המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 –ויסוצקי ומויאל

המנהיג המזרחי הראשון

אף כי ביקורו של ויסוצקי קידם במידת מה את ביסוס שלוש המושבות שהיו תחת חסותה של תנועת חובבי ציון(פתח-תקווה, גדרה ויסוד המעלה), היו לביקור גם תוצאות שליליות. הברון ־וטשילד כאמור רגז, וגם הממשל הטורקי הגיב במורת רוח על פעולת הנציג הרשמי של התנועה ־לאומית – שכאילו אישרה את חששותיו בדבר אופיו הלאומי של המפעל ההתיישבותי היהודי. :עקבות הביקור הוחמרו ההגבלות הטורקיות על העלייה ועל הקמת מבני קבע במושבות, ואנשים בסוגו של אברהם מויאל הוזעקו פעם אחר פעם כדי לרכך את אנשי הרשות ואת השוטרים.

יתר על כן, בחוגי חובבי ציון במזרח אירופה נתפס מויאל כמי שמציל לא אחת את ויסוצקי, שאינו מבין הרבה, ככל הנראה, בבעיותיה הסבוכות של ההתיישבות הצעירה בארץ ישראל. איזידור יאסינובסקי מוורשה, מפעיליה המרכזיים של תנועת חובבי ציון, כתב לפינסקר ״־מה ביקורתית על ויסוצקי, ולעומת זאת הביע קורת רוח ממויאל: ״אינני מתלהב במיוחד מן התועלת הדיפלומטית, התעשייתית-כלכלית, המדעית-ספרותית וכר שבפעולות שליחנו מר ויסוצקי, ופחות מכל מתוצאת פעולת היסוד שלו. תודה לאל שנזדמן לו כמלאך גואל מר מויאל, אשר יתקן, במחילה, את כל שגיאותיו…״ : [איזידור יאסינובסקי, ורשה, אל ליאון פינסקר, אודסה, 23 באוגוסט 1885, דרויאנוב-לסקוב, כרך ג', <מ׳ 452].

אם חשב ויסוצקי כי הבעיה הקשה ביותר של שליחותו תהיה קשורה לחלוקת המשאבים המצומקים של חובבי ציון לשלוש המושבות, גילה עד מהרה שלפניו בעיה סבוכה יותר: היכן ימוקם הוועד הפועל, הגוף השלטוני של חובבי ציון בארץ – בירושלים, או אולי ביפו. פרוטוקול האסיפה של טובי ירושלים ויפו שכינס ביפו ב-17 וב-18 במאי 1885 מתאר את המשתתפים, את הדברים שנאמרו בה, ואת תוצאות ההצבעה לבעלי התפקידים בוועד. ויסוצקי נשא נאום ארוך ובו התווה את הדרך שבה צריכות להתנהל המושבות. כן הוא הסביר מדוע צריך להקים נציגות קבועה של היישוב. הוא גם הציג בפני הנוכחים שאלה עקרונית: האם על היישוב החדש להתרכז בענפים החקלאיים, או שיש לפתח גם את ״חרושת המעשה״, משמע מלאכה ואפילו חרושת. בוויכוח שהתפתח עלתה השאלה לאיזו משלוש המושבות יש לעזור תחילה, ודעת הרוב הייתה שפתח-תקווה – בגלל עברה וחשיבותה – ראויה ל״העדפה מתקנת״.

אולם עד מהרה הפך הדיון להתנצחות בין שני המרכזים – יפו וירושלים. נציגי יפו והמושבות הסמוכות לה טענו כי מקום מושבו של הוועד הפועל צריך להיות ביפו בשל קרבתה למושבות עצמן. הירושלמים לא הסכימו. את דעתם ביטא בחדות יחיאל מיכל פינס, שהסביר כי רצוי שפעילות חובבי ציון תהיה דיסקרטית ככל האפשר, מחמת עינא בישא, וזאת אפשר לעשות בירושלים הגדולה ולא ביפו הקטנה יותר, שכל מה שנעשה בה ידוע לכול. ״המרכז הראשי של הממשלה בארץ הקדושה הנהו בירושלים, וכל שאר האומות [הקונסולים] יש להן מושב בירושלים״. לכן גם הוועד הפועל של חובבי ציון צריך לקבוע את מושבו בירושלים.

אנשי המושבות, אוסוביצקי, לובמן ולרר, שאליהם הצטרף גם מזכירו של ויסוצקי אלעזר רוקח, העדיפו את יפו כמרכז הפעילות. בסיכומו של דבר נבחרו שני ועדים – הראשי בירושלים והמשני ביפו. עם זאת סוכם שהוועד ביפו, ״יש לו היכולת להחליט כל דבר ודבר, ורק מחויב להודיע להועד בירושלים״.

דיווח על קיום האסיפה ניתן למצוא בעיתון הצבי בעמוד הפותח, במדור ״מקרב הארץ״: ״ירושלים… ביום השלישי והרביעי לחדש הזה נאספו אחדים מנכבדי ירושלם ומנכבדי יפו בבית הגביר הנכבד הרק״ז ויסוצקי ביפו להתייעץ על עניין התמיכה לאנשי המושבות. ותחליט האספה לעזור רק להאנשים היושבים עתה במושבה ולא לקבל אנשים חדשים להמושבות כל עקר… ותפקיד האספה אנשים אחדים לוועד להשגיח על חלוק הכסף לאנשי המושבות״. בן־יהודה, שהשתתף בהתכנסות ביפו כאחד מנציגי ירושלים נמנע במכוון מלהיכנס לפולמוס ירושלים־יפו והייתה לו סיבה טובה: הוא עצמו עמד להיות מזכיר בשכר של המרכז הירושלמי. גם בעיתון הצפירה שהופיע בוורשה הייתה התייחסות להתכנסות ביפו, כפי שדיווח כתב העיתון בירושלים, יעקב גולדמן. מן הדברים עולה שהכתב לא האמין במיוחד בפעילות שני הוועדים שנבחרו: ״הגביר הנכבד ה׳ ק״ז ויסוצקי הי״ו ישב עד יום ראשון שבוע זה ביפו ויקהל קהלות וישלח לקרוא מנכבדי ירושלים להאספה אשר קרא ביפו. רבים באו ורבים לא באו, ותהי אחרית האספה לכונן שני ועדי פועל לחובבי ציון האחד ביפו והאחד בירושלים. עוד לא נודע על נכון מי המה הנבחרים לשני הועדים, אכן כנשמע רובם הם מעולם האצילות ולא מעולם העשייה, ונראה מה יהיה משפט המורה הנאמן – הוא הזמן – על הועד ומעשהו. ביום הראשון לשבוע עזב ה׳ ויסוצקי את יפו וירד באניה לחיפה״.

שני הוועדים נולדו במזל רע. איש לא היה בטוח שהפשרה הזו של ויסוצקי תתרום ליישוב ולמושבות ועד מהרה החלו מתחים ביניהם. בעיקר בחש בקדרה מזכירו של ויסוצקי, אלעזר רוקח, שמזכיר הוועד הירושלמי, אליעזר בן־יהודה היה זה מכבר שנוא נפשו. בן־יהודה ראה במינויו למזכיר על ידי ויסוצקי, בשכר של 100 פרנק לחודש, פתרון לבעיותיו הכספיות הלוחצות. עד אז עבד כמורה ב״אליאנס״ והוציא לאור את השבועון הצבי. זמן קצר לאחר הגיע ויסוצקי, התפטר בן־יהודה מעבודת ההוראה, הצטרף אל ויסוצקי שהגיע לירושלים, הוליכו בשבילי העיר ואף הפגישו עם כמה אישים ורבנים בעיר.

ויסוצקי היה מלא הערכה לבן־יהודה, הן בגלל תפקידו כעיתונאי ועורך והן בשל מאבקו למען השפה העברית. הוא עודד אותו לעזוב סופית את עבודת ההוראה ולהחליפה בפעילות ציבורית בוועד הירושלמי של חובבי ציון.

אלא שההסתמכות של בן־יהודה על חובבי ציון נכשלה לחלוטין, והוא מילא את תפקיד מזכיר השלוחה הירושלמית של הוועד הפועל שבועיים בלבד. אלעזר רוקח חתר תחתיו מיפו, והוא ככל הנראה דיבר על לבו של ויסוצקי, שאין טעם בקיום שתי שלוחות של הוועד הפועל, ובן־יהודה ממלא תפקיד מיותר. אישים שונים ביפו, כגון מנשה מאירוביץ׳ מראשון־לציון ומרדכי לובמן, אז מפתח-תקווה, שהיו בני לווייתו של ויסוצקי במסעותיו בארץ, שמעו ממנו ש״בעניין בן־יהודה רוקח עשה לא כהוגן״, אולם בפועל הוא קיבל את דעתו של רוקח שאין טעם לקיים שני מרכזים של חובבי ציון בארץ ישראל, וכך איבד בן־יהודה את משרתו. בן־יהודה היה מיואש ממש. הוא פנה אל ראשי חובבי ציון ברוסיה וביקש סיוע. כן כתב מכתב תחינה לשמואל הירש, מנהל מקווה ישראל, וביקש ממנו שידבר טובות על אודותיו באוזניו של ידידו אברהם מויאל, כדי שזה יכתוב לפינסקר, ״שלא יתכן שיעזבו אותו במצב זה, שכן יאמין לי אדוני שאין בפני כל דרך להציל את ילדי מחרפת רעב״.

 הנה כי כן, איש הקשר הארצישראלי עם פינסקר היה מויאל. מה הוא עשה למען בן־יהודה – לא ידוע. יוסף לנג, הביוגרף של בן־יהודה, מעריך שמויאל לא הספיק לעשות, משום שזמן קצר לאחר מכן חלה ונפטר. מחליפו, שמואל הירש, ניסה לסדר לבן־יהודה משרת עוזר לפקיד המושבה פתח־תקווה, אך גם דבר זה לא צלח.

״האיש הרע״ בסוגיה הזו של הקמת שני המרכזים היה ללא ספק אלעזר רוקח. הוא בחש כל העת, סכסך והעביר מידע לא אמין. ״רוקח היה עתיד לבחוש בכמה מן המשברים שזעזעו את היישוב הקטן בארץ ישראל ואת אוהדיו בתפוצות. הוא גם חרחר בין ויסוצקי ובין רבים מראשי הציבור בארץ״, כתבה חוקרת העלייה הראשונה שולמית לסקוב. ועל אף כל זאת, הן ויסוצקי והן מויאל מצאו ברוקח גם את התכונות הטובות וקירבו אותו אליהם. לאחר נסיעתו של ויסוצקי היה רוקח למזכירו של מויאל וליווה אותו בכל מעשיו ונסיעותיו. הסכסוך על שני המרכזים של חובבי ציון ביפו ובירושלים הביא את ויסוצקי למחשבה – ולאחר מכן להחלטה – ששגה בהניחו כי ראשי יפו וירושלים יוכלו לשתף פעולה. מסקנתו הייתה מהירה וחד משמעית: הוא ביטל את שני המרכזים והחליט למנות אדם אחד לעמוד בראש פעילות חובבי ציון בארץ – את אברהם מויאל. למעשה, מינה אותו למנהיגו הרשמי של היישוב היהודי בארץ ומויאל ״נמשח״ כביכול למנהיג על ידי חובבי ציון. מדוע דווקא מויאל? את התשובה אפשר למצוא בתזכיר ארוך שהועבר לאגודות השונות של חובבי ציון בנובמבר 1885, ועמד על כל ההתפתחויות האחרונות של התנועה, לרבות שליחותו של ויסוצקי בארץ ישראל. על המחלוקת בהקמת שתי השלוחות של הוועד הפועל וכישלון המתווה הזה נכתב בתזכיר: ״קוראי הדברים האלה יודעים את כל הקורות את אחינו וצירנו בארץ הקודש [ויסוצקי], את יסוד ועד הפועל בשתי מחלקותיו [בירושלים וביפו] ושביתת פעולתו עוד לפני פתיחת שעריו״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 –  – ויסוצקי ומויאל

עמוד 106

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

מרץ 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר