ההסכם בין ישראל למרוקו לפינוי הקהילה היהודית-יגאל בן־נון

ההסכם בין ישראל למרוקו לפינוי הקהילה היהודית

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו

בראשית שנות השישים

יגאל בן־נון

עם זאת, אין להתעלם מן השינוי החיובי שחל במעמד היהודים בתקופת החסות לעומת התקופה הטרום־קולוניאלית. מעמד הד׳ימי אמנם לא בוטל רשמית, אבל היהודים הרגישו שצרפה העניקה להם אמנציפציה הלכה למעשה וביטלה דה־פקטו את מגבלות הד׳ימי. הם לא חששו להתהלך בחופשיות כשכונות המוסלמיות וללבוש בגדים אירופאים מבלי לעקוף מסגדים ואתרים קדושים למוסלמים. אמנם במארס 1935 נעשו ניסיונות להגביל את מגורי היהודים בשכונות האירופאיות בקזבלנקה, וגם הגלאווי של מרקש, ששיתף פעולה עם שלטונות החסות, ניסה למנוע בשנת 1937 העסקת נערות מוסלמיות בבתים יהודיים, אך אלה היו פרפורי גסיסה אחרונים של עבר שחלף מכוחה של המודרנָה הצרפתית הגואלת. בזמן קצר עברו היהודים ממעמד נחות למעמד מועדף בהשוואה למוסלמים. ההשכלה הצרפתית, גם אם מינימלית, שרכשו היהודים בבתי הספר של כי״ח וההטמעה המהירה של מודרניות זו, יצרו פער של דור שלם בינם ובין רוב המוסלמים. למרות חששות הצרפתים, היהודים לא ניצלו את ההשכלה שרכשו למאבק נגד הכובש הזר אך גם לא כיוונו אותה במופגן לתמיכה בו. אין ספק שהמודרנה היהודית שעתה לבלי הכר את היחסים בין היהודים למוסלמים והעניקה להם יתרון בלתי הפיך שהמשיך להתקיים גם משנעשו המרוקאים לאדונים במדינתם. לאמתו של דבר, בתקופת החסות, לא היו היהודים מעוניינים בשוויון זכויות אלא שאפו ליהנות מההטבות שניתנו למתיישבים הצרפתים והקנו להם עדיפות על הרוב המוסלמי. אם עד חדירת צרפת למרוקו, הזהות היהודית הייתה ברורה ופשוטה, הנה המהפך התרבותי שחוללה המעצמה הקולוניאלית הוסיף מורכבות למצב, יצר מוקדי אהדה חדשים והזדהויות חדשות. התסיסה התרבותית הצרפתית אפשרה ליהודי מרוקו, לפחות להלכה, לבחור על פי נטיות לבם את הלאומיות המרוקאית, את הזהות הישראלית(אחרי הקמת מדינת ישראל) או את הזהות הצרפתית.

התרבות הצרפתית והחינוך הצרפתי העניקו לשכבה רחבה בחכרה היהודית חלופה רוחנית להזדהות לאומית. החינוך הצרפתי העניק ליהודים מעמד נפרד ואף מועדף בהשוואה למוסלמים. שלא כקהילות יהודיות אחרות במערב אירופה, התהליך האמנציפציוני לא התרחש באמצעות התבוללות בחברת הרוב. ההטמעה החברתית־תרבותית כוונה למעצמה הקולוניאלית ולא לחברה הערבית־מוסלמית של מרוקו. אף כי החינוך הצרפתי ועקרונותיו המתקדמים לא יצרו הזדהות עם שלטונות החסות. הם יצרו בכל זאת קשר תרבותי לצרפת ואף תלות בשפתה. כך נוצרה לא רק הזדהות כפולה כמקובל בקהילות יהודיות במערב, אלא הזדהות תלת־כיוונית, דומה במידת־מה למצבן של כמה קהילות יהודיות באירופה המזרחית שמשכיליהן נשאו את מבטם אל מערב היבשת.

שלטון צרפת במרוקו בא אל קיצו בד2 במארס 1956 . מתוך אוכלוסייה של עשרה מיליון תושבים בעת קבלת העצמאות, מנתה הקהילה היהודית כ־ססס,230 נפש שמרביתם התגוררו בערים הגדולות ובעיקר בקזבלנקה. עוד מראשית שלטון החסות הצרפתי יצא קילוח דק של יהודים לכיוון צרפת, ספרד וארץ ישראל. מקובל לחלק את ההגירה היהודית אל מחוץ למרוקו לשלוש תקופות: תקופת קדימה, למן הקמת מדינת ישראל עד לעצמאות מרוקו; תקופת המסגרת, כפי שנקראה העלייה החשאית בביצוע המוסד, (מ־1956 עד נובמבר 1961); ותקופת מבצע יכין (1961- 1966), שבמהלכו יצאו היהודים לישראל בדרכונים קבוצתיים. בשנים 1948־1949, עלו לישראל 22,900 יהודים. מעצמאות ישראל עד לעצמאות מרוקו עלו למדינת ישראל הצעירה 108,243 יהודים בקצב של כשלושת אלפים איש לחודש. בכל שנות קיומו של ארגון קדימה (1957-1949) יצאו את מרוקו כ־110,000 יהודים ועוד כ־120,000 נשארו בה עד שנת 1961. משנת 1957 עד נובמבר 1961. תאריך שהותרה בו יציאת יהודים בדרכונים קבוצתיים, עזבו את מרוקו 29,472 יהודים באופן לא חוקי. מנובמבר 1961 עד סוף 1964 יצאו ממרוקו באופן חוקי עוד 83.707 יהודים. ב־1965 חיו במרוקו כ־55,000 יהודים, ב־1972 נשארו בה לא יותר מ־30,000 ונד2003 פחות מחמשת אלפים. מ־1948 ער 2000, הגיעו ממרוקו לישראל בסך הכול 248,900 יהודים.

ב־1958, עם קבלת העצמאות, הייתה הממלכה המרוקאית צריכה לבחור בין המשך הקשר לצרפת, לתרבותה ולשפתה ולמערב הדמוקרטי ובין התיישרות עם מדינות המזרח התיכון, עם מדיניותן הכל־ערבית והיחס ליהודים. עתיד המשטר במדינה ומעמדם המשפטי של היהודים לא היו ברורים. האם היהודים היו צריכים לדרוש זכויות ייחודיות של מיעוט אתני נבדל מכלל האוכלוסייה, או להתמזג בחברה החדשה, בתרבותה ובשפתה, עד כדי טמיעה, כמו הקהילות היהודיות במערב אירופה. אם לא היו תומכים רבים באפשרות הראשונה, שכן חסידיה הפוטנציאליים העדיפו פשוט לעלות לישראל, הרי שהאופציה השנייה נהנתה מעדיפות לטווח קצר יחסית, בשכבה היהודית המשכילה, עד שהמציאות טפחה על פניה. עד מהרה התבדר שמה שהיה נכון ליהודי צרפת אחרי המהפכה וליהודי

אירופה המערבית בעקבותיהם, אינו עולה בקנה אחד עם מצבה ועם אפשרויותיה של המדינה הערבית-מוסלמית החדשה, גם אחרי החסות הצרפתית שארכה מעט יותר מארבעים שנה.

אף על פי שתולדות הקהילה היהודית במרוקו בתקופה העצמאית אינן סיפור של גירוש כמו בארצות ערביות אחרות, בכל זאת מדובר ברצף של חששות מתמידים מעתיד לא ברור ומאסון שעלול להתרחש ביום מן הימים. הקהילה נאלצה להתמודד עם ספקות רבים שהתשובה עליהם תקבע את עתידה לשבט או לחסד. המדינה העצמאית ניצבה בפני אפשרויות שהבררה ביניהן תחרוץ את גורל יהודיה אם לפריחה אישית וקהילתית במדינה דמוקרטית ומתקדמת ואם לבריחה מן המדינה מפחד אסון צפוי. לצד חדירת הנושא המזרח תיכוני למערכת היחסים היהודית־מוסלמית במרוקו, התעורר גם החשש לאיבוד היתרונות בהשוואה למוסלמים שהושגו בעבר. אימוץ הערביזציה במנהל הציבורי ובמערכת המשפט היה עלול לשים קץ לעדיפות בקבלת משרות ממשלתיות שהושגה מכוחה של ההשכלה הצרפתית. כקרב בעלי המקצועות החופשיים ובחוגי הבורגנות גברה תחושת החרדה שכן הם נדרשו להכריע בין השפה הצרפתית ותרבותה, שהלהיבו אותם, ובין הערביזציה הצפויה, שתביא אתה מטען תרבותי-מוסלמי שיד היהודים תהיה בו על התחתונה. החשש מאיבוד היתרונות בתחומי התרבות וההשכלה הכניס את הקהילה למצב של חוסר נוחות כרוני שהלך והתעצם. כיוון שמרוקו לא יכלה להבטיח עתיד טוב יותר לאזרחיה היהודים במדינה ערבית־מוסלמית לא נותרה בררה אלא לצאת את הארץ.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר