ארכיון יומי: 5 ביוני 2019


ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית

כדי לשנות את המדיניות המרוקנית בענייני העלייה, קראו משרד החוץ הישראלי ומחלקת העלייה בסוכנות לאנשי הקונגרס היהודי העולמי לנסות לרכך את עמדת ממשלת מרוקו. אנשי המפתח במאמצים הללו היו אלכס איסטרמן, גו׳ גולן, ד״ר גרהרד ריגנר ומוריס פרלצוויג, ואיסטרמן היה לדמות הדומיננטית. כזכור לאישים אלה כבר היו מגעים עם המפלגות הלאומיות ועם השלטונות במגרב באמצע שנות החמישים, והם סייעו להם בעיצוב תדמית חיובית בדעת הקהל במערב, בזמן שהם שאפו להצטרף לקהילה הבין־לאומית ולזכות בחברות באו״ם. מלבד על הקונגרס היהודי העולמי נשענה ׳המסגרת׳ על מרסל פרנקו, סגן נשיא ׳אליאנס׳, איש עסקים יהודי, תושב ניו יורק, ובשנים אחר כך עד פטירתו ב־1981קונסול כבוד של מרוקו במקסיקו סיטי. מאז שנות החמישים המאוחרות טיפח פרנקו קשרים הדוקים עם אישים מרוקנים בעלי עצמה לאחר שהשתתף במשלחת אנשי עסקים אמריקנים מטעם ממשל אייזנהאואר ליזום השקעות אמריקניות במרוקו ולחזק את קשרי הסחר בין שתי הארצות.

יהודה דומיניץ, דמות בכירה במחלקת העלייה בירושלים בשנים ההם, ומי ששנים רבות אחר כך עמד בראשה, מעיר שישראל בחרה באנשי הקונגרס היהודי העולמי ובמרסל פרנקו לשירותיה מכיוון שהיו להם קשרים מיוחדים עם המרוקנים, עם התוניסאים ועם האלג׳ירים, וזאת למרות שאיסטרמן או פרנקו לא היו אהודים על גולדה מאיר, על שרגאי או על איסר הראל, ונראו בעיניהם כיהודים גלותיים ׳ללא שורשים׳. אבל אנשי הארגונים היהודיים הוכיחו את יכולתם לישראל ביזמות מדיניות, כמו פינוי מחנה ׳קדימה׳ או בהתערבות בבעיות הפנימיות של מרוקו, כגון מינויו של שר יהודי בממשלת מרוקו העצמאית. וכן מרוקו חבה לקונגרס היהודי העולמי חוב על שסייע לה במאבקיה השונים מול דעת הקהל הבין־לאומית. לכן מנקודת הראות של האינטרס המדיני, מדינת ישראל התעלמה מן ׳הדימוי השלילי׳ של השתדלנים היהודים. רק בשנות השישים, עם רקימת הקשרים המיוחדים בין ישראל למרוקו, הלכה התלות בדיפלומטים ובמתווכים היהודים והצטמקה. היהודים האלה הופעלו בזמנים שמשלחות ממשלתיות או מוחמד החמישי והיורש עצר מולאי חסן ביקרו בארצות הברית או בזמן שהם חיפשו סיוע כלכלי נרחב לצורכי פיתוח. בעיתוי המתאים הזעיקה ישראל את איסטרמן, את פרלצווויג או את פרנקו להבהיר למרוקנים שיחס הוגן ליהודי מרוקו והגמשת מדיניות העלייה רק תסייע להם בהשגת יעדיהם הכלכליים ובשיפור קשריהם עם הממשל האמריקני. לעומת זאת, הובהר להם שאם ימשיכו להגביל את העלייה או לאסור אותה, הארגונים היהודיים עלולים לפעול נגדם בכל מדינות המערב.

לפעמים נדמה שהמרוקנים היו מוכנים לרצות את שאיפות השתדלנים היהודים, אך בסופו של דבר, נמנעו מלשנות את מדיניותם. הלחץ של קהיר והליגה הערבית איימו עליהם פי כמה מהשפעת הארגונים והאישים היהודיים במערב. כך היה בנובמבר 1957, ערב צאתו של המלך מוחמר החמישי לביקור בארצות הברית. באותה העת ביקר איסטרמן במרוקו פעם נוספת, והובטחו לו הבטחות מרגיעות בנוגע לעלייה. בעיצומו של ביקור המלך בארצות הברית שוחח מוריס פרלצוויג, נציג הקונגרס היהודי העולמי במקום, עם שני שרים שליוו את המלך. בהזדמנות זו הוצעה נוסחה שתאפשר ליהודים לפנות למנהיגי הקהילות היהודיות ולמנגנוניהם בבקשה לדרכונים. הנהגת ׳מועצת הקהילות׳ נועדה להשיג את הדרכונים מן השלטונות ולפקח על העלייה בתנאי שמספר העולים יהיה עד 500 נפשות בחודש.

לכאורה, על כל פנים, הבטיח המלך לאפשר ליהודים לצאת ללא מגבלות מיוחדות. ללא ספק הבטחת המלך נבעה מלחצם של גורמים יהודיים עליו דרך הנשיא אייזנהאואר. זמן קצר לאחר שובו למרוקו הורה מוחמר החמישי לחדש את הנפקת הדרכונים ליהודים. בהתאם להנחיה זו ב־28 בנובמבר 1957

פרסמו מוחמר לגזאווי, ראש שירותי הביטחון בשנים  1960-1956, ושר הפנים דריס מחמדי הודעה למושלי הערים והמחוזות בזו הלשון:

עד עתה נאסר על היהודים המרוקאיים להגר לפלסטינה ולשוב למרוקו (חוזר מס׳424/27/9/56 ). לאחרונה החליטה ממשלת מרוקו לא להפלות בין יהודים ומוסלמים בנוגע להוצאת דרכונים, באשר זכותו של כל אזרח היא לנוע חופשי כרצונו בתוך הארץ ומחוצה לה ולהשיג דרכונים ותעודות זיהוי למטרה זו בכל פעם שיבקש זאת. נקיטת צעד חדש זה מתייחסת לכל תושבי מרוקו.

הממשלה באה לידי החלטה זו למען הגן על כל האזרחים וכדי לא להטיל על החפים את אשמת האחרים. אין החלטה זו אומרת שהציונות תורשה להמשיך בפעילותה ובחיזוק אמצעי תעמולתה בחוגים יהודיים, אלא להפך.יש לחשוף את מנהיגי התנועה הציונית וחבריה בכל מקרה שפעילותה פוגעת באינטרסים של המדינה ולהביאם לדין, אך צריך להרשות לאחרים לנוע חופשי בתוך מרוקו ומחוצה לה. יש להימנע מלנקוט כל אמצעי כללי שכוונתו לאסור על יחיד מבין קבוצת אזרחים ליהנות מזכויותיו.

 

ואולם המגבלות לא הוסרו, והמאמצים החוזרים ונשנים שעשה איסטרמן לא הועילו לתיקון המצב. בביקוריו המאוחרים יותר וכמו כן בביקור משלחת הקונגרס היהודי העולמי בנובמבר 1958

בראשות ד״ר גרהארד ריגנר התחוור כי אין השלטונות מתכוונים להגמיש את מדיניותם בנוגע לעלייה. אחרי שיחה ארוכה שהתקיימה במרוקו בין איסטרמן לבועביד ולגזאווי באפריל 1959 יצא איסטרמן מיואש לגמרי. הוא שוב הציע את התכנית שלפיה היהודים יגישו את בקשותיהם לקבלת דרכונים ל׳מועצת הקהילות׳, והם יפנו את הפניות לפקידים המתאימים. בועביד אמר שמרוקו חייבת להתחשב ב׳התחייבויותיה הבין־לאומיות׳ וב׳ארצות אחרות׳; ממשלת איבראהים אינה יכולה לאשר הגירה קולקטיבית או בקנה מידה שתעורר תשומת לב. לגזאווי, לעומת זאת, רמז שהוא לא יתנגד לתכנית המוצעת, אך איסטרמן פקפק בכנותו, וסיכם כך:

האווירה כולה השתנתה לרעה ומרוקו נתונה יותר ויותר ללחץ הליגה הערבית. לחץ הערבים על העלייה מרומניה אף הוא, אני מניח, גורם הפועל לרעתנו. בועביד הזכיר גם את העובדה שממשלת איבראהים [החדשה] עומדת מול ׳אופוזיציה נוספת׳, בהתכוונו בבירור לקבוצת עלאל אל־פאסי בתוך האסתקלאל ולאחרים, ולכך שלא סביר שהממשלה תיתן בידם את ההגירה היהודית ככלי ניגוח.

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאיתעמ' 418

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

מהרישום לעלייה עד להפלגה מקזבלנקה

ביום שנקבע כיום העזיבה של העולים דמנאת, הגיעה לעיירה קבוצה של אוטובוסים אשר הוחנו מחוץ למלאח. העולים עלו עליהם עם מטלטליהם והוסעו למחנה ״אליהו״ שבפאתי קזבלנקה. במחנה זה התרכזו עולים ממקומות שונים במרוקו בהמתנה לתורם לעלות על הספינה אשר תיקח אותם למרסיי, תחנת הביניים הבאה בנתיב העלייה לישראל. בין ה־27 במרס וה־26 ביוני 1955 עזבו את דמנאת והועברו למחנה ״אליהו״ שלוש־עשרה קבוצות של עולים, ובהן 571 איש שהשתייכו ל־ 93 משפחות. הקבוצה הראשונה שיצאה מדמנאת והגיעה למחנה ״אליהו״ ב־27 במרס מנתה 18 משפחות. ביניהן הייתה משפחתו של יהודה קדוש אשר צוייד במכתב המלצה מטעם ועד העלייה של דמנאת, ובו נתבקש לפעול למען קבוצת העולים הראשונה כך שייושבו ביחד במושב דתי.

  • הערות המחבר: ראו: דו״חות יומיים של תנועת האנשים במחנה ״אליהו״, פברואר-מאי 1955, אצ״מ 1600\L28 עד 1603\L28. הדו״חות כללו ציון לכל יום של: מספר העולים שהגיעו מכל עיר/כפר, מספר הלידות והפטירות, סה״כ העולים השוהים במחנה, מספר העוזבים (בהפלגה או שחזרו/הוחזרו למקומותיהם), והתפלגות הגילאים של העולים (גברים, נשים, תינוקות עד גיל 2, ילדים עד גיל 6, ילדים 6־13, עליית הנוער, עליית צעירים). לכל טופס דו״ח יומי צורפו דפים עם פרוט שמות העולים שהגיעו למחנה או שנולדו/עזבו/נפטרו. בתקופה פברואר-מאי 1955 נע מספר השוהים במחנה בין 731 ל־1337 נפש.

מתוך ״אילן היוחסין של משפחת קדוש״. העובדה שקבוצת המשפחות הראשונה שהגיעה למחנה ״אליהו״ מנתה 18 משפחות ולא 19 משפחות, כפי שרשום במכתב ההמלצה, מלמדת שלמשפחה אחת השתנו תוכניות העלייה ברגע האחרון. עצם מסירת המכתב לידיו של יהודה קדוש מרמזת על ציפיה של ועד העלייה כי יפעל כנציגם בעת שקבוצת המשפחות הראשונה תגיע לארץ. ברם, משפחת יהודה קדוש התעכבה במחנה אליהו למעלה מחודשיים והייתה למעשה האחרונה לעלות מתוך קבוצת 18 המשפחות הראשונות.ע"כ

משך ההמתנה במחנה ״אליהו״ לא היה קבוע. עולי דמנאת שהגיעו אליו בתחילת מרס 1955 שהו במחנה תקופה קצרה עד להפלגה. בפרק זמן זה הוצאו לעולים תעודות המסע שאיפשרו את יציאתם ממרוקו. יום לפני ההפלגה מקזבלנקה למרסיי, הוחתמו העולים על טפסי התחייבות כספית על חלקה של הסוכנות בהוצאות העברתם לארץ, וזאת כדי שהסוכנות תוכל לתבוע מהעולה בחזרה את הוצאותיה, במקרה שהעולה לא יעמוד בהתחייבויותיו. המספר הסידורי של טופס ההתחייבות נרשם בכרטיס העולה וכן בדו״ח מרוכז שהופק עם רשימת כל המשפחות שהפליגו בכל אניה שיצאה מקזבלנקה. היו מבין העולים ששילמו מקדמה כנגד הוצאת הנסיעה והיו אחרים שלא שילמו כלל.

טבלה מס. 1- תנועת עולי דמנאת במחנה ״אליהו״, מרס-יוני 1955

הערות

נפשות

שעזבו

נפשות

שהגיעו

משפחות

שהגיעו

תאריך הגעה למחנה

 

 

96

18

27.03.1955

״חזרו למקומותיהם״

3

 

 

16-17.04.1955

 

 

82

14

18.04.1955

 

 

53

9

19.04.1955

 

 

56

9

21.04.1955

 

 

37

4

22.04.1955

 

 

29

5

24.04.1955

 

 

64

9

25.04.1955

 

 

61

9

26.04.1955

 

 

10

2

03.05.1955

 

 

7

1

04.05.1955

 

 

54

9

11.05.1955

 

 

5

1

23.05.1955

 

 

17

3

22.06.1955

 

 

571

93

סה״כ

 

הערות המחבר:  תעודות המסע הרשמיות שהונפקו היו לנסיעה אחת לצרפת למשך של עד שלושה חודשים. לא נרשם בהן כלל שהנסיעה היא למטרת הגירה לישראל. ראו להלן בתעודת העולה של מאיר בן חיים.

ראו: דוגמאות לטפסי התחייבות כספית, אצ״מ L28X1732,L28X1898, ושתי דוגמאות באיורים להלן: 1) בכרטיס העולה של משפחת מאיר בן חיים (4 נפשות) נרשמו הוצאו עליית המשפחה 138,000 פרנק, וכל הסכום הוכר כחוב. 2) בטופס ההתחייבות של חיים אילוז ומשפחתו(משפחה מפאס בת 9 נפשות)נרשם כי הוצאות העלייה הוערכו בסכום של 342,000 פרנק מתוכם שולמו כמקדמה 42,000 פרנק.

ראו: דו״חות הפלגה, אצ״מ L128X1700

עולי דמנאת לא חוייבו בתשלום מקדמה על חשבון הוצאות עלייתם, למרות שהיה סכום מוקדם בין גרינקר ונציגי הקהילה על תשלום מקדמה עבור כל הקהילה בסך של מליון וחצי פרנק. ראו: יהודה גרינקר למזכירות תנועת המושבים, 11 ו- 18 ביוני 1955, אי״ה, 8-002^ קבצים 92,85-84.

היו מקרים שבהם המשפחה שנרשמה לעלייה הייתה יותר ממשפחה גרעינית של זוג הורים וילדיהם, ונכללו בה גם הורים, אחים ואחיות או קרובים אחרים.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״-עמ' 23

ההסכם בין ישראל למרוקו לפינוי הקהילה היהודית-יגאל בן־נון

ההסכם בין ישראל למרוקו לפינוי הקהילה היהודית

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו

בראשית שנות השישים

יגאל בן־נון

עם זאת, אין להתעלם מן השינוי החיובי שחל במעמד היהודים בתקופת החסות לעומת התקופה הטרום־קולוניאלית. מעמד הד׳ימי אמנם לא בוטל רשמית, אבל היהודים הרגישו שצרפה העניקה להם אמנציפציה הלכה למעשה וביטלה דה־פקטו את מגבלות הד׳ימי. הם לא חששו להתהלך בחופשיות כשכונות המוסלמיות וללבוש בגדים אירופאים מבלי לעקוף מסגדים ואתרים קדושים למוסלמים. אמנם במארס 1935 נעשו ניסיונות להגביל את מגורי היהודים בשכונות האירופאיות בקזבלנקה, וגם הגלאווי של מרקש, ששיתף פעולה עם שלטונות החסות, ניסה למנוע בשנת 1937 העסקת נערות מוסלמיות בבתים יהודיים, אך אלה היו פרפורי גסיסה אחרונים של עבר שחלף מכוחה של המודרנָה הצרפתית הגואלת. בזמן קצר עברו היהודים ממעמד נחות למעמד מועדף בהשוואה למוסלמים. ההשכלה הצרפתית, גם אם מינימלית, שרכשו היהודים בבתי הספר של כי״ח וההטמעה המהירה של מודרניות זו, יצרו פער של דור שלם בינם ובין רוב המוסלמים. למרות חששות הצרפתים, היהודים לא ניצלו את ההשכלה שרכשו למאבק נגד הכובש הזר אך גם לא כיוונו אותה במופגן לתמיכה בו. אין ספק שהמודרנה היהודית שעתה לבלי הכר את היחסים בין היהודים למוסלמים והעניקה להם יתרון בלתי הפיך שהמשיך להתקיים גם משנעשו המרוקאים לאדונים במדינתם. לאמתו של דבר, בתקופת החסות, לא היו היהודים מעוניינים בשוויון זכויות אלא שאפו ליהנות מההטבות שניתנו למתיישבים הצרפתים והקנו להם עדיפות על הרוב המוסלמי. אם עד חדירת צרפת למרוקו, הזהות היהודית הייתה ברורה ופשוטה, הנה המהפך התרבותי שחוללה המעצמה הקולוניאלית הוסיף מורכבות למצב, יצר מוקדי אהדה חדשים והזדהויות חדשות. התסיסה התרבותית הצרפתית אפשרה ליהודי מרוקו, לפחות להלכה, לבחור על פי נטיות לבם את הלאומיות המרוקאית, את הזהות הישראלית(אחרי הקמת מדינת ישראל) או את הזהות הצרפתית.

התרבות הצרפתית והחינוך הצרפתי העניקו לשכבה רחבה בחכרה היהודית חלופה רוחנית להזדהות לאומית. החינוך הצרפתי העניק ליהודים מעמד נפרד ואף מועדף בהשוואה למוסלמים. שלא כקהילות יהודיות אחרות במערב אירופה, התהליך האמנציפציוני לא התרחש באמצעות התבוללות בחברת הרוב. ההטמעה החברתית־תרבותית כוונה למעצמה הקולוניאלית ולא לחברה הערבית־מוסלמית של מרוקו. אף כי החינוך הצרפתי ועקרונותיו המתקדמים לא יצרו הזדהות עם שלטונות החסות. הם יצרו בכל זאת קשר תרבותי לצרפת ואף תלות בשפתה. כך נוצרה לא רק הזדהות כפולה כמקובל בקהילות יהודיות במערב, אלא הזדהות תלת־כיוונית, דומה במידת־מה למצבן של כמה קהילות יהודיות באירופה המזרחית שמשכיליהן נשאו את מבטם אל מערב היבשת.

שלטון צרפת במרוקו בא אל קיצו בד2 במארס 1956 . מתוך אוכלוסייה של עשרה מיליון תושבים בעת קבלת העצמאות, מנתה הקהילה היהודית כ־ססס,230 נפש שמרביתם התגוררו בערים הגדולות ובעיקר בקזבלנקה. עוד מראשית שלטון החסות הצרפתי יצא קילוח דק של יהודים לכיוון צרפת, ספרד וארץ ישראל. מקובל לחלק את ההגירה היהודית אל מחוץ למרוקו לשלוש תקופות: תקופת קדימה, למן הקמת מדינת ישראל עד לעצמאות מרוקו; תקופת המסגרת, כפי שנקראה העלייה החשאית בביצוע המוסד, (מ־1956 עד נובמבר 1961); ותקופת מבצע יכין (1961- 1966), שבמהלכו יצאו היהודים לישראל בדרכונים קבוצתיים. בשנים 1948־1949, עלו לישראל 22,900 יהודים. מעצמאות ישראל עד לעצמאות מרוקו עלו למדינת ישראל הצעירה 108,243 יהודים בקצב של כשלושת אלפים איש לחודש. בכל שנות קיומו של ארגון קדימה (1957-1949) יצאו את מרוקו כ־110,000 יהודים ועוד כ־120,000 נשארו בה עד שנת 1961. משנת 1957 עד נובמבר 1961. תאריך שהותרה בו יציאת יהודים בדרכונים קבוצתיים, עזבו את מרוקו 29,472 יהודים באופן לא חוקי. מנובמבר 1961 עד סוף 1964 יצאו ממרוקו באופן חוקי עוד 83.707 יהודים. ב־1965 חיו במרוקו כ־55,000 יהודים, ב־1972 נשארו בה לא יותר מ־30,000 ונד2003 פחות מחמשת אלפים. מ־1948 ער 2000, הגיעו ממרוקו לישראל בסך הכול 248,900 יהודים.

ב־1958, עם קבלת העצמאות, הייתה הממלכה המרוקאית צריכה לבחור בין המשך הקשר לצרפת, לתרבותה ולשפתה ולמערב הדמוקרטי ובין התיישרות עם מדינות המזרח התיכון, עם מדיניותן הכל־ערבית והיחס ליהודים. עתיד המשטר במדינה ומעמדם המשפטי של היהודים לא היו ברורים. האם היהודים היו צריכים לדרוש זכויות ייחודיות של מיעוט אתני נבדל מכלל האוכלוסייה, או להתמזג בחברה החדשה, בתרבותה ובשפתה, עד כדי טמיעה, כמו הקהילות היהודיות במערב אירופה. אם לא היו תומכים רבים באפשרות הראשונה, שכן חסידיה הפוטנציאליים העדיפו פשוט לעלות לישראל, הרי שהאופציה השנייה נהנתה מעדיפות לטווח קצר יחסית, בשכבה היהודית המשכילה, עד שהמציאות טפחה על פניה. עד מהרה התבדר שמה שהיה נכון ליהודי צרפת אחרי המהפכה וליהודי

אירופה המערבית בעקבותיהם, אינו עולה בקנה אחד עם מצבה ועם אפשרויותיה של המדינה הערבית-מוסלמית החדשה, גם אחרי החסות הצרפתית שארכה מעט יותר מארבעים שנה.

אף על פי שתולדות הקהילה היהודית במרוקו בתקופה העצמאית אינן סיפור של גירוש כמו בארצות ערביות אחרות, בכל זאת מדובר ברצף של חששות מתמידים מעתיד לא ברור ומאסון שעלול להתרחש ביום מן הימים. הקהילה נאלצה להתמודד עם ספקות רבים שהתשובה עליהם תקבע את עתידה לשבט או לחסד. המדינה העצמאית ניצבה בפני אפשרויות שהבררה ביניהן תחרוץ את גורל יהודיה אם לפריחה אישית וקהילתית במדינה דמוקרטית ומתקדמת ואם לבריחה מן המדינה מפחד אסון צפוי. לצד חדירת הנושא המזרח תיכוני למערכת היחסים היהודית־מוסלמית במרוקו, התעורר גם החשש לאיבוד היתרונות בהשוואה למוסלמים שהושגו בעבר. אימוץ הערביזציה במנהל הציבורי ובמערכת המשפט היה עלול לשים קץ לעדיפות בקבלת משרות ממשלתיות שהושגה מכוחה של ההשכלה הצרפתית. כקרב בעלי המקצועות החופשיים ובחוגי הבורגנות גברה תחושת החרדה שכן הם נדרשו להכריע בין השפה הצרפתית ותרבותה, שהלהיבו אותם, ובין הערביזציה הצפויה, שתביא אתה מטען תרבותי-מוסלמי שיד היהודים תהיה בו על התחתונה. החשש מאיבוד היתרונות בתחומי התרבות וההשכלה הכניס את הקהילה למצב של חוסר נוחות כרוני שהלך והתעצם. כיוון שמרוקו לא יכלה להבטיח עתיד טוב יותר לאזרחיה היהודים במדינה ערבית־מוסלמית לא נותרה בררה אלא לצאת את הארץ.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר