את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב

את אחי אני מבקש

לבוש תמיד יפה כבעל בעמיו. בני משפחתו היו הבעלים של בתים רבים ובוסתנים. הבית שלהם היה גדול ובו חצר גדולה. הכרתי את כל ילדיו ושיחקתי אתם. הבן הבכור שלו היה כבר בחור גדול. קראנו לו סי לכדר. הוא חייך תמיד כששיחק אתנו והיה ידידותי מאוד. דרכינו עוד ייפגשו בעתיד הלא רחוק. תמיד הרגשתי חופשי במחיצתם ונהניתי בחברתם. בזמן שאני כותב איך ששיחקתי עם ילדי שכנינו הערבים, עוברת בי חלחלה של ממש כאשר אני נזכר בסיפור חייה הטרגיים של סוליקה הצדיקה הקבורה בפאס. המקרה העצוב הזה זעזע בזמנו את יהודי מרוקו והוכיח להם עד כמה היו מושפלים בידי הערבים. זכרה חי עד היום בכל הקהילות ושמה נזכר בהערצה. קברה משמש כמקום קדוש ועלייה לרגל. היה זה בשנת 1834. נערה זו שיחקה עם ילדי הערבים שכניהם שהיו ידידי המשפחה, כמו השכנים שלנו. יום אחד בא בעל הבית, הסתכל על העלמה מן הצד, ראה כמה היא יפה וחשק בה. היא הייתה בת 14. תפס אותה בחוזקה והכריז שהיא התאסלמה. המוסלמים טוענים שכל הילדים נולדים מוסלמים וההורים הם שמסיטים אותם מדרך האסלאם, שהיא, ורק היא, הדת הנכונה. כמה שהוריה התחננו בפניו, לא עזר. העלמה לא רצתה להיענות להפצרותיו של הערבי השכן. בינתיים, כל הקהילה ראתה סכנה לקיומה, והמהומה הייתה גדולה עד מאוד. הדבר הגיע לפני הפחה של העיר, מאחר שהיא הכחישה שהתאסלמה. הקהילה עשתה הכל כדי להציל אותה, אך ללא הועיל. לא שוחד עזר ולא בכי. הדבר הגיע עד לארמון המלך עבד רחמן, שאף הוא חשק בה ורצה שתצטרף להרמונו, אך היא עמדה בסירובה. העינויים והסבל לא שברו אותה. לשווא ניסו לקנות את לבה במלבושים יקרים ובתכשיטים. לא עזרו גם הפצרותיו של המלך. היא עמדה בסירובה ורצתה רק לחזור למשפחתה ולדתה. כששום דבר לא הועיל, דנו אותה למוות וערפו את ראשה ברחבה ציבורית, לשמחת הערבים שהתאספו לצפות במחזה הנורא. אנשי המללאח הלכו אבלים וחפויי ראש. הקהילה החלה לפזר שוחד רב כדי שיאפשרו להביא את גופתה לקבר ישראל. עד היום נשבעים בשמה, מזכירים אותה כצדיקה וקדושה ומדליקים נרות בקברה. הרבה פיוטים נכתבו לזכרה. היא מתה על קידוש ה׳ באומץ ובגבורה וקידשה שם שמים ברבים. מזל שהזמנים ההם עברו ולא יחזרו עוד!

כעת אנו גרים בבית מרווח עם חצר גדולה ומרחב שלא היה לנו במללאח. הבניין רחב ובן קומה אחת. יש לנו פרטיות שנבצרה מאתנו במללאח, מפאת הצפיפות שבה גרנו זה לצד זה. כעת אנחנו משחקים בחצר מרווחת, השמש מאירה אלינו ומחממת אותנו, החדרים בבנייני המללאח די גדולים – אבל השמש לא חודרת אליהם מפני שיש רק חלון קטן גבוה בקיר אחד. מדוע? גם זו שאלה! כאשר הערבים התקיפו את המללאח, לא יכלו לעבור דרך חלונות אלא דרך השער המרכזי שהיה גדול, חזק ונוח להגנה. בקומה השנייה והשלישית היו חלונות, ומהם שפכו שמן רותח ומים רותחים על המתקיפים כדי להדוף אותם מהשער. אבל כעת כל זה מאחורינו, אם כי הערבים לא אמרו נואש אף פעם מלהתנכל ליהודים במללאח. רוב יהודי ספרו מצאו את פרנסתם מחוץ לעיר בכפרי הברברים ומעטים מתו מיתה טבעית. הרבה נהרגו בדרכים ונשדדו, כשחזרו הביתה לשבת. משפחות רבות שכלו ככה את ראש המשפחה. ההורג לא הובא לדין אף פעם. להפך, הוא דרש כסף כדי להראות לאנשי הקהילה היכן הוא השאיר את הגופה, וכך קרה שהיהודים גם היו נרצחים וגם משלמים לרוצח כדי להביא את הגופה לקבר ישראל ולשחרר את העגונה.

משפחות אחרות הלכו בעקבותינו והתחילו לצאת מהמללאח. הדור הצעיר – קצה נפשו ברחובות העגומים של המללאח והתחיל לפרוץ אל מחוצה לו. כעת מורגש יותר ביטחון ואפשר לגור בכל מקום בעיר. בביתו של חיים בנו מקווה, ואנחנו הילדים השתמשנו בו כבריכת שחייה קטנה, ונהנינו לטבול בו בקיץ.

ביתנו היה קצת רחוק מבית הכנסת, אבל זה לא היה נורא. הלוא ספרו קטנה היא והיו אומרים עליה: ״הא ספרו והא חוונתהא״ (הנה ספרו והנה חנויותיה), כלומר קטנה היא. הסיפור הבא ימחיש, אולי, עד כמה קטנה הייתה ספרו. את חטאיי אני מזכיר היום. פעם הלכתי לבקר אצל חבר. הבית היה פתוח ואין אף אחד. ראיתי שם ״בריקי״ והשטן פיתה אותי לקחת אותו. מהו בריקי? ובכן, היה זה כדור עץ (מצוחצח) וחלק מאוד ובטבורו למטה היה חור רחב בבסיס וצר למעלה בצורת חרוט. חוט עבה עבר מחור זה כלפי מעלה ויצא מהצד השני. חוט זה היה קשור באמצע ידית, די עבה וגדולה, שהחזקנו בידינו. ראש הידית היה חרוט כמו בתחתית הכדור רק שהחרוט של הידית היה חיצוני וזה של הכדור היה פנימי, בתוך הכדור. המשחק היה לסובב את הכדור באוויר בתנופה זהירה כלפי מעלה, כך שהכדור יסתובב והחרוט שבתחתיתו ייכנס בתוך זה של הידית. המשחק הוא להכניס חמישה על חמישה או אפילו עשרה על עשרה ניסיונות כאלה. זה היה משחק נפוץ, אבל רק ליחידים היה בריקי כי הוא היה יקר. והנה אני, נכנסה בי רוח עיוורים, נתפתיתי לדבר חטא ולקחתי אותו. השאלה הנשאלת כעת היא – מה אעשה בו? לא יכולתי לשחק בו בחוץ כי כל אחד היה יודע של מי זה. אי אפשר לשחק בו בבית, כי ברגע שאמא תראה אותו היא תחקור אותי, תדע את האמת ואז אבוי לי. באמת שאיני יודע כיצד נכנס בי השיגעון הזה, איזו שטות! קשה להאמין. אני לא רוצה לומר את המילה ״לגנוב״, כי זה מעביר בי חלחלה. ואולם – האמת היא שזאת הייתה גנבה. אי אפשר להכחיש או להצדיק. הייתי מלא בושה וחרטה. ישבתי נבוך ומהורהר כדת, בחושבי מה לעשות. ובכן, אם כלל אי אפשר לשחק בו ואף לא להיראות אתו, נותרה רק דרך אחת והיא ללכת כמו אבל וחפוי ראש ולהחזירו למקום שלקחתי אותו ממנו. כה קטנה היא ספרו – שחלילה לנו מלהתפתות לשטן.

הכרנו את כל תושבי הרובע שלנו ואת בני הנוער שלהם, אשר לא התאנו לנו. ואולם, אם התרחקנו, נתקלנו לפעמים בקבוצות מאורגנות של נערים ערבים שהתקיפו אותנו. יודעים אתם מה היו אומרים לנו? תלכו למדינה שלכם! שאלנו לתומנו: איפה המדינה שלנו? והם ענו ללא היסום: פלשתין! ובכן, מאחר וכך, היינו גם אנחנו מתארגנים בקבוצות והולכים יחדיו. מכות ניחתו מכל הצדדים ולפעמים חזרנו הביתה עם חבורה ומכה טרייה – ועוד חטפנו מאמא סתם כך, כאילו לא די היה לנו במכות שכבר קיבלנו. כשאבנים עפו משני הצדדים, זה היה מזיק יותר. ואולם, אם חושבים אתם שפחדנו, אתם טועים. לפעמים היינו המתקיפים, כמאמר הכתוב ״לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים״.

משסיימנו את הלימודים ב״אליאנס״, לא הלכנו מיד ל״אם־הבנים״. היה לנו קצת זמן חופשי. מה עשינו? אספר לכם. מול בית הספר היה שדה גדול מאוד מלא סלעים ואבנים. גדשנו ערמות של אבנים כנשק שלנו, וחיכינו לבוא הרועים מהשדות. או אז התחלנו להמטיר עליהם אבנים בקליעה ביד, שבה היינו מאומנים, ובמקלעת שלנו – אם היו רחוקים. זה ירד עליהם כבליסטראות. חשבנו עצמנו למכבים הנלחמים ביוונים, ונהנינו מתעלולינו. במקרה זה ידינו תמיד הייתה על העליונה, כי היינו רבים והרועים היו בודדים – והיו צריכים לשמור על עדרי הצאן שלהם, שנבהלו ונחרדו ממטר האבנים שניתך עליהם מכל עבר. כל קליעה שלנו הייתה מלווה בצעקה ובקללה, וההמולה רבה. זה היה שעשוע יומי בשבילנו. כך השתחררנו מעודף המרץ שלנו. אני חושב שנהנינו מכל המאורע כי בעצם לא פחדנו. עד שהגיע הזמן ללכת ל״אם־הבנים״ היינו במצב רוח מרומם ונהנינו מעצמנו. הלכנו כגדוד צבאי בשירה, מבודחים ועליזים לעבר ״אם-הבנים״, להמשיך בלימודינו. הרגשנו כגדוד שחזר מנצח משדה המערכה. הרועים שחזרו יום יום משדות המרעה מחוץ לעיר, ידעו מה מחכה להם. אני חושב שגם הם נהנו מכל המהומה. זה הציל אותם משעמומם, אבל הם היו חסרי אונים ופחדו מאיתנו. הם ידעו שצפויה להם מערכה כבדה. מצד אחד אנחנו ומצד שני הצאן שגעה, קפץ ורץ ללא סדר עד שעברו בשלום את השדה הזה. יום אחד היינו כל כך שקועים במלחמת האבנים עם הרועים, ופתאום הרגשתי מכת אבן בראשי. הסתובבתי וראיתי את אליהו סיסו שהחטיא. בהתלהבותו, ידו לא דייקה והוא פגע בראשי וגרם לי ״תפליקא״. כך קראנו למכה כזו בראש. האמת היא שזאת לא הייתה ״תפליקא״ ראשונה שחטפתי, וכן ידידיי. אם תבדקו את ראשנו, תמצאו צלקות רבות כמזכרת מאותם ימים. הדם קלח מראשי בשפע והנחתי על הפצע מטפחת לעצור את קילוחו. מקרים כאלה אירעו לרוב, ולא עשינו מזה עניין. היינו רגילים לזה. לא שמתי לב לכאב, ולא לפצע בראשי. הדאגה שלי הייתה אמא. ברגע שתראה את ראשי ואת חולצתי מלאה בדם, היא תצווח ככרוכיה בבהלה נוראה. עכשיו עליי להמציא סיפור. איך נפצעתי? פשוט מאוד – נפלתי! היא לא תאמין, אבל זהו זה. אין דבר אחר. בסופו של דבר אני עוד אחטוף ממנה על תעלוליי. היא יודעת על המלחמות שלנו עם ילדי הערבים. היה קשה לי לשקר לאמא, אך מצד שני לא רציתי לומר שלייהו סיסו נתן לי את המכה בראש בשגגה, כי היא תלך ותתלונן בפני אמא שלו, מה שעלול לגרום לריב ביניהן. וחוץ מזה, אם אספר לה את האמת, היא תדע שהיינו במלחמת אבנים עם הערבים והיא תכעס עליי מאוד. דיברנו על זה בינינו, וחיים אמר שלמדנו שבשביל השלום מותר לשקר.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב

עמוד 60

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

מרץ 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר