רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997 – עמ' 55 -שלושה סולטנים, שלושה קווי מדיניות- מולאי ליאזיד- מולאי סלימאן- מולאי עבד אל־רחמאן

שלושה סולטנים, שלושה קווי מדיניות- מולאי ליאזיד- מולאי סלימאן- מולאי עבד אל־רחמאן

מ־1790 עד 1859 שלטו במארוקו שלושה סולטנים שונים עד מאוד זה מזה – מולאי ליאזיד איש־הדמים, מולאי סלימאן ירא־השמיים ומולאי עבד אל־רחמאן ההססן ורפה־הרוח – ותחת שלטונם ידעו היהודים נתיניהם חלופות של קור וחום כמו במקלחת סקוטית.

מעשי־ההוללות והמרידות המרובות שידע מולאי ליאזיד (1792-1790) לרוב, לא מנעו ממנו לרשת את כס אביו, סידי מוחמד, שהוא היה בנו־יקירו. לשווא הזהירו יועציו היהודים של השליט הזקן מפני מינוי אומלל זה, אך דווקא משום כך התחזק הסולטן החדש בעמדתו האנטי־יהודית הנחושה, ותקופת מלכותו, שלטוב־המזל לא ארכה הרבה, היתה הכאובה מכל אשר נגזר על יהודי מארוקו לשאת.

מיד עם עלותו לכס־המלוכה נשבע מולאי ליאזיד להצליח במקום שבו נכשל, כאלפיים שנה לפניו, ראש־שריו של האחשוורוש מלך פרס להרוג ולאבד את כל היהודים שבמלכותו. רק ירידתו מן הבימה בטרם עת עיכבה בעדו. תוכנית מעין זו מנוגדת היתה לרוחו של האיסלאם המארוקאי עד כדי כך שנמצאו פה ושם אנשים שעצרו את ידו הרצחנית של הסולטן. בפרט כך אירע בטטואן, מקום שם החליט לגזור על ״פתרון סופי״ לאמיתו. וכך אנו למדים בעניין זה מ״דברי הימים״ לקהילת פאס:

וייצאו קהל תיטואן ומנחה בידם ביום ש״ק (שבת קודש) וגזר אומר שיהרגו היהודים שבכל מלכותו, ומי שיביא לו ראש יהודי ״תן לו סך עשרה מתקאלים. ואמרו תפשום חיים לקהל הנז'. והעיר ה׳ את רוח שופט א׳ ונפל לפני המזי״ד ואמר לו: לא נכון לעשות כן, להרוג את כל היהודים… אמר לו: כבר כרתי ברית עם משפחת אמהאוו׳ס (ארור שמם) שאהרוג את היהודים כשאמלוך. והשיב לו: זו אינה עצה, אלא טול ושלול ממונם והרי הם כמתים. הסולטן ראה לטוב לו לקבל את העצה הנבונה הזאת. במקום לצוות על טבח קיבוצי פקד לשדוד ולבוז את קהילות טטואן, אל־קצר אל־כביר, אל־עראיש, רבאט, טאזה ומכנאס ולהוציא להורג את כל היועצים היהודים של אביו. המלאח של מכנאס הופקר לשבט הלוחמים בני עודאיה והיה לבז. חזיונות אונס ושוד נמשכו שבועות על שבועות בכל רחבי מארוקו. משראה מולאי ליאזיד שבאוג׳דה מפירים היהודים את חוזה־עומר ומתלבשים כמוסלמים, ציווה לקצוץ להם אחת מאוזניהם כדי שיוכלו להבדילם מן הלא־יהודים! הוא גם אסר עליהם ללבוש בגדים בצבע ירוק בכל פינות הארץ.

קהילת פאס היא שנדונה לסבול יותר מכל מאכזריותו. אחרי שפקד על היהודים לפנות את בתיהם במלאח, שלכבוד המאורע הוסב שמו כביר(הגדול), הושיב שם שלושת־אלפים אנשי־מלחמה מבני־עודאיה, ששוגרו ממכנאם עם משפחותיהם. בית־הקברות היהודי נהרס, ומצבותיו שימשו לבניית מסגד במרכז השטח שבו היה לפני־כן המלאח.

היהודים, שגורשו אל מחוץ לעיר, בתנאים של עניות גמורה, מופקרים היו להתעללותם ולנגישותיהם של שכניהם החדשים, שזאת הפעם אכן ששו לציית לפקודותיו של הסולטן. ייסוריהם נמשכו עשרים־ושניים חודש, אף שבמשך תקופה זו נמצאו בכל־ זאת כמה מוסלמים שעמד להם אומץ־לבם להסתיר את ידידיהם היהודים או לעזור להם להציל משהו מנכסיהם. כך אפוא, כאשר התחילו צריפיהם העלובים לעלות באש, נחלץ מושל פאס לישועתם ומנע מן הבוזזים להשלים את מלאכתם המרושעת. אפילו אמו של הסולטן היא עצמה השתדלה למענם פעמים הרבה.

כדי להיפרע מאחיו מולאי השאם, שהכריז על עצמו מלך במראקש, שם מולאי ליאזיד מצור על העיר בפברואר 1792. שם העביר לפי חרב את אלפי הנכבדים שהוזעקו למסגד הגדול על־מנת לחדש את שבועת־אמוניהם כביכול, ואגב כך לא שכח לשים את המלאח לבז. מוגאדור, שבדרך־נס ניצלה עד אז, כלום נגזר גם עליה לשאת את שיגעונו הרצחני של הסולטן, שציווה להתיז שם את ראשיהם של ששים נכבדים, ובכללם הסוחרים היהודים והנוצרים העשירים ביותר?

שיחקה השעה למוגאדור ובצל חומותיה של מראקש נהרג מולאי ליאזיד בידי קלעי בודד בעת התקפת־נגד של אחיו. אנחת־רווחה אדירה נתמלטה מגרונה של הארץ כולה, בני כל הדתות והמעמדות. מספר גזירות נגד היהודים בוטלו עוד בטרם יתמנה אחיו מולאי סלימאן לרשת את כס־המלוכה.

הסולטן החדש, שככתכים היהודיים של הזמן ההוא הוגדר כ״חסיד אומות העולם״, שקד לחדש את המסורת העלאווית של רצון טוב וסובלנות כלפי היהודים. מולאי סלימאן היה אמנם מוסלמי המדקדק במצוות אך נקעה נפשו מן הקנאות, והוא ביטל את כל גזירותיו של קודמו. הוא קיבל אפילו החלטות מהפכניות בהעניקו ליהודים שהתאסלמו כדי להינצל מרדיפות את הזכות לשוב לדתם. הוא חזר והתיר ליהודים ללבוש בגדים בצבע ירוק, וכאשר הוכיח אותו קאדי אחד על פניו בשל כך, השיב לו בזעם: ״מה יש לך לומר בעניין זה? איני נוהג אלא כדוגמת אבי. יסלח וימחל לו האלוהים!״

מולאי סלימאן מיהר להרשות ליהודים להשיב להם את נכסיהם במלאח של פאס. לבסוף תקף את הסמל המובהק כיותר לקנאות הסולטן שקדם לו: הלוא הוא המסגד שהוקם בלב המלאח. הוא אכן פקד להרוס את המסגד, לאחר שנמלך בדעתם של העולמא (חכמי־ההלכה המוסלמים). המעשה הנועז הזה, שלא היה לו תקדים באיסלאם, הדהים את היהודים עצמם, כמו שאנו למדים מפי הרב יהודה בן עובד כן־עטר:

והלכו הקהל לפליל ס׳ תאוודי עז״א ואמרו לו שיכתוב ליר״ה (ירום הודו) על אודות האלג׳אמע שבנה המזי״ד בעירנו. וכתב הפליל שהוא אסור בהנאה מכל צד, אם מחמת שנבנה מקברי ישראל שהוא אסור בהנאה, אם מחמת שהפועלים הבונים ובעלי הסיד היו פורעים אותו מדמי מים שרופים שגזל מישראל, אם מחמת שבכאן בקרקע גזולה. ומיד גזר יר״ה לסתור אותו והאלסמע׳א שהיתה בו… ואם באתי לספר גדול הבית והקורות הגדולות ושיכללו ביופי מאוד באבני שיש ירוק ואדום וכד… ויראו גויים ויבושו, וחורקים שיניהם עלינו, ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם לדבר עימנו…

