ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״

הקיפוח קיים באופן בוטה בעיקר במכסות המצומצמות שהוקצו לתלמידים ספרדים/מזרחים במוסדות היוקרה של האשכנזים; בתקציבים נמוכים ובתחזוקה ירודה של מוסדות ספרדים מול השפע וההידור הבולטים במוסדות האשכנזים; בייצוג הפוליטי; בהוראה; בניהול ובייצוג של מוסדות חינוכיים, ובהעדרם של עיתונאים ממוצא מזרחי בעיתונות הדתית.

חמור מכל היה מצבן של הבנות הספרדיות/מזרחיות שלמדו במוסדות ״בית יעקב״ של החינוך העצמאי. שם לימדו בכיתות נפרדות לאשכנזיות ולספרדיות/מזרחיות. ההפרדה שאמורה היתה להעשות על בסיס כישרונות והישגים נערכה על בסיס עדתי. על פי התוכניות, המוכשרות היו אמורות לפנות למסלול עיוני, והמוכשרות פחות למסלול מקצועי. בפועל הסתבר שמרבית התלמידות המזרחיות הופנו למסלולים מקצועיים פשוטים ואילו האשכנזיות הופנו למסלול עיוני המכשיר אותן להוראה.

העיתון החרדי הקהילה נרתם למאבק ציבורי בנושא זה לקראת שנת הלימודים תשס״א, ותבע מראשי מערכת החינוך הדתי וממנהלי הסמינרים לפתור את בעייתן של מאות הבנות הספרדיות/מזרחיות המושלכות, לדבריו, לכלבים.

• מנהלי הסמינרים טוענים שאם יקבלו למוסדותיהם יותר תלמידות ספרדיות, ההורים האשכנזים לא ירשמו את בנותיהם לאותו מוסד והוא ייסגר. באותו עיתון נכתב שגם בנות של החוזרים בתשובה הן סקטור מקופח, דחוי ומושפל. לדברי מו״ל העיתון, דודו זילברשלג, ההורים מתקשים לשתף פעולה עם העיתון המבקש להילחם בתופעה זו, כיוון שהגשת תלונות למשטרה או למשרד החינוך תתפרש כהלשנה, שפירושה ״מסירה״, וזו נחשבת לעבירה חמורה הרבה יותר מאשר אפליית ספרדים בגלל מוצאם. אולם יותר מכל חוששים ההורים מפני פרסום הדחייה. הם פוחדים שהידיעה על כך שבנותיהם נדחו על ידי מוסד חינוכי הנחשב למוסד טוב תפגע בסיכוייהן לשידוך מוצלח ואף בסיכוייהם של שאר ילדיהם. שחר אילן. ״עיתון חרדי פתח במאבק למען בנות שנותרו מחוץ לסמינרים – אין מספיק מקום לתלמידות ספרדיות״. הארץ 6.2001.

תופעת הקיפוח הצורב היא עמוקת שורשים ונמשכת גם בימים אלו. קבוצה של משפחות שבנותיהן לא התקבלו למוסד יוקרתי בבני ברק בגלל שייכות לעדה המזרחית (על הבנות הספרדיות להרשם למוסדות המיועדים לציבור זה, כך כתבה ועדת הקבלה), החליטה בדצמבר 2000 לעתור לבג״ץ נגד המוסד החינוכי בו רצו להתקבל, נגד עיריית

בני ברק ומשרד החינוך. המשפחות העותרות הסתכנו בנידוי מהקהילה וממשפחות אחרות כיוון שבחברה החרדית הפנייה לבג״ץ היא בבחינת מעשה שלא ייעשה. כאילו העותר מבקש להתדיין בפני ״חוקות הגויים״, וחומרתה כזו של דין ״מוסר״.

העלבון הצורב ביותר מורגש בתחום חיי המשפחה. בחברה החרדית נהוגים נישואי שידוכין ואין מפגשים חופשיים בין המינים. מעמדו וערכו של המועמד/ת לנישואין בבורסת השידוכים נגזרים בין היתר גם מהמסגרת שבה למדו החתן או הכלה. בנות מזרחיות שהופלו מלכתחילה בקבלה למוסדות לימוד יוקרתיים ערכן יורד גם בבורסת השידוכים. בכל מקרה של נישואין בין עדתיים (שהם נדירים יחסית) הצד האשכנזי הוא מה שקרוי בעגה החרדית ״נחות דרגה״, שמשמעו בעל מום פיזי, מנטאלי או חברתי, שאינו יכול להשיג בן/בת זוג מבני עדתו.

דוגמה נוספת היא בעיית הנושרים. אלו הם תלמידים אשר אינם מתאימים ללימוד בישיבה, אך הם ״שבויים״ בעולם הישיבות כתוצאה מתלות כלכלית ומאימת הגיוס לצבא. חלק מהנושרים נדחפים לשוטטות ועבריינות שזכתה לכינוי ״שבאבניקים״ (מילה לקוחה מהלקסיקון הערבי) ונדחקים לשולי ״חברת הלומדים״. היו שניסו להצמיד את התופעה לחרדים המזרחים למרות שבפועל באים נערי השבאב מכל הזרמים החרדים. אין פלא אפוא שתחושת אפרטהייד הקיימת כלפי המזרחים היא שעיצבה בין היתר את התודעה הספרדית/ מזרחית. היא התפתחה בתוך ״חברת הלומדים״ האשכנזית ומאוחר יותר הפכה למרכיב מרכזי בתודעתם ובזהותם הקולקטיבית. ככל שגדלה והתפתחה ״חברת הלומדים״ הספרדית/מזרחית בשנות השבעים והשמונים כך הלכה והתעצמה גם תחושת הקיפוח והעלבון והושמעה בפרהסיה.

באחד הסיורים שערך אריה דרעי במוסדות לימוד בשכונת רמות בירושלים, בתחילת אוגוסט 1997, בלוויית העיתונאי שלום ירושלמי ממעריב, לא היסס לומר זאת בלשון שאינה משתמעת לשני פנים: יש לנו כאן 900 תלמידים. לאשכנזים יש פחות מחצי אבל העמידו להם את אותו מספר חדרי כתות. לנו אין חדרי הנהלה, אין חדרי מורים, אין אולם.

אתה בעצמך ראית. לאשכנזים יש מזגנים, הכל. לספרדים אין אפילו חשמל. לא חימום, לא קירור. ולא רק כאן. הייתי ביום שישי בסיור בבית ישראל. יהודי מאמריקה לקח מבנה של מקווה והפך אותו לישיבה. לא תאמין. התלמידים לומדים בתוך מרתפים. אין חלונות. כדי לצאת לשירותים אתה צריך לקפוץ על כל השולחנות. וזו הישיבה הכי טובה שלנו מבחינת האיכויות… הגזענות בדרום אפריקה נגד השחורים היא כאין וכאפס לעומת מה שקורה כאן היום. יש תלמוד תורה בבית וגן ״בפי ישרים״. יש שם חדרים ריקים, אבל הם לא נותנים לספרדים להיכנס. אתה יודע למה? כדי שאנחנו לא נקלקל להם את האופי של השכונה. זו רדיפה שלא תיאמן. אני הייתי שר פנים. עזרתי לכולם. ליהודים ולערבים, שיש להם תנאים הרבה יותר טובים משלנו. פה אני לא רואה שום טיפת רחמים. רק שנאה ואפליה. וזה לא ייגמר. הגזענות היא בדם של החרדים האשכנזים.

המהפך השלטוני שהעלה את הליכוד לשלטון ב־1977 נתפס גם כמהפך ספרדי/מזרחי במובן זה שמזרחים רבים ראו בליכוד מפלגת מחאה. נציגיהם זכו ליותר עמדות מפתח שלטוניות בממשלת הליכוד משניתן להם בשנות ההגמוניה האשכנזית של מפא״י לדורותיה. תחושת הניצחון היתה ״תחושה מזרחית״ שלא נגרע ממנה טעמה המתוק של נקמה. בחירות 1977 גרמו לספרדים ״להרים את הראש״, והתופעה חלחלה גם לחברה החרדית ולעולם התורה. עילית רבנית ספרדית החלה להתבלט בערים הגדולות ובפריפריה. בין השמות שהתפרסמו היו: הרב עובדיה יוסף, הרבנים בן ציון אבא שאול, יהודה צדקה, שמעון בעדני, שלום כהן, שבתאי אטון, מרדכי אליהו ואחרים. עתה הוכשרה האווירה הציבורית למהפכה ולגיבושה העצמאי של חרדיות ספרדית גם בעולם התורה. ואמנם מספר שנים לאחר מכן החלה ש״ס לצבור כוח פוליטי מרשים והצלחה מסחררת.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״