ארכיון חודשי: מאי 2019


בין צלב קרב לסהרה-יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רטברא סטלוף-מתוניס לדכאו-פרק ראשון

 

מתוניס לדכאו

בשלהי אוקטובר 2005, ביום סתיו יפהפה בפריז, הקשתי את צופן הכניסה על לוח בשערו של בית מפואר באָוֶוני קלֶבֶּר היוקרתי, לא רחוק משער הניצחון, פתחתי בדחיפה את הדלת הקדמית הכבדה, ונכנסתי פנימה. לאחר שהזדהיתי באינטרקום, הקשתי צופן כניסה נוסף בתוך מעלית ועליתי לקומה השלישית. שם יצא לקראתי פרדריק גסקה, גבר מטופח וכסוף־שיער, שמראהו הצעיר עומד בסתירה לשישים וארבע שנותיו. זו היתה פגישתנו הראשונה, אבל מארחי בירך אותי כאילו הייתי ידיד ותיק. מר גַסקֶה, גבר נמרץ, מטופח, שחיובו חם ומסביר פנים, היה לבוש בהידור נינוח שגברים פריזאים מתוחכמים מיטיבים לשאתו. הוא הוליך אותי לספה נוחה והכין לי ספל קפה. הרגשתי שהדבר שבגללו באתי לשוחח אתו מדאיג אותו, אבל הדאגה היתה מוסווית היטב.

באתי לדבר עם מר גסקה על העניין המשותף שלנו במה שקרה שישים שנה לפני כן למשפחה יהודית תוניסאית ושמה שֶׁמלָה. בשבועות האחרונים של 1942 התפרסו אלפי חיילים גרמנים בכל השליש המזרחי של תוניסיה, מדינה ערבית קטנה, שהיתה נתונה בשלטון קולוניאלי צרפתי. רק תוניסאים מעטים נסערו מהכיבוש הגרמני כמו יוסף־ג׳וזף שמלה בן החמישים וארבע. ג׳ו, כפי שקראו לו בני משפחה וחברים, היה נשוי ואב לשני ילדים, איש עסקים מצליח שהתפרנס בכבוד כסוחר אריגים סיטונאי ויבואן טקסטיל. הוא האמין שהוא חב את מזלו הטוב למדיניות הנאורה של צרפת הליברלית, שפתחה ליהודים את דלת ההזדמנויות בכל רחבי מושבותיה בצפון אפריקה. בשנות העשרים של המאה העשרים, ברגע שהחוק התוניסאי התיר ליהודים לקבל אזרחות צרפתית, מיהר ג׳ו לעשות זאת. הוא עבד קשה כדי לאפשר לבנו הבכור, ז׳ילבר, ללמוד באקול פוליטכניק האליטיסטי של פריז, שעם בוגריו נמנו דורות של אנשי עסקים ומדינאים צרפתים. ז׳ילבר היה מסור לצרפת עוד יותר מאביו. ב־1939, כאשר רעמו תופי המלחמה, הפסיק ז׳ילבר את לימודיו והתנדב לצבא הצרפתי. במהלך הקריסה הצבאית של צרפת באביב 1940 הוא שירת בהצטיינות כקצין תותחנים זוטר בקרב הסום. בנו הצעיר של ג׳ו, ז'ן (המכונה דָדִי) התכונן עם פרוץ המלחמה לבחינות הכניסה לפוליטכניק.

לאחר שביתת הנשק שוחרר ז׳ילבר מהצבא והצליח לשוב אל משפחתו בתוניסיה. כמו כל תושבי תוניסיה, גם משפחת שמלה סבלה מאוד מהמחסור ומהקיצוב אחרי התבוסה הצרפתית. מצבם של היהודים היה קשה במיוחד בגלל הרדיפה המשפטית והגזירות המציקות שכפתה עליהם ממשלת משתפי הפעולה של הפילדמרשל אנרי־פיליפ פֶטָן. אבל במלאת שישה־עשר חודש למשטר וישי הידרדר מצבם של יהודי תוניסיה מדחי אל דחי. בליל 8-7 בנובמבר 1942, יצאו חיילים אמריקנים ובריטים למבצע לפיד, הפלישה האמפיבית למרוקו ולאלג׳יריה, והגרמנים הגיבו על כך כהתבצרות בתוניסיה, בתקווה לבלום שם את התקדמות בעלות הברית. ב־9 בנובמבר 1942 נחתו מטוסים גרמניים בשדות תעופה תוניסאים. כך נפתח הכיבוש הגרמני של תוניסיה.

הגרמנים ראו לנגד עיניהם, כבר מהרגע הראשון, יותר מסתם אסטרטגיה צבאית. זמן קצר מאוד לאחר בואם הם התחילו להוציא אל הפועל את תוכנית־האב שלהם ליהודי תוניסיה. נכללו בה מעצרים שרירותיים, החרמות רכוש, עבודות כפייה, גירושים, ענידת טלאי צהוב.

הבנים למשפחת שמלה החליטו להשיב מלחמה. הם אמרו לאביהם כי רצונם לברוח מהשטח שבשליטת הגרמנים כדי להתגייס לכוחות של בעלות הברית במערב תוניסיה. בהגיעם לשם, הסבירו, יוכלו להשתתף במלחמה לגירוש הפולשים ולשחרור ארצם.

ג׳ו תמך בבניו. הם רקמו יחד תוכנית לחציית הקווים הגרמניים בקרבת האזור ההררי זָג׳וּאַן, מדרום לעיר תוניס. במאמציהם למצוא דרך להתחמק מהסיורים הגרמניים, נועצו ז׳ילבר וז׳ן בשותף עסקי נאמן של אביהם, ערבי ושמו חסן פרג׳אני. מכיוון שחיילים גרמנים שרצו בכל מקום בעיר הבירה, הציע להם פרג׳אני לצאת ממנה ולהגיע תחילה לעיירת הנופש החופית הרדומה חָמאמאת. שם, אמר, הם יוכלו להתאכסן בבית שנמצא בבעלותו עד בוא הרגע המתאים לבריחה. בני שמלה קיבלו את הצעתו וג׳ו העביר את כל משפחתו לחמאמאת. הוא שכר שם בית נופש קטן, ליד ביתו של פרג׳אני, ושיכן בו את אשתו, קלר, ואת אשתו הצעירה של ז׳ילבר, ליילה.

הם עיינו כמה שבועות בפרטים של תוכניות בריחה שונות. התוכנית שנבחרה לבסוף, בעצתו של פרג׳אני, קבעה שז׳ילבר ודן ייסעו מחמאמאת לזג׳ואן, מוסתרים בעגלה רתומה לסוס. ג׳ו יבוא אחריהם בצנעה, בעגלה נוספת, כדי לוודא שהם חצו את הגבול בשלום. לאחר מכן העביר ג׳ו לפרג׳אני 20,000 פרנק כדי שישכור תושב מקומי ושמו ג׳ב פרג׳אללה לטיפול בנסיעה. פרג׳אללה נסע תכופות בנתיב הזה, אמר פרג׳אני; השומרים הגרמנים לאורך הדרך מכירים אותו, ולכן לא יעורר חשד. כל אותו זמן הסתמכו בני משפחת שמלה על עזרתו ועל עצתו של פרג׳אני והוכיחו את הכרת התודה שלהם במעשים. כשפרג׳אני ביקש מג׳ו הלוואה לקניית מלאי של סחורה לחנות הבדים הקטנה שלו, נענה ג׳ו מיד.

בבוקר 10 במרס 1943 לבשו שני הבנים למשפחת שמלה בגדים של פועלים ערבים מקומיים והתחבאו בעגלה. פרג׳אני ופרג׳אללה ישבו על הדוכן במהלך הנסיעה דרך מרכז העיירה חמאמאת. זמן קצר לאחר שהעגלה עברה על פני המטה הגרמני, ששכן בווילה סבסטיאן – בית נאה מסויד־לבן על שפת הים, במרחק מאתיים מטר מהכביש הראשי – עצרו חיילים גרמנים את העגלה. האחים שמלה התגלו ונעצרו, ואביהם, שנסע בעגלה אחרת במרחק קצר אחריהם, נעצר גם הוא. כעבור כמה שעות, הופיע פרג׳אני בבית הנופש שבו גרו אשתו וכלתו של ג׳ו והביא להן את הבשורה הנוראה. ואז, בעוד השתיים נרעשות והמומות, הוא התרה בהן שהגרמנים עלולים להופיע בכל רגע ולהחרים את כל הכסף והתכשיטים שימצאו. ״תנו לי אותם. אני אשמור עליהם בשבילכן״, הציע. ״אצלי הם יהיו בטוחים״. קלר ידעה שבעלה סמך מאוד על פרג׳אני, ולכן מסרה לו את כל חפצי הערך שהחזיקה בבית.

במהרה נודע לקלר ולליילה שהגברים שלהן נשלחו לבית הסוהר הצבאי בתוניס, שם יועמדו לדין בבית משפט צבאי גרמני. הנשים חשו למשרדו של הפקיד הצרפתי הבכיר ביותר בתוניס, הנציב העליון, ותבעו ממנו להתערב בעניין. אחרי ככלות הכול, הגברים שנעצרו היו אזרחים צרפתים, ואחד מהם – ז׳ילבר – כמעט קיפח את חייו בזמן שלחם במדי צבא צרפת כמה חודשים לפני כן. איש־שיחן היה רק יכול לפכור את אצבעותיו: אין ביכולתו לעשות שום דבר, אמר להן. אחר כך הן פנו לנכבדים הערבים שהכירו, ובכלל זה חברים ושרים של השליט התוניסאי, ה״ביי״. שוב, ללא הועיל. קלר לא נפלה ברוחה. כאם יהודייה נחושה, אפילו עיקשת, היא הלכה היישר למטה הגרמני לבקש רחמים מכל מי שיהיה מוכן לשמוע. קצין גרמני אחד, אולי כדי לשעשע את עצמו, שמע באדיבות את סיפורה ואחר כך ניפץ את תקוותיה פעם נוספת. ״מאדאם, אני מצטער״, אמר. ״אבל לא היית צריכה להתחתן עם יהודי!״

ב־5 באפריל 1943, ימים ספורים לפני הפריצה של בעלות הברית דרך הקווים הגרמניים במרכז תוניסיה, שולחו שלושת הגברים היהודים האלה – איש מהם לא חייל פעיל או סוכן זר – בדרך האוויר, לגרמניה. בזמן שחיילי צרפת החופשית צעדו לתוך תוניס בתחילת מאי, היו האב והבנים שמלה כלואים באגף מיוחד בדכאו. הגרמנים החזיקו את השלושה בדכאו במשך שנה ואחר כך העבירו אותם לכלא הגרמני הצבאי הנודע־לשמצה פורט זינה, בטוֹרגַאוֹ, על נהר אֶלבה. לבסוף, במאי 1944, הם הועמדו לדין בבית משפט צבאי גרמני.

הראיה המכרעת במשפטם היתה תצהיר של פקידים גרמנים בתוניסיה שציטט את עדותו של הידיד הוותיק של ג׳ו, חסן פרג׳אני. התברר שפרג׳אני לא היה ידיד טוב כל כך. הוא היה מודיע, שרימה אותם מהחל ועד כלה – מגביית 20,000 הפרנק לתשלום לפרג׳אללה, דרך הסחורה שנקנתה באשראי ועד ההצעה לשמור על התכשיטים של משפחת שמלה. בני המשפחה סמכו על פרג׳אני והפקידו את חייהם בידיו והוא הסגיר אותם. עדותו, שהאשימה אה שלושת הגברים בריגול, חתמה את גורלם. השלושה נמצאו אשמים ונידונו לאלתר למוות.

כעבור יומיים, בלי לדעת מתי יבוא הסוף, כתב ז׳ילבר, מתא־כלאו,תא מספר 53, את מילות הפרדה שלו לליילה. אחרי שהביע את אהבתו הנצחית, ביקש ממנה להקדיש את כוחותיה לבנם, פרדי, שהיה אז בן שלוש. ״הילד הזה ינחם אותך ויתמוך בך״, כתב. ״למדי אותו כי מוטב לתת מאשר לקבל, כי הידידות היא הברכה הגדולה ביותר בעולם… למדי אותו לחיות״. אחר כך, הפציר בה לעשות עוד דבר אחד למענו ולמען בנם. ״ליילה, את חייבת להתחתן שוב״, כתב. ״בחרי היטב ואהבי אותו״.

כעבור חודשיים הוצאו האב והבנים שמלה להורג. אופן ההוצאה להורג היה מתועב במיוחד. תחילה ערפו הגרמנים את ראשו של ז׳ילבר, בגרזן, ואחר כך את ראשו של האח הצעיר, ז'ן. האב הוכרח לצפות ברצח המבעית של שני ילדיו ורק אחר כך נרצח גם הוא באותו אופן. אסיר עמית של בני שמלה ששרד את"פורט זינה, אדמירל בצי הצרפתי, שלח אחרי המלחמה מכתב לקלר, ובו הסביר במדויק מה קרה לבעלה ולשני בניה. ״הם הורשעו רק משום שהיו יהודים״, כתב.

בין צלב קרב לסהרה-יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רטברא סטלוף-מתוניס לדכאו

בין צלב קרב לסהרה-יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רוברט סטלוף-מתוניס לדכאו-סיום המאמר

בינתיים, בתוניסיה, השיגה ההיסטוריה את פרג׳אני. ב־14 במאי 1943, ימים ספורים אחרי צעדת הניצחון של בעלות הברית לתוך תוניס, עצרו ז׳נדרמים צרפתים אותו ואת פרג׳אללה. השניים נשלחו לכלא המקומי בנאבל, בירת המחוז, במעלה הדרך מחמאמאת. ברגע שהגרמנים גורשו מתוניס וחיילי צרפת החופשית השתלטו על העיר, מיהרה קלר להגיש תלונה נגד פרג׳אני. אף כי לא ידעה את כל פרטי המזימה, היא ידעה כי פרג׳אני גנב את התכשיטים המשפחתיים שלה וגם מחסן מלא סחורה.

לאחר שנים־עשר ימים בנאבל נשלח פרג׳אני לבית הסוהר הצבאי בתוניס – צחוק הגורל, אותו כלא שבו החזיקו הגרמנים את האב והאחים שמלה לפני שילוחם לגרמניה. (פרג׳אללה, שלפי כל הסימנים לא ידע דבר על התוכנית של פרג׳אני, שוחרר.) כעבור כמה חודשים התייצב פרג׳אני לפני בית הדין הצבאי הצרפתי בתוניס. ההלשנה על האב והאחים שמלה הביאה להרשעתו של פרג׳אני בקשירת קשר ובשיתוף פעולה עם האויב. למרבה האירוניה, בית המשפט הצרפתי דן אותו למוות שישה חודשים לפני שהגרמנים הטילו עונש זהה על האב והאחים. בארבע שנות המחקר לכתיבת הספר הזה, שהתנהל בארבע יבשות, לא מצאתי עדות לעוד ערבי שהורשע בבית משפט של בעלות הברית בגין מעשים שגרמו למות יהודים במלחמת העולם השנייה.

אבל בשונה מקורבנותיו, פרג׳אני ניצל מהוצאה להורג. בחמאמאת הוא נודע כפטריוט תוניסאי נלהב, חבר מוערך של תא לאומני חשאי, והמשפט שלו נעשה לתיק מפורסם (cause célèbre) זוטא. פרקליט מקומי חשוב לקח את התיק לידיו, הפסיד בסיבוב אחד בתוניס, ואחר כך ערער על פסק הדין בבית המשפט הצבאי לערעורים באלג׳יר. האסטרטגיה שלו התבססה על ניצול המגמות הפוליטיות של אותה תקופה. כאן מתגלות לנו התסבוכות של הפוליטיקה הקולוניאלית בצפון אפריקה: בנים של משפחה יהודית תוניסאית שבחרו באזרחות צרפתית האשימו פטריוט תוניסאי טוב בטרגדיה שפקדה אותם. לא הצלחתי למצוא ראיות לכך שבית הדין באלג׳יר פסק בערעורו של פרג׳אני – מסמכים כאלה, הסבירו לי, סגורים למאה שנה – אבל גזר דין המוות של פרג׳אני הומתק למאסר עולם.

אפילו המאסר הזה לא רוצה בשלמותו. ב־19 במרס 1957, שנה לאחר שתוניסיה קיבלה את עצמאותה מצרפת, הורתה ממשלת הרפובליקה החדשה לשחרר אותו. בסופו של דבר ישב פרג׳אני רק ארבע־עשרה שנה מאחורי הסורגים. הוא חזר לחייו בחמאמאת, פתח שם מחדש את חנות הבדים הקטנה שלו ואחר כך נעשה לנהג. הוא מת ב־1981.

באתי לדירתו המהודרת של פרדריק גסקֶה בפריז באותו בוקר סתווי משום ששישים וארבע שנים לפני כן הוא נולד כפרדריק שמלה, בנם של ז׳ילבר וליילה. במלאת לו ארבע נישאה אמו האלמנה למהנדס ושמו לואי גסקה. גסקה האב – שעדיין חי בתוניסיה, מתקרב לשנתו התשעים וחמש ומדבר עם פרדריק כמעט מדי יום בסקייפ – היה אב מסור ואוהב שרצה לאמץ את הילד כבנו. גסקה האב היה קתולי, ולאחר כל האכזריות שז׳ילבר ומשפחתו סבלו בגלל היותם יהודים בתוניסיה, החליטה ליילה לגדל את בנה כבן דתו של בעלה החדש. פרדי גדל בלי לדעת הרבה על מוצא משפחתו ובלי לדעת בכלל איך מתו אביו, דודו וסבו. ברבות הימים, בגיל מבוגר, הפכה הסקרנות בנוגע לשורשיו לחיפוש אובססיבי שנועד לשבץ יחדיו את כל פרטי הסיפור של משפחתו, ובמיוחד את הפרשה הטרגית של אביו. אני הגעתי אל פרדריק גסקה כדי לחשוף פרטים נוספים על משפחת שמלה. ואילו הוא רצה לפגוש אותי משום שבמהלך המחקר שלי עשיתי משהו שהוא לא מצא כוח להתמודד אתו: איתרתי את הקרוב החי הזקן ביותר של חסן פרג׳אני, כדי ללמוד את הצד הערבי של הסיפור. ״אף פעם לא הייתי מצליח לנסוע לתוניסיה לעשות מה שאתה עשית״, אמר לי גסקה. ״רק בשנים האחרונות יכולתי בכלל להרהר במפלצתיות של הפשע והאסון שהומטו על משפחתי״. כך ישבנו לנו פרדריק גסקה ואנוכי בבוקר של שלהי סתיו וסיפרנו זה לזה מה למדנו על החדירה העמוקה של השואה לארצות ערב.      

בפברואר 1943, לאחר שהצבא האדום בלם סופית את הגרמנים בסטלינגרד, החזית העיקרית בזירת המלחמה האירופית לא היתה כלל באירופה. היא היתה בתוניסיה, ארץ ערבית, בעלת שורשים עתיקים, בנקודה הצפונית ביותר של אפריקה.

רק שנים־עשר שבועות לפני כן פתחו חיילים אמריקנים ובריטים במתקפה האמפיבית הגדולה ביותר בהיסטוריה. עשרות אלפי חיילים נחתו לאורך רצועת חוף ארוכה מסאפי, מדרום לקזבלנקה, עד כף מטיפו, ממזרח לאלג׳יר. שלושה ימים של קרבות, לרוב עזים, נגד כוחות וישי – הקרב הגדול הראשון בהשתתפות חיילים אמריקנים מאז נכנסה ארצות הברית למלחמה אחד־עשר חודש לפני כן – הסתיימו בכניעה הצרפתית השנייה במהלך המלחמה. גנרל אייזנהאואר 'מיהר להעביר את מטהו מהבונקרים התת־קרקעיים בגיברלטר לווילות המסוידות־לבן של אלג׳יר והתחיל להוציא אל הפועל תוכניות לצעדה של תשע מאות קילומטר מזרחה – לתוניס. מטרתו היתה לגרש את כוחות הציר מיבשת אפריקה ולפתוח בצעדה שיטתית צפונה, דרך איטליה, לתוך לבה של אירופה הכבושה בידי הנאצים.

לגרמניה היתה תוכנית אחרת. לאחר שהנחילה תבוסה לצרפת ב־1940, הוחלט בברלין לא לשלוח חיילים לנהל את המושבות הצרפתיות בצפון אפריקה. תחת זאת הרשה היטלר לצרפת, הכפופה עכשיו למשטר וישי הצייתני, להמשיך לשלוט באזור והסתפק בפיקוח על הצרפתים באמצעות מאות קצינים של ועדות שביתת הנשק הגרמניות המקומיות. אבל הפלישה האנגלו־אמריקנית והפתיחה של חזית צפון אפריקנית חייבה שינוי אסטרטגי. ״ויתור על צפון אפריקה פירושו ויתור על אגן הים התיכון״, טען היטלר. ״לא זו בלבד שוויתור כזה יהרוס את המהפכות שלנו, הוא יהרוס גם את העתיד של עמנו״.2 כאשר שיגרה ברלין טייסות מטוסים למסלולי המראה בביזךט, הנמל האסטרטגי בחוף הצפוני של תוניסיה, ולאלעווינה, מחוץ לתוניס, לא ידעו המפקדים הצרפתים המקומיים מה לעשות:

לירות על הגרמנים, לקבל אותם בברכה או לעמוד מן הצד. הדרגים הבכירים באלג׳יר ובווישי שלחו הוראות סותרות שחוללו כאוס. כפי שכתב ביומנו המפקד הימי הצרפתי בביזרט, אדמירל לואי דְריאן: ״8 בנובמבר, אנחנו נלחמים בכולם. 9 בנובמבר, אנחנו נלחמים בגרמנים. 10 בנובמבר, אנחנו לא נלחמים באף אחד. 10 בנובמבר (צהריים), אנחנו נלחמים בגרמנים. 11 בנובמבר (לילה), אנחנו לא נלחמים באף אחד״. בסופו של דבר החליט פטן, ראש משטר וישי, להשליט סדר. הוא הורה לכוחותיו לתמוך בכוחות הציר. בתוך ימים אחדים כוננו יחידות עילית של צנחנים גרמנים בסיס קדמי בתוניס והתחילו להתכונן לפריסה גדולה של כוחות יבשה, ים ואוויר גרמניים – כולל קציני אס־אס. פקודתו של היטלר היתה חד־משמעית: ״יש להחזיק את צפון אפריקה, השער לאירופה, בכל מחיר״. לימים כתב היסטוריון אחד כי ״משפט זה גזר שבעה חודשי ייסורים על מיליון חיילים משני הצדדים״. אבל התפשטות מלחמתה של אירופה לארצות ערב הסבה ייסורים לא רק לחיילים. גם תושבי תוניסיה סבלו. ויהודי תוניסיה יותר מכולם.                  

השואה היתה, בעיקרו של דבר, אסון אירופי. גם המבצעים וגם הקורבנות היו, ברובם המכריע, אירופים. בשנות השלושים של המאה העשרים ישבו באירופה רוב יהודי העולם. אירופה היתה בית הגידול של אידיאולוגיית השנאה שהמיטה חורבן על העם היהודי. אירופה ייצרה את הרובים, הגז, הכבשנים וכלי המשחית האחרים שהשמידו שישה מיליון יהודים חפים מפשע. אירופה היתה המקום שבו נטבחו שליש מיהודי העולם ברצח ההמוני, השיטתי והמאורגן ביותר בהיסטוריה. ההשוואה בין אסונות על פני זמן ומרחב היא משימה מבהילה, אבל למאמץ של גרמניה ובעלות בריתה להשמיד את העם היהודי במלחמת העולם השנייה לא היה, ואין, אח ורע. באוצר המילים של השפה האנגלית יש שתי מילים שנועדו אך ורק לזיהוי הפשע הזה – ״Holocaust״ מילה שמוצאה יווני, והמילה העברית המקראית ״שואה״.

אבל השואה לא היתה אך ורק סיפור אירופי. התוכניות הגרמניות לרדוף את היהודים, ובסופו של דבר להשמידם, הקיפו מהרגע הראשון את כל השטחים שגרמניה ובעלות בריתה קיוו לכבוש, ובכלל זה מרחב ערבי גדול, המשתרע מקזבלנקה לטריפולי והלאה עד לקהיר. באזור זה ישבו יותר מחצי מיליון יהודים.

ראיות לשאיפה הגרמנית בנוגע ליהודים של ארצות ערב מתגלות בתוכנית להשמיד את היהודים ארץ אחר ארץ, שאישרו הפקידים הנאצים הבכירים שהתכנסו בברלין בינואר 1942, לוועידת ואנזה הידועה־לשמצה. בכינוס זה של מתכננים ומומחים טכניים נאצים, ביניהם אדולף אייכמן, נדון תחילה ״הפתרון הסופי״ של הבעיה היהודית ואחר כך נוסחה התוכנית השיטתית לביצועו. ההחלטות בנוגע לסיבוכים הלוגיסטיים של השמדת האוכלוסייה היהודית בשלושים ואחת ארצות שהרייך השלישי כבר שלט בהן או תכנן לכובשן התבססו על רשימה מקיפה של האוכלוסיות היהודיות בארצות אלה. ברשימה זו נכללו אחד־עשר מיליון איש, והנאצים תכננו להרוג את כולם.

מכל מקום, בין הארצות האלה התבלטה אחת בגין המספר המאוד לא מדויק של אוכלוסייתה היהודית: צרפת הלא־כבושה, כלומר חלקה הדרומי של צרפת שבו שלטו להלכה משתפי הפעולה, אנשי משטר וישי. לפי רשימת ואנזה, היו בצרפת הלא־כבושה 700,000 יהודים. לאמיתו של דבר, היו שם פחות מ-200.000. איך קרה שהמתכננים הנאצים הדייקנים והקפדנים – שעסקו בבעיות הלוגיסטיות המפורטות ביותר בנוגע לשילוח מיליונים אל מותם, להעלמת גופותיהם ולהסתרת הפשע המחריד מהעולם – טעו עד כדי כך? האם הגרמנים פשוט טעו? לא. המספר המנופח כל כך של יהודי צרפת הלא־כבושה ברשימת ואנזה לא נקבע בטעות. נכללו בו גם מאות אלפי היהודים שחיו בנחלותיה הצפון אפריקניות של צרפת: המושבה אלג׳יריה ושתי ארצות־החסות שגבלו בה, סולטנות מרוקו במערב והנסיכות של תוניסיה במזרח.

במרוצת שלוש השנים שחלפו בין נפילת צרפת ביוני 1940 לגירוש הכוחות הגרמניים מתוניסיה במאי 1943, היו הארצות הערביות האלה – יחד עם לוב, מושבה איטלקית שלא הופיעה ברשימת ואנזה – שותפות לאותו גורל. בתקופה הקצרה הזאת יישמו אנשי וישי הצרפתים, הנאצים הגרמנים והפשיסטים האיטלקים רבות מאותן השיטות שהופעלו בהצלחה קטלנית נגד האוכלוסיות היהודיות הגדולות פי כמה באירופה. פעמים רבות התנהלה הפעילות באותו זמן ובאותה קצב כמו באירופה. בשיטות הללו נכללו לא רק חוקים ששוללים מהיהודים את אזרחותם, את רכושם, את זכותם ללימודים, לפרנסה ולמגורים, אלא גם עבודת כפייה, הפקעות, גירוש והשמדה. היעד היה לבודד את היהודים, לרדוף אותם, ולפחות בתוניסיה גם להניח את התשתית להשמדתם.

בפועל לא נותר אף לא יהודי אחד בצפון אפריקה שהגזירות האלה לא נגעו בו. אלפים סבלו ביותר ממאה מחנות עבודת כפייה שהוקמו ברחבי האזור. אלפים רבים נוספים איבדו בתים, חוות, מקומות עבודה, עיסוקים, חסכונות ושנים של לימודים. רבים נוספים חיו במצב של פחד מתמיד ומחסור יומיומי, קורבנות של שיטת קיצוב שנתנה להם פחות מאשר לכולם ואחרי כולם. למרבה המזל מעטים יחסית מתו במישרין כתוצאה מנחת זרועו של השלטון הפשיסטי. האומדנים נעים ב״ 4,000 ל־5,000 בני־אדם. מעטים, כמו בני משפחת שמלה, שולחו על ידי הגרמנים והאיטלקים אל מותם באירופה. כ־1,200 יהודים צפון אפריקנים, שנלכדו בצרפת המטרופוליטנית, שולחו על ידי שלטונות למחנות המוות בפולין ובמקומות אחרים. הצעיר מכולם היה תינוק בן שלושה חודשים, אברהם טייב מהעיר עָנאבּה (לפנים בּון); הזקן מכולם היה איזק עדה בן השמונים וחמש מאלג׳יר. היו מי שנרצחו בדם קר, אחרים מתו ברעב או בעינויים או בחולי ב״מחנות עונשין״ במדבר סהרה. רבים נהרגו בהפצצות הבריטיות והאמריקניות על בסיסי אוויר וים בתוניסיה, שהתרחשו בחודשים הראשונים של 1943 כמעט מדי יום ביומו. הגרמנים הכריחו את עובדי הכפייה היהודים לפנות את ההריסות בזמן ההפצצות.

מניין המתים הנמוך – רק כאחוז אחד של האוכלוסייה היהודית בצפון אפריקה הצרפתית, בעוד המספר הכולל של הנספים היהודים היה גדול ממחצית מספר היהודים שהופיעו ברשימת ואנזה – מלמד בה־במידה על תהפוכות המלחמה ועל האיום הקטן יותר שנשקף ליהודים אלה. הים התיכון סיבך את הלוגיסטיקה של התעבורה. נבצר מגרמניה ומשותפיה לדחוס יהודים צפון אפריקנים לתוך רכבות ולשלח אותם למחנות המוות במרכז אירופה ובמזרח אירופה. אבל עוד נראה כי מה שקרה בתוניסיה מלמד שהגרמנים היו מוצאים חלופות, אילו היה להם זמן. בעיקרו של דבר, גורם זה – הזמן – הוא שהציל את יהדות צפון אפריקה. אילולא גירשו חיילי בעלות הברית את הגרמנים מיבשת אפריקה ב־1943, שנתיים לפני נפילת ברלין, אין כמעט ספק שגורל הקהילות היהודיות בנות אלפיים השנה של מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה, לוב, ואולי גם מצרים וארץ ישראל, לא היה שונה מגורל אחיותיהן באירופה.

בין צלב קרב לסהרה-יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רוברט סטלוף-מתוניס לדכאו-סיום המאמר

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן- הלן קאזס בן עטר – עורכת דין ופעילה בחיי הציבור.

הלן קאזס בן עטר – עורכת דין ופעילב בחיי הציבור.

עורכת הדין היהודייה הראשונה במרוקו הייתה הגברת הלן בת עמרם קאזס, ילידת טנג'יר – 1900, שבגיל 20 עקרה עם משפחתה לקזבלנקה ושם נישאה למשה בן עטר. אישה אינטלגנטית ומשכילה בעלת תחוה סוציאלית, שהייתה פעילה בתחומים ציבוריים שונים. היא סייעה לפעילות החינוכית בטנג'יר ובשנת 1935 נבחרה לשמש נשיאת ארגון הנשים הציוניות ויצ"ו בקזבלנקה.

לאחר פטירת בעלה בשנת 1939, בהיותה בת 39, ירשה אותו בתפקיד נשיאת אגודת בוגרי כל ישראל חברים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פתחה במועדון האגודה משרד לרישום מתנדבים לצבא צרפת. רבים נרשמו, אף צרפת סירבה לקבל את המתנדבים היהודיים. הלן עצמה התנדבה ל "צלב האדום" הצרפתי ולמדה את מקצוע האחות – ינואר עד יוני 1940 – בבית החולים בקזבלנקה. לאחר כניעת צרפת לגרמניה מסרה מכתב לקונסוליה הבריטית בקזבלנקה שבו העמידה את עצמה ואת רכושה לרשות בריטניה במקרה שצרפת תחתום על הפסקת אש או על שלום נפרד עם גרמניה. הבריטים ביקשו ממנה רק שתמסור מידע שיגיע לידיה וכן אמנם עשתה גם לאחר סגירת הקונסוליה הבריטית. את מכתביה הפנתה לטנג'יר באמצעות הדואר הדיפלומטי האמיריקני. כן הייתה מעורבת בהברחת מתנדבים ללונדון, לצבאו של דה גול, יחד עם קצינים צרפתים, שהתנגדו למדיניות של ממשלת וישי.

הלן בן עטר סייעה לפליטים יהודים ונוכרים שהגיעו למרוקו מאירופה לאחר כיבוש צרפת על ידי הנאצים. ב -5 ביולי 1940 נודע לה, שבנמל קזבלנקה עוגנות אוניות, הנושאות פליטים יהודים ואף לא יהודים מאירופה, וכי השלטונות אינם מתירים להם לרדת לחוף. היא הגיעה לנמל ושם הוצע לה – בהיותה פעילה ב "צלב האדום" – לקחת על עצמה את ארגון הטיפול בפליטים שאינם צרפתים, שרובם היו יהודים. כך נוסד הוועד לעזרת הפליטים הזרים, שהגברת בן עטר עמדה בראשו. היא דאגה לאכסונם באולמי אגודת הבוגרים של כל ישראל חברים, ואף פתחה מטבח בסיוע מתנדבים. חלקם סעד בגן הילדים של הקהילה. המימון כוסה על ידי ועד הקהילה באמצעות תרומות פרטיות מארגוני סעד מקומיים יהודיים ולא יהודיים וממשרדים ממשלתיים.

באוקטובר 1940 החליטו השלטונות להעביר חלק מהפליטים מקזבלנקה לערים אחרות, שבהן שהו תחת פיקוח, ואת חלקם למחנות הסגר. הוועד פורק באפריל 1941, זמן קצר לאחר שהוקם, על ידי השלטונות בהנחיית ועדת שביתת הנשק הגרמנית-צרפתית. הוועד הצטווה להפסיק כל פעילות ולמסור לשלטונות את רשימת הפליטים על פי דרישת הגרמנים. אולם הודות לקשירה עם הנציבות הכללית ועם מנהל המחוז לא הטרידה אותה המשטרה וכך יכולה הלן בן עטר להמשיך בפעילותה. היא מסרה לממשל דוח"ח על נסיעותיה כדי להשיג מכסות לדלק, שהיה דרוש להסעת הפליטים מנמל קזבלנקה למרכזי הקליטה השונים במרוקו. היא דאגה לפליטים שהגיעו במהלך המלחמה בעזרת צוות, שכלל את גיסתה, ג'יזל בן עטר, ואת מזכירתה סליה בן ג'ו. כעבור זמן מה הצטרפה לעבודה פליטה בשם מרגריטה פוקס, הגברת בן עטר, ניסתה להשיג סיוע כספי וויזות עבור הפליטים ופנתה לשם כך לארגונים בארצות הברית כגון "השירות הלאומי לפליטים" בניו יורק ולארגוני העזרה של הקוויקרים. הודות לכך הצליחה להעביר ביולי-אוקטובר 1942 קבוצות של ילדים מצרפת לקזבלנקה.

עד "מבצע לפיד" – נחיתת צבא ארצות הברית בקזבלנקה ב – 8 בנובמבר 1942 – נשלחו כספי הג'וינט באופן בלתי חוקי. הודות לכספים אוכסנו הפליטים מראשית שנת 1941 בשלושה אולמות גדולים, ששימשו לפני כן אולמות לריקודים, וכן ברובע עין סבעה, הרחוק ממרכז העיר, שאכסן 600 פליטים.

מן העיר אפשר היה להבריח אנשים דרך הים לאנגליה – פעולה שזכתה בתמיכתו של מושל קזבלנקה. מטה הוועד ומעון זמני לפליטים בקזבלנקה נסגרו במאי 1941 בעקבות גילוים של שני בורחים ממחנה מעצר על ידי המשטרה. הגברת אברג'יל, מנהלת המעון, נאסרה, והגברת בן עטר נשארה חופשיה הודות להתערבותו של ראש לשכת עורכי הדין. המשטרה דרשה את מסמכי הוועד אך אלה הוסתרו וכך נעלמו מעיני "הוועדה הגרמנית", שפעלה במרוקו.

הגברת בן עטר לוותה כסף מיהודים מקומיים כדי לממן כרטיסי נסיעה לפליטים באנייה "ויאומינג", שאמורה הייתה להפליג מקזבלנקה לאי מרטיניק. אלא שלא היו בידיהם מסמכים מספקים ולכן הורדו ממנה בסוף מאי 1941 והועברו למחנות פליטים. המשטרה איימה על ברת בן עטר, שתשלח אותה למחנה, אך האיום הוסר הודות להתערבותו של הנציב העליון, הדנרל נוגיס. בעקבות תקרית זו נאסרה פעילות הוועד אם כי בפועל לא פסקה פעילותו שכן הגברת בן עטר פתחה משרד בדירה, שהעמיד לרשותה גיסה, רפאל בן עטר. היא המשיכה לפעול במשרד החדש תחת השם "הלן קאזס בן עטר – פליטים וזרים". בסיועו של ראש לשכת עורכי הדין סוכלו ניסיונות ה "וועדה הגרמנית" למנוע את פתיחת המשרד החדש. מכאן המשיכה הגברת בן עטר לנהל את  מרכז הקליטה בעין סבעה ויחסיה עם הממשל המקומי היו תקינים. משטרת החופים התירה לה ביולי 1941 לעלות על אנייה בקזבלנקה כדי לעזור לפליטים, העומדים להפליג לארצות הברית. לאחר פטירתה של פליטה בת 72 על האנייה לפני הפלגתה הורתה גברת בן עטר למשפחתה להפליג והיא הייתה זו שדאגה לסידורי קבורת האישה בקזבלנקה. הכסף שנשלח אליה על ידי המשפחה כעבור שנה שימש לכיסוי הוצאות המצבה ולארגון ימי הזיכרון, שבמסגרתם נהגו לחלק צדקה לעניים.

עם תום מבצע לפיד סייע הג'וינט לוועד העזרה לפליטים בגלוי, והגברת בן עטר מונתה לנציגת הג'וינט במרוקו ופעלה בשליחותו גם לאחר המלחמה. לאחר המבצע התקשרה לפיקוד האמריקני והשתלבה במאמצי השחרור של העצירים מן המחנות. במרץ 1943 הותר לה לבקר במחנות ושוב  באפריל, והיא הכינה רשימות של היושבים במחנות ומקצועותיהם – רובם לא היו יהודים -, היא העבירה את הפרטים לקונסול ארצות הברית ברבאט. עד קיץ 1943 שוחררו רוב העצורים.

בשנת 1943 הצליחה להביא לרישומו של הוועד כ" חברת צדקה" שאינה נושאת רווחים, וכך יכולה הייתה להתרים יהודים ונוכרים ולהבטיח, שתרומותיהם יוחזרו אחרי המלחמה. בנובמבר 1944 השתתפה במסגרת משלחת הקהילות היהודיות הצפון אפריקניות בכנס הקונגרס היהודי העולמי באטלנטיק סיטי. היא נמנתה עם הוועד המרוני של הקונגרס, שנוסד באוגוסט 1945. הג'וינט והקונגרס היהודי העולמי השתמשו בשורותיה לארגון פעולותיהם במרוקו לאחר המלחמה.

באמצעותה קיבלו הצופים היהודיים מימון מהג'וינט להקמת מחנה קיץ לנוער תחת פיקוח אגף הנוער והספורט של משטר החסות. בשנת 1949 השתתפה עם משלחת של הג'וינט בכנס של הצופים ואף נאמה בו. בשנת 1960 עברה לפריס ונאבקה למען זכויותיהם של יהודי מרוקו.

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן- הלן קאזס בן עטר – עורכת דין ופעילה בחיי הציבור.

-עמ'125-122

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח

הנהגת הקהילה היהודית.

תפקודה של הנהגת הקהילה בתקופת וישי ובתקופת הכיבוש הגרמני הוא מן הנושאים שהרבו לעסוק בהם במחקר על השואה. כדי להבין את תפקודה של הנהגת הקהילה בצפקאץ בתקופה זו מן הראוי להקדים כמה הערות על המבנה והארגון של הנהגת הקהילה. ב-21 בנובמבר 1905 הוקמה בצפאקץ בצו השלטונות – שהיה חתום, כנהוג, בידי הבֵּיי, שליט תוניסיה – "קופת העזרה והצדקה", שהייתה למעשה ועד הקהילה. בשנת 1931 עמד בראש "קופת עזרה וצדקה" אלבר סעדה, שהיה בעל אזרחות צרפתית, סגניו היו, יוסף בסיס וד"ר אמיל יונס –  גזבר, אלבר נחמיאס, – מזכירה , בקרה מוֹן – וחברי הוועד היו, אברמינו לומברוזו, יוסף חלפון, דוד ברבי, נסים גז, מזיג פראג'י ורנה ברבי.הרב הראשי של הקהילה היה הרב עקיבא אביטבול. ב-17 ביוני 1934 נערכו בקהילה היהודית בצפאקץ בחירות לוועד המטפל בנושא פסח בקהילה, השתתפו בבחירות 631 איש, ומספר הקולות היה 617. בעקבות הבחירות האלה נבחרו ב-4 באוגוסט 1934 חברים חדשים ל "קופת העזרה והצדקה". חברי ועד הקופה שנבחרו היו : נשיא – ויקטור גז, נוסף על תפקידו כנציג קהילות הדרום המועצה הגדולה של המדינה, סגני הנשיא, אלבר שמלה ויוסף בוקובזה – גזבר, יצחק בן מנחם פרץ – מזכיר, ויקטור בן נסים לוזון, וחברי הוועד היו, נסים גז, בנימין זנזורי, יעקב כהן, רנה ברבי ואלבר בן אלי קייט. גסטון סַפַר, לא יהודי, מונה לנציג הממשל הצרפתי בוועד הקופה. הנה כי כן בשנת 1934 התחלפה ההנהגה בעיר. האישים המרכזיים בהנהגה, אלבר סעדה וויקטור גז, היו נתונים ככל הנראה בעימות, והדיו נשמעו גם בתקופה הגרמנית ולאחריה.

ויקטור גז מעשירי הקהילה היהודית בצפאקץ, התעשר ממסחר בשמן זית, ובית החרושת  שלו לייצור שמן היה אחד ממרכזי הפעילות של הנהגת הקהילה בצפאקץ. אך בתקופת הכיבוש צצה ועלתה דמות חדשה, שלא הייתה ידועה בפעילותה בקהילה עד אז. לפי עדותו של גז, הנרי כהן, ראש הקהילה, שדיבר ערבית וצרפתית בלבד, כמו רוב רובם של בני הקהילה, הודח מתפקידו, משום שלא יכול היה לקיים תקשורת עם הגרמנים. כהן לא הוזכר במסמכים שברשותנו מן השנים שלפני המלחמה או בעדויות על תקופה זו. שלושה חודשים לאחר שחרורה של צפאקץ מהכיבוש הגרמני, ב-7 ביוני 1943, סיימו אלכסנדר סממה ויצחק פרץ כתיבת דוח למפקח האזרחי של צפאקץ על התנהלותו של כהן בזמן המלחמה. הדוח הוא בעיקרו כתב אשמה נגד כהן, אך ניתן ללמוד ממנו על כמה היבטים של התקופה הגרמנית ועל תפקוד ההנהגה. כהן הגיב על כתב האשמה ובמסמך שכתב הוסיף פרטים חשובים על התקופה. מכל אחד משני המסמכים הללו עולה תמונה שונה של הנהגת הקהילה בצפאקץ. לדברי כהן הוא היה חבר מועצת הקהילה מאז 1933 אך לא היה פעיל מעולם. הוא סיפר כי בדצמבר 1942 נקראו ראשי הקהילה היהודית אל המפקח האזרחי הצרפתי של צפאקץ,  בּוּאַיֶה- רֵסֵס – Boyer Resses . לטענתו של כהן הנהגת הקהילה לא תפקדה מאז שנכנסו הגרמנים לצפאקץ. מועד הפגישה, 26 בדצמבר, היה כחודש וחצי לאחר תחילת הכיבוש הגרמני, והקהילה בשלב זה נשארה לדבריו ללא הנהגה, כל סיפר כהן :

" במצב עניינים זה הזמין המפקח האזרחי בסוף דצמבר למשרדו את כל חברי מועצת הקהילה, והם אמורים היו להתייצב ב-26 בדצמבר. באותו יום מצאתי את עצמי לבד בחדר ההמתנה של בויה-רסס. הוא הצהיר בפני כי לנוכח ההיעדרות המוחטת של חבריי הוא ממנה אותי לנשיא מועצת הקהילה. ניסיתי להתנגד בהסבירי כי אחרים מתאימים ממני בגילם, בחינוכם, במצב הכלכלי ועוד… נפגשתי עם מר אלבר סעדה, שנחשב לאחד האישים החשובים ביותר בצפאקץ, הצגתי לפניו את פרטי השיחה עם המפקח האזרחי והצעתי לו מיד לקבל את תפקידי. מובן מאליו כי מר אלבר סעדה לא קיבל את התפקיד בגלל האחריות הכבדה שהייתה בו. אישים אחרים כמו אלכסנדר סממה ( מחבר הדוי נגד כהן ), הד"ר ביסמוט, יונס ולֶאוֹן כהן ואחרים סירבו באופן קטגורי גם הם לקבל את הכבוד לנוכח המחויבויות הרבות.

לבסוף לאחר (מילה לא ברורה) הצלחתי להרכיב את הוועד החדש שכלל את מר אלבר סעדה, שהסכים להיות נשיא כבוד בלבד, ומקס לומברוזו שכבר היה סגן נשיא. ( הערת המחבר – לומברוזו היה בעל נתינות צרפתית. הוא גויס בתחילת המלחמה וככל הנראה שוחרר עקב חוק וישי. היו לו שני אחים בעלי נתינות איטלקית שהתנהלה נגדם חקירה בחשד למסחר עם האויב )

על סמך עדותו של מר כהו ועל סמך הדוח של סממה ופרץ ניתן בווגאות לקבוע כי כהן אכן היה נשיא הקהילה היהודית בתקופת הכיבוש. הוא שימש בתפקיד החל ב-26 בדצמבר ולפחות עד 10 באפריל. מלבד שני שמות נכבדים נוספים איננו יודעים מי עוד היה חבר בוועד בזמנו. לא ברור מדוע לא הגיעו ראשי הקהילה האחרים לפגישה עם המפקח האזרחי. העדרות כה משמעותית של כולם, למעט כהן, מלמדת ככל הנראה על מתחים כאלה או אחרים בקהילה בתקופה שקדמה לכיבוש הגרמני. האם ההחלטה להיעדר מהפגישה הייתה מתואמת או פרי החלטה של כל אחד מחברי הוועד ? ומדוע בא כהן לפגישה ? מה הניע אותו ?. אם הייתה החלטה כללית של ראשי הוועד שלא להגיע לפגישה כדי להקשות על השלטונות בתקופה זו\ האם שותף כהן בהחלטה והפר אותה, ומדוע עשה זאת ? או שמא לא שותף בהחלטה, ומדוע לא שיתפו אותו ? עדות זו של כהן מוכיחה לכאורה כי לעדותה של גז על הדחתו אין על מה לסמוך.

ההפך הוא הנכון\ כהן היה ללא ספק ראש הקהילה במרבית חודשי הכיבוש הגרמני. מדוע אם כן טענה גז כי הודח ? גז סיפרה כי " לבקשת הגרמנים מונה רופא יהודי בשם ד"ר ספרבר שידע לדבר גרמנית והיה מאוד מקובל בקרב חברי הקהילה היהודית בעיר ". ספרבר ביקש שהמינוי ייעשה על ידי הגרמנים ובהסכמת הקהילה, " כי הוא לא ראה את עצמו כאיש הקהילה המקומית למרות שהוא חי שם עם משפחתו ועבד וכו…..הוא חש כתושב זר ולא רצה להכנס לעובי הקורה, בלי הסכמת שני הצדדים. לקהילה לא הייתה ברירה אלא להסכים, בשמחה אפילו, שהד"ר ספרבר ידבר בשמם. ( מתוך עדות של גז, אישוש לטענתה זו יש גם בהספד שנשאה לזכרו בשנת 1961 )  ד"ר איזידור ספרבר נולד בשנת 1903. הוא נפטר בשנת 1961 בישראל, וידוע כי עבד בבית החולים בנהריה. ניתן לשער כי הוא הגיע לתוניסיה במחצית השנייה של שנות השלושים, יחד עם רופאים נוספים שברחו מגרמניה והשתקע בתוניסיה. הבולט שביניהם בתקופת המלחמה היה ד"ר לאופלד בְּרֵטֵוַוס, שהתערה בחיים היהודיים והציוניים בתוניס הבירה והיה בין ראשי הקהילה בעיר שניהלו את המשא ומתן עם הגרמנים. עם זאת תפקידו של ספרבר נראה לי מרכזי יותר, שכן הוא היה הדמות העיקרית במשא ומתן עם הגרמנים.  

במקורות ההיסטוריים ועדותה של גז עולים לרוב בקנה אחד. ספרבר מונה לייצג את הקהילה בצפאקץ מול הגרמנים בגלל שליטתו בשפה, כפי שעשה זאת ברטווס בתוניס. בכך אין כל חדש. מעניינת הקביעה של גז כי כהו הודח מתפקידו, והרי ברור כעת שעד דצמבר 1942 לא החזיק בתפקיד ביצועי בקהילה.

מעניינת יותר השאלה איפה היה באותה שעה גיסה ויקטור גז, שהיה לכאורה הדמות העיקרית בקהילה היהודית בעיר עד תקופת המלחמה. לטענתה ויקטור גז חי בשנים שקדמו למלחמה בתוניס, אף שבאופן פורמלי המשיך להחזיק בתפקיד של נשיא מועצת הקהילה בצפאקץ. אפשר כי בטענה זו משתקפת המציאות שבה לפחות חלק מראשי הקהילה ברחו מהעיר, יחד עם תושבים יהודים אחרים.

ככל הנראה לאחר שהחלו העניינים להתייצב מונה לקהילה היהודית ועד חדש. במכתב מ-12בפברואר 1943 למפקח האזרחי של צפאקץ הוצגה רשימת חברי הוועד החדש, והרשימה כוללת את הדמויות המרכזיות המוכרות לנו. ואלה היו בעלי התפקידים לפי הרשימה :

נשיא הכבוד – ויקטור גז ואלבר סעדה

נשיר בפועל – הנרי כהן

סגני נשיא – יוסף בוקובזה ומקס לומברוזו

גזבר – סאסי גז

מזכיר – ו"נ ברבי

חברים – נסים כהן, אלפרד בובליל, ד"ר ביסמונט, ד"ר ספרבר ופליקס גז.

הערת המחבר – מכתב לא חתום על נייר מכתבים של מועצת הקהילה היהודית בצפאקץ, 12 בפברואר 1943, CADN, תוניסיה, משלוח שני תיק 2543. מעניין לשים לב שגם בתקופת הכיבוש הקפידו על עניינים רשמיים של רישום הוועד ואישורו על ידי השלטונות כנדרש.

בנאומו בוועידת החירום של הקונגרס היהודי העולמי, שהתכנסה באטלנטיק סיטי בשנת 1944 סיכם עורך הדין מתיו גנם במשפט אחד את פרשת נושאי התפקידים בקהילה. " צפאקץ, ד"ר ספרבר, ועימו האדונים אלבר סעדה, יוסף חלפון ומקס לומברוזו הצילו את קהילתנו משואה גמורה " עד כאן הערת המחבר.

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח- עמ' 28-24

שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א

העשירים שכרו מורים פרטיים לבניהם, אך רוב ילדי הקהילה למדו ב״חדר״, שנודע בקהילות רבות בכינוי ״צלא״ משום ששכן בבית־הכנסת ושהוחזק בעיקר על־ ידי הקהילה. הילדים מכל הגילים היו יושבים ב״חדר״ אחד או בכמה ״חדרים״, והמלמד היה עובר מקבוצה אחת לרעותה. אותו מלמד טיפל בילד משנת לימודיו הראשונה ועד לגיל הבר־מצווה, הגיל שבו סיימו רוב התלמידים את לימודיהם הפורמאליים והתחילו בלימוד מלאכה או בעזרה להוריהם במיסחר וברוכלות. רק המחוננים שבהם — ובמיוחד בניהם של תלמידי חכמים, אשר ביקשו שבניהם ימשיכו את דרכם, או בני אמידים — המשיכו את לימודיהם ב״ישיבות״, שבכל אחת מהן היה כמניין תלמידים. תלמידים מצטיינים נכרכו אחרי חכמים מובהקים, שתו בצמא את תורתם ויצקו מים על ידיהם (פשוטו כמשמעו — רבים שימשו בתחילה כמשרתים אישיים של רבנים גדולים) עד שיכלו לעמוד ברשות עצמם. מצבם החומרי של המורים היה ירוד בדרך־כלל, והם קיבלו מקופת הקהילה הקצבה זעומה שלא סיפקה את צרכיהם. רבים מהם שימשו גם סוחרים זעירים, שוחטים או ״כלי קודש״ אחרים.

בשנת 1783 איימו המורים בצפרו שבמארוקו שלא ״נלמד את ילדיהם רק בתנאי, ששכר לימוד יהיה דבר המספיק כפי מה שמקבלים המלמדים בשאר ערי המדינה, וישתלם לאלתר במוקדם כל חודש בחודשו״(קהילת צפרו, א, 53).

בצד החינוך לצעירים ניתנו שיעורים לציבור הרחב בבתי־הכנסת. שיעורים אלה ניתנו בשעות הבוקר, אחרי תפילת שחרית ובין מינחה למעריב, וכן בשעות אחר־הצהריים בשבתות, לפני תפילת המינחה. בשיעורים אלה למדו בדרך־כלל הלכה פסוקה, שמעו דרשה או דברי אגדתא. עם התפשטות לימוד הקבלה, החל במאה ה־17 , נוצרו במרבית ערי אפריקה הצפונית חוגים ללימוד ה״זוהר״.

ברי, שבחברה זו לא זכו הבנות בתקופה הנדונה לחינוך פורמאלי כלשהו. האידיאל המבוטא במימרה ״כל כבודה בת מלך פנימה״(כינוי מליצי לאשה, שכל אורחותיה בביתה, על־פי תהלים מה, יד) שימש נר לרגלי כולן. כל מה שהנערה קיבלה — למדה מהוריה ובמיוחד מאמה או מסבתה, שסביבן היתה כרוכה כל היום. אף־על־פי־כן, היו נשים שידעו פרק בתפילה ובמקרא, כגון בתו של ר׳ ישועה אביטבול מצפרו, שהיתה אשתו של ר׳ יהודה אלבאז(ראשית המאה ה־19): היא נהגה להתפלל שלוש פעמים ביום, בירכה את בירכת המזון מן הסידור ולמדה שבוע שבוע את ״פרשת השבוע״.

בניגוד לקהילות ישראל באירופה באותה תקופה, שבהן הוקמו מוסדות על־ קהילתיים ובהם ייצוג לקהילות שונות, הרי באפריקה הצפונית לא היה שום ניסיון דומה. יוצא־מן־הכלל אחד היה במארוקו: התוועדויות בין נציגי קהילות שונות, ובמיוחד בין קהילות קרובות זו לזו כגון פאס, מכנאס וצפרו. עדות משנת 1731 מלמדת על שותפות קבועה שנעשתה בין קהילות פאס למכנאס בגביית מסים. אף היה ניסיון לצרף לשותפות זו את קהילת צפרו. יתכן שקשר זה נבע אף הוא ממצבן הכבד מנשוא של קהילות ישראל במארוקו בפרקי זמן מסויימים במאה ה־18 , כאשר הוטלו מסים כבדים על קהילה אחת וזו ביקשה את עזרתן של רעותיה.

לסיכומו של פרק זה ניתן לומר, שההנהגה היהודית על ראשיה וחכמיה, יחד עם הציבור, פיתחו באיזור זה שורה שלמה של אירגונים ומוסדות קהילתיים, שהקיפו את כל השירותים הציבוריים, המישפטיים, החברתיים והחינוכיים של היהודי. הם פיתחו כלים ונורמות שענו על צרכים חדשים, בצד שמירה על עקרונות היסוד של ההלכה היהודית ומקורות רוחניים אחרים שהיו משותפים לכלל ישראל.

החברה היהודית ועולמה הרוחני והתרבותי.

 החברה היהודית

כבר הצבענו לעיל (בפרק ב בדברים על התגבשותו והתפתחותו של הקיבוץ היהודי באפריקה הצפונית החל בראשית המאה ה־16) על כך, שברוב הקהילות היהודיות באיזור זה, ובמיוחד במרכזים העירוניים — לשם הגיעו, כאמור, מגורשים מספרד ומפורטוגל במיספרים גדולים — ניטשטשו בהדרגה ההבדלים בין היסודות הוותיקים שבקהילה לבין היסודות החדשים. אף־על־פי־כן, בתהליך הריבוד החברתי והכלכלי שהתפתח בתקופה זו, ניכר כוחם של היסודות החדשים בקרב העלית החברתית, וזאת בזכות יתרונותיהם בתחומי החינוך, הרוח, התרבות והכלכלה.

עלית זו היתה מורכבת בעיקר משני חוגים חברתיים: חוג החכמים והמשכילים (שבשל המקורות הרבים המתייחסים אליו שהגיעו לידינו נקדיש לו להלן דיון מיוחד) וחוג החצרנים והסוחרים הגדולים. לפעמים באו בני שני החוגים הללו מקרב אותן המשפחות. בצד אלה התקיימו השכבות הרחבות, שהיו מורכבות מבחינה כלכלית מן הסוחרים הזעירים, הרוכלים, בעלי־המלאכה וכלי הקודש (כולל מלמדי תינוקות, שוחטים וכיוצא באלה). בין אלה לבין העלית החברתית לא חצצה שיכבת ביניים של ממש.

את עמוד־התווך של החברה היהודית באיזור זה, כמו בכל תפוצות ישראל, היווה מוסד המשפחה הטבוע בדפוסים עתיקים וניכר בו במיוחד צביונו הפטריארכלי, בין היתר גם בשל השפעת הסביבה הערבית והברברית. תמורה מסויימת באופיו של מוסד זה חלה בעיקר במה שנוגע למעמדה של האשה, וזאת בעקבות בוא המגורשים. ממש סמוך לבואם לפאס בשלהי המאה ה־15, התקינו המגורשים תקנות רבות ברוח תקנות קסטיליה, תקנות שבחלקן באו להגן על זכויות האשה. הבולטות בתקנות אלה באו בעיקר להעניק לאשה חלק מעזבון הבעל בצד יורשיו האחרים(הוריו, אחיו וצאצאיו). סדרים אלה נתפשטו לא רק בפאס אלא גם בקהילות אחרות במארוקו, כפי שמעיד ר׳ יהודה בן עטאר (סוף המאה ה־17 וראשית המאה ה־18), שאחרי ״קהילות פאס המגורשים מקאשטיליה גרירי אבתרייהו (= נגררים אחריהם) כל ארצות המערב (מארוקו) חוץ מתאפילאלת ואגפיה, ובמראכש יש ויש לכל משפחה כמנהגה… אבל כל שאר ארצות המערב — פאס ותיטוואן ואלקאצר וכל הגליל ההוא (כלומר, צפון־מערב מארוקו) ומכנאס וצפרו כולם כאחד עושים כמנהג המגורשים…״(ר׳ אברהם אנקווא [עורך] ספר התקנות, בתוך תקנות יהודי מארוקו, ירושלים, תשל״ז, 69).

תופעה הידועה גם מקהילות אחרות בתפוצות ישראל היא קידושי סתר, שבהם ביקשו אנשים לקדש נערות שלא בידיעת הוריהן, ולא בידיעת חכמי הקהילה ודייניה. ואומנם, התקנה הראשונה שהותקנה על־ידי המגורשים בפאס בשנת 1494 באה להילחם בתופעה זו, ויש להניח שהיא תרמה לביסוס מעמדה של האשה.

לביסוס מעמדה של האשה היהודיה באיזור זה תרמה אולי גם העובדה, שלמרות שיהודי האיזור לא קיבלו עליהם את חרם דרבנו גרשום בדבר התקנה שלא לשאת יותר מאשה אחת, הרי לא היתה הביגמיה תופעה נפוצה ביניהם. בחלק מן הקהילות היו רושמים בכתובה, שהחתן נשבע ״שלא ישא אשה אחרת עליה, אלא על פיה ורצונה״ (שם, 30). בתי־הדין נהגו להיענות להפצרת בעלים לשאת אשה שניה, רק אם הראשונה לא העמידה צאצאים בעשר השנים הראשונות לנישואין.

מוסד חברתי אחר הוא בית־הכנסת. כאמור, היווה בית־הכנסת מוקד הפעילות הקהילתית, ובו שכנו מוסדות הקהילה החשובים ביותר. אך מעצם אופיו שימש מוסד זה גם מקום להתלכדות חברתית — המרכז החברתי החשוב ביותר למיפגש בני הקהילה ולטיפוח קשרי ריעות וידידות. גם כאן הופגנו הקשרים המשפחתיים, שכן בני המשפחה ישבו זה ליד זה וחוו את חוויות התפילה, השירה בצוותא ושעות אחרות של התרוממות הרוח. אומנם, גם בבית־הכנסת ניכרו ההבדלים החברתיים, שכן בני השכבות העליונות ישבו בחלקים המרכזיים של הבניין, ואילו בני דלת העם הצטופפו במבואות ובפרוזדורים. פרט מעניין שרד בקהילת צפרו, ואולי היה קיים גם בקהילות אחרות: בבית־הכנסת היה תלוי לוח, שעל־גביו היו רושמים את המאורעות החשובים בתולדות ישראל בכלל, ובמארוקו ובצפרו במיוחד. יש להניח, שכך יכול היה גם האדם ה״בינוני״ בישראל ללמוד פרק קצר בתולדות עמו וקהילתו.

שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א-עמ'174-170

כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה

״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה

בנו של ר׳ שמואל היה העילוי המופלא, שהרעיש את העולם בגאונותו הנוראה, ר׳ אליעזר דא אבילה זצ״ל, המכונה גם רב אד״א, כשמו של האמורא רב אדא. לידתו של ר׳ אליעזר בקדושה ובטהרה, ועל ירידת נשמתו לעולם הזה, שגורה בפי זקני חכמי מרוקו העובדה המופלאה הבאה: באחד הלילות, זמן מועט לפני שהרתה אמו, בעת ששקד ר׳ שמואל על תלמודו, נשמעה נקישה חרישית על דלת ביתם. ר׳ שמואל קם, ובצעדים זריזים מיהר לפתוח את הדלת. פתח, ונאלם דום…

מולו ניצב זקן הדור צורה כמלאך. פניו של האיש האירו באור יקרות, מאותו אור הגנוז לצדיקים, וניכר עליו כי מהעולמות העליונים בא. הזקן נראה קצר רוח, ומשהתעשת ר׳ שמואל קימעא, לא המתין להזמנת בעל הבית, אלא פתח פיו ואמר:

־ ״דע! אני הוא התנא ר׳ אליעזר בן הורקנוס. בקרוב תהרה אשתך בבן זכר, אשר יאיר את עיני ישראל בתורתו. היות ונגזר על נשמתי לרדת שוב לעולם הזה, הנני מבקש ממך: תקראוהו על שמי, בכך ישכון בו ניצוץ נשמתי כל ימי חייו״. סיים את דבריו, פרח ונעלם.

ר׳ שמואל ואשתו התרגשו מאד, וציפו לראות בהתממשות הדברים. לאחר זמן מועט הרתה אשתו, ובעת לדתה את בנה, בשנת תע״ד, התמלא הבית כולו אור של קדושה. ר׳ שמואל הבין שאותו חזיון נפלא התקיים, שמר את הבטחתו, וקרא שם בנו אליעזר.

זכר אותו מעשה מופלא לא עזב את ר׳ שמואל. לפיכך הבין שעליו להצית את הניצוץ החבוי בבנו, לצחצחו ולמרקו, להפיח בו רוח, עד שתצא ממנו שלהבת זכה שתאיר למרחקים. במסירות ובדבקות טיפח ר׳ שמואל את בנו, השקיע בו את כל כוחו ומרצו התורני, גדלו וחינכו על מבועי התורה והחכמה. בהיותו בעל אמצעים, לא חשך מאומה מבנו כדי שיוכל לישב בשקט ונחת באהלה של תורה, לעלות ולהתעלות כיעוד נשמתו הגדולה. לשמחתו, עמלו לא היה מפרך כל כך, שכן נתקיים בבנו הקטן המקרא: ״משכני אחריך נרוצה" (שיר השירים א,ד). אליעזר הקטן נמשך מעצמו ללימוד התורה, השכים במרוצה לבית המדרש, ולא מיהר לעוזבו לעתות ערב.

וכך עוד בהיותו נער קטון, התפרסם שמו הטוב בין כל אנשי עירו. הבריות היו משוחחות בפליאה והשתוממות על בנו המיוחד של ר׳ שמואל, ויודעי שמועות שחו מפה לאוזן, אודות אותו מעשה נורא, והסיקו, כי הליכותיו מוכיחות איזו נשמה גבוהה שוכנת בקרבו. בהגיעו לפרקו (בערך בשנת תפ״ט), נשא לאשה את היתומה בתו של ר׳ אליהו הלוי בן שושן מנכבדי סאלי – שנפטר זמן קצר לפני כן. מאותו זמן, בהיותו בן ט״ו שנה, החל לחבר את חיבוריו התורניים, ולהרביץ תורה בעירו.

תאב ואוהב לפקודי ה׳

״תאבתי לפקודיך״(תהלים קיט, מ) – ״כליתי מרוב האהבה״(אבן עזרא שם). כך חי ר׳ אליעזר, תאב ואוהב לפקודי ה׳.מרוב אהבתו לתורה, כמעט כלתה נפשו.

כיסופיה לשלימות, דחקו כל קמצוץ של גשמיות. ניתוק מוחלט מהוויות העולם וחיבור מושלם לחיי הנצח.

תורה, ושוב תורה, ולק תורה.

ימי חייו כולם שווים לטובה, בהתמסרות לתורה, ובשקיעה במעמקיה, עד אפיסת הכוחות.

וכך העידו תלמידיו: ״מגודל שקידתו לא נתן שינה לעיניו כמעט״, כפי שמספר בדחילו ורחימו – החיד״א בשם הגדולים. גם בעת שצרות תכפו את עירו, דבר ורעב, ונאלץ לגלות מעירו, לגור באהלים בשדות ובהרים, גלה וספר תורתו עםו, בשדה ובהר שקד על תורתו, ולא הניח מלעסוק בה אפילו רגע קט.

שקידתו העצומה חיברה ימים ללילות, יום ששי לשבת, ושבת לראשון, חטיבה אחת של חיי תורה. לימוד והתעלות ללא הפסק, ללא הרף. קפידא מרובה הקפיד על זמנו, כל רגע נחשב בעיניו כאוצרות פז.

ויותר מכך, מתוך הכרתו העמוקה כי אין חיים אלא תורה, סבר כי כל ביטול זמן אפילו מזערי, הרי הוא כנטילת חלק מחייו, ואיננו שווה אפילו לצרכי הרבים.

לענין כזה די במקלי!

והגיעו הדברים עד כדי כך, שבאחד הימים, בעת שישב בבית מדרשו והגה בתורה. התפרצה חבורת יהודים מבוהלים לבית המדרש, בזעקות שבר. צעקותיהם הקיצו את ר׳ אליעזר מעומק עיונו, ונגרם לו היסח הדעת מדבקותו בנבכי הסוגיא. האנשים המבוהלים לא המתינו לנתינת רשות, ותיכף פתחו פיהם בקריאה נואשת: רבינו הקדוש! הצילה נא! פיקוח נפש! הנהר הסמוך לעירנו עולה על גדותיו, במרוצתו שטף כבר את רחובות הנכרים, ועתה מאיימים המים הזידונים לשטוף את רחובות המלאח היהודי. לתדהמתם, הרעים עליהם ר׳ אליעזר את קולו: וכי בשביל דבר פעוט כל כך גרמתם לי היסח הדעת מלימודי?

לענין כזה, די במקלי!

טלו אותו, ורשמו עם קצהו פס סביב רחובות המלאח, ותאמרו לנהר בקול רם: עד כאן תבא!

אחיו המבוהלים, נרעדו שבעתיים למשמע אוזניהם, הכי עד כדי כך רוממות תורתו, שאין להפריעו גם לעת הזול כופפו ראשם לפניו, ויצאו מבית המדרש בהכנעה ובהערצה. כמובן, לאחר מכן מיהרו לעשות כציוויו, וככל היוצא מפיו כך היה – כשהגיע הנהר למקום הפס, שקעו מימיו אט אט ולא קרבו לסימטאות המלאה היהודי. אגב, מקל זה נמצא בידי משפחתו – משפחת בן שעיה עד היום.)

הטועם את דבריו היה בפיו כדבש מתוק

כשרונותיו הנדירים גם בדורו – דור דעה, העמידו בצל את כל הלומדים עמו בבית המדרש. וכפי שמתאר תלמידו הגאון ר׳ חיים טולידאנו – אב״ד סאלי:

כשפותח בהלכה, בנה עליה מצודים וחרמים, חבילות חבילות של קושיות, והכל היו נעשים לפניו כחרשים, ולא מצאו בפיהם מענה. ולאחר מכן, "גלי דרעיה ונפל נהורא בבי מדרשא" (גילה זרועו – כוחו – לתרץ הקושיות, ונפל אור בבית המדרש), ופושט והולך קושיות התוספות, ושמעתתא רווחא ליה ממילא, וכל הטועם את דבריו היה בפיו כדבש מתוק, ואומר לי לי הוא, ודברי אמת ניכרין. 'כשהיה יורד לעומק חדרי העיון, לא ירדו תלמידיו לסוף דעתו״, עד כאן לשונו המתגעגעת לרבו.

גם החיד״א מתאר מחזה זה בשפתו המליצית, כיצד ר׳ אליעזר היה יושב כמלך בגדוד, מוקף תלמידים חריפים, והוא שואל ומשיב, עוקר הרים וטוחנן בסברא.

להיטותו של ר׳ אליעזר אחר לימוד התורה לא נתנה לו מנוח. במוחו הכביר היה חש תיכף ומיד בכל נקודות התורפה בסוגיא בה עסק, ומני אותו רגע לא פסקו רעיוניו מהתרוצצות אחר דרך סלולה שתשדד את נבכי הסוגיא, ותאיר את עומק אורחותיה.קשה היה לעקוב אחר מחשבתו בעת הזו, בונה וסותר במהירות הבזק, עד שהרגיש כי חדר לנקודת האמת.

אני הוא המהרש״א

אולם כדרכה של תורה, פעמים לא מעטות הדרך היתה חסומה, פקעת קושיות ללא מוצא. או אז מה גדל צערו, הוסיף יגיעה על יגיעתו, ולא אחת הושחרו שיניו עד שהצליח להתיר את הסבך, לפלס מסילה ללב הענין, ולטעום טעמם של דברים המתיישבים על הלב. בפי זקני חכמי מרוקו מפורסם המעשה הבא:

פעם אחת, נתקל בלמודו, בדברי מהרש״א קשים וסבוכים ביותר. ר׳ אליעזר התעמק שוב ושוב בנסותו להבין את דבריו, אך ללא הועיל, כל המבואות סתומים היו. זמן רב עבר, השעות נקפו בזו אחר זו, הלילה ירד, וכבר הגיע שעת חצות, ועדיין לא נמצא פתרון. צער רב הצטער ר׳ אליעזר, ומרוב צערו החל לבכות. לפתע נכנס לביתו זקן הדור פנים, ופנה אליו בשאלה: מה ארע לך? ומדוע נפלו פניך? מששח בפניו את צערו, הציע לו אותו זקן בחיבה, הבה ואלמד עמך. התישבו יחדיו, הזקן פתח את פיו, והסביר במתק שפתים את דברי המהרש״א באופן בהיר ביותר.משסיים וקם ללכת לדרכו, פנה אליו ר׳ אליעזר בשאלה: אולי תאמר לי מי הוא כבודו? השיב לו הזקן בבת שחוק: אני הוא המהרש״א, ראיתי את צערך הגדול להבין את דברי, וקבלתי רשות לרדת מהעולם העליון כדי לבארם לך…

גם בדברי אגדה שלח ידו, והיה מנהיר עיני חכמים במדרשי חז״ל הסתומים וחתומים. אנשים רבים היו באים לפניו ושוטחים את שאלותיהם על כוונת מדרש תמוה, או איזה דבר אגדה שאינו מובן, והוא כהרף עין היה פושט את ספקותיהם, מפיק מרגליות מפיו, ומיישב תמיהותיהם דבר דבור על אופניו. בדרך כלל לא טרח אפילו להעלות את תשובותיו על הכתב, משום שהיו נראות לו נטולות חידוש, ולא חש צורך לשומרם.

דוגמא מעניינת למהירות שכלו נשתיירה בידינו. בספרו שו״ת באר מים חיים (סימן י״ג, עמוד לג), נשאל שאלה סבוכה מאד אודות סכסוך כספי שפרץ בין שותפים. רבני אגאדיר, שהשותפים היו תושבי עירם, ביקשוהו לחוות דעתו כיצד להכריע בשאלה זו. וכה כתב בתחילת תשובתו:

״הן היום ל״ו לספירה, בין מנחה למעריב, הובא לידי פסק זה על ידי ציר נחוץ, והוזקקתי להשיב באותו יום, בה שעתא, ולאלתר, ומפני כך באתי בקצרה״. ר׳ אליעזר השיב במהירות, ולמרות זאת בבהירות וחדות כדרכו, ומפליא לראות, שאף שרבני אגאדיר פקפקו מעט בדבריו, כפי ששלחו לו אחר כך, ר׳ אליעזר השיב להם בשנית בתוקף רב (סימן י״ד שם), והעמיד באריכות את דבריו הראשונים אותם השיב במהירות הבזק – על תילם.

כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה-עמ' 135-130

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006

ראשית חוכמה, הוא סידר בהייררכיה כרונולוגית, שלא היתה תמיד מדוייקת, את שמות האישים הדגולים שהיו ידועים בחוגי החניפים בחצי- האי: אדם, אברהם ושאר האבות, בהבדל אחד, שישמעאל ממלא את מקומו של יצחק גם כיורש אביו ומורשתו הרוחנית, וגם כקרבן המועלה לעולה במבחן העקדה. אלא שהואיל וכל ההתרחשויות הללו נודעו למוחמד כמתרחשות בירושלים, שגם עליה שמע ממוריו היהודים והנוצרים, והיתה בבחינת דבר היולי, מנותק ומרוחק שלא יובן לבני עמו במדבר, הוא העביר את המאורעות למחוזותיו. אברהם היה למוסלם שירש את מורשתו האסלאמית מאדם הראשון, ונדודיו במדבר חרן, שעליהם סופר בתנ״ך, הועתקו בנרטיב המוחמדי למדבר חיג׳אז. הגר ובנה ישמעאל, שנדדו במדבר בחפשם אחר מים, בעצם שוטטו במדבר מכה, שם נמצאת הכעבה שאברהם, ולא אחר, הקים כמקדש לאללה. אם כן, במקמו את הכעבה, המקודשת לכלל הערבים, בראשית האסלאם, ואת אברהים אלח׳ליל (אברהם ידידו של אללה, לכן העיר שבה הוא קבור, חברון, נקראת אלח׳ליל עד היום הזה) כמייסדה, הוא גם יכול היה להצביע על מקומות קונקרטיים ומובנים לבני עמו, וגם לתת עומק לנבואתו ולשליחותו, בהיאחזו בהמשך המסורת שנשחקה ועוותה, ובחדשו את פניה בערב בעבור הערבים. הפרדוקס הוא שבעוד אשר מוחמד טען להמשכיות לשתי הדתות השמיימיות האחרות, הוא בעצם דחה אותן בטענת העיוות, וראה את האסלאם לא כהמשך והתפתחות מן היהדות ומן הנצרות, אלא גם כקודם להן וגם כגירסה מעודכנת ומחדשת שלהן. זה עומד בניגוד צורם לנצרות, שאיננה מתכחשת לשורשיה היהודיים, גם אם היא שוללת את המשכיות דרכם של היהודים.

סיפורי התנ״ך הופכים, אם כן, לסיפורים קוראניים. כל מה שהתרחש בארץ־ישראל או בארם נהריים מועבר לחצי-האי ערב, וכל אימת שאין התאמה בין שתי הגירסאות, אזי ברור כי הגירסה התנ״כית מעוותת, כי היא זוייפה בידי יהודים ונוצרים, ואילו הגירסה של הקוראן היא האמיתית והתקפה, מהיותה האחרונה. זוהי, אגב, אחת הבעיות לתקשור רציונאלי עם כל בר־שיח מוסלם שהוא. שהרי, הואיל ואין באסלאם ביקורת של טקסטים, שלא כביקורת המושמעת לגבי טקסטים יהודיים ונוצריים בחוגים הלמדניים של בני דתות אלה, אזי אין שום אפשרות לקיים דיאלוג על בסיס של השוואה ודיון בין שתי הגירסאות. כל דיון חייב להיפתח בהנחה שהקוראן הוא מקורי ואמיתי, ורק אז אפשר לטפל ב״סטיות״ היהודיות והנוצריות ממנו. על כל פנים, חיוני היה למוחמד להביא את הכעבה לחיק האסלאם, ולשם כך היה צורך לתפור היסטוריה שלמה שמקשרת את המקדש עם ראשון ה״נביאים", אברהם, ששמעו כבר יצא בערב והיה מכובד, על כן, להתקשר ולהתייחס אליו. אבל באותה מידה אבסורדי היה לו מוחמד הצליח לשבות את לב שומעיו עם הייחוס האברהמי של מקדשו, שהופך מעתה לקודש הקודשים של האסלאם, אך בה בעת לא היתה לו גישה אליו. מגוחך היה בעיני כל רואה שמקדש- העל של האסלאם יהא בתחומה של העיר מכה הפגאנית, ואילו בעל הדבר העיקרי, נביא האסלאם, אשר גם הביא את הכבוד למכה בהתייחסו אליה כמצע ההתרחשות של ההיסטוריה האברהמית, ייוותר מנודה מחוצה לה.

לכן אנוס היה לפעול: בשנת 628, לאחר שנפתרו סוגיות היהודים, ומוחמד חש בשיא כוחו, הוא עלה בראש צבא לעיר הולדתו, במטרה מוצהרת לבצע את פולחן העליה לרגל במכה. לו עלה כאיש שבט מן השורה, מן הסתם היו מתירים לו, כפי שהתירו לכל בדווי, לבוא לכעבה ולעבוד את אליליו. אלא שמסעו של מוחמד היה שונה, כי הוא בא לקרוא תיגר על השיטה הקיימת. הוא הגיע בראש צבא שמשקעיו טרם נשתכחו מזכרונם של המכאים אשר התנגשו אתו בשנים האחרונות, ולכן נשלח צבא מכאי חזק לקדם את פניו בחודייביה שבמבואות העיר.

פרשת חודייביה שנשתלשלה מכך חשובה הרבה יותר בתוצאותיה ובהשלכותיה לאורך ימים מאשר עצם המפגש ההוא. על הפן היהודי של ההתפתחות ההיא כבר דיברנו, כאשר תומכיו הממורמרים של מוחמד, שלא זכו להיכנס למכה כמובטח, הופנו בדרכם חזרה אל ח׳ייבר היהודית ועשו בה שפטים וגם יצרו בה את התקדים של שיעבוד היהודים. אך הפן האסלאמי חשוב עוד הרבה יותר, כי נוצרו בחודייביה תקדימים הלכתיים שמרבים לחקותם, או לפחות להשתמש בהם כצידוקים, גם בימינו אלה, ובפרט בכל הנוגע לסכסוכנו הממושך עם העולם הערבי והמוסלמי. ומעשה שהיה כך היה: כאשר נוכח מוחמד כי אנשי מכה מסרבים בתוקף לאפשר את כניסתו לעיר, למרות שאלף אנשיו לא היו מזויינים, ושאין לו הכוח לכפות את רצונו עליהם זו הפעם, הוא נכנס למשא ומתן מדיני עמם, בניגוד לדעתם של כמה מן המקורבים לו ביותר, והגיע למה שידוע כחוזה או שלום חודייביה, שלדידנו קבע כמה עקרונות שהפכו לנכסי צאן ברזל של תרבות האסלאם: ראשית, אם אין אפשרות לגבור על האוייב/היריב, מותר ואפילו צריך להגיע עמו להפוגה (הודנה), לא חלילה שלום קבע; שנית, הודנה זו מוגבלת בזמן, עד למקסימום של עשר שנים; ושלישית, אין מניעה להפר הפוגה זו, גם אם התירוצים קלושים, כי היא מחייבת את הלא-מוסלמים בלבד. לגופו של עניין, אם כי מוחמד לא הורשה לעלות לחאג' באותה שנה, הובטח לו כי בשנה הבאה יוכל לעלות, וכי העיר תתרוקן לשלושה ימים כדי לאפשר לו ולאנשיו את העליה לרגל ללא הפרעה. עוד תנאי משפיל שמוחמד נאלץ להסכים לו היה, כי בעוד אשר הוא חייב להחזיר לבני קורייש כל מי מהלא-חופשיים השייכים להם, שיערוק אליו בעת ההודנה, הם פטורים מחובה זו לגבי כל מוסלם שיעבור לצידם. לאחר שנה הופיע מוחמד עם אנשיו, וקריאתם שאין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא שליחו, הדהדה ברחבי מכה, ורבים היו השבטים עובדי האלילים, שהתרשמו מן הכבוד שחלקה מכה למוחמד, בטפלה בו כבבן-שיח שווה, והתפעמו דיים כדי לעבור אל האסלאם. כשנה לאחר מכן, בנצלו מחלוקת בין אנשי מכה, שנהגו בו דרך ארץ על פי התחייבותם, לבין שבט בעל-בריתו, הוא עלה על מכה וכבשה ללא קרב, שמונה שנים ומעלה לפני שפג תוקף ההפוגה אתה. מובן שבכתובים האסלאמיים באין הנביא, המושלם שבברואים, מסוגל להפר חוזה כלשהו, מייחסים תילי תילים של פרשנויות את ההפרה לבני קורייש, כדי שלא להכתים את שליח אללה, אך נראה בעליל שלו חיפש שלום עם מכה ולא השתלטות עליה, לא היתה עליו כל חובה, ואפילו לא צורך, לדרוס את החוזה ברגל כה גסה. חוזה חודייביה הפך לא רק לתקדים, אלא גם לסמל ולהצטדקות לכל מי ש״נאלץ״ להשלים, ולו זמנית, עם אוייב שלא ניתן להכנעה. הנה כאשר הנשיא סאדאת ( שנרצח ב-1981) חתם ברית שלום עם ישראל, שזיעזעה את אמות הסיפים עד כי נודתה מצרים מכל מערכות העולם הערבי והאסלאמי, פנה הנשיא המצרי בייאושו למופתי(=פוסק ההלכה) הראשי של אל-אזהר, המוסד המכובד ביותר בעולם האסלאמי, מעין מקבילה לרב הראשי ולרבנות הראשית שלנו, להבדיל, וביקש פתווה (פסק הלכה) שיצדיק את חוזה השלום עם ישראל וירגיע את מבקריו האסלאמיסטים (מבקריו המדיניים והאזרחיים שודלו בנימוקים אחרים). המופתי, שמינויו תלוי בנשיא, נענה בהאי לישנא, בפסק ארוך ומנומק על פני עמוד שלם בעיתוניה הרשמיים של המדינה: הנשיא מוחמד אנוור סאדאת נהג כמו הנביא מוחמד בחודייביה… לצורך ההשוואה החגיגית הזאת, הועלה מתחום הנשייה שמו החגיגי של סאדאת – מוחמד, ואידך זיל גמור. גם כאן יכול כל בר-דעת להסיק כי לסאדאת לא היתה ברירה בחולשתו, כי בדרך החוזה יכול היה לקבל מה שלא עלה בידו בכוח (סיני לסאדאת, עליה לרגל למכה לנביא); כי כאן, כמו שם, אין זה חוזה נצחי ועולמי, וכי אם יעלה בידי המוסלמים לאסוף די כוח, ותגיע שעת הכושר המתאימה, חוזה השלום לא ימנע את ניצולה לטובת האסלאם. עשור לאחר מכן גם המופתי הראשי של סעודיה, שנשאל לדעתו על חוזה השלום ההוא, החרה-החזיק אחרי עמיתו המצרי והעלה מן האוב את חוזה חודייביה כתקדים מצדיק. לאמור, בעוד אשר מנהיגים פוליטיים, כסאדאת או כחוסיין המלך, יכלו להטביע במלל של ״שלום בין עמים, קץ לסיכסוך, משבר פסיכולוגי, החזרת שטחים ושכנות טובה״, את כוונותיהם להסדר עם ישראל, אין בידי אנשי הדת הבכירים בעולם האסלאם מכשירים ואוצר מילים של שלום לענות בהם, והם נאלצים לשוב לתקליט השחוק של חודייביה, כי אין אחר. משמעות הדבר בשבילם כי אין שלום־קבע עם אוייב, אלא סידורים זמניים עד יעבור זעם, ובינתיים לעשות הכל כדי למנוע השפלה חוזרת של האסלאם. לאמור, אם אין ביטחון בניצחון מוחץ וסופי של האסלאם, אזי מוטב להימנע מפעולות איבה, תחת הארכה אין־סופית של ההודנה, עד שירווח. זה היה אורח ההתנהגות של הממסד הדתי האסלאמי, עד שבאו היסודנים וטרפו את הקלפים, כי להם אין הסבלנות להמתין עד שירווח.

חוליית-מעבר נוספת בין חודייביה ליסודנות מסופקת על ידי מנהיג אש״ף, יאסר ערפאת, שדבק בו יותר מאבק יסודנות, מאז התחברותו לאחים המוסלמים במצרים בשנות ה-50. יחד עם נשיאה בעול האחריות להנהגת עמו, הוא הרבה להרוות את נאומיו ואת עולם דימוייו בסמלים אסלאמיים, גם מסורתיים וגם יסודניים. חודייביה תפסה אצלו מקום־ביניים בין שני העולמות הללו שבהם הוא ניסה להלך: כלומר, גם לשאת ולתת על הסדר מדיני קבוע לכאורה (כמו אוסלו ומפת הדרכים), אך בה בעת לעודד את האסלאמיסטים ואת האחרים הסרים למרותו לפעולות טרור שמדגישות את זמניותה של חודייביה, בה הוא האמין ולאורה הוא פעל. באביב של 1994 הוזמן ערפאת על-ידי ידידו נלסון מנדלה לטקס חנוכת נשיאותו, כמחצית השנה לאחר חתימת הסכמי אוסלו (ספטמבר 1993), ובשיא הרומן עם ״רבין, שותפי לשלום האמיצים״, כאשר ישראל רק נתנה ולא ציפתה לדבר מן הפלשתינים. אזי הם פתחו בפעולות טרור נרחבות (זוכרים את זוועות בית ליד שבהן קיפחו את חייהם 21 חיילים שלנו?), והאשימו את ישראל ב״פרובוקציה״ כדי לשבש את ״תהליך השלום״. כלומר, לערפאת לא היתה כל עילה לטעון נגד ישראל, על שהביאה אותו אל השטחים, ואפילו ישבה בחוסר אונים כאשר הטרור שלו נמשך. והנה אז, ביוהנסבורג, כאשר נשאל בשיח עם מוסלמים במסגד על מעשה אוסלו, הוא שלף את חודייביה. הוא לא התייחס כדגם למלחמות הדמים בין צרפת וגרמניה, שנסתיימו בברית קרובה בנאט״ו ובאיחוד האירופי, אלא דווקא לחודייביה, והוא אף קרא למאזיניו להצטרף לג׳יהאד כדי לגאול את ירושלים. משמע שוב כי לו, כמו לנביא, לא היתה ברירה אלא להסכים לברית זמנית, הניתנת לקריעה לגזרים כאשר תבוא ההזדמנות, ומכל מקום אין לו כל כוונה להתחייב לשלום קבע. כאשר נודע הדבר בישראל ובעולם, סערו הרוחות לשעה, עד שממשלת ישראל, לתומה, עשתה עצמה כלא שומעת והקטינה בערך הנאמר על-ידי ערפאת, ובלבד שלא ייפגע ״תהליך השלום״ שבעצם לא הוחל בו מעולם. ערפאת קלט במהרה את סלחנותם של הישראלים, ואז החל להפעיל את הגיון חודייביה, כלומר ״אמור שלום והיכון למלחמה״. מן הכוונות הוא עבר להצהרות בוטות בדבר היציאה לג׳יהאד, בעוד ממשלת ישראל מרחיבה את סמכויותיו ומוסרת לו עוד שטחים ולבסוף, אך לא במפתיע, עבר למעשים שאפילו אהוד ברק קץ בהם והודה כי ערפאת איננו עוד בר-שיח.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 –עמ' 60-56

הספרייה הפרטית של אלי פילו-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבאז-מאיר נזרי

שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז

מאדריכלי השירה העברית במרוקו

מאיר נזרי

2013

 

עם הספר

המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם האוניברסיטה העברית ירושלים

העיסוק ביצירה הרוחנית של יהודי מרוקו רשם הישגים גדולים בעשורים האחרונים, הן בפרסום של טקסטים ומהדורות מדעיות של יצירות בענפים שונים של עולם התורה והרוח, הן בעבודות מקיפות בתחומי מחקר שונים – חקר ההלכה והדרוש, המחשבה ותולדות הקהילות, יחסי יהודים ולא יהודים בתקופות שונות ובאזורים שונים של הארץ רחבת ידיים הזאת, חקר הספרות והלשונות (הלשון העברית ולשונות המקום ובמיוחד הערבית המגרבית היהודית) ועוד.

מקום מרכזי תופס העיסוק בשירה העברית (והערבית) שכתבו משוררים בני הארץ ההיא. בזכות אפרים חזן ואנדרה אלבז מצויה בידינו מהדורה של שירת רבי דוד חסין. שירתם של משוררים אחרים זכתה למהדורות חלקיות בלבד, כמו שירת רבי יעקב אבן צור שחלק ממנה הוהדר בידי בנימין בר-תקוה. ויוזכרו מחקריו החשובים והמלומדים של יוסף שיטרית על כמה ממשוררי מרוקו, כגון עבודותיו על המשורר החדשן, רבי דוד אלקיים, איש אסווירה (היא מוגדור).

צריך לומר ששירתם של משוררים רבים הלכה בדרכים סלולות ועסקה בנושאים ידועים, כגון גלות וגאולה, שירי מועדות, קינות על צרות הכלל ועל צרות הפרט ועוד שורה של נושאים מקובלים ומוכרים. ויש משוררים ששירתם נתייחדה בתכניה ובדרכים שהיא נקטה ואף בלשון העברית הניבטת ממנה. די להזכיר שניים מהם: רבי יעקב אבן צור בן העיר פאס ורבי דוד אלקיים בן העיר אסווירה (מוגדור), שכתיבתם מאופיינת בחידושים מבחינת התכנים והצורות. הגדיל לעשות רבי דוד אלקיים שחידושיו ניכרים גם בלשון ובחידושים שהוא חידש בה.

חוקרי השירה במרוקו ידעו כי עם המשוררים, ששירתם ציפתה לפרסום מדעי ולעיון מעמיק בתכניה, בצורותיה ובלשונה, נמנה גם הרב הגדול הרב רפאל משה אלבאז (הרמ״א) בן העיירה צפרו (Sefrou), הסמוכה לעיר פאס. אנחנו מכירים כמה מחכמיה ומפעלותיהם, כגון רבי ישועה אביטבול ורבי עמור אביטבול, שהיו גדולי תורה ודיינים מומחים והשאירו אחריהם לברכה כתבים חשובים.

הרמ״א היה חכם רשום וכולל והיה בקי גדול בחדרי תורה כחכם תלמודי גדול דיין ופוסק גדול. הוא נתייחד בתואר רבי ) r-   rebbiהרב בה׳ הידיעה), זו המילה העברית רִבִּי שנשתקעה בערבית ונוספה לה תווית הידוע הערבית, לאמר: הרב בה׳ הידיעה. בית הכנסת שלו היה קיים בעיירה עד לחיסול הקהילה ברבע האחרון של המאה העשרים ונשא את השם צלאת רבי (=בית הכנסת של הרמ״א).

ידו של הרמ״א רבה לו גם במלאכת השירה. שיריו זכו לפרסום ראשוני, אך החוקרים מיעטו לעסוק בהם, עד שבא ד״ר רבי מאיר נזרי (רמ״ן) ונטל על עצמו את המשימה הזאת. רמ״ן הוא בן ארפוד שבמחוז תאפילאלת, בר אוריין ובר אבהן, שהכשיר את עצמו במחקר מדעי של שירה ופיוט וביכולת ראויה לההדיר שירה ולפרשה.

דר׳ נזרי כמי שבקי בחדרי השירה במגרב וכמי ששיקע את עצמו בחקירתה שנים רבות מגיש לנו עתה מהדורה שלמה של שירת רמ״א: מבוארת ומוערת בשפעי הערות מועילות. פותח את המהדורה מבוא מפורט ומלומד העוסק בצורה נרחבת ומלומדת בתכנים, במבנים ובלשון של רמ״א. בכתיבתו מצרף רמ״ן את דרך המחקר בלי שנטש את עולמו של בית המדרש הישן.

בחיבור המוצג בזה כתב נזרי מבוא מפורט ומלומד וההדיר את כלל שיריו של הרמ״א. יפה עשה שהציגם במדורים שונים לפי נושאיהם. די לציין שתי דוגמות מני רבות. יפה בעיניי הפרק החמישי של המבוא ״לשון ותחביר״. מצוי בו חומר חשוב ובכלל זה חידושים של הרמ׳׳א, כגון השימוש של השם מצב בצירוף ״מצב פטירתו״ במשמעות ׳מצבה׳ (עמ׳ 171), או השימוש של להב כמציין התלהבות (של הלומד) בצירוף ״בעלות הלהב״ (עמ׳ 172). גם התבניות בשירת רמ״א זוכות כאן להצגה נאותה ולהבלטה הראויה כמו הדברים הנאמרים למשל על ה״תבנית העל אזורית הפשוטה״ וה׳׳תבנית על אזורית ייחודית״ (עמ׳ 228 – 233).

במפעל המקיף הזה פורע רמ״ן חוב גדול לחכם גדול. הוא עושה בזה שירות חשוב למחקר השירה במרוקו בהוסיפו נדבך חשוב לאוצר השירה הזאת כרוחב ידיעתו ובחכמתו. בזכות יגיעתו ושקידתו שנים הרבה העמיד לרשות אוהבי היצירה הרוחנית במגרב ולרשות אוהבי השירה בכלל ומוקירי מפעלותיו של הרמ״א את מהדורת שירתו, זו תהא עומדת על מדף הספרים מכאן ואילך. וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול.

נאה לו למחבר הטור האחד משירי הרמ״א:

הִנֵּה כִּי כֵן נֶפֶש עָמֵל עָמְלָה / לָקֹחַ אֶת סֵפֶר הַשִּׁירָה / יֶהֱגֶה בָּה בְּקוֹל זִמְרָה

שהוא הטור השביעי של הפיוט ׳תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה׳.

ערב שבת שירה תשע״ג משה בר אשר

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול

תפילין של רש״י ושל רבנו תם

 חכמי אביחצירא, תלמידי חכמים ושליחי ציבור מניחים תפילין של רש״י ושל רבנו תם.

המקפידים על תפילין של רש״י ושל רבנו תם מניחים אותן ביחד, ולא בזו אחר זו.

כשמניחים תפילין כפולות, כורכים את הרצועות של רש״י על גבי הרצועות של רבנו תם זו על גבי זו, אבל לא בצורה חופפת אלא של ר״ת קצת פנימה ומעליהן את של רש״י בצורה בולטת במקצת, בבחינת ׳שמר תם וראה ןשר׳.

ראה ישראל סבא, עמ' 62. מנהג זה אינו ידוע בגיגלאן. בקצר א־סוק הניחו תפילין של רבנו תם רק שניים מאנשי הקהילה: ר׳ אברהם לעסרי ור׳ יחיא דהאן שהחל להתגורר שם ב־1930 (מפי ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי). הנה מה שכותב ר׳ משה כהן על הנחת תפילין כפולות בג׳רבא: ׳כמה ת״ח גם שאינם מקובלים נוהגים ללבוש תפלין של רש״י ותפלין של ר״ת. ויש ג״כ איזה יחידים שנוהגים כן גם שאינם ת״ח, וע׳ לה׳ בית עובד ביני תפילין דר״ת אות ג׳ דבארץ הצבי גם בעלי מקרא ומשנה יש מהם שמניחים שני זוגות׳(ברית כהונה, שם, מערכת ת׳, סעיף ג, ערך תפלין, וראה גם מנהגי ארץ ישראל(יד, ז).

כן המנהג בשאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ ג סעיף ט; נתיבות המערב, עט׳ יא סעיף א; דברי שלום ואמת א, עמ׳ 42; זוכר ברית אבות, עמ׳ 29), וכן מנהג חכמי תוניס (עלי הדס, עמ׳67  סעיף לג), והוא גם מנהג ארץ ישראל(מנהגי ארץ ישראל, עמ׳ יח סעיף טז). בעטרת אבות, פרק ב, סעיף טז נכתב: ׳אין מניחין תפילין של ר״ת, ורוב גדולי החכמים במרוקו נהגו להניח רק תפילין של רש״י׳. מעין נוסח זה נכתב גם בחיבור ׳משולחן אבותינו׳ בשם ר׳ שלום משאש(שער א, עט׳ 26 סעיף מא). מנוסח זה וכיוצא בו משתמע, לכאורה, שהנחת תפילין של רבנו תם אינה רצויה. התשובה הפשוטה היא שזה עניין של מידת חסידות, הידור ויראת שמים יתרה, שבלטו בתאפילאלת וחסרו במקומות אחרים. תפילין של יד ושל ראש הן שתי שיטות הלכתיות של סדר הפרשיות בתפילין, ולכן כותב שו״ע, הלכות תפילין, סימן לד, סעיף ב: ׳ירא שמים יצא ידי שניהם׳. במהלך הדורות הושפעה הנחת שתיהן גם מן הקבלה שאינה רואה בהנחת שני זוגות תפילין חומרא או מידת חסידות כדעת בית יוסף, סימן לד, בשם שו״ת מהר״ל, סימן קלז, אלא יסוד בהלכה(שער הכוונות, ענין התפילין, דרוש ו חלק א, דרוש ו מעט׳ סט צד א ואילך; החיד״א ברכי יוסף, סימן לד, ס״ק א, ושו״ת, חיים שאל, סימן א ובן איש חי פרשת וירא, סעיף כא). והשווה זהר ח״ב רנח ע״א ברעיא מהימנא שם, וכן בבלי עירובין צה ע״ב: ׳כי מקום יש בראש להניח שניהם׳. אכן נושא זה שילב ר׳ יעקב אביחצירא בדרושו לתפילין ׳ישתבח אדוננו׳. הנה קטע בערבית יהודית, ואחריו תרגום: ׳איו נקולו פירוש אכור. בהקדים שאיין קאלו סלע״ה (=סידנא לחכמים עליהם השלום) באיין קאל רב האר״י זלה״ה. לאיין חובה עלא כול ישראיילי ינזל תפלין די רש״י ור״ת. ומאוושי האדי מנורא האדי. והאדי היא כוונת למאמר ״אין מניחין תפלין אלא בשבת״. ר״ת בשבת. ברבינו שלמה ברבינו תם. דהיינו מא תדוז להנחה די תפלין די רש״י ור״ת גיר ילא ינזלהום פרד מרא׳(=או נאמר פירוש אחר: בהקדים מה שאמרו חכמינו ז״ל על פי האר״י זלה״ה: שחובה על כל ישראלי להניח תפלין של רש״י ושל רבנו תם, ולא בזה אחר זה, אלא ביחד. וזוהי כוונת המאמר ׳אין מניחין תפלין אלא בשבת׳ ראשי תבות בשבת: ברבנו שלמה ברבנו תם, דהיינו לא תחשב הנחת תפלין של רש״י ושל רבנו תם רק אם יניחן ביחד). ראה קהילות תאפילאלת א, עמ׳ 430. השווה שער המפקד, הלכות תפילין, סעיף א, דף ג ע״ב: 'בארץ הצבי רוב החכמים והתלמידים מניחים שני זוגות תפילין ולא עוד אלא בעלי מקרא ומשנה יש מהם המניחים ב׳ זוגות׳.

צירוף קטן למניין ולעלייה לספר תורה

אין מצרפים בר מצווה זוטא (שלא מלאו לו י״ג שנים) לא למניין ולא לעלייה לתורה, אבל למוסיף, למפטיר ולזימון מצרפים, ובשעת הדחק, אם הילד יודע להשיב למי מתפללים, מצרפים.,

גם ילד שלא הגיע למצוות קורא בתורה בקהל.

פרשת הקרבנות

בימות החול, גם בימים שאין בהם תחינה ובימים נוראים, קוראים את כל הסדר הכתוב לפני פרשת הקרבנות ב׳תפילת החודש׳: ׳אלהינו ואלהי אבותינו/ פרשת העקדה, ׳ושחט אותו׳, ׳רבונו של עולם׳, ׳לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי׳, ׳לפיכך אנו חייבים׳, ׳אתה הוא אחד, ׳יהי רצון׳ ואחריהם ׳פרשת התמיד׳, ׳אביי׳, ׳איזהו מקומן׳ ו׳ברייתא דר׳ ישמעאל׳, אבל בשבת וביום טוב אומרים ׳ותתפלל חנה׳, מדלגים על שאר הקטעים ומתחילים ׳אשתו מה טוב חלקנו׳.

׳כי רוב מעשינו תהו׳, ולא ׳כי כל מעשינו תהו׳.

׳ברוך המקדש שמו ברבים/ ולא'שמך

׳אתה ה׳ לבדך עליון לכל ממלכות הארץ׳.

אומרים ׳אנא בכח׳ בקצב של שתי מילים: ׳אנא בכוח/ ׳גדולת ימינך/ ׳תתיר צרורה/ וכו'

׳אביי הוה מסדר/ ולא ׳אביי מסדר הוה׳.

׳וכן שני כתובים׳ ולא וכן, אבל מרא דאתרא, הרב ישראל אביחצירא (להלן: יש״א ברכה) היה אומר וכן.

׳שיבנה בית המקדש במהרה ימינו אמן/ ולא ׳שתבנה׳.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ' 35-33

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- 

במהלך המחקר נמצאו שמות אירופאים שהופיעו בסוגריים לצד שמם הצפון אפריקאי של המוגרבים. יתכן שמטרת רישום כזה נועדה להקשות על הבריטים לזהות את ארץ המוצא של מעפילים כדי למנוע מעקב אחרי פעילות המוסד לעלייה ב' באותה ארץ. הסבר אפשרי אחר הוא הצורך למזער את הסיכון שבהחזרת מעפילים לארץ מוצאם. וניה פומרנץ ]זאב הדרי, שכינויו 'יסעור   ' [ ממטה המוסד לעלייה ב' בפריז, ציין, כי היה חשש שמעפילי 'שיבת ציון' יוחזרו לארץ מוצאם – אלג'יר כיוון שמסעה -חפף למסעה של 'יציאת אירופה אקסודוס' שהפכה ל'מקרה בוחן' במאבק בבריטים.

בנוסף למעפילים צפון אפריקאים זוהו שתי קבוצות מעפילים אחרות. האחת של פליטים יהודים אירופאים שהעפילו בספינות 'יהודה הלוי  (5/47) ו'שיבת ציון'  (7/47) השנייה של פליטים יהודים אירופאים שציינו שארץ מוצאם מהמגרב. ניתן להניח שהיו אלה פליטים שהגיעו לצפון אפריקה לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. מידע זה לא הוצג במחקרים שעסקו בהעפלה מצפון אפריקה. שתי הקבוצות נכללו ברשימות נפרדות. בספינה 'כנסת ישראל' שהפליגה מיוגוסלביה היו מעפילים עם שמות צפון אפריקאים. שהיו ניצולי שואה מלוב.

ולבסוף, שמות של מעפילים שהוזכרו בספרי זיכרונות ויומנים אישיים של מעפילים. לאחר הצלבתם מול הרשימה במאגר הם נכללו בו. גם בספרות המחקרית נמצאו שמות שנכללו במאגר. היכרות אישית וראיונות עם מעפילים השלימו את בניית המאגר .

 תיקוף ההעפלה מהמגרב.

לאחר מלחמת העולם השנייה מפעל ההעפלה של המוסד לעלייה ב' התנהל בשני מרכזים ראשיים במערב אירופה: באיטליה יהודה ארזי ועדה סרני ובצרפת שאול אביגור, שמריה צמרת ווניה–פומרנץ.

יצחק אבנרי זיהה שלוש תקופות בהתפתחות העלייה 'הבלתי לגאלית': הראשונה בין שתי מלחמות העולם ; (1939-1919)  השנייה במהלך מלחמת העולם השנייה  (1945-1939)  השלישית מסיום מלחמת העולם השנייה עד קום המדינה  (1948-1945)  זאב הדרי הציע לחלק את ההעפלה לשלוש תקופות. הראשונה 1939-1934 עד התחלת מלחמת העולם השנייה; השנייה – 1945-1939 עם סיום מלחמת העולם השנייה; השלישית 1948-1945 עד הקמת המדינה. –ההבדל העיקרי בהצעות החוקרים הוא לגבי מועד התחלת העלייה הבלתי ליגאלית. בעוד שאבנרי ראה את תחילתה מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, הדרי ראה את תחילתה במלחמת העולם השנייה. רק התקופה השלישית זהה בשתי ההצעות אבל היא לא מזכירה במפורש את גירוש קפריסין.

מיון אחר המבוסס על מועדי ההעפלה מאיטליה הוצע על ידי 'המרכז לגולה' שזיהה שלוש תקופות העפלה מתוכן שתיים רלוונטיות למחקר זה: הראשונה מאוגוסט 1945 עד מאי 1948 במסגרת עלייה ב' השנייה מספטמבר 1947 עד ספטמבר 1948 במסגרת עליות ב' ו ד". –  מיון זה תקף רק לגבי הספינות שהפליגו מנמלי איטליה. אפשר למיין את העפלת המוגרבים גם לפי נמל המוצא בשנים שלאחר המלחמה:14 ספינות מנמלי איטליה: 4 ספינות מנמלי מזרח אירופה הים השחור; ו 11- ספינות מנמלי צרפת ומערב אירופה. ההעפלה הישירה של שלוש ספינות מחוף אלג'יר משלימה את המיון הגיאוגרפי לפי נמל המוצא. במיון זה אין התייחסות למועדי ההעפלה ולגירוש קפריסין. הדגש כאן הוא על נמל ההעפלה. יש במיון זה הרחבה מעבר לנמלי אירופה, קרי העפלה מחופי אלג'יר.

חיים סעדון זיהה שני שלבים בהעפלה מצפון אפריקה: הראשון, משנת 1945 עד מאי 1947 – העפלה בלתי פורמלית באמצעות סרטיפיקטים ולא העפלה במסגרת עלייה ב'. השני, בין 12/1947-5/1947 העפלה מאורגנת על ידי המוסד לעלייה ב'. –אך העפלה בסרטיפיקטים המשיכה, אמנם במשורה, במלך ההעפלה המאורגנת)פרק שני(. את ההעפלה מצפון אפריקה ניתן לתחום גם לפי נכונותם של המוסד לעלייה ב' ושל גורמים אחרים כמו בח"ד והרוויזיוניסטים להתמיד בה. למשל, מעפילי 'בן הכט' ,'לנגב' ו'המעפיל האלמוני' מנמלי אירופה וההעפלה הישירה של שלש הספינות מחופי אלג'יר. משהופסקה בסוף שנת 1947 תמיכת המוסד לעלייה ב', החלה העפלה ספונטנית 'הבריחה' – מסוף שנת 1947 עד להקמת המדינה. 'הבריחה' מהמגרב לא קיבלה גיבוי רשמי של המוסד לעלייה ב' והתבצעה בסיוע פעילים מקומיים ושליחי תנועות פוליטיות ארץ ישראליות לנמלי צרפת ואיטליה. מיונים אלה לא מאפשרים לזהות את סיפר ההעפלה מהמגרב.

זאב צחור וזאב הדרי הציעו חלוקה ממוקדת להעפלה מתום מלחמת העולם השנייה: הראשונה מאוגוסט עד דצמבר 1945 זמן הגעת שמונה ספינות מאיטליה ויוון לחופי הארץ – ; השנייה מינואר עד יוני 1946 תפיסת אחת עשרה ספינות על ידי הבריטים שמעפיליהן נשלחו למחנה בעתלית  ; השלישית מאוגוסט 1946 עד דצמבר 1947 גירוש – 35 ספינות מעפילים למחנות בקפריסין; הרביעית מדצמבר 1947 עד מאי 1948 ספינות שהגיעו לארץ במהלך מלחמת העצמאות ולאחריה. –שתי התקופות הראשונות הן עלייה בלתי לגאלית ישירה לפלשתינה א"י ושתי התקופות האחרונות הן העפלה בלתי -לגאלית שגורשה לקפריסין.

מיון הזה חופף את הצעתו של דוד שערי למיין את ההעפלה אחרי מלחמת העולם השנייה ל 4- תקופות לפי קריטריון אחד מועדי הגירוש למחנות בקפריסין: הראשונה, – (12/1946-8/1946)  הגירוש למחנות הקיץ בקפריסין; השנייה, (12/1947-1/1947)  הגירוש למחנות החורף בקפריסין; השלישית,

 (5/1948-1/1948) העפלת 15,000 מעפילים ב'פאן יורק' ו'פאן קרשנט' מרומניה; והרביעית 2/1949)-(6/1948 בשבי בקפריסין. שתי ההצעות משיקות הן עם ההעפלה הישירה מצפון אפריקה והן עם הבריחה משם. ההצעות של הדרי וצחור ושל שערי מעניקות מקום לגירוש קפריסין.

 

מיון הזה חופף את הצעתו של דוד שערי למיין את ההעפלה אחרי מלחמת העולם השנייה ל 4-

תקופות לפי קריטריון אחד מועדי הגירוש למחנות בקפריסין: הראשונה, (12/1946-8/1946)  הגירוש למחנות הקיץ בקפריסין; השנייה, (12/1947-1/1947)  הגירוש למחנות החורף בקפריסין; השלישית,

 ( 5/1948-1/1948)  העפלת 15,000 מעפילים ב'פאן יורק' ו'פאן קרשנט' מרומניה; והרביעית, (2/1949-6/1948)  בשבי בקפריסין. שתי ההצעות משיקות הן עם ההעפלה הישירה מצפון אפריקה והן עם הבריחה' משם. ההצעות של הדרי וצחור ושל שערי מעניקות מקום לגירוש קפריסין.

המיון המוצע במחקר זה מבוסס על נמל מוצא ועל היקף ההעפלה ומספר ספינות שהעפילו מנמלי אירופה: א. במהלך שנת 1946 העפילו מאיטליה ומצרפת שני מעפילים מצפון אפריקה בשתי ספינות ואילו ממזרח אירופה העפילו 7 מוגרבים בספינה אחת; ב. בשנת 1947 העפילו תשע ספינות מאיטליה עם 86 צפון אפריקאים ומצרפת העפילו 295 בשש ספינות ובספינה אחת ממזרח אירופה היה מעפיל אחד בלבד מצפון אפריקה, ומנמלי אלג'יר במחצית השנייה של שנת – 1947 העפילו 934 בשלש ספינות; ג. מתחילת שנת 1948 עד הקמת המדינה 210 מוגרבים העפילו בארבע ספינות מאיטליה ובשלש ספינות מצרפת העפילו 220 מוגרבים, ובספינה אחת העפילו תשעה מוגרבים ממזרח אירופה. לגבי 762 מעפילים מוגרבים שהעפילו עד הקמת המדינה אין נתון על שם ספינתם)פרק רביעי(. מיון זה משלב הן את הלוח הזמנים של העפלת המוגרבים ואת נמלי ההעפלה והן את מספר המעפילים ומספר ספינות ההעפלה. יש בו התייחסות למעפילים מצפון אפריקה שהעפילו ב- 32 ספינות לפלשתינה א"י וגורשו לקפריסין – הרעיון להעלות את יהדות צפון אפריקה קרם עור וגידים עקב הנסיבות של מוראות השואה וצרכיה של התנועה הציונית לאחר מלחה"ע השנייה. דוד שאלתיאל, שליח הסוכנות היהודית לצפון אפריקה, זיהה את פוטנציאל העלייה משם לאחר ביקורו במרוקו בשנת 1944 ,

"אחד המקורות האחרונים של חומר לארץ ישראל. אם נצליח לשלוח לשם מספר מספיק של שליחים מוסמכים של החלוץ ושל גופים ציוניים אחרים, נוכל לקוות להגירה גדולה מצפון אפריקה. אם מאיזו סיבה לא נעשה זאת, יאבדו כל האנשים האלה עבור ארץ ישראל ונוסף לכך יסחפו לאסון שכל כוח לא יוכל לעצור בידם".