מולאי סלימאן, שהתייחס בחשדנות לנוכרים, השיב ליהודי מוגאדור את תפקידיהם ואת זכויות־היתר המסחריות והממוניות שלהם, על חשבון הנוצרים. הואיל והיה חסיד ההפרדה בין העדות בערים, אילץ את היהודים להתרכז בשכונות המלאח שאותן בנה בכל מקום, אף הקים חדשות בטטואן, רבאט, סאלה ומוגאדור. רק קהילות טנג׳ר וצאפי ניצלו מהפרדה זו, שבעצם הלמה בהחלט את משאלות־לבם של הרבנים. כללו של דבר, וחרף חשדנותו כלפי אירופה, נשמר זכרו של מולאי סלימאן לטובה, כפי שמעיד על כך רושם־הקורות של אותה תקופה, יהודה בן־עטר:

ועם היות שאין המנהג לברך המלך כמו שכתוב במחזורים, זה המלך (מולא׳ סלימאן) אנו מברכין אותו ביום ש״ק ויו״ט (שבת קודש ויום טוב) בבתי־כנסיות, כ׳ הוא ראוי לברכה מאדון הממלכה…

יורשו, הוא אחיינו מולאי עבד אל־רחמאן (1859-1822), היה אדם נאור יותר, וחדור אותן כוונות טובות ביחס ליהודים. עם זאת סיכום תקופתו דו־משמעי יותר, בפרט בגלל התנחלותה של צרפת באלג׳יריה, שהכניסה עוד גורם משבש ומפריע לתמונה. תקופת מלכותו התחילה בסימן ביש מאוד: הבצורת ואי־הבטחון הפילו קורבנות יהודיים לרוב. הרעב של 26־1825 עשה שמות בקהילות מכנאס ופאס. גזלנים חיסלו שיירה שלמה של חמישה־עשר יהודים שעשו את דרכם מאגוראי – שיושביה היהודים נטשוה סופית – למכנאס.

כתום שש שנים לערך שוב שילמה קהילת פאס את מחיר קוצר־ידו של הסולטן בהשלטת הסדר. ב־1832 לא היסס להפגיז את המלאח, שאליו נמלטו בני עודאיה שהתמרדו. מכל מקום היה מספר החללים היהודים נמוך מכפי שאפשר היה לחשוש, ולזכר נס־זוטא זה הנהיגו הרבנים פורים קטן, הוא הפורים דל קור (כדורי התותח).

אך בזאת עדיין לא תמו תלאותיה של פאס. דומה היה כאילו קידוש־השם של לאלה סוליכה ב־1834 החזיר את הקהילה לשעות הקודרות ביותר של אי־הסובלנות: מוסלמי אחד מנכבדי טנג׳ר התאהב עד לשיגעון בצעירה יהודייה יפה מאין כמוה, סוליכה חתשואל. כיון שסירבה הנאווה להינשא לו, נקם המחזר הנכזב את נקמתו בהאשימו אותה בפומבי שחזרה לחיק היהדות לאחר שהתאסלמה – והחוק גוזר היה דין־מוות על פשע הכפירה בדת.

מולאי עבד אל־רחמאן, שפעל מתוך כוונות טובות מאין כמותן, נכנס בעובי הקורה בניסיון למצוא פתרון מתקבל על הדעת. את דעתם של העולמא הניח בארגנו משפט בפאס. אך הואיל ובתוך כך מעוניין היה להציל את הנערה ממיתה ודאית, לחץ על הרבנים שישכנעו אותה להעמיד פנים שהיא מוסלמייה. הנאווה, שאדיקותה לא נפלה מעקשנותה, סירבה לקבל את הפשרה. כך אפוא הותז ראשה בכיכר העיר בהיותה בת חמש־עשרה. מוות אכזרי זה עורר זעם ותדהמה הן באירופה והן במארוקו.

דרך הטיפול בפרשה זו טיפוסית ליחסו דו־המשמעי של מולאי עבד אל־רחמאן – ושל מספר מוסלמים לפניו ואחריו – כלפי היהודים: אם גם יש לנהוג בהם סובלנות ולהתייחס אליהם כהלכה, בכל־זאת חייבים הם להישאר במקומם כד׳ימים ולשאת בהשפלות הכרוכות בכך. תעיד על כך תשובה זו שהשיבה הסולטן בכתב על התערבותו של הקונסול הצרפתי בטנג׳ר למען היהודים:

יהודי ארצנו ברוכת־המזל קיבלו ערובות שמהן נהנים הם ובלבד שיכבדו את התנאים שגוזרת ההלכה הדתית שלנו על האנשים הזוכים לחסות. אם היהודים מכבדים את התנאים האלה, הרי ההלכה שלנו אוסרת לשפוך את דמם ומצווה לנהוג כבוד ברכושם; אך אם הפרו ולו גם תנאי אחד בלבד, הרי ההלכה הברוכה שלנו מרשה לשפוך את דמם וליטול את רכושם. דתנו המפוארת כופה עליהם את סימני הכניעה והשפלות; הנה כך די לו ליהוד׳ שירים קולו על מוסלמי, וכבר יש בזה משום עבירה על חוזה־החסות. אם אצלכם שווים הם לכם בכל, אם נטמעו בכם, הרי זה טוב ויפה בארצכם, אך לא בארצנו שלנו…

לאחר שספגה מארוקו מפלה קשה מידי צרפת בקרב־איסלי ב־1844, הביאה התמיכה שנתנה הממלכה השריפית להתקוממותו של עבד אל־קאדר לידי תוצאות קשות גם אם עקיפות ליהודים. בדרך־נס ניצלו יהודי טנג׳ר מהרעשות־העונשים של הצי הצרפתי ב־1844. באותה שנה עצמה ניצלו אנשי השבטים את הרעשת מוגאדור על־ידי האדמירל דה־ז׳ואנוויל ובזזו את הסוחרים היהודים. מולאי עבד אל־רחמאן שילם להם פיצויים, ובכך הוכיח בעליל כי יחס הבוז(הדתי) ליהודים אינו אוסר לנהוג עמהם מנהג צדק.

אותה דו־ערכיות אנו מוצאים בחשדנותו של הסולטן כלפי היהודים: הוא חשד בהם כי באמתלה של עלייה־לרגל לארץ־הקודש הם הולכים לאלג׳יריה כדי למסור לצרפתים סודות הנוגעים לנמליה של מארוקו. אך משעה שהשתכנע כי נקיים הם, לא די שעודדם להפליג לארץ־הקודש אלא גם פטר אותם, החל מ־ 1858, מן המסים על יציאת הממלכה, פטור שעד אז שמור היה לעולי־רגל מוסלמים בלבד. מסתבר שדו־הערכיות של מולאי עבד אל־רחמאן ביחס ליהודים משקפת את רגשות הסולטנים של אותה תקופה יותר מאיבה מוצהרת או חיבה מפורשת ליהודים.

על כל פנים הרי בימי מולאי עבד אל־רחמאן נעשתה השאלה היהודית קשורה לבלי הפרד, בין לטוב בין לרע, לאסטרטגיה של מעצמות אירופה שקמו לחנוק את מארוקו מתוך רצונן לאלצה בכוח־הזרוע להיכנס למעגלות השפעתן. לאחר שהובס על־ידי צרפת מינה הסולטן נאיב מעין שגריר, שייצג אותו בטנג׳ר – ולא בפאס, כמתחייב מן הכללים הדיפלומטיים – אצל הדיפלומטים הזרים שהואמנו למארוקו !

 החוזה המסחרי שכפתה בריטניה הגדולה על מארוקו בדצמבר 1856 אילץ אותה לחדש את חופש המסחר, ובמיוחד לבטל את ״המשטר האימפריאלי״ של מונופולים על סחר־החוץ בצורת מכירת היתרים והנחות לחצרניו וסוכניו של הסולטן. לדעתו של ההיסטוריון הצרפתי ז׳ן־לואי מייד, חוזה זה הוא ״אחד הגורמים הפעילים ביותר בהתפרקותה של מארוקו הישנה״.

סידי מוחמד, שירש את כיסאו של מולאי עבד אל־רחמאן ב־1859, נאלץ למשכן את תקבולי המכס כדי ללוות בלונדון את הסכומים שנדרשו לו כדי לפצות את הספרדים, שניצחו את מארוקו ב־1860 ונטלו לידיהם את טטואן כמשכון. האוצר, שנידלדל באין הכנסות מן המכס, הבצורת, החולירע והמרידות סופם שאילצו את סידי מוחמד לחדול מכל מחשבה על רפורמה.

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997 – עמ' 55 -שלושה סולטנים, שלושה קווי מדיניות- מולאי ליאזיד- מולאי סלימאן- מולאי עבד אל־רחמאן

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר