יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל-הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול

תורץ׳, על אף היותו עסוק כולו בניהול עתונו, הצליח לבנות תשתית ארגונית בעלת צביון ריכוזי שהופעלה בידי מספר מצומצם של חברים, אשר רובם ככולם היו בעלי נתינות זרה, אם כי חלקם היה ילידי מארוקו. ברוב הערים הגדולות הוקמו סניפים אשר עיקר פעולתם הוקדשה לקרן הקיימת לישראל. רק בקאזאבלאנקה הרחיבה התנועה את עבודתה לתחומים שמחוץ לגיוס כספים, כגון הפצת השפה העברית והדרכת ארגוני־נוער, כולל הקמת מועדון של תנועת המכבי.

הערת המחבר: נראה שנתינותם הזרה העניקה להם מידה מסויימת של חסינות בפני השלטונות הצרפתיים; בין האישים האלה נזכיר את J.R. Benazeraf ,S. Kagan ,S.D. Levy ,P. Calamaro

ביאנואר 1936 קיימו ציוני־מארוקו את כינוסם הראשון, שבו הובא לדיון תקנון התנועה ובו הוקמו ועדי־פעולה בתחומים שונים, כמו: הסברה, תרבות, עלייה ושקל. עד פרוץ מלחמת־העולם השנייה נערכו שני כינוסים נוספים שזכו להדים נרחבים בקרב האוכלוסיה היהודית, אשר התחילו להגיע אליה הידיעות הראשונות על מצבם של יהודי־גרמניה ועל הדיונים של הועדה המלכותית לענייני ארץ־ישראל.

בעוד שהתמונה המצטיירת מהפעילות הציונית במארוקו משקפת מצב של הנחת יסודות לתשתית ארגונית איתנה, תוך כדי הזנחת הוויכוח המדיני־אידיאולוגי, הרי בתוניסיה באותו זמן היה מצב הפוך, מצב המתאפיין בתסיסה רעיונית ובוויכוחים סוערים בין הזרמים השונים בציונות, בד בבד עם התפוררות התשתית הארגונית שהוקמה מיד לאחר מלחמת־העולם הראשונה.

בחלק מהגורמים לכך דנו למעלה. כדי להביא להבראת המצב נשלחו מטעם קרן־היסוד והקק״ל מספר שליחים ומורים מארץ־ישראל לערים הגדולות של תוניסיה. ב־1926 הגיע לתוניס נ. הלפרן, שעליו הוטלה המשימה לשקם את מוסדות הפדראציה התוניסאית, ואכן, הלפרן הצליח בתקופת שהותו למצוא נשיא זמני לפדראציה (עו״ד ויקטור קטן). כן הוסדרו היחסים בין הפדראציה לארגון הנוער .U.U.J.J שאליו העביר המרכז בהאג בזמנו את הגבייה למען הקק״ל; גם חלוקת הסמכויות בין המרכז בתוניס לאגודות המקומיות הוסדרה, ולבסוף הוחלט לקיים בחירות כלליות לועד־מנהל חדש של התנועה.

הבחירות נערכו ב־19 ביוני 1927 וחוללו התפתחות מפתיעה, שהשפיעה על עיצוב אופיה של הציונות במדינה זו עד שנות החמישים: הרשימה הרביזיוניסטית השיגה רוב מכריע בבחירות הללו, כמו בכל הבחירות הנוספות שעתידות להיערך בתוניסיה עד הקמת מדינת ישראל.

ראשיתה של התנועה הרביזיוניסטית בתוניסיה בסידרת מאמרים מאת זאב ז׳בוטינסקי שפורסמה ב-Réveil Juif באמצע שנות העשרים.

בהירות המחשבה וכן הפראזיולוגיה הלאומית וההתייחסויות התכופות ל״דם״ הים תיכוני ול-hidalguía הספרדית, שאפיינו את מאמרי ז׳בוטינסקי, כמו גם מכתביו החמים לאוהדיו, כבשו את לב ציוני־תוניסיה, שכן בלב רבים מהם קיננו אכזבות לא מעטות נוכח היחס האדיש והמרוחק של המוסדות הציוניים המרכזיים כלפיהם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעניין הסרטיפיקאטים ובאי־נכונותם של מנהיגים ציוניים מהשורה הראשונה לבקר במקום.

בראש התנועה הרביזיוניסטית עמד המזרחן ממוצא צרפתי ר. ברונשוויג. על ידו פעלה קבוצה של צעירים נמרצים, בהם אלפרד ואלנסי, מייסד הפדראציה התוניסאית שישבת בפאריס, ופ. עלוש, עורכו הדינאמי של Réveil Juif שהיה במהרה לא רק בטאון הזרם הרביזיוניסטי אלא העתון היהודי הנפוץ ביותר בצפון־אפריקה.

תוך התעלמות מהמציאות החדשה המשיכו המוסדות הציוניים המרכזיים לפנות אל המנהיגים הלא־רביזיוניסטים כאל ראשיה המוכרים של הפדראציה, אף כי אלה היו אנשים חסרי תימוכין ציבורי רחב וגם מחוסרי דמיון וכושר הנהגה. אך כל נסיונותיהם של המוסדות המרכזיים להביא לשינוי המצב בתוניסיה נכשלו, שכן היה קשה לעורר מתרדמתם אנשים אשר בעקביות רבה נמנעו ״מכל פעולה הפגנתית, מכל דבר שעשוי לעורר תשומת־לב״ בעוד יריביהם — חרף כל הלחצים שהפעילו נגדם ועד הקהילה והשלטונות — השתדלו להפוך כל מאורע חשוב בתולדות הציונות ובחיי הישוב להזדמנות נאותה לארגון הפגנות המוניות.

אין תימה איפוא שבעיני המוסדות הצטיירה הפדראציה התוניסאית כ״פיקציה״, כארגון פאסיבי ומפורר. חסר חוט־שדרה או תושיה, המנוהל בידי עסקנים זקנים. אולם טעותם היתה בכם שאת הערכתם זאת הם הלבישו על כל הפעולות הציוניות בתוניסיה. המציאות היתה שונה: פעילות ציונית תוססת אכן היתה, אך מחוץ למסגרות הפורמאליות, בקרב הנוער והמשכילים הצעירים אשר מספרם הלך וגדל ככל שקרב סוף התקופה הנדונה.

ב־1930 התגבש בתוניס גרעין של השומר הצעיר במסגרת ״הסתדרות הצופים העברים״ המקומית. הופעת השומר היה בה כדי לצמצם את השפעתם של התנועה הרביזיוניסטית וארגון בית״ר, אלא שרעיונותיה המהפכניים — אשר לא־פעם תוארו בצורה מעוותת בפי מתחריה — עוררו התנגדות חריפה מצד הציבור הרחב.

המלחמה הזאת לא נשארה אך ורק בגדר מלחמת־הדעות, אלא נהפכה להתקפות בלתי חודלות בנו, בעלילות שוא מכל המינים, בהפרעות בכל שדות פעולתנו, אפילו הציונית. העלילות החשובות ביותר הם: כי אנו מהרסים את המשפחה, כי הציונות זאת היא רק מסוה עבורנו. בכדי שנוכל באופן יותר קל לחיות את חיינו הקומוניסטיים בארץ, אהבה חופשית(הדים מהארץ, מהקבוצים מבלי ספק) וכו׳…וכו'

מכל מקום, כעבור ארבע שנים של פעילות, עזבו מרבית חברי הגרעין את השומר הצעיר ועברו לשורות המפלגה הקומוניסטית, שלייסודה הם תרמו רבות.

ערב מלחמת־העולם השנייה היו הרביזיוניסטים, גם לדעת מתנגדיהם, הכוח הציוני החזק ביותר בתוניסיה ומספר פעיליהם נאמד בכ־3000. הם לא הסתפקו אך ורק בארגון הפגנות הזדהות, אלא גם השתדלו להקים מועדונים להסברה מדינית ולהפצת השפה העברית. ערב המלחמה הם אף הצליחו להשתלט על תוכניות הראדיו שנועדו לקהל היהודי, מה שהגביר עוד יותר את השפעתם בקרב הקהילה, אשר ההבדלים האידיאולוגיים בין הזרמים השונים של הציונות לא היו נהירים לה.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראלהפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול-עמ' 124

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר