פיטורי פקידים נוצרים במצרים (1419)-הד'ימה-בת יאור 1986

  1. 17. פיטורי פקידים נוצרים במצרים (1419)

ב־7 בחודש ג׳ומאדא 1, 822 (1 ביוני 1419) זימן סולטאן מצרים (אל־מלך אל־מואיד אבו נצר) – אל־מָלךּ אל־מוּאַיֵד אבו אל־נצר שיח׳(1421-1412), סולטאן ממלוכי במצרים. את הפטריארך הנוצרי להופיע לפניו במעמד הקאדים וחכמי־דת־ודין. במעומד ספג דברי גערה ומהלומות והוטחו בו האשמות בגלל ההשפלות שסבלו המוסלמים מידי שליט האתיופים: אפילו איימו עליו להמיתו. אחרי־כן פנה אליו הממונה על השווקים של קאהיר, השיח׳ צדר אל־דין אחמד בן אל־עג׳מי, ונזף בו בגלל התרשלותם של הנוצרים בקיום החוקים הנוגעים לשפלותם וביזוים בלבושם (המיוחד) ובחזותם. אחרי דיון ממושך (בין חכמי דת ודין לבין הסולטאן) בנושא זה, הוחלט כי לא ישמש אף אחד מן הכופרים האלה בכהונה ממשלתית, גם לא אצל איש מן האמידים, גם לא יימלטו מן האמצעים שננקטו כדי להשאירם במצב של השפלה. או־אז זימן אליו הסולטאן את אל־אכּרם פַדַאיִל הנוצרי, מזכירו של הווזיר, שהוחזק במאסר ימים אחדים; הלקו אותו בשוטים, הפשיטו את בגדיו ממנו והוליכוהו בחרפה בחוצות קאהיר בנוכחות הממונה על השווקים, שקרא ואמר: ״זה שכרם של נוצרים העובדים בלשכות הממשלה!״ אחרי ביזויו ברבים שבו והשליכוהו לכלא. כה היטיב הסולטאן להגשים את האמצעים האלה עד שלא נמצאו עוד נוצרים המשמשים את הרשות. הם נאלצו להישאר בביתם, לצמצם את נפח צניפיהם ולהצר את שרווליהם, וכיוצא בהם היהודים. כולם נמנעו מלרכוב על חמורים בתוך קאהיר אך כשיצאו מקאהיר רכבו על חמורים רכיבת צד (בלבד). קצת מן הנוצרים עשו ככל אשר יכלו(לבטל את הגזירות ולשוב לעיסוקיהם) אולם כאשר לא עלה הדבר בידם החליטו כמה מהם להופיע כלפי חוץ כמוסלמים.

אבן תגריבירדי(נפ׳ 1469), אצל פאניאן, ״ערבו־יודאיקה״

הערות המחברת– שרוולים רחבים היו סימן לגדולה ולכבוד. היהודים והנוצרים חייבים היו ללבוש בגדים עם שרוולים צרים כאחד מסימני ההשפלה שלהם בציבור.

[1] רכיבת־צד (כמנהג נשים) היתה סימן השפלה ליהודים ונוצרים שלא היו רשאים לרכוב על הבהמה בפישוק־רגליים.

  1. 18. בוז ושבח לד׳ימים

אל־מע׳ילי(נפ׳ 1504) גילה קשי־עורף נחוש בתמכו בטוב ובאסרו על הרע. סבור היה שהיהודים (יקללם אללה) שוב אינם נהנים מן המעמד של מיעוט מוגן(דימה); מעמד זה בוטל עתה בגלל חיבורם עם המעמד השליט המוסלמי. השתתפות מעין זו במימשל נוגדת את ההשפלה והבוז המתלווים לתשלום הג׳זיה. די בכך שאחד (או קבוצה) מתוכם יפרצו גדר ומיד יישלל מכולם. (חכמנו) פסק כי דין הוא לשפוך דמם של יהודים ולבוז את רכושם, והוא גרס כי מצות דיכוים דוחקת יותר מזו של דיכוי כל יתר הכופרים. הוא כתב ספר על נושא זה, וספרו כולל כמה וכמה פרקים שעוררו אי־הסכמה מצד רוב חכמי־המשפט של זמנו ובכללם השיח׳ אבן־זכרי ו(אישים דגולים) אחרים. התפתח ויכוח גדול. החיבור הגיע לפס הבירה ושם הרבו חכמי דת ודין לעיין בו. היו שהביעו שאט־נפש והיו שהגיבו על־פי הצדק והיושר. (עמ׳ 807-806)

אבן־עסכר (נפ׳ 1578), דַוְחֵת אל־נַצְר, אצל וַאיְדה, ״כתב פולמוס״

אחמד אבּן־זכּרי, משפטן מוסלמי(נפ׳ 1500).

דיני־הכשרות היהודיים

אם נבוא לדון ברזיהם של דיני־הכשרות שתיקן להם משה [ליהודים] או לנתח את חגיהם ואת המצוות שציווה להם נביאם ואת רזי־האלוהות הגדולים שבהם, חוששים אנו שהנבערים יילכו שולל ויעזבו את אמונתנו משום שאינם בקיאים ברזיה. לפיכך נימנע מלגלות את סודות יראת־השמיים של עם־הספר ונדבר על מה שלמעלה מהם, כלומר רזי הדת המוסלמית… והרי דת מוחמר היא המושלמת ביותר, ואומתו האצילה ביותר. (עמ׳ 127)

אל־ג׳ילי(המאה ה־15)

שתיקתם והגנתם של הד׳ימים(המאה ה־16)

צא ולמד באיזו צניעות הם [הד׳ימים] מתנהגים במעמדם של פחותי־עם וראית שנימוסיהם מעולים ונאצלים מנימוסיהם של רוב העולמא. לא ייעלבו אם לא יפנו להם מקום בבואם אל קהל. אם מים יתנו להם לשתות אשר גואלו בידי ילדים, עבדים או פושטי־יד, לא יזוזו משלוות־נפשם ולא עוד אלא יראו עצמם בחינת עלובים שבבריות. כאשר יורשו להיספח לקהל־עצרת יראו בזאת חסד. הם מתיישבים בהשפלת ראש, מלאים מורך־לב, בבקשם את אללה שיסתיר את עוולתם מן הנוכחים.

וכי לא אלו סגולותיו האמיתיות של תלמיד־חכם, שהרי אם אין הדעת מוסיפה ענוָה לבעליה הרי רעל בה

אל־שעראני (נפ׳ 1563), אל־בחר (כת״י ערבי 1000 ספריית אוניב׳ קמבריג׳)

קיבלנו עלינו שלא יָרע אף אחד מחברינו לד׳ימי — ודאי לא למוסלמי — בפרט אם הוא אומר את תפילותיו ומתוך כך הוא נמצא בחסותו(ד׳ימה) של אללה. כי המרע למי שאמר את תפילותיו הריהו כביכול כמי שמבזה את חסות אללה חס־ושלום. הישמר לך מלפגוע בו לרעה, אולם אם יהיה הוא האיש המרע לך ראשונה, נוכל לומר כי מי שתוקף אותך חובה עליך להשיב לו מידה כנגד מידה, אבל מוטב להאריך רוח בעבור [יושב־מרומים] הפורש חסותו עליו. אם יודיעך שליט כי אדם מסוים היה בחסותו משך פו־ק־זמן מסוים, כלום הלא תימנע מלהרע לו ולא עוד אלא אף תכבדהו? כך יש לנהוג במשרתו של אללה. (עמ׳ 70 א)

אל־שעראני, אל־בחר (כת״י ערבי 1000, ספריית אוניב׳ קמבריג׳)

 

פיטורי פקידים נוצרים במצרים (1419)-הד'ימה-בת יאור 1986 –עמ'

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר