ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג- פיתוח האינטליגנציה- זכרון ולימוד

נסיוגות בלתי־מוצלחים לצייר מעיון.

כיצד מציירים ילדי המלאה ? נצטבר אוסף גדול של ציורי ילדים אלה, שנתבקשו לצייר, למשל, ״אשה מטיילת וגשם יורד״. נתברר כי רמתם של ילדים בן 12—16 מתאימה לזו של ילדים אירופיים בני 7—8 שנים. מרבית הציורים מגלים מבנה או תכונות האופיניים לרמות נמוכות ואף כמה דברים מוזרים. יש להדגיש כי ציורים אלה הם ציורי ילדים נורמאליים. נשאלת איפוא השאלה: האם נחיתות זו בולטת כל כך גם בגילים רכים יותר, או האם רק חוסר תרגילי ציור בגיל בית־הספר גרם לעמידה בשלב נמוך? מתוך ציורי ילדים צעירים יותר (החל מגיל 6) שנאספו במארוקו נמצאנו למדים, כי הנחיתות בין ילדים בני 7-6 נפוצה לא פחות מאשר בין המתבגרים או המבוגרים. תוצאותיהם של מבוגרים מבני המלאח אינן טובות מאלו של ילדים בני 12—13 שנה.

ההשוואה בין קבוצות ילדים מרוקאיים בני סביבות חברתיות או לימודיות שונות, מראה את השפעת החינוך הניתן ע״י התרבות הסובבת וע״י בית הספר. למשל: התוצאות של ילדי בית־ספר דתי (בו מתרכזת ההוראה בלימודים המילוליים) נפלו מאלו של ילדי בית־הספר של אליאנס אף כי סביבתם החברתית של שתי הקבוצות היתה שווה. או, התוצאות של ילדי אליאנס היו נמוכות מתוצאותיהם של ילדים בני סביבה אמידה יותר (לא בני המלאח), שזכו בלימוד מסודר מהטיפוס האירופי, ושתוצאותיהם דומות לתוצאות של ילדים אירופיים.

הניתוח של התכונות המיוחדות שבציורים הוא מאלף ביותר:

האספקט הנשי שבדמות נמסר תכופות בצורה פרימיטיבית! ה״ראשן" (כלומר ראש הכולל בתוכו כביכול את הגוף) שכיח למדי ושכיחותו גדלה ככל שנרד בסולם הגילים (מבנה זה אינו מופיע כלל אצל ילדים אירופיים נורמאליים בני הגילים שנבדקו על ידינו).

לעתים קרובות חסר בציור יסוד חשוב אחד או אף יותר מזה, למשל: אחד האיברים. לעתים תכופות אין המין של הדמות המצוירת ברור: שום פרט (שיער, חצאית) אינו מעיד בבירור שצוירה כאן דמות אשה; לפעמים מצייר הילד, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, גבר.

תופעת השקיפות היא שכיחה! כן שכיחה תופעת ההסבה) בעיקר בפנים:

הילד מצייר פרופיל ואחר כך הוא קובע את שתי העיניים כאילו הדמות צוירה מלפנים. הילד מצייר כמה מחלקי העצם על סמך מה שהוא רואה ובכך הוא צועד לקראת הריאליזם החזותי, ואילו חלקים אחרים מצייר על סמך הידוע לו עליהם.

האיברים מצוירים תכופות זה ליד זה במקום להיות קשורים לגוף.

אצבעות ידיים ורגליים בעלות ציפורני־חיה — דבר המעיד על שלב התפתחותי נמוך בתפיסת הדמות האנושית — מופיע לעתים קרובות. נפוצות טעויות במספר האצבעות, תופעה הקשורה במה שנאמר בפרק אחר הדן במושג של המספר. המיקרוגרפיות והמקרוגרפיות, היינו הציור הקטן מאוד או הגדול מאוד, מופיעות פעמים רבות. בניגוד לילדים אירופיים, מצייר הילד לעתים די שכיחות סימני מין בדמות המצוירת, אך אין לייחס להיעדר מעצורים זה אותה משמעות שיש לייחס לה בציורי ילדים אירופיים. ציור הפרופיל, שהוא אחד מסימני ההיכר לרמת הציור, נדיר מאד מתחת לגיל 10, וגם מעל לגיל זה הוא שכיח הרבה פחות מאשר באירופה.

נחיתותו הבולטת של הילד בן המלאה בשטח הציור נובעת מהגורמים הבאים:

חוסר תירגול מוטורי ספציפי. לילד לא ניתנה הזדמנות להשתמש בעיפרון בגיל מוקדם ולעתים קרובות אין מעודדים אותו לפעילות מסוג זה. חסר לו איפוא אימון היד, שהיה מאפשר לו להשתלט על התנועה ולצייר ציוד שיתאר בנאמנות את המוצג.

הקשיים בתפיסת העצמים, שדנו בהם לעיל. אם תפיסת העצם אינה ברורה כל צורכה, אין ספק שהילד לא יוכל לייצגו ע״י הציור.

הדלות בפעולות ״אינטלקטואליות״ מסויימות, כגון: גיבוש היחסים בין פנימי לחיצוני, או מושג המספר, גורמת ל״טעויות״ בציור, כגון השקיפות או ידיים בעלות שש אצבעות.

אין הסביבה מספקת לילד אותו שפע של תמונות העומד לרשותו של כל ילד אירופי בצורת ספרי־ילדים, מודעות ועתונים. עצם ראיית חומר מעיו זה יש בה כדי ליצור הרגלים פרצפטיביים המקלים על סכמאטיזאציה של הצורות וע״י כך מפתחים את היכולת הגראפית.

המסורת הדתית, הן המוסלמית והן היהודית, אוסרת ציור דמות אדם. בבקשנו את הילד לצייר דמות אדם הננו מבקשים ממנו במידה מסויימת להפר איסור דתי שפועל עליו לפעמים בצורה בלתי מודעת. התוצאה עלולה להיות״ איפוא, מעין פשרה בקונפליקט שהמשימה יוצרת.

המנטאליות הפרימיטיבית סולדת מפני ייצוג דמות האדם. האדם הפרימיטיבי סבור כי ע״י ציור דמות אדם אפשר ליטול ממנו או להעניק לו כוח מסויים. הפחד המאגי הזה הוא תופעה אחת של אנימיזם — שם המציין את התנהגות הילד או האדם הפרימיטיבי, המייחס לעצמים דוממים רגשות אנושיים (כך למשל מכה הילד בשולחן שבו נחבל).

העדר לימוד בבית־ספר. אגב: גם כאשר מבקר הילד בבית־ספר, לעתים אין מלמדים אותו כלל לצייר.

אפשר איפוא לראות את רמת הציור של ילדים צפון־אפריקאיים כתוצאה של סיבות מרובות, שאחדות מהן קשורות קשר הדוק בהתפתחות היחיד והאחרות נוגעות בצורה רחבה יותר בסביבה התרבותית.

דומה כי שלוש הסיבות הראשונות — היעדר האימון המוטורי בעיפרון, התכונות האופייניות של התפיסה וההגבלות בפעולות אינטלקטואליות מסויימות, הן הסיבות החשובות והכלליות יותר. כחיזוק למסקנה זו תשמשנה תוצאות ניסוי בהעתקה וברפרודוקציה של ציור גיאומטרי מורכב שנערך בילדים בני 6 עד 17 ואף בכמה מבוגרים. בניסוי נמצאה נחיתותם של ילדי המלאה דומה לזו שבציור דמות האדם, למרות שבניסוי זה אין מקום לבעיות של איסור דתי. נמצא פיגור של כשנתיים (התוצאות משתפרות והולכות בבירור מגיל 5 עד 12) בכל הנוגע לעושר הציור, כלומר למספר הפרטים שצוירו, לדיוקם ולמיקומם הנכון.

בכדי שהדמות תצוייר כהלכה היא צריכה להיות מתוכננת ומאורגנת. כמה מפרטיה צריכים לשמש כמסגרת ויש לציירם תחילה; אחר כך יש לצייר את יתר הפרטים בדיוק ובמקום הנכון. לעתים קרובות גילה הילד אי־יכולת להתחיל את ארגון הצורה במסגרת החיצונית (וזאת בגיל בו היתה התנהגות דומה באירופה מתפרשת כסמן לאנומליה שכלית ספציפית או כללית). 2 ילדים בלבד מתוך 10 בגילים 6 עד 9 התחילו בציור המלבן הגדול כדי לקבוע בו אחר כך את הפרטים. תכופות הפך הילד את הצורה מאופקית לאנכית על מנת שיקל לו להעתיקה. (בכוון האנכי מקבל הציור משמעות ממשית יותר — מגדל, ארמון וכד׳). לפרקים צמצם הילד את כל הרישום לפרט אחד, לעצם אחד מוכר — בית או אדם. כלומר, הוא הופך צורה חסרת משמעות לבעלת משמעות מוחשית. החלקים המורכבים ממספר קווים קבוע לא צוירו בדיוק. בכל אלה יש לראות ביטוי לקשיים, שאת עקבותיהם אנו מוצאים גם אצל מבוגרים צפון־אפריקאיים שציוריהם אינם טובים כלל מאלה של ילדים בגי 12—14 שנים.

גם פה עשויים בית־הספר והסביבה להשפיע .על התוצאות. אם הילד מתבקש לצייר אותו ציור על פי הזכרון, 3 דקות לאחר העתקתו, ייתקל באותם קשיים. אין כנראה לראות את האשם בזכרון בלבד, כי אם בעיקר בקשיי ארגון המרחב המסודר בצורות גאומטריות. קשיים אלה .גוברים כאשר הילד צריך לצייר את הצורה מבלי לראותה לנגד עיניו. יתר ההסברים העשויים לפרש נחיתות זו הם אותם הסברים, או לפחות מרביתם, שהועלו בנוגע לציור דמות אדם.

הבה נעסוק עתה בשתי בעייות העלולות לפעמים להשפיע על עתידו של הילד. הראשונה היא בעיית השימוש האפשרי במבחן הציור לשם הערכת הרמה השכלית. בהתחשב בנתונים שהוצגו לעיל נשאלת השאלה: האם רשאים אנו להשתמש בציור, כפי שנוהגים לעשות באירופה ובאמריקה, על מנת לערוך אבחנות בתחום הריגושי או להעריך את הרמה השכלית? אנו יכולים לנהוג כך רק בתנאי שנשתמש בנורמות מיוחדות המתייחסות לילדים השייכים כולם לסביבה ידועה, ובתנאי שאין סומכים רק על אמצעי יחיד זה של אבחנה.

אם לא ננהג לפי כלל זה נגיע למצב בו ייחשבו מרביתם הגדולה של הילדים היהודיים בצפון־אפריקה לילדים מפגרים מבחינה שכלית, וזוהי מסקנה מוטעית ומסוכנת. הציור אינו בא ללמדנו על יכולת הלמידה ואף לא על כושר השיפוט; הוא תלוי מאוד בתנאי הלימוד והתרבות. הסיבות שיכולות להביא ליצירה גראפית גרועה הן כה מרובות עד שאין אנו רשאים לחוות דעה על רמתו של הנבדק מבלי לבדוק אותה בעזרת כלים אבחנתיים אחרים. *

 הבעייה השניה נוגעת לשימוש בציור כאמצעי אבחנה בתחום הריגושי (האפקטיבי). המחקרים הפסיכולוגיים באירופה ובאמריקה בתחום זה הגיעו לכלל קביעת כמה מסקנות מעניינות, אף כי עדיין מצומצמות מאוד. אין אנו חולקים על עצם בדיקת הצד הריגושי על פי הציור. ברם, בכדי שתכונה מיוחדת של הציור תוכל לשאת משמעות ריגושית, צריכה הריגושיות לשמש כקובע ראשי ביצירה הגראפית. אם המוטוריות או רמת ההתפתחות של התפיסה או של האינטליגנציה יוצרות קשיים עצומים, כיצד תתבטא הריגושיות? התנאי ההכרחי להערכת הגורמים הרגושיים על פי הציור הוא שהפרט לא יהיה מוגבל בבטויו הגרפי ע״י קשיים טכניים גרידא. אין איפוא להביא בחשבון את הפירוש הריגושי, אלא אם כן הובהרו כהלכה כל הסיבות האחרות הגורמות לתכונות מיוחדות בציור. מכאן נובע הצורך לבדוק כהלכה, לגבי אוכלוסיה צפון־אפריקאית, את תוקפו של כל מבחן ציור חדש שבו אנו רוצים להשתמש לשם בדיקת הצד הריגושי.

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג– פיתוח האינטליגנציה– זכרון ולימוד–