שאלתיאל ראה ביהדות צפון אפריקה 'חומר' שיאבד אם הסוכנות היהודית לא תנקוט בצעדים הנחוצים ותקצה 'מספיק שליחים ציוניים מוסמכים שיסייעו להעלותה ארצה. אחרת יהודי מרוקו 'יסחפו לאסון' שלא ברורה מהותו ולא ניתן למנוע אותו. אפשר להניח שלקח השואה עמד לנגד עיניו כשכתב דיווח זה. המלצותיו לא יושמו במלואן.

גם אפרים פרידמן בן חיים, השליח לצפון אפריקה, דיווח חצי שנה מאוחר יותר לקיבוץ המאוחד – ש"צפון אפריקה זה אחד ממרכזי היהדות ]…[ מרוכזים בה למעלה מ- 300,000 יהודים רזרוואר עצום נפתח לפנינו". 60 פרידמן כשאלתיאל ראה ביהדות צפון אפריקה רזרוואר מלאי של יהודים עבור א"י. –

יהדות המזרח וארצות האסלאם נתפסו כמאגר פוטנציאלי למלא את ארץ ישראל ביהודים. תפיסה שהייתה חיונית לתנועה הציונית למרות שלא היה לה קשר הדוק עם יהדות זו והיא לא עמדה בקריטריונים הציוניים של עלייה חלוצית נבחרת. אבל, אחרי השואה היה צורך דחוף להעלותם ארצה – כדי למלא את הארץ ביהודים ויהי מה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– 

Colonialisme francais et colonialisme juif-Simon Schwazfuchs- 1980- judaisme d'Afrique du nord au XIXe-XXe siecles edite par Mchel Abitbol

Les ministres du culte, ou du moins certains d’entre eux, devraient être salariés par l’Etat, ce qui permettrait bien entendu de les choisir au mieux des intérêts de la colonisation. C’est la raison pour laquelle Altaras et Cohen souhaitaient que les rabbins fussent choisis parmi les élèves diplômés de l’Ecole Centrale Rabbinique de Metz!

L’influence française devait donc être assurée par des membres des Consistoires, des grands rabbins et des rabbins qui ne seraient pas choisis parmi les Juifs indigènes de l’Algérie, sans qu’ils fus­sent soumis ou rattachés organiquement au Consistoire Central à Paris: les nouveaux Consistoires seraient algériens, mais sans les Algériens!

Tel quel le rapport Altaras-Cohen répondait à nombre des accusations lancées par Bugeaud. Il tombait à point puisque le pouvoir central venait enfin de décider de s’opposer de plus en plus énergiquement aux manifestations du maréchal-proconsul. Il n’est donc guère étonnant que le Ministre de la Guerre, peu soucieux de ménager Bugeaud, aît jugé bon de retenir le rapport Altaras-Cohen et de le soumettre à la commission qu’il allait charger de préparer un réglement pour les Juifs d’Algérie. Les intérêts de ces derniers devaient etre défendus par trois membres du Consistoire Central, dont Adolphe Crémieux: son intérêt pour le judaïsme d’Algérie ne se démentait pas.

Le projet finalement retenu par la commission traitait aussi bien de la condition civile des Juifs qu’elle voulait en tout semblable à celle des non-musulmans sauf pour ce qui est du service dans la milice, que de la réorganisation de leurs communautés selon le modèle consistorial et de leurs écoles. Il consacrait la prééminence du Consistoire central auquel les consistoires algériens et leurs rabbins devaient être rattachés et soumis. Toutes les institutions traditionnelles de l’Algérie juive étaient supprimées et les Juifs devenaient justiciables des seuls tribunaux français. Quant aux rabbins,

"la commission a pensé qu’il serait utile qu’ils fussent, autant que possible, choisis en France, et fissent pénétrer avec les notions élevées de la religion, les idées françaises au sein de la population israélite de l’Algérie."

Le projet initial fut longtemps remanié, avant d’être finalement promulgué à la fin de 1845. Toute référence au Consistoire Central et aux droits civils des Juifs avait disparu. Les institutions traditionnelles du judaïsme algérien étaient supprimées d’un trait de plume. Un consistoire central algérien siégerait à Alger, et deux consistoires provinciaux qui lui seraient soumis, à Oran et à Constantine. Le Ministre de la Guerre recevait les fonctions de tutelle et de surveillance qui avaient été destinées à l’origine au Consistoire Central.

Le nouveau règlement résultait donc d’un compromis entre les positions extrémistes du gouverneur général qui niait l’utilité des Juifs pour l’effort de colonisation française en Algérie et la tentative d’Altaras et de Cohen qui tendait à transformer les Juifs d’Algérie en Européens de fait sinon de droit. Légalement ils devaient être considérés désormais comme des non-musulmans et se voir pourvus d’un statut spécial. Pour le Ministère, les Juifs d’Algérie pouvaient donc être considérés non comme des colonisateurs mais comme un élément d’appoint à l’élément européen: ils pourraient éventuellement être colonisés avec succès, francisés, comme ils en exprimaient le désir, du moins dans leurs classes dirigeantes, et s’agréger en fin de compte à l’elément colonisateur européen.

La voie de l’assimilation était donc ouverte. Le nouveau consistoire algérien fut nommé. Il devait être présidé par… Joseph Cohen, qui était assisté de deux juifs français, le grand rabbin Michel A. Weillet le négociant Guggenheim, ainsi que de deux juifs indigènes, Levi Bram et le docteur Migueres, qui était d’origine marocaine.26 Ils décidèrent de considérer que l’intention du gouvernement français était de faciliter et de promouvoir l’émancipation des Juifs d’Algérie et leur assimilation progressive aux Français, et s’employèrent en ce sens, certains que les Juifs de l’Algérie, en passe de devenir Français, seraient les soutiens les plus sûrs de la présence et de l’influence françaises en Afrique du Nord.

Cette prise de position aurait dû très logiquement les inciter à nouer des liens aussi étroits que possible avec le Consistoire Central. Or quand, en 1850, le ministre des cultes proposa le rattachement des consistoires algériens au Consistoire Central, ce sont précisément les membres du Consistoire d’Alger qui trouvèrent la mariée trop belle. Ils acceptaient bien le principe du rattachement, mais arguaient les différences de rites et d’organisation communautaire entre les Juifs de la métropole et ceux de l’Algérie pour demander ‘de circonscrire la suprématie du Consistoire Central dans le cercle des intérêts généraux du culte’. Les proconsuls juifs, à l’image de certains hauts fonctionnaires, se plaisaient à Alger et voulaient y être laissés en paix! Leur opposition fut longtemps couronnée de succès: la haute surveillance du culte en Algérie ne fut confiée au Consistoire Central que le 16 septembre 1867.27 L’intégration à la nation française était proche.

Colonialisme francais et colonialisme juif-Simon Schwazfuchs- 1980- judaisme d'Afrique du nord au XIXe-XXe siecles edite par Mchel Abitbol-page 46-48

Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- Les contacts entre le Maroc et les pays européens au XIXe siècle

Troisième partie

Les contacts entre le Maroc et les pays européens au XIXe siècle

LIMINAIRE

La conquête de l'Algérie au XIXe siècle marqua le début de l'ère coloniale. Pour empêcher le Maroc de venir en aide à son voisin algérien, la France intervint en dépêchant la marine française pour bombarder les villes de Tanger et de Mogador. Son armée stationnée en Algérie infligea une défaite cuisante à l'armée marocaine lors de la bataille d'Isly. Le pouvoir marocain prit alors conscience de sa faiblesse au plan militaire. Ne voulant pas demeurer en reste, l'Espagne se lança dans la guerre contre le Maroc en 1860. L'Angleterre mit en jeu sa politique traditionnelle d'équilibre des forces en se faisant accepter comme puissance de médiation. L'objectif premier de l'Angleterre était de continuer d'exercer son contrôle sur le de détroit de Gibraltar, relais qui, avec le canal de Suez, étaient les garants de l'accès à la perle de l'Empire : l'Inde. L'Allemagne intervint avec fracas pour exiger sa part de colonies, mais la France et l'Angleterre l'en empêchèrent.

Le Maroc était à l'image de l'Empire ottoman que l'on disait être l'homme malade de l'Europe. Il n'était plus la puissance militaire du passé. Sur la scène domestique, ses défaites militaires alimentèrent la dissidence. Les épidémies et les crises de disette accrurent le mécontentement général. L'insécurité régnait. Les Juifs tout comme le petit peuple en furent les premiers à en pâtir. De puissants contestataires du sultanat marocain allaient affaiblir encore plus le pays.

Au début du XXe siècle, la France troqua l'Égypte à l'Angleterre en échange d'une liberté d'action au Maroc, qu'elle partagea avec l'Espagne. Les dés en étaient donc jetés. Le long chapitre des ambitions et des rivalités enchevêtrées des puissances – commerciales et stratégiques pour la Grande-Bretagne, politiques et historiques de l'Espagne, territoriales et économiques de la France, économiques et impériales pour l'Allemagne – touchait à sa fin. L'institution du protectorat ne fut plus qu'une question de temps…

Le plan de cette troisième partie s'ouvre sur la description des rivalités coloniales européennes. La France occupe l'Algérie en 1830 et exerce des pressions sur le Maroc pour qu'il ne prête pas main-forte aux Algériens. Les batailles d'Isly contre l'armée française en 1844 puis contre l'Espagne en 1860 obligent les Marocains à admettre la supériorité militaire des Européens et à verser des indemnités considérables à l'Espagne. Les forces navales européennes ont mis fin à la piraterie d'antan. L'Angleterre joue un rôle diplomatique discret mais efficace et les représentants britanniques Drummond Hay père et fils bénéficieront de la confiance des souverains. L'Allemagne tente de faire son entrée avec fracas, mais elle est habilement écartée d'une mainmise sur le Maroc. Dans ce pays affaibli du XIXe siècle, les contestataires de  l'autorité s'affirment au grand jour : banditisme de Raïssouli, contestation de la couronne par Bou Hmara, ostensible puissance du chérif d'Ouezzane et opposition religieuse d'Al-Kettani. Le sultan Abdelaziz est évincé par son frère Abdelhafid. Suite à l'assassinat d'une dizaine de Français, Casablanca est bombardée en 1907 et l'armée française en profite pour pénétrer plus avant au Maroc. Encerclé par des rebelles à Fès, le sultan Abdelhafid fait appel à l'armée française et se voit contraint de signer en 1912 un traité de Protectorat.

PRINCIPAUX TRAITÉS INTERNATIONAUX AVANT LE PROTECTORAT

Quelle fut l'attitude des sultans à l'endroit des Européens au XIXe siècle?

Au début du XIXe siècle, le sultan Moulay Slimane décourageait les contacts entre Musulmans et Européens. Moulay Slimane s'inquiétait de l'influence européenne sur les mœurs et les croyances des Musulmans, raison pour laquelle il chercha à séparer les Juifs des Musulmans en créant des quartiers juifs ou Mellahs, car les Juifs et notamment ceux de la côte, étaient plus imprégnés de coutumes européennes. Les souverains qui lui succédèrent ne purent se passer des contacts avec les Européens et durent composer avec eux bon gré mal gré. Le sultan Abderrahmane reconnaissait le bienfait des échanges commerciaux et les encourageait. Le sultan Mohamed IV avait désespérément besoin des échanges commerciaux pour liquider sa dette envers l'Espagne à la suite de la guerre hispano-marocaine de 1860. Cinq ans après son avènement, le sultan Hassan Ie se trouva aux prises avec la crise due à la sécheresse, à la famine et au choléra, crise particulièrement grave. Outre cela, il mena de nombreuses campagnes pour mater des rébellions remettant son autorité en cause. Bien que le commerce renflouait le trésor public qui se trouvait au plus bas, il se méfiait des influences qui accompagneraient les contacts avec les Européens, mais ne pouvait toutefois pas les ignorer.

Au XIXe siècle, la diplomatie anglaise joua un rôle prépondérant dans les affaires du Maroc, notamment parce que les représentants anglais Drummond Hay père et fils eurent la confiance du Palais. Dans l'ensemble, les traités ratifiés par les souverains marocains ont contribué à un affaiblissement progressif du pouvoir au Maroc, jusqu'à l'avènement du Protectorat en 1912. Qu'en fut-il dans les faits?

Le sultan Abderrahmane qui ne nourrissait aucune confiance envers les Français car il les considérait comme des Infidèles, des ennemis d'Allah, des ennemis de la religion, des polythéistes et des adorateurs d'idoles, ne put s’empêcher d'avoir un grand respect pour le sens d'organisation et la qualité du renseignement que les Français prodiguaient. Il les combattit, mais perdit la bataille d'Isly en août 1844, alors même que les navires français bombardèrent Tanger et Mogador. Le 10 septembre de la même année, il signa le Traité de Tanger mettant fin aux hostilités. Le Traité de Lalla Maghnia fut ratifié le 18 mars 1845. La supériorité des armes françaises plaça la France en position de force avec laquelle le Maroc dut faire avec. La bataille d'Isly consacra la conquête de l'Algérie car au terme de ce traité, la France officialisa la frontière entre le Maroc et l'Algérie en se basant essentiellement sur les limites qui existaient entre le Maroc et la Turquie, sans toutefois préciser la limite territoriale dans le Sahara. Par ailleurs, le Traité anglo-marocain du 9 novembre 1856 entérina la position des Chargés d'affaires britanniques et celle de leurs interprètes et domestiques, les exonérant de tout impôt de capitation. Ce traité garantissait la liberté de commerce, abolissait les monopoles et les prohibitions de marchandises importées et fixait un plafond sur les taxes d'importation et d'exportation. La France officialisa la protection consulaire en 1863 (convention de Béclard).

Sous Mohamed IV, la guerre hispano-marocaine perdue par le Maroc fut conclue par le Traité de Tétouan le 26 avril 1860. L'enclave de Ceuta fut agrandie, une nouvelle enclave – Ifni – fut concédée au Sud du littoral atlantique et une indemnité de guerre fut fixée à 20 millions de piastres, soit 85 millions de francs. Le Maroc riétait plus la puissance militaire qu'il avait été par le passé.

Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- Les contacts entre le Maroc et les pays européens au XIXe siècle-page 137-140

זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי

  • ״אילא חבּבּ אללאה

 תרגום – אם ירצה השם.

הסבר ־ אומרים למי שמדבר ומדבר ומתכנן מגדלים באוויר.

 

  • ״אילא חבּבּתי תסמע ח'באר ד-דאר תמסי ענד א-דרארי אצע'אר"

תרגום – אם תרצה לשמוע [את] סודות הבית לך אצל הילדים הקטנים.

הסבר – הילדים הקטנים אומרים את האמת. כמו המלך הוא ערום.

 

  • ״אילא חבב אללאה י'ראני יתקבּ א-סקאף ויעטיני"

תרגום – אם ירצה האל להעשירני, [אפילו] ינקב [את] התקרה וייתן לי.

הסבר – אם לאדם יש מזל הוא יבוא אליו.

78 | יעל לוטי

ע

34- אילא חבּבּתי צ'רב אלכּלבּ, חסם פוזה מואליה

תרגום – אם רצית להרביץ לכלב, כבד [התבייש] בפני בעליו.

הסבר – הפתגם מסביר שאפשר לכבד את בעל הכלב גם דרך הכלב שלו.

 

35- אילא חבּבּתי תרא מולאת אלדאר- שוף בּבּאבּ אל-דדאר

תרגום – אם רצית לראות את בעלת הבית – הסתכל בכניסה לבית.

הסבר – פעם, אם רצו להתחתן עם מישהי, שתהיה בעתיד בעלת הבית, היו צריכים להכיר את האימא שלה. אם האם בסדר, מכבדת את בעלה והילדים ואם הבית נקי ומסודר, כן תהיה הבת. לעיתים יופיע הפתגם כן:

 

35- אילא חבּבּתי תרא מולאת אלדאר – שוף עלא גת אל-דאר

תרגום – אם רצית לראות את בעלת הבית – הסתכל על מִדרך [גת] הבית

הסבר – אם הבית משולה לסף הבית שהוא שטיח הכניסה לבית. המילה גת – היא מילה עברית ומקבילה למילה מדרך [גת שמנים, גת ענבים].

 

  • 36– אילא חכּמת – תחון

תרגום – אם שלטת – תרחם

הסבר – גם אם השלטון בידיך תהיה רחום.

זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי עמ' 78-77

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר