מורשת יהדות מרוקו

חברת “אחוזת-בית” לשם בנין תל-אביב * העשיר מוזר מברדפורד * בנין הגימנסיה * ההרפתקאות בבנין הגימנסיה * תפקידו של הבנק הציוני * ההלואה של הקרן הקיימת לישראל * מ. דיזנגוף בראש * האדריכל ברסקי עושה תכניות-נסיונות * הבוררות בענין בנין הגימנסיה * שכונת אחוזת-בית תל-אביב פורחת בן לילה * השם “תל-אביב” * דברי לחג יובלה העשרים של העיר 

בשנת 1906 עלה שוב הרעיון על דבר יסוד ישוב חדש על יד יפו, מחוללו היה ה' עקיבא ויס שאסף אליו מספר חברים וביניהם את כותב הזכרונות האלה, על מנת להתוות את הדרך כיצד להוציא את הרעיון אל הפועל. כששים חברים נאספו מסביב לרעיון זה והיינו מתאספים מידי פעם בפעם בקפה ליפשיץ בנוה שלום תחת נשיאותו של ה' ע. ויס במשך שנה תמימה. הוצאנו תכניות שונות לבנין שכונה מפוארה, סומנו הדרכים, מדרכות, בנינים הגונים וכו' וכן הובעה הדעה להשיג הלואה מקרן הקיימת לישראל בסך מאתים וחמשים אלף פרנק ולבסוף החליטו לגשת לקנית האדמה. הטפול ברכישת שטח אדמה הדרוש נמסר לה' ע. ויס. האדמה שעליה החליט הועד, היתה שייכת למשפחה של יורשים מרובים, שביניהם היה קיים חוזה עם יהודי מירושלים מר ישראל טננבום, אשר אתו בא ה' ע. ויס במו“מ בשם כל החברים והשתוה אתו ע"ד המחיר בתנאי שהקושנים ינתנו לידי החברה כתום סלוק דמי הקניה. כשנחתם החוזה סודרה אספה כללית שאחרי עיון רב החליטו לקרוא את השכונה החדשה בשם “אחוזת בית”.

סכסוכים מרובים התעוררו בין היורשים והיהודי הירושלמי שאתו נחתם החוזה, והרבה ערבים הקימו אהלים על האדמה בטענה שהיא שייכת גם להם. כדי לישב את הסכסוכים האלה, שהם לא ישפיעו על מהלך הקניה היה נאלץ מר טננבום להעניק לערבים הטוענים סכום כסף נוסף על חשבון שלנו. לבסוף נגמרה הקניה בשלמותה על שם שלשה חברים והמחיר נקבע לכל חבר, סך שמונים וחמשה סנטים האדמה. אולם אחרי שחלקו את האדמה לששים החברים נשאר עוד שטח אדמה גדול פי שנים, שהיה זקוק לחברים חדשים.

באותו זמן בא לארץ תיר עשיר מאנגליה ושמו מוזר, בקר את מוסדות היהודים ביפו, ביניהם הגמנסיה שהתקיימה אז בבית שכור השייך לערבי. בהיותו באפ"ק נכנס בשיחה עם הא' ז. ד. ליבונטין והביעו לו את רצונו להקים בית לגמנסיה. הא' מוזר בקש מה' ז. ד. ליבונטין לערוך לו רשימה של חמשה אנשים חשובים מתושבי העיר, שיהיו לו לעזרה בהגשמת מפעל זה ויחדיו יהוו את הועד לבנין הגמנסיה שאליו נכנס גם הרב גסטר מאנגליה. הא' ז.ד. ליבונטין מסר להא' מוזר את רשימת חמשת האנשים והם: ז. ד. ליבונטין, המנוח א. שיינקין, א. ברלין, הד”ר מטמן-כהן ואנכי. והוא הוסיף עליהם את הד"ר ליבונטין והרב גסטר, ובקש מליבונטין להזמין ועדה זו לשעה ארבע באותו יום למשרד אפ"ק. את ההזמנה קבלנו לשעה שלש לשם הכנה מוקדמת שבה הסביר לנו הא‘. ז. ד. ליבונטין את מטרת הועדה. בשעה הרביעית הופיע הא’ מוזר ולפניו הוצגו כל חברי הועדה. הוא פתח בשיחה על דבר המפעל שהוא אומר להקים והביע צערו שעליו לחזור לחו"ל למחרתו, ועל כן הוא מיפה את כחנו לעבד תכנית שתעלה עד מאה אלף פרנק לערך ומסר להא' ז. ד. ליבונטין שיק על הסכום הזה.

כשנסע הא' מוזר נתכנס הועד לכמה ישיבות ואחרי שעובדה תכנית מפורטת בהתיעצות עם מנהלי הגמנסיה הוברר שהסכום שהא' מוזר השאיר יספיק רק לבנין עצמו והתחלנו לטכס עצה בדבר רכישת מגרש מתאים, מאין ינתנו הכספים לצורך מטרה זו. ועלתה הצעה לרכוש מגרש באחוזת בית במקום שיתחיל להתבסס ישוב חדש, שבנין כהגמנסיה יחזקו ויפיח בו רוח חיים. וגם הוא יבטיח את קיום המוסד. הצעה זאת נתקבלה על הלב ומכיון שרוב חברי הועד של אחוזת בית הם גם חברי הועד לבנין הגמנסיה, עלה בנקל התווך על דבר רכישת מקום מתאים לגמנסיה בשטח השייך לאחוזת בית. שני הועדים אחרי שסירו את כל האדמה באחוזת בית ועינו בתשומת לב בתכנית הכללית מצאו שהמקום היותר מוצלח להקמת הגמנסיה הוא המקום שממנו יתחיל רחוב הרצל ובהתחשב עם זה שגם המוסד עצמו יקרא בעתיד “הרצליה”. ברם החלה דאגת הכסף, מחיר המגרש נקבע ע"י ועד אחוזה [אחוזת] בית בלי כל ריוח, לסך שלשים וחמשה אלף פרנק שהוכרח להשתלם בבת אחת, מסבה זו שחברי אחוזת בית לא היה בכחם לחכות עד שסכום כזה ישתלם בשעורים. טעות יסודית עשו חברי הועדה שדמו אז כי במגרש שנקבע לבנין הגמנסיה תגמר השכונה, ולא ראו בחזון רוחם כי עתידה השכונה להתרחב ולהתפשט לארכה ולרחבה ולהיות לעיר חשובה, ויש להצטער על שנבחר מגרש זה שעליו עומד כיום בנין הגמנסיה החוסם את רחוב הרצל.

המגרש סומן והוגדר. אחדים מחברי ועד הגמנסיה הציעו לפנות למוסד ידוע בחו“ל ולבקש ממנו את הסכום הדרוש לקנית המגרש. ההצעה נתקבלה, ונשלח מכתב לאותו מוסד שנענה בחיוב. ברם הא' מוזר שנודע לו מכל זאת, כתב מכתב מלא תרעומות, על שלא הודיעו לו ע”ד הכסף הדרוש לרכישת המגרש והוא שלח המחאה על סכום שלשים וחמשה אלף פרנק והמגרש נקנה על שמו. אחרי זה החלו ההכנות לבנין ותכניתו נעבדה ע"י האדריכל ברסקי.

רבים היו התלאות שמצאו את מחוללי רעיון הישוב החדש על דרכם, ומכשולים על גבי מכשולים עכבו תכופות מלהוציא לפועל את החלטותיהם, מקרב החברים קמה תנועה שרגנה אחרי מעשיו של הא' ע. ויס על ששלם סכומים נוספים להיהודי טננבום ועל דבר החוזה שנחתם ואינו מבטיח כראוי את אינטרסי החברים ועוד טענות וסתם רכילות שהתהלכו בין חברי אחוזת בית. זוכר הנני האספה הכללית שסודרה, שבראשה ישב איש אחר ולא ויס. אחדים מהחברים בקשו את רשות הדבור והתלוננו איש אחרי איש על מעשי הועד ונשיאו הא' ע. ויס, אולם זה האחרון מבלי להתפעל כלל מכל התלונות הבלתי צודקות קם והצטדק על כל האשמות שהטילו עליו ודבר את דבריו בנחת והסביר את הסבות שגרמו שהוא שלם סכומים נוספים והקהל נרגע והביע אמון להא' ויס.

באותה האספה בשר הא' ע. ויס לחברים ע"ד סכום ההלואה שנתקבל בבנק אפ"ק והענין נמסר לידי הא' ויס להוציא את החלוקה לפועל. בינתים נתהוה סכסוך בין א. ספיר המנוח פקיד אפ“ק והא' ויס, שגרם לעכוב הקמת הבנינים של השכונה החדשה. לא הועילה כל התאמצותם של עסקנים שונים להשכין שלום בין שני הצדדים ונמצא שהקהל סובל בגלל מריבה זאת, בעת שכל אחד מהחברים עבד לו תכנית וכל משאת נפשו היתה לגשת מיד לבנין. קצרה רוחם של החברים מלחכות עד שישרור שלום בין שני הצדדים, הפצירו לסדר הגרלות המגרשים למען ידע כל חבר את מגרשו ובשנת תרס”ט סודרה ההגרלה בחגיגיות מרובה.

ימים רבים נסו לתווך בין שני הצדדים וללא תועלת. גם הא' ליבונטין בעצמו התערב בדבר ולא הצליח ועל כן עמד כל ענין ההלואה מבלי כל פעולה ומעשה, למרות שהחברים חכו בקוצר רוח לקבל את ההלואה ולגשת לבנין. באותו הזמן בראותי, עד כמה הסתבך המצב וסבל החברים שנגע עד לבי, באתי בדברים עם הא' ויס להלוות אלי בדרכי לבית הא' ספיר. הוא הסכים מיד אולם טען שהא' ספיר לא יקבלו בביתו. הלכנו יחדיו וקרוב לבית הא' ספיר, המתין הא' ויס קרוב לבית ואני נכנסתי לבדי. דברתי עם הא' ספיר דברים יוצאים מהלב, דברים נמרצים והראיתי לו על סבל החברים, עד שהם עשו את תועלתם הרצויה והא' ספיר הסכים להתראות עם הא' ויס. יצאתי מביתו וקראתי להא' ויס והשלום הושב על כנו. הקול נשמע בעיר על דבר השלום והשמחה רבתה בין החברים. באותו הערב הזמינני הא' ליבונטין אליו לארוחת ערב לאות הוקרה על הצלחתי בדבר השלום, וכך בא ענין ההלואה לידי גמר. כל חבר קבל סך מאתים וחמשים נפוליון לסרוגין במשך תקופת עבודת הבנין, לפי התנאי שחצי מהסכום הדרוש להקמת הבנין עליו להשקיע מכספו וחצי השני יקבל מכספי ההלואה הרשות נתנה בידי כל חבר להשקיע יותר מכספו ואז הוסכם בין הבנק ובין הועד שהבנק ימנה משגיח אחראי מצדו לתת פתקאות לכל חבר בכל שבוע שעל פיה יקבל סכום המגיע לו לפי הפרופורציה ולפי הסכום שהוא משקיע מכספו. האפ"ק בחר בי בתור משגיח כזה לשביעת רצון החברים וקבעו לעבודתי שכר פעוט ולמרות שהעבודה היתה מרובה ואחראית קבלתי עלי תפקיד זה.

במשך הזמן התעוררו שוב תלונות בין החברים ולפי דרישתם סודרה אספה כללית שבחרה בועד החדש ולנשיא את הא' מ. דיזנגוף. הועד החדש עבד תקנות להחברה ולהבנינים שאושרו על ידי החברים כולם באספה הכללית.

גם ועד הגמנסיה היה טרוד בעבוד התכניות שהוצעו לבנין הגמנסיה ולבסוף הוחלט על אחת מהן, שאת העתקה המציאו למר מוזר. הועד הזה הציע לי לקבל עלי את הקמת הבנין ובקש ממני לערוך את התקציב ומכיון שהסכמתי לדבר, הייתי נאלץ להגיש את התפטרותי מהיות חבר הועד.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק י': יסוד תל-אביב ובנין הגימנסיה

חוקי וישי הוחלו על כל המדינות שבשליטת צרפת, כמו לוב ואלג׳יר. אלא שבמרוקו, סבלו היהודים בנוסף מצו מיוחד, שלא נכפה בשום מקום אחר בצפון אפריקה: כל היהודים שעברו לגור בשכונות החדשות המודרניות של הערים הגדולות, גורשו מבתיהם ונאלצו לשוב אל הסמטאות הצרות והרחובות הצפופים של הרובע היהודי המסורתי – המלאח. היה בכך כדי לכנס את כולם אל מקום אחד, כפי שנעשה בגטאות במרכז אירופה, שבבוא היום ישולחו כולם אל הפתרון הסופי.

וכמו כדי לזרות מלח על הפצעים, התאריך שנבחר למועד האחרון שבו נדרשו היהודים להשלים את הציות לצו לעבור אל המלאח, חל ביום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, ביום כיפור תש״ב (1 באוקטובר 1941). עד לאותו היום, עשרות אלפי יהודים מקזבלנקה, יחד עם אחיהם מרבאט ופאס, צריכים היו למצוא דיור חדש בתוככי הגטו הצפוף. אחת התוצאות לגזירה איומה זו, הייתה התפשטות מואצת של מחלות בחלקים הדחוסים של המלאח. הנציב הצרפתי העליון במרוקו, גנרל אוגוסט פול נוגס, אכף בלהט וביעילות את החוקים האנטי יהודיים של משטר וישי.

יש לזכור, כי לפני מלחמת העולם השנייה, כחמישית מהאוכלוסייה היהודית בערים הגדולות עברה לגור בשכונות החדשות שמחוץ למלאח. על כך נכתב בעיתון מקומי (Le Maroc Economique) בשנת 1926: ״המשקיף הנוסע מעיר לעיר, אינו יכול אלא להשתומם מצפיפות האוכלוסייה במלאח ומתנאי ההיגיינה הירודים השוררים בהם. לא נדיר לראות משפחות של 15 נפשות הגרות בחדרים קטנים, ללא אוורור, ובתנאי נוחיות מינימליים. מאז כינון שלטון החסות הצרפתי היו השלטונות ערים לחומרת הבעיה. הם ראו בה סכנה פוטנציאלית לציבור מחשש להתפשטות מגפות, והסירו את המכשול החוקי שאסר על היהודים לגור מחוץ לשכונה המיועדת להם מדורי דורות. הם לא ראו פתרון לא בשיקום שכונות המלאח ולא בהתרחבותן, אלא דווקא עודדו את היהודים בעלי האמצעים לעבור לשכונות המודרניות שנבנו עבור האירופים כדי לחזק אותן". ועתה, נאלצו היהודים לפנות את הבתים שאותם שכרו מחוץ לחומות המלאח, ולשוב להתגורר בשכונה היהודית הצפופה. במקרים רבים נאלצו יהודים לעזוב בתים שבנו בעצמם.

אחד המפונים היה אנדרה אלבז, שהוריו נולדו באלג׳יריה הסמוכה והיו בעלי אזרחות צרפתית. ״דהיר (צו) חדש אסר על היהודים להתגורר בערים החדשות, המיועדות רק לאירופים״, תיאר לימים את תחושת ההשפלה, ״עליי אם כן לעזוב את גן הילדים הצרפתי. הורי גורשו מביתם היפה והלבן ועברו מרי נפש למלאח של פאס, ברחוב צר ומוזנח. במשך שנתיים, משפחתנו שמנתה שש נפשות התגוררה בעל כורחה בחדר גדול ללא חלונות, ללא שירותים וללא מים זורמים, בבית גדול עם משפחות אחרות שחלקו יחדיו חצר מרוצפת ללא גג".

כך גם הסופר רוברט אסראף תיאר, כי משפחתו נאלצה לעזוב את שכונת הנוצרים ברבאט ולעבור למלאח, בעוד הבית המרווח בעיר החדשה הושכר לפקיד גבוה של השלטון הצרפתי. וכן בעיר מכנאס, שם היו שני בניינים בסמוך למלאח, שהתגוררו בהם במשותף יהודים ומוסלמים. לאחר פרסום הצו האוסר על יהודים לגור מחוץ למלאח, הזדרז הפאשה של העיר לקרוא לראשי ששת המשפחות היהודיות וביקש מהם להתפנות בהקדם. הם צייתו ללא ערעור, ועברו לגור במלאח, מטרים ספורים מהבתים שעזבו.

יהודי מרוקו, שמזה מאות שנים חיו בין עם מוגן ועם נרדף, הרי שהאיומים הקשים ביותר על החיים והרכוש, נבעו מכך שמדינתם וערש מולדתם נהפכה ממגן לרודף. עם הסרת ההגנה של המדינה נפתחו השערים לאנטישמים של האזור. תעמולה אנטי יהודית עברה מעלונים שוליים לכלי התקשורת הנפוצים – עיתונים, כתבי עת, רדיו ותיאטרון. חיי היומיום של יהודים רבים היו מרתון של פחד. בכל אשר הלכו, עם כל מי שדיברו, בכל מה שכתבו, לא השתחררו מהפחד שמשגיחים עליהם, מאזינים להם, עוקבים אחריהם. לא היו אלו דמיונות בעלמא. אנשי וישי לא באו על סיפוקם, וכל אימת שיהודים הראו סימן קל שבקלים של התאגדות לנוכח היחס האכזרי כלפיהם, מיהרו המשטר וסוכניו המקומיים להתנפל עליהם.

כדוגמה למה שעתיד היה להתרחש בקרב הקהילות היהודיות במרוקו, ניתן ללמוד מאלג׳יריה השכנה, בה אנשי וישי שמו קץ לחינוך הפרטי היהודי. תקנות חדשות של הממשלה אסרו קיום לימודים ללא היתר רשמי, וכן נאסרה פתיחת בתי ספר. בנוסף לכך פרסמו חוק שחייב את כל המורים בבתי הספר, בכלל זה מורים בבתי ספר יהודיים פרטיים, להיות אזרחים צרפתיים. אלא שכאמור, אזרחותם הצרפתית של היהודים נשללה בחוק אחר…

לאחר מכן פנה משטר וישי לטפל בעצמאותה של הקהילה היהודית. בחודש אדר תש״ב (מרץ 1942), הוקם בהוראתו ׳האיחוד הכללי של יהודי אלג׳יריה׳ (UGIA), שמטרתו המפורשת הייתה ליישם את החוקים ואת המדיניות של משטר וישי בנוגע ליהודים. כל יהודי אלג'יריה היו אמורים להירשם כחברים בארגון זה ולהיות מיוצגים על ידו, כפי שהונהג בגטאות היהודים בפולין – שם הוקם ה׳יודנראט׳. כך גם הורה המושל הכללי של אלג׳יריה איב שאטל, שונא היהודים וחסר המעצורים, לייצר סרטי שרוול ועליהם טלאי צהוב לכל יהודי אלג׳יריה. זה היה חידוש שאפילו האנטישמים הנלהבים ביותר של משטר וישי לא הצליחו לכפות על יהודי האזור הלא כבוש בצרפת. רק בואם של חיילי בעלות הברית עצר את חלוקת הטלאי הצהוב. אך לא היה בכך, למרבה הטרגדיה, כדי להפסיק את רדיפת היהודים בארצות הערביות ה׳משוחררות׳ אלג׳יריה ומרוקו.

במשך תקופה זו, עד לבואם של חיילי בעלות הברית, הייתה קבוצה של כמה עשרות יהודים, רובם מתוניסיה ומלוב, שהגרמנים והאיטלקים שילחו ממולדתם לאושוויץ, לברגן בלזן ולמחנות ריכוז אחרים באירופה. כך היו גם כ־1,200 יהודים מצפון אפריקה, שנלכדו באירופה עם פרוץ המלחמה ונרצחו, יחד עם מיליוני יהודים אירופים, כחלק מהמאמץ הגרמני ליישם את ׳הפתרון הסופי׳. וקבוצה נוספת של כאלפיים יהודים, שנכלאו במחנות עבודת כפייה של משטר וישי בצפון אפריקה. רבים מכירים את סיפורי הזוועות של השואה באירופה, אך סיפורי היהודים שסבלו את השואה שלהם במדבריות ובהרים של מרוקו ואלג׳יריה כמעט ואינם ידועים לאיש.

יהודים שניסו להתקומם נגד הגזירות שהושתו עליהם, שילמו על כך מחיר יקר. אחד מהם הוא יוסף אביטבול, פעיל תנועת נוער בעיר סאפי. כמו יתר חברי התנועה, נשא בגאווה את יהדותו והיה נחוש להילחם באנטישמים, חזקים ככל שיהיו. הדבר בא לידי ביטוי ביום ו׳ בתמה תש״א (1 ביולי 1941). קבוצה של צעירים יהודים, ובהם האחים יוסף ויהודה אביטבול, עשתה דרכה לבית הקולנוע המקומי כדי לצפות בסרט. הצגת הקולנוע נפתחה תמיד ביומן חדשות. באותו היום, על המסך הופיע המרשל פטן. הוא פנה לבני האומה הצרפתית באשר הם, שלא להתגרות בפולש הגרמני, ואם אפשר לשתף אתו פעולה כדי למנוע הרג והרס של האתרים ההיסטוריים, בעיקר

בפריז. יוסף לא היה יכול להתאפק לשמוע את דברי החנופה המבישים של המצביא הגדול. הוא קם מכיסאו, עמד במלוא קומתו התמירה, ירק לעבר המסך וקרא בצרפתית ״בוגד, אתה בוגד פטן!״. באולם קמה מהומה רבתי. הצעירים היהודים נמלטו על נפשם. הם הבינו כי טובה ממעשהו של יוסף לא תצמח. צעירים מוסלמים שישבו ליד יוסף תפסו אותו והזעיקו את המשטרה המקומית שפעלה מטעם משטר שיתוף הפעולה. הסירנות הפרו את השקט בעיר. יוסף עונה קשות בידי חוקריו, ואחר כך נערך לו משפט ראווה ׳למען יראו וייראו׳. גזר דינו היה שנתיים מאסר ועבודת פרך, והוא נכלא באחד מבתי הכלא הקשים במרוקו, שבו נהגו לכלוא את הרוצחים והשודדים המסוכנים ביותר. מעשה זה הובא לימים בספר ׳מסאפי לצפת׳, המספר על חייו של אהרון נחמיאס שעלה לארץ והיה ראש עיריית צפת.

כוחם של עם ישראל בכל הדורות היה בפיהם. בכל עת צרה וצוקה שעמדה לפתחם, היו מרבים בתפילה ובתחינה לפני הקדוש ברוך הוא שיושיע אותם. אף בימים טרופים אלו, לתקווה לנס השזורה בכל סידורי התפילה, התווספו תפילות מיוחדות העונות על מצוקת השעה. רבי יצחק אסבאג, ראש הישיבה הגדולה במכנאס, חיבר תפילה מיוחדת להצלת היהודים מידי הגרמנים הנאצים, שנאמרה בבתי הכנסת בעיר. מאוחר יותר נדפסה תפילה זו בספר ׳תקנות חכמי מכנאס׳.

התפילה שחיבר רבי יצחק אסבאג להצלת היהירים מידי הגרמנים הנאצים– ראש הישיבה הגדולה במכנאס

ריבון העולמים אלהי האלהים ואדוני האדונים… רחם על עם עני ואביון, הנתון ללעג ולביזיון עם רומסי רגליים, מפוזר בין העמים ולא מצאה יונה ישראל מנוח לכף' רגליים, משוד וחמס ורדיפות בהרמת הזרוע והידיים, המעיקים הרשעים הארורים, הגרמנים אשר רצו לבלע, להרוס ולהשחית עם ישראל. מהם רצחו, מהם שללו, מהם עינו בייסורים קשים… ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת, הגרמניה הרשעה…

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.

עמוד 226

רד״ב חיבר חמישה פיוטים כאלה על פי תבניות מורכבות של המשקלים, שכולם מבוססים על מנגינות משורשרות ומשולבות מבחינת המלודיה והמודוס המוסיקלי בלא ליווי של תמליל. כשרצף שירי כזה נושא גם תמליל במקור הערבי אין רד״ב משתעבד לטכניקות הפואטיות שלו גם אם הן מקובלות בשירה העברית של יהודי מרוקו. כך, למשל, בפיוט על חזון הגאולה השלמה בירושלים וחידוש עבודת בית המקדש, ״ירושלים, אשרך, ומה רמה קרנך״, המורכב על סדרה של מנגינות מסודרת מן המודוס ״אינציראף קודאם צביהאן, אין המשורר מחקה את צלילי החרזים הערביים ששימשו לו תבנית פואטית ולא את תבנית איות המילים החוזרת על עצמה בחלקים שונים של המקור הערבי. לעומת זאת הוא מצא דרך נאותה לשחזר בשירו העברי את האליטרציות הרבות והמפותחות המופיעות באחד הקטעים של הסדרה הערבית המקורית. כדי להתרשם משליטתו הטכנית של משוררנו אנו מביאים כאן את המקור הערבי ושעתוקו באותיות עבריות במקביל לטורים העבריים שהוא חיבר. רד״ב אף מרחיב את האליטרציה לטור נוסף מעבר למקור הערבי, ומשתמש בטורים השונים בשורשים שונים הנושאים צלילים עיצוריים דומים, וזה לעומת אחידות השורשים השולטת בטורים הערביים.

انت الفلك والتفلك، / والفلك والفلك

אַנְתַ אלְ־פַ׳לַכּ וַ־את־תַפַ׳לֻכּ / וַ־אל־פַ׳לַכּ _ו־אל-פֻ'לְכּ

אָז בְּשׁוּבָהּ שׁוּב יְשׁוּבוּן עַם  בַּשֶּׁבִי יוֹשְׁבִים

انت الهلك والتهلك، / والهلك والهلك

אַנְתַ אלְ-הַלַכּ וַ-את-תַהַלֻּכּ /  וַ-אלְ-הַלַכּ וַ-אלְ-הֻלְכּ

וּבֶן פַּרְצִי יִגְדֹּר פִּרְצִי וּפָרַץ פָּרִצִים

انت الملك والتعلك، / والملك والملك

אַנְתֶ אלְ־מַלַכּ וַ־את־תַמַלֻכּ /_וַ־אלְ־מַלַכּ וַ־אלְ־מֻלְכּ.

וּבְעֶזְרַת צוּר יוֹצְרוֹ יָצוּר עַל מִבְצַר צוֹרְרִים

انت الذي كل نظرة فيك تسوى الملك

אַנְתַ אלְ־לַדִ׳י כֻּלַּ נַטְ׳־רַה פִ׳כַּ תַסְוַא אלְ־מֻלְכּ.

וּשְׁלוֹמֵנוּ יְשַׁלְּמוּ לִשְׁלוֹם עַם שְׁלֵמִים

גם מבני הקצידה הערבית־המוסלמית במרוקו מתאפיינים בתבניות פרוזודיות מורכבות כאלה, אולם לעומת משוררים עבריים נוספים שקדמו לו המעיט רד״ב בחיבור שירים על פי סוגה פואטית זו וכתב רק שני שירים בעלי מבנה של קצידה, האחד בעברית והשני בערבית יהודית, על שני נושאים שונים במקצת.[ ראה שד״ה, עמ׳ 360-358 – קצירה על שבחי הבורא וסגולות התשובה בערבית יהודית; עט׳ 362-361 – קצירה עברית על י״ג המידות שהתורה נדרשת בהן.] הסיבה למיעוט כתיבה זו נעוצה כנראה במבנה הפרוזודי והמוסיקלי הסדיר והחוזר על עצמו בסטרופות השונות של הקצידה, שרק חובבים מיומנים בסוג זה של מתכונת פואטית ומוסיקלית יכלו להפיק ממנו את מלוא ההנאה. גם כאן משיכתו של רד״ב אל ההיבטים המוסיקליים של השירים קודם לכול היא שהטתה כנראה את הכף וגרמה לחוסר התעניינות כזה מצדו.

כמו במבנים המוסיקליים והפרוזודיים של שיריו שמר רד״ב בעיקר על המערכים הלשוניים המסורתיים של השירה היהודית במרוקו, העברית המקראית והרבנית מחד גיסא והערבית היהודית לגווניה הרבים מאידך גיסא. אולם דו־לשוניות זו לבשה בשירים רבים משלו גם מבנים מגוונים של שילוב ותערובת, והיא עושה אותו למשורר הדו־לשוני המובהק שצמח בקרב יהדות מרוקו.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-האתוס הקהילתי של המשורר.

נעשה ונשמע

התמסרותו לסוגיות סבוכות וקשות אלו, החל בהם רבנו סמוך להתמנותו לרבנות בירושלים, וזה היה לאחר שמרן הרב עובדיה יוסף סיפר לו על המתרחש בתחום הנשואין, ובפרט בחו״ל ששם מותר עפ״י החוק להיפרד בפירוד אזרחי ולינשא אח״ב בנשואין אזרחיים. ומספר מרן הרב עובדיה יוסף: שאעפ״י שלא ביקשתי ממנו את עזרתו בענינים אלו, הוא מעצמו לקח הדברים לליבו והחליט להירתם לעזור לנידחים מעם ישראל, וכל הנדונים שהגיעו אליי בנושאים אלו הפנתי אותם לרב משאש, ובאמת על כל מקרה שהגיע אליו לא נחת ולא שקט יומם ולילה, עד שעלתה בידו הכרעה, וכך התיר עשרות עשרות שחלקם כתובים בספריו שמש ומגן, ואף ביממות האחרונות דן וכתב בתיקים ונדונים אלו, וכולם הסכימו לפסקיו ללא עוררין, הוא היה המורה והפוסק של דורנו בעניני יחוס, והוא מענותנותו הגדולה היה מבקש את הסכמתי על הפסקי דין שכתב בענינים אלו, אמיצות יתירה שדרושה לענינים האלו היתה לו מרוב שקידתו בתורה, וזה ניתן רק לגדולי הדור.עכ״ל. (בהספד בשלושים בישיבת פורת יוסף). ועשרות עגונות שהתיר רבנו בדיינות וברבנות במשך יותר מיובל שנים שהיה בדיינות, לא קרה מקרה אחד ששב הבעל לאחר ההיתר…

״ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה׳ צבאות הוא״

כשהיה דן ופוסק היה מקפיד שהדין יהיה רק אמת לאמיתו, וזה היה על ידי שכל פסק לא היה מודיע את ההחלטה מיד, אלא היה דוחה את הדיון לעוד כמה שעות, ולפעמים לכמה ימים, ואז היה מסתגר בחדרו ושם היה לומד מתוך עמל ויגיעה. כשישב לעיין בגמ^׳ ובפוסקים, ישב ועיין ולמד כאילו לא למד סוגיא זו מעולם, ולכך גם במסקנא ההלכתית היה מבטל את עצמו ואת דעתו לגמרי, מול ההלכה הצרופה. והיה רגיל לומר שלדיין אין בחירה, והוא כמו מלאך שאין לו בחירה, וחייב לעשות ולקבוע הכל על פי מה שכתוב בתורה, וכך היה אומר כל פסקיי הם על פי התורה ולא כפי נטית ליבי, ואכן ידוע היה רבנו בכוחא דהיתרא שהיה לו, אך זה לא אומר שתמיד התיר, ואדרבה הנטיה שלו היתה שיש לנהוג עפ״י מה שההלכה קובעת, אם להחמיר ואם להקל. היה רגיל לומר ולהרגיש את מה שכתוב על הדיינים ׳אלקים ניצב בעדת אל׳ וכך היה אומר: ה׳ אלקים ניצב עימנו היום, כמה פעמים היה יושב באסיפות בענינים חשובים העומדים על הפרק, והיה שומע איך חלק מהנוכחים מצדדים להקל, וחלקם מצדדים להחמיר, והיה דופק ואומר להם ׳מה זה, הרי ה׳ ניצב עימנו? אין אנחנו עושים על פי שכלנו, יש לנו את הקב״ה, וצריכים לדון כפי שהוא מצווה אמת לאמיתה׳ הרי שלצד הרגישות וההתחשבות שלו עם הכלל, היה הוא תקיף באמיתות ההלכה שלא לזוז ממנה כלל. (מבנו הרה״ג רבי דוד שליט״א) וכיון שהרגיש בחוש שה׳ ניצב עמו, אזי מדה כנגד מדה זכה ־ שה׳ ניצב עימו, וסייע לו לפסוק כדין וכהלכה.

אמנם הכרעות אלו דרשו מרבנו אמיצות וכוחות נפש גדולים, וכפי שאמר הראשל׳׳צ הגר״א בקשי שליט״א על רבנו: ׳כמה גבורה הקרין בתחום אבן העזר, שהוא התחום הקשה שבפסיקה, ועוד הוסיף: שרבנו היה לעדות, כמה יגעים בבתי הדין הרבניים, עד שמתירים ממזר או עגונה׳.

וכך כותב רבנו בספרו ״וחם השמש״ בעם׳ רפו׳ וז״ל ״בעסק התורה צריך להיות קשה כארז ועקשן גדול לבל לנטות ימין ושמאל מדרכי התורה״.

סוף מעשה במחשבה תחילה

פעם בא לפניו ת״ח שהרצה לפניו להתיר ארבעה אחים קטנים מאשה קלת דעת, והיה ידוע לאתו הת״ח שהיה ג״כ הרב המקדש, שישנם סיכויים גדולים שהאשה הזאת לא תשמור על טהרת הנשואין, ואכן נשאה לאיש אחר ללא גט מהראשון, ונולדו לה הילדים האלו, ורבנו לא מצא חן בעיניו ההיתר כלל, וממש זעם ורתח במשך דקות ארוכות, ואמר הרי צפיתם את הבעיה מראש, וידעתם שאשה זו לא רצינית בנישואיה הראשונים, אם כן מדוע פתרתם את הבעיה, והייתם מביאים עדים פסולים לחתונה הראשונה, וכך הייתם פוסלים הקידושין. (מפי עד שמיעה הרב מ.א. רפאלי)

אין בהם נפתל ועיקש

וכמה נחמדים דבריו של הגאון הרב עובדיה יוסף שליט״א בספרו יביע אומר (ח״י/לז׳) שם הובאו תשובות עיוניות שרבנו זצ״ל ענה לכמה מח״ס שנטו מדבריו, וניסו להסתייע מפסקי מרן הרב עובדיה יוסף, ורבנו בכוח עיונו חילק בין הפסקים. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט״א כותב על דברי רבנו ״ודבריו חיים וקיימים, אין בהם נפתל ועיקש, מר דגברא רבה הוא יודע מה שהוא אומר, וכן עיקר להלכה ולמעשה".

ארי שבחבורה

כשהיה רבנו חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל והיה משתתף באסיפות, אחר שהועלו מספר הצעות מספר הרה״ג שמחה כהן ראב״ד רחובות שליט׳׳א שהיו מצפים למוצא פי הרב משאש. כי ידעו שמה שיחליט הרב משאש זה מה שיהיה.

תלמידי חכמים אין להם מנוחה

הרבה תלמידי חכמים הביעו התרגשותם לכל ספר שרבנו היה מוציא, והיו מתפלאים איך הוא מצליח לסדר תשובות לדפוס בסדר מופתי ועיוני, ולא מניח פינה וזוית מכל מה שדברו באותו ענין, הרי הוא ממונה על כל ענייני הדת בירושלים ומכל קצוות תבל מריצים מכתבים אליו בכל חלקי השו״ע, וגם אב״ד וגדולי הפוסקים היו שולחים לשמוע דעתו. אמנם למי שהכיר את לילותיו שעשאם כימים, בעמל ויגיעה מעל כוחות אנוש, אין זו קושיה כלל.

נותנת חיים לעושיה

גם בשעה שפרש באופן רשמי מתפקידו ׳כראש אבות בתי הדין׳ מפאת גילו, המשיכו לזרום לביתו וללישכתו שאלות רבות בהלכה. מריבוי הפניות שפנו אליו נוצר אצלו רושם שהרבנים בארץ ישראל אינם ששים לקחת אחריות של הכרעה ופסיקה, ועל כך התריע שלדעתו רב הנמנע בשיטתיות מלהכריע מיראת הוראה, הוא מועל בתפקידו. (רבי משה עאמר שליט״א) והמשיך ואמר ״מי יודע אולי זכות האומללים שאני נטפל לבעיותיהם היא שעומדת לי להאריך ימים״. פטירתו חלה מספר ימים לפני בחירת הרבנים הראשיים לישראל. והגאון הרב ישראל מאיר לאו הדגיש בהספדו ״כמה יהיה קשה לרבנים הראשיים שיבחרו במקומנו, כי להם לא יהיה כבר את הרב משאש שאותו היו יכולים לשאול בכל דבר המסובך״.

אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משאש זצוק"ל.

ההגדה של פסח משמשת אף היא הזדמנות לביטוי אמנותי. בידנו עותק מיוחד במינו (להלן, מס׳ 132), מעשה ידיו של ברוך בן אברהם מיימרן ממכנאס, שבו ניכרת היטב השפעתה של הגדת ויניציה. תיאור דמויות האדם בהגדה זו אינו דבר רגיל. ייתכן, כי אחד מבני משפחת מיימרן, שהיה שר אצל מלך מארוקו, ביקש לחקות את יהודי־החצר העשירים באירופה במאות הי״ז—הי״ח, שהזמינו כתבי־יד מאוירים נאים.

באחד מציוריה של הגדה זו נשתמרה מסורת עממית ממכנאס — זו של ״סיפוך״. מאחר שהטקס נמשך עד שעה מאוחרת והילדים היו עלולים להירדם, היו פותחים את הדלת כאשר הגיעו ל״שפוך חמתך״. כדי שהילדים יישארו ערים, סיפרו להם באירופה שאליהו הנביא ייכנס בעדה, ואילו במארוקו סיפרו להם, כי ״סיפוך״ יופיע. ״סיפוך״ זה — דמות אגדית ספק שד ספק צדיק — הקסים את הילדים, והפחד שהטיל עליהם לא נתן להם להירדם עד סוף הסדר.

א״ק

הגדה בתרגום ערבי־יהודי תשכ״ג / 1963

הסופר : הרב חותא מצפרו

כתב־יד על נייר

הגובה : 14.5 ס״מ ; הרוחב : 10.5 ס׳׳מ

אוסף יששכר בן־עמי, ירושלים (134)

צלחות לסדר פסח—׳ "צינייא די פיסח״

קאזאבלאנקה ; תר״צ / 1930

בשוליים כתובת : ״מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון. לשנה הבאה — ציון ציון — בירושלים תוב׳׳בא״ ; במרכז כתובת: "ג מצות זרוע ביצה מרור חרוסת כרפס חזרת קערה"

פליז; מעשה ריקוע ;

הכתובות והעיטור הם מעשי חקיקה וטביעה

הקוטר: 46 ס״מ

אוסף יוסף לוגאסי, ירושלים

(135)

ראשית המאה הכ׳

בשוליים כתובת : "אלה מועדי "יי" מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם סברי מרנן ברוך אתה "יי״ אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל״ ; במעגל החיצון כתובת : ״לשון וקדשנו במצותיו ותתן לנו "יי" אלהינו באהבה שבתות למנוחה ומועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום השבת את יום חג המצות הזה ואת יום טוב מקרא קודש הזה זמן חרותנו באהבה מקראי קדש זכר ליצאת [כך] מצרים כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים שבתות ומועדי קדשך באהבה וברצון בשמחה ובששון הנחלתנו ברוך אתה ״יי״ מקדש השבת וישראל והזמנים ברוך אתה "יי" אלהינו מלך העולם שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה קדש ורחץ כרפס יחץ מגיד רחצה מוצאי [כך !] מצה מרור כורך שולחן ע׳׳צ״ב״ה״נ״ ״ ; מסביב למרכז כתובת : ״ג״ מצות ביצה כרפס מרור חרוסת זרוע״ ; במרכז בקבוק, ולצדדיו גביעים עם הכתובת : ״יין ישן׳ ופעמיים המלה ״כוס"

פליז; מעשה ריקוע, חיקוק וטביעה

הקוטר: 48 ס״מ

אוסף שלמה פפנהיים, ירושלים

(136)

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-פסח

התפתחותה של קהילת מראכש

בעת שהתחוללו התמורות בעם היהודי בחצי האי האיברי במחצית השנייה של המאה החמש־עשרה היו במרוקו מאבקים על הבכורה בשלטון המרכזי. באותו זמן נדחקו המרינים מן השליטה בחלקים מן הארץ, ושושלת חדשה, בני הווטסים, עלתה לשלטון בצפון בשנת 1420. בשנת 1465 הם קבעו את בירתם בפאס.

בואם של יהודים מספרד אחרי הגירוש ושל פליטים ואנוסים מפורטוגל לווה בהתעוררות דתית ולאומית במרוקו עקב הסכנה הגוברת מצד ארצות אלו. הסכנה הזאת הגיעה לשיאה בכיבוש מזאגאן בשנת 1502. השליטים הווטסים, שלא כמו קודמיהם המרינים, לא רוו נחת במאה השש־עשרה. הארץ הייתה שרויה אז במאבק על השליטה בין הווטסים, ששלטו בפאם, לבני שושלת בנו סעד, שקבעו את מרכזם במראכש והיו טרודים במאבק ממושך גם נגד הפורטוגלים. את כישלונם של הווטסים לעצור את השתלטות המעצמה האיברית על כל ערי החוף של מרוקו ניצלו הסעדים לא רק כדי לדחוק את רגליהם אלא גם כדי לנצח את יריביהם המקומיים.

בשנת 1553 הצליח מוחמר שיך (אלמהדי) הסעדי להשתלט על כל הארץ, לקבוע את בירתו במראכש ולנטוש את הבירה הישנה בפאס. גם הפעילות המסחרית, הדיפלומטית והמדינית של הסוחרים היהודים יוצאי פורטוגל, שהתרכזה בפאס, עברה רובה למראכש, וסוחרים ממשפחות חדשות הגיעו לרום ההנהגה בבירה החדשה. מגורשים ופליטים יהודים רבים נסו מפני רדיפות מוסדות האינקוויזיציה והתיישבו בקהילות נוספות, עד אגדיר בדרומה של הארץ וכן בקצה החוף האטלנטי, עד תיזנית וגולימין, קהילות ששימשו שער לקהילות העתיקות בסהרה המערבית.

יהודים מגורשים הגיעו לקהילת מראכש כבר בעקבות גירוש קנ״א(1391). יוסף אביב״י פרסם מאמר המתבסס על הכרוניקה ״קורא הדורות״ ממראכש, הכוללת בין היתר דברים תמוהים על ראשיתם של יהודים ממגורשי ספרד בעיר זו. לפי מקור זה, הסכים מלך מראכש, מולאי עבדאללה (א)לגאליב באללה, להרשות ליהודים להיכנס לעיר בתנאי שיגרמו לירידת גשם בקיץ של אותה שנה, בחודש תמוז. אין אפשרות להסביר אגדה זו אלא מתוך הרצון להבהיר שכישרונותיהם העל־אנושיים כביכול הם שפתחו את לבו של השליט, בפרט כי על פי העולה מן הכרוניקה הזאת, היהודים המקומיים התנגדו לכניסתם של המגורשים לעיר.

דפוס ההנהגה היהודית במראכש בתקופה המדינית הוא חידה לנו. הרי יהודים הגיעו לשם כבר מגירוש קנ״א, בסוף שלטונה של השושלת. פליטים מגירוש זה הקימו את ״צלאת לעזאמא״ – ״בית כנסת הלועזיים״, בית כנסת של יהודי ספרד שדיברו את שפת אמם, הזרה ליהודים המקומיים.

לא מצאנו פרטים אחרים על הממסד הרבני במראכש לבד מדמותו המופלאה של ההוגה־המקובל רבי אפרים אנקאווא, שבא עם פליטי ספרד לעיר. האם הוא היגר מן העיר לאחר שהוכה בידי קנאי מוסלמי? או משום שלא מצא אווירה רוחנית ההולמת את צרכיו?

יש לציין בהקשר זה כי תעמולה של מטיפים קנאים לא הייתה חיזיון נדיר במאה החמש־עשרה בגלל האיום הפורטוגלי המתמיד על חופי מרוקו. בקצה הצפון־מזרחי של הממלכה נחרבה קהילת תואת(כיום באלג׳יריה) בשל הסתה פרועה של המטיף אלמגילי, ורבים מפליטי הקהילה מצאו מפלט במראכש.

מאה שנים אחר כך הגיעו גלים של יהודים ספרדים והתיישבו לא רק בערי חוף האוקיינוס האטלנטי, מצפון לדרום, כפי שעשו מגורשי ספרד של 1492, אלא גם חדרו פנימה למראכש ולעמקי הרי האטלס. פרשה לעצמה בעניין זה היא משפחת פרץ, שבאה מספרד ורכשה חמישה כפרים בעמק הדאדש, שם התיישבו בני המשפחה ואחרים. לימים נטמעה משפחת פרץ במשפחות ותיקות שחיו שם בהשפעה ברברית וערבית.

רק בימי שלטונם של מלכים מבני השושלת הסעדית(שנת 1554 ואילך), ובפרט בימי שלטונו של הסולטאן מולאי אחמד אלמנצור – ״המנצח״(1603-1578) – ועם תבוסתה של פורטוגל במלחמת שלושת המלכים(כולל מלך פאם, באוגוסט 1578) הגיעה מראכש לאחת מתקופות השיא שלה בשגשוג מדיני וכלכלי.

אלמנצור היה מגדולי השושלת הסעדית, ואולי השליט בה״א הידיעה. הוא השתלט על כל הממלכה ואף הגיע בכיבושיו לשטחים מעבר לנהר הניגר באפריקה השחורה. הוא הביא לשגשוג כלכלי בממלכה, והסחר הטרנס־סהרי תפס מקום מרכזי בו. הוא אף הפך את העיר הדרומית מראכש לבירת כל הארץ בפעם הראשונה בתולדותיה.

אלמנצור ניצח את הפורטוגלים, ואז החל שלטונו. ניצחון זה הקנה לו שם בארצו, שכן איחד את שלושת חבליה הגדולים של מרוקו: מלכות פאם, מלכות מראכש ושני חבלי הדרום, עמק הסוס ותאפילאלת. גם ביחסי החוץ הוא חידש יחסים מפותחים לא רק עם ספרד שהתאחרה עם פורטוגל אלא גם עם אנגלייה, הולנד וצרפת, וכולן מיהרו לכונן עמו קשרים מדיניים וכלכליים מפותחים.

התפתחות זו של הממלכה הלמה גם את אופיים המיוחד של הפליטים והאנוסים היהודים שבאו למרוקו מחצי האי האיברי. מאחר שהיו רגילים להסתגל ״לכל מצב״, לא נקשרו הסוחרים ״בני האומה הפורטוגלית״ לאזור התיישבות קבוע, ועם יציאתם ממצודותיהם של הפורטוגלים באמצע המאה השש־עשרה הם מצאו הזדמנויות כלכליות במקומות אחרים בנקיטת יזמות כלכליות חדשות. הם השתקעו בקהילות חדשות, ומהן היגרו אלפים לבירה החדשה במראכש.

נוסף על המהפכה ביחסי החוץ הנהיג אלמנצור גם מהפכה פנימית בכוננו מערכת מנהלית של המח׳זן באמצעות ארגון ריכוזי הסר למרות הסולטאן. הארגון כלל וזירים(שרים), פקידים, מושלי ערים ומושלי מחוזות וכן את סגל הארמון ושבטים מגויסים(הם צבא הגיש) ששוחררו ממסים וחובות. ניתנה להם אדמה על שום שהגנו על אחדותה של הממלכה. עם שריו של אלמנצור נמנו גם יועצים וסוחרים יהודים, אחד הבולטים שבהם היה הסוחר והנגיד אברהם בן וואעיש, שפעל בסוף ימי שלטונו.

בן וואעיש מכונה הנגיד המעולה הר׳ אברהם בן וואעיש; ראה טולידאנו, נר המערב, עמ׳ 107, 111. ייתכן ששימש נגיד קהילת מראכש בזכות מעמדו בחצר המלך, אך אין פרטים על הנהגתו את בני עמו.

1. אברהם בן וואעיש

שם משפחתו המקורי של אברהם היה בוזאגלו. מניין בא לו הכינוי בן וואעיש? בשם וואעיש כלולה המילה עיש, חיים, אבל מדוע הוא הוסיף כינוי זה לשם משפחתו -אין יודעים.

לאברהם, ששירת בעיקר את המלך אלמנצור, הוענק התואר שיח' והוא נחשב לאחד השרים בעלי ההשפעה בחצרו במראכש. אברהם היה גובה המסים הראשי של הסולטאן, הוא נתן אשראי לסוחרים שבאו ממערב־אירופה ומאיטליה. הוא אף סחר בסוכר ובעצים, והיה לו מונופול על ייצוא הסוכר להולנד. באיגרת מסוף אוקטובר 1603 כתב הלורד האנגלי ססיל שבן וואעיש היה איש סודו של המלך, שנתן בו את אמונו המלא, ״מה שלא מצא חן בעיני העם המוסלמי״, כלשונו. הוא ציין עוד כי רבים מן הסוחרים תלויים במילתו, ״והוא נוהג בהם בעריצות״.

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ציין שאברהם בוזאגלו היה מרבני מראכש, ושבשהותו בוונציה בשנת 1606 הביא לדפוס כתב יד הכולל שישה סדרי המשנה עם פירושיהם של הרב עובדיה מברטנורא ושל הרמב״ם. אם כך הדבר, הרי שבן וואעיש, אחד העשירים המוכרים, הוא מי שמימן כנראה את הדפסת המהדורה החדשה של המשנה – תרומה לפעולה רוחנית־ספרותית לקהילה.

ב־1603 נפטר אלמנצור. לאחר מותו התקיימה מלחמת ירושה, שבסופה נחל את הכתר בנו, מולאי זידאן. אברהם בן וואעיש המשיך לשרת גם אותו. דברים עליו מתקופה זו הובאו בשמם של הנוסע האנגלי, ג׳ורג׳ תומסון, ושל ג׳ון הריסון, ראש המשלחת הבריטית בחצר מולאי זידאן: ״אברהם ומקורביו נהגו ביד רמה כלפי מוסלמים, נוצרים ויהודים״. לפי מקורות עבריים, כמה ממקורביו של אברהם היו מבני עמו, בהם היה גם אחד מקרוביו – הרב אברהם בן ראובן בר נחמן בוזאגלו.

בימי הסולטאן זידאן גברו התמרדויות שבטים בממלכה, והוא איבד את השליטה על אזור פאס. בחוף האטלנטי כבשו הספרדים את ערי הנמל (א)לערייש (ששמה הפך ללראצ׳ה) ומעמורה, ובקושי רב נהדפו המורדים בתאפילאלת ובסוס. בשליטת זידאן נותרו מראכש ועיר הנמל סאפי בדרום, ואפשר שעם היחלשותו של השליט, וגם בגלל השם שיצא לבן וואעיש בין דיפלומטים, סוחרים ונוסעים אירופים, פחתה השפעתו המדינית בחצר זידאן וכן פעילותו הכלכלית בממלכה, וכתר ״יהודי המלך״ בעלי ההשפעה הרחבה עבר לבני משפחת פאלאץ׳.

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר

עמוד 45

צרכי פסח המלחיצים

פיוט דו־לשוני (מטרוּז) ממכּנאס על הוצאות החג הכבדות

המקור העברי והערבי־היהודי ופירושו

לשמיעת הפיוט מפי פרופ' שטרית יש ללחוץ על הקישור…
https://www.facebook.com/josephyossi.chetrit/posts/10227205140384023?notif_id=1649863446660595&notif_t=comment_mention&ref=notif

המקור של הגרסה המוהדרת כאן: כ״י הספרייה הלאומית בירושלים [=סל״י] מס׳ Heb. 8°5606, דף 78א-ב. גרסאות נוספות של השיר: כ״י סל״י Heb. 8° 3898, דפים 59-58; כ״י סל״י Heb. 8º 7435, דף 129א-ב; כ״י מכון בן-צבי 2010, דף 46א-ב.

1- שִׁמְעוּ קוֹלִי בְלָשׁוֹן צָח; / יְגוֹנוֹתַי אַגִּידָה.

לִבִּי תָמִיד לֹא נָח; / אֵשׁ בוֹעֶרֶת יְקֵידָה.

כְּצִפּוֹר נִלְכַּד בַּפָּח; / שֵׁנָה מֵעֵינַי נָדְדָה.

בַּמֶּה אֲקַדֵּם פֶּסַח / וְכָל צָרְכֵי הַהַגָּדָה?

1א. [שמעו] קוואלי זד, מאהו מזאח. / נעאוודו בלפֿהאמא ולדא.

עמדא עלא מן סעדו טאח, / מסכּין! ולא מן סאב תסנידא.

טול אייאמו עמרו מאהו מרתאח; / כֿסאתו גֿיר תנהידא.

באס נגּאבליךּ, יא תאזיר פסח, / חתא בקסיסבא ליסירא.

=]שמעו דברִי, שהוא דבר אמת ולא בדיחה. אומר אותו בתבונה ובטוב טעם.

אבוי למסכן שמזלו מזל ביש! ולא מצא תומך וסומך.

כל ימיו אין לו בכלל מנוח; נותר לו רק להיאנח.

במה אקבל את פניך, הו פסח עשיר? אפילו לא בשמלונת לילדה.[

2- לְמִי אֶעֳרוֹךְ [אֲמָרַי], / וּמַה תִּהְיֶה אַחֲרִית?

שַׂחְתִּי לְכָל חֲבֵרַי. / פָּנַי כָּבְשׁוּ בַּקַּרְקָעִית.

עָנוּ הֵמָּה לִדְבָרַי: / חִטִּים קַח לְךָ בְּרִבִּית.

גָּבְרוּ וַאֲחָזוּנִי צִירַי. / תָּקְעוּ בְלִבִּי חֶרֶב חַדָּה.

בַּמֶּה אֲקַדֵּם פֶּסַח / וְכָל צָרְכֵי הַהַגָּדָה?

א. עייאטי אגיר למולאנא / כֿאלק אסבעאן ודאייאע.

הווא לעאטי בלא מנא. / אלפֿלךּ ידור ויבדל סוואייע.

עאוודית לסחאבי לגֿבינא. / קאלולי: רפֿד עידיךּ בטאלע.

חסית אוזהי פֿי [לארד] טאח. / דובית פֿי לארד מרא אוחדא.

באס נגאבליךּ

=]אני מתפלל רק לאלוהינו, יוצר השבע והרעב.

הוא הנותן בלא לצפות לתמורה. גלגל הכוכבים מסתובב ומשנה את העתים.

סיפרתי לחבריי על עוגמת נפשי. אמרו לי: קח לך מצרכי החג בהקפה.

חשתי שפניי נפלו לאדמה. נמוגותי בבת אחת בתוך האדמה.[

3- פֶּסַח אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, / כֻּולָּם לְהוֹצָאוֹתָיו.

אֲזַי אֶשְׂמַח וְאֶעֳלֹוז, / וְיַחֲזֹור כֻּולּוֹ לְעוֹלָמוֹתָיו.

כּוֹסִי בְיָדִי [אֶ]אֱחֹוז; / דָּגִים, בָּשָׂר וְעוֹפוֹתָיו.

הַשֵּׁם הוּא יִתֵּן לָנוּ עֹוז, / לִי וּלְכָל הָעֵדָה

בַּמֶּה אֲקַדֵּם פֶּסַח / וְכָל צָרְכֵי הַהַגָּדָה?

3א. אלאהּ יעטינא ברכת האד לעיד, / זאנא בסרוט כּתירא.

כּולסי מלזום תעמלו זדיד: / זלאפֿא, מגֿרוף וקדירא.

חתא למטלאק באס תעייד. / ואשראב יסקי בלקדירא.

עמדא עלייא! מא סיבית סניד / ולא עוואן בחוויזא סגירא.

באס נגּאבליךּ

=]אלהים יברך אותנו בברכת חג זה, שבא אלינו עם תנאיו הרבים.

הכול חייב להיות חדש: הקערה, הכף והקדירה.

גם המערוך להכנת המצות לחג. את היין יש למזוג מן החבית.

אויה לי! לא מצאתי תמיכה ולא עזרה אף לא במשהו קטן.[

-4 תֵּן לָנוּ זְכוּת [הַ]מּוֹעֵד, / יָהּ אֲדוֹן הָעוֹלָמִים.

וְגִשְׁמֵי רָצוֹן לָנוּ תוֹרִיד, / וְתַרְבֶּה חִטִּים וּשְׂעוֹרִים.

וַאֲנִי אֶבְטַח עַל הַיָּחִיד, / הַזָּן כֹּל מִקַּרְנֵי רְאֵם.

הוּא יִשְׁלַח לָנוּ צָרְכֵי מוֹעֵד / לִי וּלְכָל הָעֵדָה

בַּמֶּה אֲקַדֵּם פֶּסַח / וְכָל צָרְכֵי הַהַגָּדָה?

4א. נדל נכֿמים גֿיר פֿיה ונרוז, / אייאךּ נסיבלו סי חילא.

גֿלבני ולא סיבית באס יגּוז. / זאתני לכֿדמא קלילא.

לעיד לולי ותאני בזוז, / סרוטהום מא מנהום תחווילא.

לקמח, זריעא וקלב ארוז / מטחון מספֿי בתילא.

לגֿנמי אדכּאר ופֿרך אלוז / תזודהאלו פֿי כּול לילא.

וואנא גֿיר חזאן כּאתיב [אלחרוז] / מא נקדיר [לשרוטאתו פֿי מרא.[

=]כל היום אני רק חושב עליו ותוהה, אולי אמצא לו איזו תחבולה.

הכניע אותי ולא מצאתי במה לספק את צרכיו. לא היתה לי עבודה רבה.

החג הראשון והחג השני, שניהם מציבים תנאים קשים.

חטים, זרעים ואורז, הכול טחון ומנופה כהלכה.

בשר כבש זכר ואפרוחי אווזים אתה חייב לזמן לו בכל ערב.

ואילו אני רק תלמיד חכם, כותב קמיעות. אין בכוחי לעמוד בכל תנאיו.[

סימנים מיוחדים בטקסט: המלים והצירופים המוצבים בסוגריים מרובעים [ ] מופיעים בגרסאות אחרות של השיר ומתאימים יותר הן לתוכן הן למבנים הפרוזודיים של השיר. הקו העליון שמעל העיצורים גֿ, כֿ, פֿ מסמן אותם כהגאים רפים, ואילו הנקודה בתוכם מסמנת אותם כעיצורים דגושים.

גרסה שונה וקצרה יותר של טקסט זה, בלא ניקוד הפיוט העברי, הופיעה בספרי: יוסף שיטרית, השירה הערבית היהודית שבכתב בצפון אפריקה; עיונים פואטיים, לשוניים ותרבותיים. ירושלים: משגב ירושלים. תשנ״ד, עמ׳ 260-258. ראו שם גם את הפרק על שירת המטרוז, עמ׳ 304-195.

הפיוט נכתב במכּנאס במאה השמונה עשרה ונפוץ לאחר מכן ביתר הקהילות. קריאתו וביצועו בעל פה הביאו לשינויים רבים בגרסאות השיר בהשוואה לגרסה המקורית של השיר ואף בכתבי־יד שמקורם ממכּנאס. הגרסה המובאת כאן מופיעה בכתב־יד שהועתק במכּנאס בתחילת המאה העשרים.

הפיוט שייך לסוגת ה׳מטרוז׳ המערבת את העברית והערבית־היהודית בתוך אותו השיר במתכונות שונות, חיצוניות ופנימיות. במטרוז החיצוני משלבים שני שירים שתכניהם שונים ושייכים למקורות שונים אך נושאים לחן דומה. בשיר שלפנינו יש לנו סוג של מטרוז פנימי משכפל, שבו כל חרוזה או סטרופה עברית זוכה לעיבוד עוקב בערבית יהודית. העיבוד הערבי־היהודי אינו תרגום של הטקסט העברי אלא מציג את תכניו בשינויים שונים, המעמתים את שני הנוסחים ומצביעים מניהּ וביהּ על מעמדן החברתי־הלשוני השונה של שתי השפות הבונות את השיר. הטקסט העברי שואב את מלותיו ודימוייו מן המקורות העבריים המקראיים והבתר־מקראיים הקבועים והקפואים, דרך ציטוטים ישירים ועקיפים מן המקורות; אלה נובעים מלימוד לרוב פסיבי של העברית. לעומתו הטקסט הערבי־היהודי זורם וגמיש יותר משום שהוא משתמש במבני הלשון הטבעית והדבוּרה של המשורר והקוראים ומסתייע גם ברובדי לשון כתובים מוקדמים יותר של הערבית היהודית. בעניין זה השיר שלפנינו מיטיב להדגים את הנוסחאיות הסמויה של השירה העברית במרוקו וביתר הקהילות בכלל עד לעת החדשה ואת הזרימה החפשית של הטקסט הנוצר בלשון האם.

שתי הרקמות הלשוניות המשולבות בשיר ה׳מטרוּז׳ נושאות כאן גם מבנה פרוזודי שונה במקצת. ארבע החרוזות העבריות שומרות על מבנה פרוזודי אחיד לאורך השיר. הן מורכבות מארבעה טורים דו־צלעיים במתכונת של שיר מעין־אזורי שבו שלושת הטורים הראשונים חורזים בצורה זהה אבאבאב ואילו הצלע הראשונה של הטור הרביעי חורזת כמו יתר הצלעות הראשונות אך הצלע השנייה נושאת חריזה שונה החוזרת על עצמה בסוף ארבע החרוזות, במתכונת אבאבאבאת. לעומתן החרוזות הערביות־היהודיות אינן נושאות מבנה אחיד. שתי החרוזות הראשונות (1א ו־2א) הן בנות ארבעה טורים דו־צלעיים אך שתי האחרונות כוללות חמישה טורים דו־צלעיים. אולם גם הן שומרות על התבנית המעין־אזורית של הסטרופות העבריות דרך תבנית החריזה שלהן: אבאבאבאבאת גדגדגדגדגת בשתי החרוזות הראשונות, הוהוהוהוהת זחזחזחזחזת בשתי האחרונות. אשר למשקל השיר כל צלעית מורכבת משבע או שמונה הברות. בגרסאות השונות שעיינתי בהן לא צוין לחן לשיר.

אשר לתכני שני הנוסחים של השיר, הפיוט העברי הוא בעיקרו שיר תלונה של העני על מר גורלו ערב פסח בגלל ההוצאות הכבדות של צרכי החג שאינו יכול לספק אותן, ואילו הנוסח הערביּ־היהודי של השיר מדגיש את התפילה לבורא שיבוא לעזרתו. בשיר העברי הדובר מתלונן על מצבו הדחוק והקודר המביא אותו לדיכאון ולנדודי שינה (סטרפה 1). הוא פונה לעזרה לחבריו אך אלה מחמירים את מצבו משום שהם מציעים לו לקנות את כל מה שדרוש לו בהקפה שעה שהוא יודע שהוא לא יוכל להחזיר את החוב (סטרופה ב). אחר כך הוא מתאר את הסיבה לתסכולו: הוצאות החג מסתכמות ב׳ארבע מאות זוז׳. בסכום נכבד זה הוא אמור לקנות יין, דגים, בשר ועופות (סטרופה ג). בלית ברירה הוא מתפלל לבורא שיגיש לו ולכל הקהילה את העזרה הדרושה למילוי צרכי החג ו׳צרכי ההגדה׳, היינו צרכי שני לילות הסדר (סטרופה ד.(

כל התכנים הללו מעובים יותר ונהירים יותר בנוסח הערבי־היהודי של השיר. הם מוצגים גם בנימה הומורוסטית יותר. כאן הדובר פונה לא רק לחבריו ולבורא אלא גם לחג עצמו ומנכיח אותו דרך פנייה ישירה אליו: ׳יא תאזיר פסח׳ [=הו פסח העשיר] בגרסה שלפנינו או ׳עמי פסח׳ [=דודי פסח] בגרסאות אחרות (טור הרפרן, הרביעי בסטרופה 1א). נעשה שימוש גם בצורות הקטנה של שמות – ׳קסיסבא׳ [=שמלונת] לילדה במקום ׳קסאבא׳ [=שמלה], ובגרסאות אחרות ׳קביצ׳א דלכֿדרא׳ [חבילונת של ירקות] במקום ׳קבצ׳א דלכֿדרא׳; וכן ׳בחוויזא סגֿירא׳ עם הקטנה כפולה דרך שם התואר ׳סגֿירא׳ [=קטנה] ודרך צורן ההקטנה ׳חוויזא׳ במקום ׳חאזא׳ [=דבר מה, חפץ.[

בסטרופה א1 הדובר מציג את מצבו כביש מזל תמידי שאין לו על מי לסמוך ויכול רק להשמיע אנחות, שכן אין לו אפילו במה לקנות שמלונת חדשה לבתו. בתחילה הוא מזהיר את המאזינים שאין הוא מספר בדיחה אלא מתאר אמת לאמתה. בסטרופה ב1 הוא מבין שהוא לא יקבל עזרה מחבריו אלא עצות הגורמות לו לדיכאון עמוק יותר. לכן הוא פונה לבורא הנותן בלא לצפות לתמורה, שלא כמו בני אדם, שיעזור לו לספק את צרכי החג. בשתי הסטרופות האחרונות הוא מתאר בהרחבה מה הם צרכי החג: חידוש כלי האוכל והמטבח, ובכללם המערוך הנחוץ כל כך להכנת המצות בבתים, שכן עד למאה העשרים לא שווקו מצות מוכנות; את החטים להכנת קמח המצות, מנופה כראוי וכן אורז, אשר מסתבר שיהודי מרוקו צרכו אותו אז בפסח משום שלא נחשב מן הקטניות. לבד מן המצות עיקר ההוצאות מופנה לרכישת בשר כבש זכר, מפוטם כנראה, ואף אפרוחי אווזים כמו המהדרים במצווה. עניין נוסף שהוא מדגיש, המצרכים היקרים דרושים לשני לילות הסדר שכן במרוקו, כמו בכל קהילות הגולה, קיימו סדר ראשון ערב פסח וסדר שני על כל ההדר והמטעמים שלו בערב שלמחרת. בליל הסדר השני נהגו יהודי מרוקו לקרוא את ההגדה במקור ולתרגם אותה לערבית יהודית (או לספרדית יהודית) פסקה אחרי פסקה. בגרסאות אחרות של השיר נוסף טור אחר המדגיש עוד יותר את תסכולו של הדובר בגלל ההקנטות של האשה: ׳כל מא תעמל תקוליךּ זיד. מא עמלת פחאל קראניך טכירא׳ [=ככל שאתה קונה יותר היא אומרת לך: תוסיף עוד. לא מילאת את חובתך כמו יתר הבעלים]. בטור האחרון של השיר המחבר שהוא גם הדובר בשיר מוסר את המקור לדלותו: ׳אנא גיר חזאן כּאתיב לחרוז׳; הוא אמנם תלמיד חכם אך עיסוקו בכתיבת קמיעות, עיסוק שאינו מזמן הכנסה קבועה. בגרסאות אחרות של השיר, העיסוק הוא ׳חזאן כאתיב אלוח׳ [=תלמיד חכם הכותב לוחות לילדים שבאים ללמוד אצלו].

על פסח והוצאותיו המלחיצות נכתבו שירים נוספים ארוכים יותר בערבית יהודית. הם יופיעו בחיבור שאני מכין ויוקדש לשירי החגים והמועדים עם המטעמים והמשקאות שלהם שליוו את יהודי מרוקו לאורך הדורות. על לחצים אלה מהלכים בקרב יהודי מרוקו גם פתגמים שונים. אביא כאן שניים מהם:

1 – ׳פסח הוא לה׳ [l-adonai] – חתא ללילתו [=בפסח יש לסמוך על חסדי האל – עד ערב החג ממש]. היהודי מביע את תקוותו שהאל יזמן לו במה לקנות את מצרכי החג ואת הבגדים החדשים הדרושים לחג עד לרגע האחרון ממש.

2 – לפתגם השני יש שתי גרסאות הנובעות מן העמימות של המלה ׳ל-כֿס׳ [l-ḫaṣṣ], שיש לה שני מובנים: א) החסה, שאת עליה צורכים בתחנות שונות של סדר פסח שבהן אוכלים מרור; ב) מחסור.

גרסה א: פסח ‒ עיד לכֿס [=פסח הוא חג החסה].

גרסה ב: פסח עיד ל-כֿס. נתי תשרי והווא יכֿס. [= פסח הוא חג המחסור. ככל שאתה קונה יותר חסר עוד.]

חג פסח שמח ומהנה אל אף כל הלחצים

יום ב׳ בשבט תש׳׳ב (20 בינואר 1942). מזג האוויר הקפוא שרר במלוא עוזו ברחבי העיר ברלין שבגרמניה. לא היה בכך כדי למנוע את השתתפותם של 14 בכירים מהמשטר הנאצי ב׳וועידת ואנזה׳. המכוניות בזה אחר זה נעו אל עבר השכונה הירוקה הפסטורלית שבאחד מפרברי העיר, עצרו בפתחו של בית בן שלוש הקומות, ומתוכן ירדו הבכירים בזריזות אל הבית החמים.

עוד קודם לכן, בתחילת חודש אב תש׳׳א (31 ביולי 1941), הורה הרמן גרינג, סגנו של היטלר, להכין תכנית מקיפה לפתרון סופי של הבעיה היהודית, שהוא למעשה תכנית מקיפה להשמדת היהודים בכל העולם. לביצוע המשימה מונה היידריך. במקביל נשלח למספר מפקדים נאצים בכירים הזמנה לכינוס בווילת ואנזה. למשתתפים בכינוס הוגש חומר רקע לדיון, שהוכן על ידי ראש הלשכה המרכזית לגירוש היהודים', קצין נאצי בשם אדולף אייכמן.

הוועידה נערכה בחדר האוכל שבקומת הכניסה. את הוועידה פתח היידריך בנאום ארוך, במסגרתו הסביר כי היטלר דורש אמצעים להשמדה המונית של כל היהודים, זאת בשונה מהעבר שהמפלגה הנאצית הסתפקה בגירושם של יהודי גרמניה לאזורים אחרים. הוא הוסיף והסביר, כי הוא אישית יעמוד בראש הפעולות לחיסול היהודים, כשבתחילה יש להטיל על היהודים עבודות פרך, שתפוקתם תועיל לשלטון הנאצי. על דבריו הוסיף היינריך הימלר, ראש הגסטפו ומפקד האגף לטיפול ביהודים, כי יש לקרוא לחיסול מקיף ויסודי של כל היהודים. דבריו זכו לקריאות שמחה ולהסכמה של רבים ממשתתפי הוועידה.

כחלק מההכנה של הוועידה, ערך אדולף אייכמן רשימה של מספר כל היהודים במדינות השונות. הרשימה כללה שני סוגי מדינות: סוג A – מדינות תחת שלטון הרייך, וסוג B – מדינות שותפות או יריבות לרייך. אחת המדינות שצוינו תחת שלטון הרייך הייתה צרפת, על פי פירוט זה: אזורים כבושים 165,000 יהודים, ובאזורים הלא כבושים 700,000 יהודים. ההשערה היא שהכוונה ליהודים במדינות צרפתיות, כמו מרוקו, תוניס ואלג׳יר.

בעת ביקורי בווילת ואנזה בחודש סיוון תשע״ח (יוני 2018), הבטתי בתדהמה על המבנה. בית מפואר זה שוכן על שפת אגם פסטורלי יפהפה, כשאת האווירה השקטה מפירים קולות האווזים באגם. ניסיתי לדמיין את הוועידה שהתקיימה בו, במסגרתה נחרץ גורלם של העם היהודי, שהוביל להשמדתם של למעלה משישה מיליון יהודים מאירופה, מיוון וממדינות נוספות. השקט והשלווה השורר שם, כמו גם המדשאות הירוקות והנוף שניכר בכל פינה, מונע מלדמיין את גן העדן שבו נברא הגיהינום. במקום זה, הרהרתי לעצמי, נחרץ גם גורלם של יהודי מרוקו, לולא הנס הגדול של נחיתת כוחות בעלות הברית במרוקו, ושחרורה מידי משתפי הפעולה עם השלטון הנאצי.

אלא שעד נס הצלתם של יהודי מרוקו, עברו ימים קשים מאוד, המלווים בחשש כבד שסופם יהא כאחיהם באירופה.

בשלהי שנת 1937, עזב מוריס טונדובסקי בן העשרים ושש את ביתו בקאליש, עיר בדרום־מערב פולין, ויצא לצרפת, בתקווה למצוא שם מחסה מפני המלחמה העומדת בפתח. לאחר כמה חודשים בפריז הוא המשיך דרומה, לעיר הנמל ניס בחוף הים התיכון, ומצא בה עבודה קבועה בתפירת מעילים. כשהמלחמה פרצה לבסוף, בספטמבר 1939, קיבל מוריס צו להתייצב לשירות צבאי, כמו יתר הפליטים בצרפת. הוא התגייס ללגיון הזרים, וחשב כי תודות לכך יעבור את המלחמה במוצב נידח בצפון אפריקה.

לאחר בדיקה רפואית במרסיי, נשלח מוריס לאימונים במחנות בשתי ערים באלג׳יריה, ומשם הועבר לשירות ממושך במכנאס שבמרוקו. בלילו הראשון במכנאס, כיסו אותו חבריו הלגיונרים בשמיכה והפליאו בו את מכותיהם במקלות ובאלות. החוויה הזאת, סיפר לימים, הייתה אכזרית. כל המגויסים החדשים נאלצו לעבור את אותו טקס חניכה לחיי הלגיון, יהודים ולא־יהודים כאחד.

בשנת 1940, לאחר הניצחון המהיר של הגרמנים על צרפת, וכינון משטר משתפי הפעולה של וישי, השתנו חייו של מוריס בן־לילה. יום אחד, בלי התרעה ובלי הסבר, באו מפקדיו הצרפתים, נטלו ממנו את הרובה ושילחו אותו ברכבת למחנה מעבר. כעבור שבוע הוא נזרק לקרון צפוף ונלקח למקום שומם בשולי מדבר סהרה, לא רחוק מגבול מרוקו-אלג׳יריה. זה היה נווה המדבר ׳בֶּרֶגֶנְט’ שצמח מסביב למעיינות מים חמים.

לאחר בואו לתחנת הרכבת הקטנה של ברגנט, הוצעד יחד עם עשרות עצירים אחרים לשטח ריק, במרחק שמונה קילומטרים, כשחיילים צרפתים וחיילים ערבים מאיימים עליהם ברובים. יחד עם מוריס היו לגיונרים אחרים, כולם יהודים. כאשר מורים והגברים האחרים הגיעו לשום מקום, ציוו עליהם לחפור בורות באדמה הטרשית הקשה ואמרו להם כי זה המקום המיועד לשנתם, כשמעליהם רק אוהל בד דק להגנה מפני הכפור של הלילה המדברי. כך נפתחו חייו של מורים כאסיר במחנה העבודה היחיד ליהודים בלבד, שהקימה צרפת במושבותיה הערביות, בין היתר על אדמת מרוקו.

אחת מפעולותיו הראשונות של משטר וישי, הייתה החייאת הרעיון הישן של הנחת מסילת ברזל באורך אלף וחמש מאות קילומטר, שתקצר מאוד את זמן הנסיעה ממדינת ניז׳ר הסמוכה לאלג׳יריה וללוב, עד לניס שבצרפת. כדי לשטח את החולות, לעקור את הסלעים, להניח את הפסים ולכרות את המרבצים הגדולים של הפחם והעפרות לאורך הנתיב, הזדרזו שלטונות וישי לשלוח למעלה מ־7,000 אנשים לא רצויים לפינות נידחות במערב אלג׳יריה ובמזרח מרוקו. כמעט שליש מתוכם, יותר מ־2,000, היו יהודים. בשונה משאר האסירים, היהודים גורשו לשם או שהועברו משירותם בלגיון הזרים כמו מוריס, רק בגלל דתם, ולא בגלל דעותיהם הפוליטיות. הם נענשו בשל היותם יהודים, לא בשל משהו שחשבו, עשו או אמרו.

לאחר ששולחו דרומה ברכבות דחוסות ולוהטות, הם הובאו למחנות באזורים אכזריים ושוממים. הם עבדו משחר עד ערב באיסוף, שבירה, טעינה והעברה של סלעים, וקיבלו רק מעט מזון, מים, מנוחה או טיפול רפואי. הם בנו בתי אבן לאדוניהם הצרפתים, אך נאלצו לישון באוהלים פרוצים. עדויות של ניצולים חושפות כי בתוך אוהל שנועד לשמונה אנשים, נדחסו כארבעים איש. הבגדים והשמיכות היו קרעים־קרעים, ולרבים מהם לא היו נעליים. מקצתם אף נורו למוות כשניסו לברוח.

היו שקראו למחנה ׳בוכנוולד צרפתי׳. עינויים היו נפוצים ותדירים. העדויות מלמדות כי מפקדי המחנות והקצינים הבכירים, היו אנטישמים מרושעים, פעמים רבות שיכורים. משטר וישי הקים, בסך הכול, כשישים מחנות עבודה במרוקו ובאלג׳יריה. יהודים, גם מגורשים מאירופה וגם יהודים צפון אפריקנים מקומיים, עמלו שם בפרך תחת השמש האפריקנית הבוערת. לא ניתן להציג מספר מדויק של מחנות, כי היו מחנות שנפתחו ונסגרו, והיו מחנות גדולים שהקימו מחנות משנה משלהם לכרייה ולעבודות מתמחות או ׳עונשין', לשון נקייה צרפתית לעינויים.

על פי המפות שהופצו בתקופה שלאחר המלחמה, כחמש עשרה מחנות הסגר ועבודה נפתחו במרוקו, בעיקר באזורים הצחיחים בדרומה ובמזרחה.

הסופר היהודי־אמריקאי רוברט סטלוף, בתחילת נובמבר 2003, יצא מרבאט לחפש את השרידים של מחנות העבודה בשולי הסהרה. התחנה הראשונה שלו הייתה במרחק 550 קילומטר מזרחה – העיר אוז׳דה, בירת המחוז המזרחי ביותר של מרוקו. למחרת יצא לסייר בכביש היוצא דרומה, ומגיע לאחר 240 קילומטר למחנה העבודה ׳בו ערפה׳. כביש זה עובר במקביל למסילת הרכבת המרוקנית, שהייתה הקטע הצפוני של תוכנית הרכבת של משטר וישי. רוב המסילה המזרחית נסללה אמנם בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, אך שלטונות וישי הקימו מחנות עבודת כפייה בתחנות לאורך הנתיב, והאסירים שישבו בהם תיקנו את המסילה, ועבדו במכרות סמוכים.

מהמחקר שערך, ידע כי בנתיב הזה נמצאו גם כמה מאתרי העינויים הידועים לשמצה של צפון אפריקה הצרפתית בתקופת המלחמה. אך לא הייתה לו כל מפה להנחותו, מלבד מסמך בן שישים שנה של משרד החוץ הבריטי, שכותרתו ׳יחס ברברי ליהודים ולזרים במרוקו׳. נכללו בו סיפורים של חמישה יהודים ניצולים.

התחנה הראשונה בחיפושו אחר מחנות העבודה במרוקו, כשמונים קילומטר מדרום לאוז׳דה, הייתה מחנה ׳ברגנט׳, שהייתה גם התחנה הראשונה של הרכבת היורדת דרומה. לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה בשנת 1956, הוסב שם העיירה לעין בנימתר, לציון המעיינות החמים שלה. בברגנט שכן מחנה העבודה היחיד שיועד ליהודים בלבד בימי משטר וישי בצפון אפריקה. בשלב מסוים דווח על 400 יהודים שנכלאו בו.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.

עמוד 231

נסיוגות בלתי־מוצלחים לצייר מעיון.

כיצד מציירים ילדי המלאה ? נצטבר אוסף גדול של ציורי ילדים אלה, שנתבקשו לצייר, למשל, ״אשה מטיילת וגשם יורד״. נתברר כי רמתם של ילדים בן 12—16 מתאימה לזו של ילדים אירופיים בני 7—8 שנים. מרבית הציורים מגלים מבנה או תכונות האופיניים לרמות נמוכות ואף כמה דברים מוזרים. יש להדגיש כי ציורים אלה הם ציורי ילדים נורמאליים. נשאלת איפוא השאלה: האם נחיתות זו בולטת כל כך גם בגילים רכים יותר, או האם רק חוסר תרגילי ציור בגיל בית־הספר גרם לעמידה בשלב נמוך? מתוך ציורי ילדים צעירים יותר (החל מגיל 6) שנאספו במארוקו נמצאנו למדים, כי הנחיתות בין ילדים בני 7-6 נפוצה לא פחות מאשר בין המתבגרים או המבוגרים. תוצאותיהם של מבוגרים מבני המלאח אינן טובות מאלו של ילדים בני 12—13 שנה.

ההשוואה בין קבוצות ילדים מרוקאיים בני סביבות חברתיות או לימודיות שונות, מראה את השפעת החינוך הניתן ע״י התרבות הסובבת וע״י בית הספר. למשל: התוצאות של ילדי בית־ספר דתי (בו מתרכזת ההוראה בלימודים המילוליים) נפלו מאלו של ילדי בית־הספר של אליאנס אף כי סביבתם החברתית של שתי הקבוצות היתה שווה. או, התוצאות של ילדי אליאנס היו נמוכות מתוצאותיהם של ילדים בני סביבה אמידה יותר (לא בני המלאח), שזכו בלימוד מסודר מהטיפוס האירופי, ושתוצאותיהם דומות לתוצאות של ילדים אירופיים.

הניתוח של התכונות המיוחדות שבציורים הוא מאלף ביותר:

האספקט הנשי שבדמות נמסר תכופות בצורה פרימיטיבית! ה״ראשן" (כלומר ראש הכולל בתוכו כביכול את הגוף) שכיח למדי ושכיחותו גדלה ככל שנרד בסולם הגילים (מבנה זה אינו מופיע כלל אצל ילדים אירופיים נורמאליים בני הגילים שנבדקו על ידינו).

לעתים קרובות חסר בציור יסוד חשוב אחד או אף יותר מזה, למשל: אחד האיברים. לעתים תכופות אין המין של הדמות המצוירת ברור: שום פרט (שיער, חצאית) אינו מעיד בבירור שצוירה כאן דמות אשה; לפעמים מצייר הילד, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, גבר.

תופעת השקיפות היא שכיחה! כן שכיחה תופעת ההסבה) בעיקר בפנים:

הילד מצייר פרופיל ואחר כך הוא קובע את שתי העיניים כאילו הדמות צוירה מלפנים. הילד מצייר כמה מחלקי העצם על סמך מה שהוא רואה ובכך הוא צועד לקראת הריאליזם החזותי, ואילו חלקים אחרים מצייר על סמך הידוע לו עליהם.

האיברים מצוירים תכופות זה ליד זה במקום להיות קשורים לגוף.

אצבעות ידיים ורגליים בעלות ציפורני־חיה — דבר המעיד על שלב התפתחותי נמוך בתפיסת הדמות האנושית — מופיע לעתים קרובות. נפוצות טעויות במספר האצבעות, תופעה הקשורה במה שנאמר בפרק אחר הדן במושג של המספר. המיקרוגרפיות והמקרוגרפיות, היינו הציור הקטן מאוד או הגדול מאוד, מופיעות פעמים רבות. בניגוד לילדים אירופיים, מצייר הילד לעתים די שכיחות סימני מין בדמות המצוירת, אך אין לייחס להיעדר מעצורים זה אותה משמעות שיש לייחס לה בציורי ילדים אירופיים. ציור הפרופיל, שהוא אחד מסימני ההיכר לרמת הציור, נדיר מאד מתחת לגיל 10, וגם מעל לגיל זה הוא שכיח הרבה פחות מאשר באירופה.

נחיתותו הבולטת של הילד בן המלאה בשטח הציור נובעת מהגורמים הבאים:

חוסר תירגול מוטורי ספציפי. לילד לא ניתנה הזדמנות להשתמש בעיפרון בגיל מוקדם ולעתים קרובות אין מעודדים אותו לפעילות מסוג זה. חסר לו איפוא אימון היד, שהיה מאפשר לו להשתלט על התנועה ולצייר ציוד שיתאר בנאמנות את המוצג.

הקשיים בתפיסת העצמים, שדנו בהם לעיל. אם תפיסת העצם אינה ברורה כל צורכה, אין ספק שהילד לא יוכל לייצגו ע״י הציור.

הדלות בפעולות ״אינטלקטואליות״ מסויימות, כגון: גיבוש היחסים בין פנימי לחיצוני, או מושג המספר, גורמת ל״טעויות״ בציור, כגון השקיפות או ידיים בעלות שש אצבעות.

אין הסביבה מספקת לילד אותו שפע של תמונות העומד לרשותו של כל ילד אירופי בצורת ספרי־ילדים, מודעות ועתונים. עצם ראיית חומר מעיו זה יש בה כדי ליצור הרגלים פרצפטיביים המקלים על סכמאטיזאציה של הצורות וע״י כך מפתחים את היכולת הגראפית.

המסורת הדתית, הן המוסלמית והן היהודית, אוסרת ציור דמות אדם. בבקשנו את הילד לצייר דמות אדם הננו מבקשים ממנו במידה מסויימת להפר איסור דתי שפועל עליו לפעמים בצורה בלתי מודעת. התוצאה עלולה להיות״ איפוא, מעין פשרה בקונפליקט שהמשימה יוצרת.

המנטאליות הפרימיטיבית סולדת מפני ייצוג דמות האדם. האדם הפרימיטיבי סבור כי ע״י ציור דמות אדם אפשר ליטול ממנו או להעניק לו כוח מסויים. הפחד המאגי הזה הוא תופעה אחת של אנימיזם — שם המציין את התנהגות הילד או האדם הפרימיטיבי, המייחס לעצמים דוממים רגשות אנושיים (כך למשל מכה הילד בשולחן שבו נחבל).

העדר לימוד בבית־ספר. אגב: גם כאשר מבקר הילד בבית־ספר, לעתים אין מלמדים אותו כלל לצייר.

אפשר איפוא לראות את רמת הציור של ילדים צפון־אפריקאיים כתוצאה של סיבות מרובות, שאחדות מהן קשורות קשר הדוק בהתפתחות היחיד והאחרות נוגעות בצורה רחבה יותר בסביבה התרבותית.

דומה כי שלוש הסיבות הראשונות — היעדר האימון המוטורי בעיפרון, התכונות האופייניות של התפיסה וההגבלות בפעולות אינטלקטואליות מסויימות, הן הסיבות החשובות והכלליות יותר. כחיזוק למסקנה זו תשמשנה תוצאות ניסוי בהעתקה וברפרודוקציה של ציור גיאומטרי מורכב שנערך בילדים בני 6 עד 17 ואף בכמה מבוגרים. בניסוי נמצאה נחיתותם של ילדי המלאה דומה לזו שבציור דמות האדם, למרות שבניסוי זה אין מקום לבעיות של איסור דתי. נמצא פיגור של כשנתיים (התוצאות משתפרות והולכות בבירור מגיל 5 עד 12) בכל הנוגע לעושר הציור, כלומר למספר הפרטים שצוירו, לדיוקם ולמיקומם הנכון.

בכדי שהדמות תצוייר כהלכה היא צריכה להיות מתוכננת ומאורגנת. כמה מפרטיה צריכים לשמש כמסגרת ויש לציירם תחילה; אחר כך יש לצייר את יתר הפרטים בדיוק ובמקום הנכון. לעתים קרובות גילה הילד אי־יכולת להתחיל את ארגון הצורה במסגרת החיצונית (וזאת בגיל בו היתה התנהגות דומה באירופה מתפרשת כסמן לאנומליה שכלית ספציפית או כללית). 2 ילדים בלבד מתוך 10 בגילים 6 עד 9 התחילו בציור המלבן הגדול כדי לקבוע בו אחר כך את הפרטים. תכופות הפך הילד את הצורה מאופקית לאנכית על מנת שיקל לו להעתיקה. (בכוון האנכי מקבל הציור משמעות ממשית יותר — מגדל, ארמון וכד׳). לפרקים צמצם הילד את כל הרישום לפרט אחד, לעצם אחד מוכר — בית או אדם. כלומר, הוא הופך צורה חסרת משמעות לבעלת משמעות מוחשית. החלקים המורכבים ממספר קווים קבוע לא צוירו בדיוק. בכל אלה יש לראות ביטוי לקשיים, שאת עקבותיהם אנו מוצאים גם אצל מבוגרים צפון־אפריקאיים שציוריהם אינם טובים כלל מאלה של ילדים בגי 12—14 שנים.

גם פה עשויים בית־הספר והסביבה להשפיע .על התוצאות. אם הילד מתבקש לצייר אותו ציור על פי הזכרון, 3 דקות לאחר העתקתו, ייתקל באותם קשיים. אין כנראה לראות את האשם בזכרון בלבד, כי אם בעיקר בקשיי ארגון המרחב המסודר בצורות גאומטריות. קשיים אלה .גוברים כאשר הילד צריך לצייר את הצורה מבלי לראותה לנגד עיניו. יתר ההסברים העשויים לפרש נחיתות זו הם אותם הסברים, או לפחות מרביתם, שהועלו בנוגע לציור דמות אדם.

הבה נעסוק עתה בשתי בעייות העלולות לפעמים להשפיע על עתידו של הילד. הראשונה היא בעיית השימוש האפשרי במבחן הציור לשם הערכת הרמה השכלית. בהתחשב בנתונים שהוצגו לעיל נשאלת השאלה: האם רשאים אנו להשתמש בציור, כפי שנוהגים לעשות באירופה ובאמריקה, על מנת לערוך אבחנות בתחום הריגושי או להעריך את הרמה השכלית? אנו יכולים לנהוג כך רק בתנאי שנשתמש בנורמות מיוחדות המתייחסות לילדים השייכים כולם לסביבה ידועה, ובתנאי שאין סומכים רק על אמצעי יחיד זה של אבחנה.

אם לא ננהג לפי כלל זה נגיע למצב בו ייחשבו מרביתם הגדולה של הילדים היהודיים בצפון־אפריקה לילדים מפגרים מבחינה שכלית, וזוהי מסקנה מוטעית ומסוכנת. הציור אינו בא ללמדנו על יכולת הלמידה ואף לא על כושר השיפוט; הוא תלוי מאוד בתנאי הלימוד והתרבות. הסיבות שיכולות להביא ליצירה גראפית גרועה הן כה מרובות עד שאין אנו רשאים לחוות דעה על רמתו של הנבדק מבלי לבדוק אותה בעזרת כלים אבחנתיים אחרים. *

 הבעייה השניה נוגעת לשימוש בציור כאמצעי אבחנה בתחום הריגושי (האפקטיבי). המחקרים הפסיכולוגיים באירופה ובאמריקה בתחום זה הגיעו לכלל קביעת כמה מסקנות מעניינות, אף כי עדיין מצומצמות מאוד. אין אנו חולקים על עצם בדיקת הצד הריגושי על פי הציור. ברם, בכדי שתכונה מיוחדת של הציור תוכל לשאת משמעות ריגושית, צריכה הריגושיות לשמש כקובע ראשי ביצירה הגראפית. אם המוטוריות או רמת ההתפתחות של התפיסה או של האינטליגנציה יוצרות קשיים עצומים, כיצד תתבטא הריגושיות? התנאי ההכרחי להערכת הגורמים הרגושיים על פי הציור הוא שהפרט לא יהיה מוגבל בבטויו הגרפי ע״י קשיים טכניים גרידא. אין איפוא להביא בחשבון את הפירוש הריגושי, אלא אם כן הובהרו כהלכה כל הסיבות האחרות הגורמות לתכונות מיוחדות בציור. מכאן נובע הצורך לבדוק כהלכה, לגבי אוכלוסיה צפון־אפריקאית, את תוקפו של כל מבחן ציור חדש שבו אנו רוצים להשתמש לשם בדיקת הצד הריגושי.

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג– פיתוח האינטליגנציה– זכרון ולימוד–

הקיפוח קיים באופן בוטה בעיקר במכסות המצומצמות שהוקצו לתלמידים ספרדים/מזרחים במוסדות היוקרה של האשכנזים; בתקציבים נמוכים ובתחזוקה ירודה של מוסדות ספרדים מול השפע וההידור הבולטים במוסדות האשכנזים; בייצוג הפוליטי; בהוראה; בניהול ובייצוג של מוסדות חינוכיים, ובהעדרם של עיתונאים ממוצא מזרחי בעיתונות הדתית.

חמור מכל היה מצבן של הבנות הספרדיות/מזרחיות שלמדו במוסדות ״בית יעקב״ של החינוך העצמאי. שם לימדו בכיתות נפרדות לאשכנזיות ולספרדיות/מזרחיות. ההפרדה שאמורה היתה להעשות על בסיס כישרונות והישגים נערכה על בסיס עדתי. על פי התוכניות, המוכשרות היו אמורות לפנות למסלול עיוני, והמוכשרות פחות למסלול מקצועי. בפועל הסתבר שמרבית התלמידות המזרחיות הופנו למסלולים מקצועיים פשוטים ואילו האשכנזיות הופנו למסלול עיוני המכשיר אותן להוראה.

העיתון החרדי הקהילה נרתם למאבק ציבורי בנושא זה לקראת שנת הלימודים תשס״א, ותבע מראשי מערכת החינוך הדתי וממנהלי הסמינרים לפתור את בעייתן של מאות הבנות הספרדיות/מזרחיות המושלכות, לדבריו, לכלבים.

• מנהלי הסמינרים טוענים שאם יקבלו למוסדותיהם יותר תלמידות ספרדיות, ההורים האשכנזים לא ירשמו את בנותיהם לאותו מוסד והוא ייסגר. באותו עיתון נכתב שגם בנות של החוזרים בתשובה הן סקטור מקופח, דחוי ומושפל. לדברי מו״ל העיתון, דודו זילברשלג, ההורים מתקשים לשתף פעולה עם העיתון המבקש להילחם בתופעה זו, כיוון שהגשת תלונות למשטרה או למשרד החינוך תתפרש כהלשנה, שפירושה ״מסירה״, וזו נחשבת לעבירה חמורה הרבה יותר מאשר אפליית ספרדים בגלל מוצאם. אולם יותר מכל חוששים ההורים מפני פרסום הדחייה. הם פוחדים שהידיעה על כך שבנותיהם נדחו על ידי מוסד חינוכי הנחשב למוסד טוב תפגע בסיכוייהן לשידוך מוצלח ואף בסיכוייהם של שאר ילדיהם. שחר אילן. ״עיתון חרדי פתח במאבק למען בנות שנותרו מחוץ לסמינרים – אין מספיק מקום לתלמידות ספרדיות״. הארץ 6.2001.

תופעת הקיפוח הצורב היא עמוקת שורשים ונמשכת גם בימים אלו. קבוצה של משפחות שבנותיהן לא התקבלו למוסד יוקרתי בבני ברק בגלל שייכות לעדה המזרחית (על הבנות הספרדיות להרשם למוסדות המיועדים לציבור זה, כך כתבה ועדת הקבלה), החליטה בדצמבר 2000 לעתור לבג״ץ נגד המוסד החינוכי בו רצו להתקבל, נגד עיריית

בני ברק ומשרד החינוך. המשפחות העותרות הסתכנו בנידוי מהקהילה וממשפחות אחרות כיוון שבחברה החרדית הפנייה לבג״ץ היא בבחינת מעשה שלא ייעשה. כאילו העותר מבקש להתדיין בפני ״חוקות הגויים״, וחומרתה כזו של דין ״מוסר״.

העלבון הצורב ביותר מורגש בתחום חיי המשפחה. בחברה החרדית נהוגים נישואי שידוכין ואין מפגשים חופשיים בין המינים. מעמדו וערכו של המועמד/ת לנישואין בבורסת השידוכים נגזרים בין היתר גם מהמסגרת שבה למדו החתן או הכלה. בנות מזרחיות שהופלו מלכתחילה בקבלה למוסדות לימוד יוקרתיים ערכן יורד גם בבורסת השידוכים. בכל מקרה של נישואין בין עדתיים (שהם נדירים יחסית) הצד האשכנזי הוא מה שקרוי בעגה החרדית ״נחות דרגה״, שמשמעו בעל מום פיזי, מנטאלי או חברתי, שאינו יכול להשיג בן/בת זוג מבני עדתו.

דוגמה נוספת היא בעיית הנושרים. אלו הם תלמידים אשר אינם מתאימים ללימוד בישיבה, אך הם ״שבויים״ בעולם הישיבות כתוצאה מתלות כלכלית ומאימת הגיוס לצבא. חלק מהנושרים נדחפים לשוטטות ועבריינות שזכתה לכינוי ״שבאבניקים״ (מילה לקוחה מהלקסיקון הערבי) ונדחקים לשולי ״חברת הלומדים״. היו שניסו להצמיד את התופעה לחרדים המזרחים למרות שבפועל באים נערי השבאב מכל הזרמים החרדים. אין פלא אפוא שתחושת אפרטהייד הקיימת כלפי המזרחים היא שעיצבה בין היתר את התודעה הספרדית/ מזרחית. היא התפתחה בתוך ״חברת הלומדים״ האשכנזית ומאוחר יותר הפכה למרכיב מרכזי בתודעתם ובזהותם הקולקטיבית. ככל שגדלה והתפתחה ״חברת הלומדים״ הספרדית/מזרחית בשנות השבעים והשמונים כך הלכה והתעצמה גם תחושת הקיפוח והעלבון והושמעה בפרהסיה.

באחד הסיורים שערך אריה דרעי במוסדות לימוד בשכונת רמות בירושלים, בתחילת אוגוסט 1997, בלוויית העיתונאי שלום ירושלמי ממעריב, לא היסס לומר זאת בלשון שאינה משתמעת לשני פנים: יש לנו כאן 900 תלמידים. לאשכנזים יש פחות מחצי אבל העמידו להם את אותו מספר חדרי כתות. לנו אין חדרי הנהלה, אין חדרי מורים, אין אולם.

אתה בעצמך ראית. לאשכנזים יש מזגנים, הכל. לספרדים אין אפילו חשמל. לא חימום, לא קירור. ולא רק כאן. הייתי ביום שישי בסיור בבית ישראל. יהודי מאמריקה לקח מבנה של מקווה והפך אותו לישיבה. לא תאמין. התלמידים לומדים בתוך מרתפים. אין חלונות. כדי לצאת לשירותים אתה צריך לקפוץ על כל השולחנות. וזו הישיבה הכי טובה שלנו מבחינת האיכויות… הגזענות בדרום אפריקה נגד השחורים היא כאין וכאפס לעומת מה שקורה כאן היום. יש תלמוד תורה בבית וגן ״בפי ישרים״. יש שם חדרים ריקים, אבל הם לא נותנים לספרדים להיכנס. אתה יודע למה? כדי שאנחנו לא נקלקל להם את האופי של השכונה. זו רדיפה שלא תיאמן. אני הייתי שר פנים. עזרתי לכולם. ליהודים ולערבים, שיש להם תנאים הרבה יותר טובים משלנו. פה אני לא רואה שום טיפת רחמים. רק שנאה ואפליה. וזה לא ייגמר. הגזענות היא בדם של החרדים האשכנזים.

המהפך השלטוני שהעלה את הליכוד לשלטון ב־1977 נתפס גם כמהפך ספרדי/מזרחי במובן זה שמזרחים רבים ראו בליכוד מפלגת מחאה. נציגיהם זכו ליותר עמדות מפתח שלטוניות בממשלת הליכוד משניתן להם בשנות ההגמוניה האשכנזית של מפא״י לדורותיה. תחושת הניצחון היתה ״תחושה מזרחית״ שלא נגרע ממנה טעמה המתוק של נקמה. בחירות 1977 גרמו לספרדים ״להרים את הראש״, והתופעה חלחלה גם לחברה החרדית ולעולם התורה. עילית רבנית ספרדית החלה להתבלט בערים הגדולות ובפריפריה. בין השמות שהתפרסמו היו: הרב עובדיה יוסף, הרבנים בן ציון אבא שאול, יהודה צדקה, שמעון בעדני, שלום כהן, שבתאי אטון, מרדכי אליהו ואחרים. עתה הוכשרה האווירה הציבורית למהפכה ולגיבושה העצמאי של חרדיות ספרדית גם בעולם התורה. ואמנם מספר שנים לאחר מכן החלה ש״ס לצבור כוח פוליטי מרשים והצלחה מסחררת.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״

מרוקו-את שאהבה נפשי

לדניאלה די-נור-מוציאים לאור

צילומים-רון טואג-זהרה אהרוני-בני פירסט

עורך: דני הורוביץ

עריכה גרפית: סטודיו רות רהט

ישראל 2005

הקדמה

הספר הזה נועד לאוהבי מרוקו, בין שביקרו בה כתיירים בבין שנולדו בה. לתייר המטייל, מרוקו היא מאגר בלתי נדלה של אקזוטיקה ותרבות. נאות מדבר ופסגות הרים, ים ומדבריות, ערים הומות, שכיות חמדה וכפרים נידחים. לישראלים, יוצאי מרוקו, יש עניין נוסף בה.

במשך מאות שנים הייתה מרוקו בית מכניס אורחים ליהודיה ואף הייתה המדינה הערבית הראשונה שפתחה את שעריה לרווחה בפני התייר הישראלי.

יוצא׳ מרוקו, תושבי מדינת ישראל, חשים קירבה וחיבה רבה לארץ מוצאם ואינם שוכחים להזכיר את הכנסת האורחים שזכו לה אבותיהם במרוקו. ראשיתו של האלבום הזה באלפי תמונות של שלושה אוהבי צילום שטיילו במרוקו ועינם הייתה פקוחה למראה פניה האנושיות של מרוקו לא פחות מאשר לנופיה. בין מאות התמונות שהיו מונחות לפני נתגלתה משפחת האדם במרוקו במלוא תפארתה. פנים מרתקות של אנשים המגלים שמחה ודאגה, סקרנות ובושה, במרומי הרים ובסמטאות ערים, בשווקים ובפתחי בתים. לצד אלה נקלטו בעין המצלמה נופיה ואתריה המרתקים של מרוקו וגם בצילומים אלה ניכרים השמחה שבגילוי וההתפעמות מהמראה הקסום.

אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא,
שֶׁבְּלֵב הָרֵי הָאַטְלָס,
הָיוּ לוֹקְחִים אֶת הַיֶּלֶד
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ.
כֶּתֶר פְּרָחִים עוֹשִׂים לוֹ
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא,
כֶּתֶר בָּרֹאשׁ מַלְבִּישִׁים לוֹ,
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ.
כָּל הַיְּלָדִים בָּרְחוֹב
חֲגִיגָה גְּדוֹלָה עוֹרְכִים לוֹ,
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ,
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא…

וְאָז אֶת חֲתַן הַשִּׂמְחָה
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ,
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא,
מַכְנִיסִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת,
וְכוֹתְבִים עַל לוּחַ שֶׁל עֵץ
בִּדְבָשׁ מֵאָלֵ"ף וְעַד תָּי"ו
אֶת כָּל הָאוֹתִיּוֹת בִּדְבָשׁ,
וְאוֹמְרִים לוֹ:
חַבִּיבִּי, לַקֵּק!
וְהָיְתָה הַתּוֹרָה שֶׁבַּפֶּה
מְתוּקָה כְּמוֹ טַעַם שֶׁל דְּבָשׁ,
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא,
שֶׁבְּלֵב הָרֵי הָאַטְלָס…

יהושע סובול "אצלנו בכפר טודרא" מתוך ההצגה קריזה, תיאטרון חיפה

21/04/2022

450-אידא א־דאר מחלולא, מא תדכ׳לשי,

ואירא מסדודא, מא תדקשי.

אם הבית פתוח אל תכנס, ואם הוא סגור, בדלת אל תקש.

اِذا دار محلولَه ما دخْلشِي،واذا مسدوده ماتَدقْشي

Ida dar mehloula' ma tedkhlchi u-ida mesdouda ma tedk'chi

אל יכנס אדם פתאום לבית חברו. (דרך ארץ רבה פה׳)

לא יכנס אדם לבית חברו, אלא אם כן אומר לו: היכנס. (פסיקתא זוטרא)

אל תכנס לביתך פתאום, וכל-שכן לבית חברך. (ר׳ אליעזר הגדול, ארחות חיים)

451-דכ׳לו ל־דארךּ, יכ׳רג׳ עארךּ.

הכניסו לביתך יוציא חרפתן.

Dekhlu l-dark, yikherz' 3ark

دخلو لدارك، يخراز عارك

אורח בא לרגע ורואה כל פגע. (מפי העם)

אורח בא לשעה, והרבה ראה. (מנדלי מו״ס. עמק הבכא)

לרגע סר אורח, ומבטו בכל שולח. (וולך, משלי עם)

הכיתוב בערבית ובאותיות לועזיות , פרי יוזמה שלי אלי פילו, ואינן מופיעות במקור

אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים-חנניה דהן כרך א' –