallèlement à ses occupations commerciales et financières le poste de traducteur de la Légation de France, succédant à son frère Moses. Il rendit d'éminents services à la France en lui assurant notamment l'approvisionnement en laines achetées par ses agents à l'intérieur du pays. Lorsque la conférence de Madrid réforma en 1880 le système des protections et décida que le titre ne serait plus transmissible par héré­dité, la France exigea et obtint dans l'article VI de la Convention de Madrid, une seule exception en faveur de la famille Benchimol en récompense des services rendus. Mais cette clause ne devait pas recevor d'application, Haïm n'ayant pas laissé de successeur direct. Après la mort du fondateur du premier journal de langue française à Tanger et dans tout le Maroc, "Le Réveil du Maroc", Lévy Cohen, il le racheta continuant, comme directeur et comme journaliste, son combat pour la défense des intérêts de la France au Maroc et la défense des droits de l'homme en général, et de ses coreligionnaires en particulier. C'est ainsi qu'il mena une grande controverse avec le fondateur du premier mouvement politique antisémite, Edourad Drumont, député d'Alger. Dans son livre "La France Juive", paru en 1886, Drumont le présentait comme véritable meneur de jeu occulte de la politique aventureuse de la Légation de France à Tanger, se préoccupant avant tout de la défenses des intérêts de ses coreligion­naires du Maroc. Quand il quitta son poste de traducteur en 1884, il fut nommé vice-consul honoraire et décoré de la Légion d'Honneur. Très attaché à la vie juive, il fut président du Comité de l'Alliance Israéüte Universelle du Maroc et encouragea l'extension de son réseau scolaire à travers le pays. Il fut, au prix d'un long combat qui l'opposa aux conservateurs menés par le Grand rabbin Moredekhay Bengio, et après l'intervention du pacha, le véritable réformateur de la communauté de Tanger et l'acteur de sa modernisation qui devait en faire la communauté-phare du Maroc. Contre l'avis des conservateurs, il organisa en 1891 les premières élections au suffrage universel de l'histoire du pays d'où sortit une Junta de 12 membres dont il fut élu président. Le Grand Rabbin refusa de reconnaître le comité des Jeunes Turcs et le conflit faillit dégénérer en combats de mes, sans l'intervention du pacha qui rétablit la paix entre les deux camps. Ce comité fut reconduit par les électeurs trois fois de suite. Il lança un emprunt pour la cons­truction d'édifices pubücs dont il fut le premier souscripteur dont deux fours publics et un asile-hôpital. Il édifia une synagogue qu'il légua à la communauté, n'ayant pas eu d'héritier, ainsi qu'un fonds qui permit la construction de l'hôpital juif, le premier du pays, qui devait porter son nom. Après sa mort les héritiers et la communauté menèrent de nombreux procès sur l'interprétation de son testament. Dans son activité philanthropique, il fut aidé par son épouse Donna Tolédano de Benchimol. Mort à Marseille en 1907, son nom fut donné à une des rues prinicipales de Tanger.

MOYSES: Commerçant de Tanger qui s'installa aux Açores au milieu du XIXème siècle avant de passer vers 1869 à Lisbonne où il fonda une nouvellle branche de la famille.

HILLEL: Fils de Yéhouda, né à Tétouan en 1829. Arrivé très jeune et très pauvre à Fès, il ne tarda pas à acquérir une grande fortune dans le commerce du charbon. Agent consulaire des Etats-Unis à Fès, il devint un des notables de la communauté. Après sa mort en 1875, il fut enterré dans le nouveau cimetière auprès de son grand ami rabbi Abner Sarfati et de la sainte Lala Solika Hatchwel.

  1. YEHOUDA: Il succéda en 1917 à rabbi Mordekhay Bengio comme Grand Rabbin et président du tribunal Rabbinique de Tanger. Il fut confirmé à son poste après l'adoption du Statut international de Tanger en 1924 et y resta jusqu'à sa mort, en 1937. Il montra un soin particulier au développement de l’enseignement en général et religieux en particulier.

JOSUE (1864-1945): Educateur, journa­liste et philanthrope de la communauté de Tanger. Il fut en 1881 le premier directeur de l'école de l'Alliance Israélite Universelle dans ce qui était alors le petit village de pêcheurs de Casablanca. Il revint en 1884 à Tanger où il collabora au seul journal de langue française du pays "Le Réveil du Maroc". En 1889 il revint dans l'enseignement pour ouvrir la première école de l'Alliance à Larache. En 1891 il abandonnna définitivement l'enseignement pour les affaires où il fit une grande fortune. Il acquit en 1907 la nationalité espagnole et devint en 1914 l'attaché commercial du Consulat Général d'Espagne et représenta l'Espagne à l'Assemblée Législative de la ville devenue internationale par le traité de Paris de 1924. Il fonda et dirigea jusqu’à sa mort l'oeuvre de bienfaisance " Hakhnassat Orhim " pour l'accueill et l'hébergement des indigents de passage dans la ville.

 SAMUEL: Fils de Josué, il succéda à son père comme trésorier de l'oeuvre de bienfaisance "Haknassat Orhim", poste qu'il remplit avec dévouement jusqu'à sa mort en 1966.

YONAH: Administrateur et notable de la communauté juive de Tanger. Après l'abolition du statut international de Tanger, il fut nommé en 1966 directeur de la zone franche du port.

DAVID: Fils d'Abraham. Céréaliste et notable de la communauté juive de Meknès. Né à Fes en 1888 dans une famille originaire de Tétouan, il quitta sa ville natale immédiatement après le terrible tritel de 1912 pour s'installer à Meknès comme diricteur de l'agence locale de la Banque du Maroc. Deux ans plus tard, il se lança dans les affaires pour devenir un des plus grands négociants en céréales de la région. Membre actif du Comité de la Communauté et de plusieurs oeuvres philanthropiques. Monté en Israël en 1965, il devait mourir à Holon en 1968. CLAUDE DAVID: Fils de Robert. Petit- fils de David. Ingénieur électronique, né à Meknès en 1950. Ingénieur de l'Ecole Nationale Supérieure de Télécommuni­cations de Paris et Docteur de l'Université de Los Angles en Californie (UCLA). Entré à la Compagnie Générale de Radiologie, il devint en 1981 responsable des Etudes et Recherches avancées. Après le rachat de la compagnie par le géant américain General Electric, il fut muté aux Etats-Unis, au Milwaukee, où il est depuis 1993 directeur général des Etudes et Développement d'équipements radiolo­giques et responsable à ce titre d'une équipe de 500 ingénieurs à tracers les Etats-Unis, la France et la Belgique.

Joseph Toledano- Benchimol

חיי היהודים במרוקו מוזיאון ישראל קיץ תשל"ג—תכשיטים אצל נשות מרוקו -1973

ענק־מחרוזת

קצר אל־סוק ; תצלום משנת תשי׳׳ג / 1953 סוג אופייני ליהודיות כפריות בעמק הזיז

מורכב מחרוזים שונים, וביניהם לוחיות של כסף עבודת־ניאלו, שנלקחו מן הרבידים הגדולים (׳׳תאסדית״) של המוסלמיות צילם : ז׳ בזאנסנו, מס׳ 42

(442)

 

רביד — ״תאסדית" איזור האטלאס התיכון; תחילת המאה הכ'

רביד גדול זה, המכסה את כל החזה, מיוחד למוסלמיות

מורכב מלוחיות־כסף.בעבודת־הניאלו המיוחדת לאיזור (פירוט העיטור השחור ראה לעיל, מס׳ 437) ; אלה הן הלוחיות שפורקו על־ידי היהודיות והושחלו בענקי המחרוזות הגובה : 29 ס״מ ; הרוחב: 27 ס״מ מוזיאון ישראל

(443)

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

 

חיי היהודים במרוקו מוזיאון ישראל קיץ תשל"ג—תכשיטים אצל נשות מרוקו -1973

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר