מורשת יהדות מרוקו

הקיפוח קיים באופן בוטה בעיקר במכסות המצומצמות שהוקצו לתלמידים ספרדים/מזרחים במוסדות היוקרה של האשכנזים; בתקציבים נמוכים ובתחזוקה ירודה של מוסדות ספרדים מול השפע וההידור הבולטים במוסדות האשכנזים; בייצוג הפוליטי; בהוראה; בניהול ובייצוג של מוסדות חינוכיים, ובהעדרם של עיתונאים ממוצא מזרחי בעיתונות הדתית.

חמור מכל היה מצבן של הבנות הספרדיות/מזרחיות שלמדו במוסדות ״בית יעקב״ של החינוך העצמאי. שם לימדו בכיתות נפרדות לאשכנזיות ולספרדיות/מזרחיות. ההפרדה שאמורה היתה להעשות על בסיס כישרונות והישגים נערכה על בסיס עדתי. על פי התוכניות, המוכשרות היו אמורות לפנות למסלול עיוני, והמוכשרות פחות למסלול מקצועי. בפועל הסתבר שמרבית התלמידות המזרחיות הופנו למסלולים מקצועיים פשוטים ואילו האשכנזיות הופנו למסלול עיוני המכשיר אותן להוראה.

העיתון החרדי הקהילה נרתם למאבק ציבורי בנושא זה לקראת שנת הלימודים תשס״א, ותבע מראשי מערכת החינוך הדתי וממנהלי הסמינרים לפתור את בעייתן של מאות הבנות הספרדיות/מזרחיות המושלכות, לדבריו, לכלבים.

• מנהלי הסמינרים טוענים שאם יקבלו למוסדותיהם יותר תלמידות ספרדיות, ההורים האשכנזים לא ירשמו את בנותיהם לאותו מוסד והוא ייסגר. באותו עיתון נכתב שגם בנות של החוזרים בתשובה הן סקטור מקופח, דחוי ומושפל. לדברי מו״ל העיתון, דודו זילברשלג, ההורים מתקשים לשתף פעולה עם העיתון המבקש להילחם בתופעה זו, כיוון שהגשת תלונות למשטרה או למשרד החינוך תתפרש כהלשנה, שפירושה ״מסירה״, וזו נחשבת לעבירה חמורה הרבה יותר מאשר אפליית ספרדים בגלל מוצאם. אולם יותר מכל חוששים ההורים מפני פרסום הדחייה. הם פוחדים שהידיעה על כך שבנותיהם נדחו על ידי מוסד חינוכי הנחשב למוסד טוב תפגע בסיכוייהן לשידוך מוצלח ואף בסיכוייהם של שאר ילדיהם. שחר אילן. ״עיתון חרדי פתח במאבק למען בנות שנותרו מחוץ לסמינרים – אין מספיק מקום לתלמידות ספרדיות״. הארץ 6.2001.

 

תופעת הקיפוח הצורב היא עמוקת שורשים ונמשכת גם בימים אלו. קבוצה של משפחות שבנותיהן לא התקבלו למוסד יוקרתי בבני ברק בגלל שייכות לעדה המזרחית (על הבנות הספרדיות להרשם למוסדות המיועדים לציבור זה, כך כתבה ועדת הקבלה), החליטה בדצמבר 2000 לעתור לבג״ץ נגד המוסד החינוכי בו רצו להתקבל, נגד עיריית

בני ברק ומשרד החינוך. המשפחות העותרות הסתכנו בנידוי מהקהילה וממשפחות אחרות כיוון שבחברה החרדית הפנייה לבג״ץ היא בבחינת מעשה שלא ייעשה. כאילו העותר מבקש להתדיין בפני ״חוקות הגויים״, וחומרתה כזו של דין ״מוסר״.

העלבון הצורב ביותר מורגש בתחום חיי המשפחה. בחברה החרדית נהוגים נישואי שידוכין ואין מפגשים חופשיים בין המינים. מעמדו וערכו של המועמד/ת לנישואין בבורסת השידוכים נגזרים בין היתר גם מהמסגרת שבה למדו החתן או הכלה. בנות מזרחיות שהופלו מלכתחילה בקבלה למוסדות לימוד יוקרתיים ערכן יורד גם בבורסת השידוכים. בכל מקרה של נישואין בין עדתיים (שהם נדירים יחסית) הצד האשכנזי הוא מה שקרוי בעגה החרדית ״נחות דרגה״, שמשמעו בעל מום פיזי, מנטאלי או חברתי, שאינו יכול להשיג בן/בת זוג מבני עדתו.

דוגמה נוספת היא בעיית הנושרים. אלו הם תלמידים אשר אינם מתאימים ללימוד בישיבה, אך הם ״שבויים״ בעולם הישיבות כתוצאה מתלות כלכלית ומאימת הגיוס לצבא. חלק מהנושרים נדחפים לשוטטות ועבריינות שזכתה לכינוי ״שבאבניקים״ (מילה לקוחה מהלקסיקון הערבי) ונדחקים לשולי ״חברת הלומדים״. היו שניסו להצמיד את התופעה לחרדים המזרחים למרות שבפועל באים נערי השבאב מכל הזרמים החרדים. אין פלא אפוא שתחושת אפרטהייד הקיימת כלפי המזרחים היא שעיצבה בין היתר את התודעה הספרדית/ מזרחית. היא התפתחה בתוך ״חברת הלומדים״ האשכנזית ומאוחר יותר הפכה למרכיב מרכזי בתודעתם ובזהותם הקולקטיבית. ככל שגדלה והתפתחה ״חברת הלומדים״ הספרדית/מזרחית בשנות השבעים והשמונים כך הלכה והתעצמה גם תחושת הקיפוח והעלבון והושמעה בפרהסיה.

באחד הסיורים שערך אריה דרעי במוסדות לימוד בשכונת רמות בירושלים, בתחילת אוגוסט 1997, בלוויית העיתונאי שלום ירושלמי ממעריב, לא היסס לומר זאת בלשון שאינה משתמעת לשני פנים: יש לנו כאן 900 תלמידים. לאשכנזים יש פחות מחצי אבל העמידו להם את אותו מספר חדרי כתות. לנו אין חדרי הנהלה, אין חדרי מורים, אין אולם.

 

אתה בעצמך ראית. לאשכנזים יש מזגנים, הכל. לספרדים אין אפילו חשמל. לא חימום, לא קירור. ולא רק כאן. הייתי ביום שישי בסיור בבית ישראל. יהודי מאמריקה לקח מבנה של מקווה והפך אותו לישיבה. לא תאמין. התלמידים לומדים בתוך מרתפים. אין חלונות. כדי לצאת לשירותים אתה צריך לקפוץ על כל השולחנות. וזו הישיבה הכי טובה שלנו מבחינת האיכויות… הגזענות בדרום אפריקה נגד השחורים היא כאין וכאפס לעומת מה שקורה כאן היום. יש תלמוד תורה בבית וגן ״בפי ישרים״. יש שם חדרים ריקים, אבל הם לא נותנים לספרדים להיכנס. אתה יודע למה? כדי שאנחנו לא נקלקל להם את האופי של השכונה. זו רדיפה שלא תיאמן. אני הייתי שר פנים. עזרתי לכולם. ליהודים ולערבים, שיש להם תנאים הרבה יותר טובים משלנו. פה אני לא רואה שום טיפת רחמים. רק שנאה ואפליה. וזה לא ייגמר. הגזענות היא בדם של החרדים האשכנזים.

המהפך השלטוני שהעלה את הליכוד לשלטון ב־1977 נתפס גם כמהפך ספרדי/מזרחי במובן זה שמזרחים רבים ראו בליכוד מפלגת מחאה. נציגיהם זכו ליותר עמדות מפתח שלטוניות בממשלת הליכוד משניתן להם בשנות ההגמוניה האשכנזית של מפא״י לדורותיה. תחושת הניצחון היתה ״תחושה מזרחית״ שלא נגרע ממנה טעמה המתוק של נקמה. בחירות 1977 גרמו לספרדים ״להרים את הראש״, והתופעה חלחלה גם לחברה החרדית ולעולם התורה. עילית רבנית ספרדית החלה להתבלט בערים הגדולות ובפריפריה. בין השמות שהתפרסמו היו: הרב עובדיה יוסף, הרבנים בן ציון אבא שאול, יהודה צדקה, שמעון בעדני, שלום כהן, שבתאי אטון, מרדכי אליהו ואחרים. עתה הוכשרה האווירה הציבורית למהפכה ולגיבושה העצמאי של חרדיות ספרדית גם בעולם התורה. ואמנם מספר שנים לאחר מכן החלה ש״ס לצבור כוח פוליטי מרשים והצלחה מסחררת.

 

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״

נסי קריעת ים סוף בליל שביעי של פסח לפני 3334 שנים,

ושירת ההודיה לה' ברוח הקודש על הגאולה אז, והגאולה בימינו.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס':

"וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ובשפטים גדולים' –

וגאלתי אתכם – היא קריעת ים סוף… הוצאה שיש בה גאולה".

יציאת מצרים – גאולה פיזית.       קריעת ים סוף – גאולה נפשית.

 

"וביום השביעי – מקרא קודש יהיה לכם,

כל מלאכת עבודה לא תעשו לכם" (ויקרא כג, ז).

 

שביעי של פסח – מהווה שלב שני רוחני בגאולת מצרים,

 לכן זכו לומר שירה ברוח הקודש כדברי רבנו-אור-החיים-הק':

"כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה,

 זכו לומר שירה ברוח הקודש. ישיר – שישנה לשירה זו גם לעתיד" (שמות טו, א)

 

"ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו.

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו,

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמות יד, טו – טז).

הקב"ה אומר למשה: זה לא זמן תפילה.

תגיד לבני ישראל שיקפצו לים, ובכך יגלו שהם מאמינים, ואז אצילם.

 

כוחה של אמונה ומסירות נפש.

רבי מאיר בעל הנס – סנגורם של ישראל.

 

מאת: הרב משה שמיר

 

שביעי של פסח, הוא אחד  משלושה זמני עת רצון: {מוצ"ש בסעודת מלווה מלכה ושמיני עצרת}, מסוגל לתפילה.  

 

'דמשק אליעזר' (פרק יג} מביא לכך משל: מלך המבקר בעיר, שמחים אתו כולם. ביום האחרון לפני לכתו, מתחילות הבקשות. ככה גם פה, בסיום השבת או החגים, עת רצון. ("דמשק אליעזר", פרק יג. "באר אליהו" עמ' מו)

 

הזוהר אומר שיש לבקש בשביעי של פסח על הגאולה, כפי שהייתה גאולה סופית לעם ישראל באותו יום. ("אורות משה" חלק ז, עמ' י, בשם מהרא"ז).

 

הבעש"ט – לעשות סעודת משיח.

 הגר"א – לעשות סעודה שלישית כמו בשבת.

בעל 'מנחם ציון' – השמח בשביעי של פסח, זוכה שתפילותיו יתקבלו ברצון.

בעל 'מנוחת ישראל' – בחצות ליל שביעי של פסח, זמן מסוגל לבקש על הפרנסה וזיווג, בבחינת 'זיווגו ופרנסתו של האדם, קשים כקריעת ים סוף' כדברי חז"ל.

 

כאשר בני ישראל עמדו מול ים סוף, הם נדהמו לגלות שפרעה וכל חילו שועטים אלי קרב אחריהם, דבר שגרם לפחד אימים ככתוב: "ויראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל ה'. ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר…." (שמות יד, י – יא).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפחד שלהם נבע משרו של עשיו שניצב בראש המחנה המצרי, ושמו "מצרים", ככתוב: "ופרעה הקריב, וישאו בנ"י את עיניהם – והנה מצרים נוסע אחריהם – ויראו מאוד" (שמות יד, י).

 על כך אומר רבנו: "פירוש – שר של מצרים".

רבנו מבדיל בין "פרעה הקריב", לבין "והנה מצרים נוסע אחריהם". פירוש רבנו מבוסס על המדרש: "תלו עיניהם לשמים וראו שרו של מצרים פורח באויר…" (שמו"ר כא, ה).

משה מרגיע אותם ואומר להם: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום … ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" (שמות יד, י-יד). כלומר, הקב"ה מנהל את המלחמה נגד השר של מצרים, ונגד פרעה וחילו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפירושו הראשון לפס' הנ"ל: הרי פחדם נבע משרו של מצרים שהוא שר שמימי, ובני אדם כידוע, לא יכולים להילחם נגדו, ורק הקב"ה יוכל להילחם בו, לכן אין להם מה לפחד.

בפירושו השני אומר רבנו: "כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה, אלא הוא יערוך כל המלחמה", כפי שעשה הקב"ה לחזקיה המלך במלחמתו נגד סנחריב. חזקיה אמר: "אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, ולא לומר שירה – אלא הריני ישן במיטתי ואתה עושה". אכן, מלאך ה' חיסל את כל חילות סנחריב בלילה אחד (ילקו"ש ש"ב רמז קסג).

 

בעם ישראל, נוצרו כיתות שונות המתנצחות ביניהן כדברי המדרש:

 רבי מאיר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

 

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א. וכן במכילתא בשלח ה).

 

מהמדרש הנ"ל עולה, שרבי מאיר בעל הנס מפרגן כדרכו בקודש לעם ישראל,

ורואה בכולם צדיקים, המוכנים לקדש שם שמים ברבים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

 "מה תצעק אלי – קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה…" כדברי קדשו.

כמו כן, "עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו – להיכן יסעו, אם רודף מאחור, והים לפניהם…".

סדר האירועים בפס' הנ"ל, היה צריך להיות כך: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", ורק אח"כ לומר: "דבר אל בני ישראל ויסעו", דבר המתאים להתפתחות העלילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות כך ע"פ הזוהר:

 הזוהר הק' אומר ששרו של עשיו קטרג על עם ישראל: 'מה אלו עובדי עבודה זרה – אף אלו עובדי עבודה זרה', לכן לא מגיע לעם ישראל להינצל (זוהר ח"ב קע ע"ב).

 

 קב"ה אומר למשה: "מה תצעק אלי – אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, אלא הדבר תלוי במעשיהם של ישראל. לכן אמר ה' למשה: "דבר אל בני ישראל, פירוש – זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים… ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים שיחלק. על סמך הביטחון אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה, תתגבר הרחמים, ויבקע הים – כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם, ואתה הרם את מטך – פירוש, באמצעות מעשה הטוב – נעשה להם הנס לטובה. ותמצא שכך היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו, ולא נבקע הים, עד שאמר "כי באו מים עד נפש" כמאמרם ז"ל…" כדברי קודשו.

 

 

 

 

ארבע דרגות בעבודת ה'

לאור משנת רבנו-אור-החיים-הק':

א. יראת העונש ב. יראת הרוממות ג. אמונה ד. שירה.

 

"ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים.

וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.

וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים.

ויראו העם את ה'. ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

         אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות יד ל-לא. טו א).

א.  יראת העונש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר:  "… אבל יראת העונש, מן הסתם היתה להם קודם במצרים" (שמות יד, לא), כאשר

 הם ראו את משעבדיהם נענשים במשך שנה שלמה ב-י' מכות ע"י הקב"ה – בבחינת "מידה כנגד מידה".

 

הרש"ר הירש בפירושו לתורה (שמות ז, ט"ו) אומר: דבר זה גרם להם להפנים את נושא שכר ועונש.

תהליך השעבוד במצרים, היה מורכב משלושה שלבים: גירות, שעבוד ועינוי ככתוב: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בר' טו, יג).

הרב הירש חילק את המכות לשלש קבוצות:

 א. המכות: דם, ערוב וברד – מסמלות את הגירות, היות והן מכות חיצוניות, מהן ניתן לברוח.

 ב. המכות: צפרדע, דבר וארבה – מסמלות את  העבדות, היות וקשה להתפטר מהן.

 ג. המכות: כינים, שחין וחושך – מסמלות את העינוי, היות והן גורמות לעינוי הגוף, ולא ניתן להשתחרר מהן.

 

 

להלן הדגמות ע"פ "הנתיבות שלום", לאור פירושו של הרב יהודה עובדיה ע"ה, במאמרו לפרשת וירא:

במכת הדם, היאור בו הטביעו את ילדי ישראל, ובו תלו את ביטחונם האלילי והכלכלי, הפך לדם, ובכך החלו לאבד את תחושת האדנות על המיעוט העברי.

במכת הצפרדע –  המצרים ניסו למחוק את זהותם וייחודם של בני ישראל. הקב"ה במקביל, שלח להם צפרדעים שהם יצורים זהים שחדרו לכל פינה בביתם.

במכת הכנים חסרי הזהות, נגרמה להם השפלה רבתי כפי שהם השפילו את עמ"י.

 

במכת הערוב, התבטלו הגבולות בין העיר ליער, כאשר חיות טרף טרפו מצרים כאוות נפשם, דבר שטשטש גבולות, והשרה חוסר ביטחון.

במכת הברד – השתנו סדרי בראשית, היות וגשם כמעט ולא יורד במצרים, כל שכן ברד, דבר המוכיח להם, שרק הקב"ה שולט ביקום.

 

בשלש המכות האחרונות, הקב"ה החשיך עליהם את עולמם בשלבים:

הארבה מסתיר את עין הארץ.

החושך עליו כתב רבנו אוה"ח הק' שהיה חושך מהגיהנם, וכדברי קדשו: "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מהגיהנם… ב' חושך היה… ג' ימים לא ראו איש את רעהו. ג' ימים שלא קמו", כאשר לעם ישראל אור במושבתם.

 

במכת בכורות – הקב"ה בכבודו ובעצמו עבר במצרים, וכל הבכורים כולל של הבהמות – מתו מאליהם, כנתינת עין של חכמים ברשעים, ועושים אותם גל של עצמות" כדברי קדשו. רבנו מסביר בהמשך, שרק אחרי מכת בכורות עמ"י יכל לצאת ממצרים, היות והבכורים היוו את הקליפה האוחזת בקדושה, וע"י חיסול הבכורים בסוד "בירורי ניצוצי  הקדושה", הבכורה עברה לבכורי עם ישראל, בבחינת "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב).

ב.  "ויראו העם את ה'" (שמות יד, לא).

יראת הרוממות.

 

במסגרת שרשרת הניסים בים, הם ראו את המצרים טובעים בים לעיניהם, כאשר כל יהודי ראה את מעבידו לשעבר מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת. כל זאת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה אותם בושה" כדברי קודשו.  

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים.

 

 בעל העיקרים אומר: "כמו אצל אברהם אבינו עליו נאמר: "עתה ידעתי כי יראה אלוקים אתה", והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה" (מאמר ג, לב').

 

הרמח"ל: "עיקר היראה היא יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצווה" (מסילת ישרים יט). אברהם אבינו זכה ליראת הרוממות לאחר העקידה: "עתה ידעתי כי יראה אלוקים אתה…".

 

 

ג. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא).

האמונה בה' – כמקפצה לרוח הקודש.

 

רבי נחמיה אומר: כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה,

כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש, שכן מצאנו באבותינו,

שבשכר שהאמינו בה', זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה.

שנאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו – אז ישיר משה ובני ישראל" (מכילתא,  בשלח).

פועל יוצא של האמונה בה' – שירה מתוך רוח הקודש.

 

 

הראשל"צ הרב בקשי דורון ע"ה: ישנן שתי דרגות: אמונה וביטחון. טוב שהאדם יאמין בה'. זה יבוא לידי ביטוי, כאשר תתייצב לפתחו בעיה חמורה בפרנסה, זיווג וכו', האם גם אז, הוא יבטח בה' שהכל מאתו יתברך, ולטובתו.

 

 

הגר"א: האמונה הזכה בה', דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים, כדברי רבנו לפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו – כגמול עלי נפשי (קל"א ב'). הוא מדמה {"ודוממתי"} את נפשו המאמינה בה', לתינוק הבוטח ומאמין באמו, ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה'", מלשון אומן = א-מ-ן = א-ל מ-לך נ-אמן. על כל מה שקורה לו, הוא אומר "אמן", ורואה בקב"ה "מלך נאמן", המנהל את עולמו מתוך אמונה.

 באמונה, יש גם את ממד האמנות והיצירתיות, היות ובשביל להאמין בה' באמת בבחינת "וצדיק באמונתו – יחיה"   (חבקוק ב, ד), חייב האדם להתעלות בעבודת ה' מתוך למדנות יצירתית.

 

באמונה, קיים גם ממד הביטחון בה', על ידי אמירת אמן על כל מה שקורה לנו, היות והכל מאתו יתברך.

אברהם אבינו נקרא אבי אבות המאמינים בה', היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד ברגעי מצוקה כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "אמן", "גם זו לטובה". {ראה סיפורי נחום איש גם זו שקבע את הכלל: "גם זו לטובה". וכן רבי עקיבא שקבע: "כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד}.

רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי בעל "חובות הלבבות" אומר על מהות הביטחון בה': "מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עלי, שיעשה הטוב והנכון לו בעיניו אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו, במה שמפיק טובתו" (ח. הלבבות שער הביטחון פ' א). כלומר, על המאמין בה', להיות רגוע ולא מודאג. ויאמין שה' עושה רק טוב בשבילו.

 

 

            ד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'"(שמות טו א)

עבודת ה' מתוך שירה לה'.

 

 

הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה ושמחה.

א.  רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמרה המילה "אז". די היה לומר 'וישר משה ובני ישראל'.

רבנו משיב: "אכן יכוון הכתוב להודיענו. המושג (השגה) כי כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה – אז זכו לומר שירה ברוח הקודש". כלומר, הביטוי "אז" מבטא את ההשגה הגבוהה אליה הגיעו ע"י האמונה בבורא עולם שיושיעם, והיא מהות השירה הרוחנית.

רבנו מלמדנו ששירה זו לא יצאה מהם בקלות, בגלל שפחדו מהמצרים שרדפו אחריהם, והים לפניהם. ורק אחרי שהתחזקו באמונה בקב"ה, שרק בורא עולם יוכל להושיעם כפי שהושיעם במצרים, אז בקעה מגרונם שירת הים.

נאמר בגמרא שכל מי שיש לו מה לאכול היום ודואג למחר,  הרי זה מקטני אמונה. ולכן הדגישה  התורה "אז", שרק כשהתחזקו באמונה, זכו ברוח הקודש.

גם בסגנון היום יומי, השימוש במילה "אז", מבטא משהו חשוב שלא חשבתי עליו קודם, ורק אחר כך נזכרתי.  

 

ב. רבנו אומר שהשימוש במילה "ישיר" בלשון עתיד, בא לבטא: – "שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה', יש לאל ידו".

כלומר, ע"י עבודת ה' מתוך אהבה ושירה, יכול האדם להגיע למדרגה גבוהה שהקב"ה ייחד את שמו עליו כפי שהיה בקריעת ים סוף, וכן על האבות – "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב".

בפירושו לפס' בשיר השירים: "הגידה לי שאהב נפשי (א, ה) כותב רבנו: "כי נפש כל איש ישראל, אהבתו לקב"ה אהבת נפש, מטבעה  ומזגה של הנפש…". כלומר, טצל כל יהודי קיימת בפוטנציאל האהבה לה', וצריך רק להוציאה לפועל ע"י "יראת הרוממות והאמונה השלמה" כדברי קדשו.

"אז ישיר משה" (שמות טו א) – "נכון כסאך מאז מעולם אתה"  (תהלים צג ב).

מדרש שמות רבה (פרשה כג אות א) מקשר בין המילים אז ומאז. "אמר רבי ברכיה בשם רב אבהו: אע"פ שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה – אז ישיר. לכך נאמר: 'נכון כסאך מאז'.

בהמשך אומר המדרש: עד שירת הים, איש לא אמר שירת הודיה לה', החל מאדם הראשון ועד הניסים שנעשו לאבות.המדרש אומר שעם ישראל אחרי שירת הים, אמרו את הפס' "נכון כסאך מאז" לפני ה', כדי להדגיש שבעקבות שירתם, התיישבה מלכותו בעולם, בבחינת "נכום כסאך מאז" שעמ"י אמרו "אז ישיר".

 

הזוהר הק' אומר: כל אדם שאומר את שירת הים ומכוון בה – זוכה לאומרה לעולם הבא.

בשירה הים, רמוזה ההיסטוריה של עמ"י עד ביאת המשיח. "אית בה עלמא דעבר, ואית בה עלמא דאתי… ואית בה יומי דמלכא משיחא" (זוהר בשלח ח"ב נד ע"ב).

ג . "או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום". יש לה מנגינות רבות.

לעבוד את ה' מתוך שירה, זה לעבוד את ה' מתוך שמחה.

 

ד.  "אשירה לה'". רבנו אומר: "ואומרו אשירה לשון יחיד, כאילו הם איש אחד, שזולת זה היו אומרים נשירה.

מפה לומדים ששירת הים נאמרה ברוח הקודש. הרי לא היו להם דפים עם השירה, וגם לא ידעו לקרוא.

 הגמרא אומרת שמשה אמר פס' והם חזרו אחריו.

"זה אלי ואנוהו = אני והוא. זכו לראות את השכינה. "אלוקי אבי וארוממהו".

 

ה. "כי גאה גאה". רבנו-אור-החיים-הק': בפס' א – י'  הפותחים את שירת הים, עם ישראל משבח את ה' על מפלת פרעה והרשעים, וכלשון קדשו: "כי גאה גאה – אין לשבח תחילה אלא על מפלתם של רשעים, על דרך אומרו "ובאבוד רשעים רינה" (משלי יא י).

 

"ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה – כי מרים הם…

א. ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך,

ב. והישר בעיניו תעשה,

ג.  והאזנת למצוותיו,  ד.  ושמרת כל חוקיו,

כל המחלה אשר שמתי במצרים,

לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך" (שמות טו, כב – טו).

 

מן ההנהגה הנסית האלוקית שמעל הטבע בים סוף,

 ירדו אל ההנהגה ההתנסותית בה מנסה ה' את האדם – ע"פ הטבע, כמו במרה.

המים מרים – יש להתפלל לקב"ה כדי לרפא אותם, ולא להתלונן.

 

בקריעת ים סוף – ראינו ניסים עצומים כאשר עם ישראל נשאר פסיבי לגמרי, בבחינת "ה' ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמות יד, יד). השאלה המתעוררת היא: האם ככה צריך להתנהל העולם? שרשרת האירועים הבאה אח"כ, מראה שהקב"ה מנהל את עולמו ע"פ ניסים בתוך הטבע, ולא ע"פ נסים גלויים מעל הטבע כפי שהיה בקריעת ים סוף.

עם ישראל הולך ג' ימים מים סוף למדבר שור, ולא מוצא מים, וכאשר הוא מוצא, המים מרים. הם מתלוננים בפני משה הצועק ומתפלל לקב"ה, שמורה לו להשליך עץ למי מרה, דבר שגרם להמתקת המים.

 

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מסר להם במרה: "מקצת מצוות, שבת ודינים, {וכן, פרה אדומה וכיבוד אם ואם} קודם לנסותם אם ישמעו למצוות אלו – יצוום תורה כולה, והוא אמרו למעלה 'שם, שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו' (שמות טו, כה). פירוש: אם יעמוד בקבלת התורה. ותמצא שכאן רמז הכתוב ד' מצוות:

 

 ללמוד וללמד, לשמור, ולעשות.

 כנגד ללמוד – אמר 'אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך' – זו תלמוד תורה. וכפל השמיעה לטעם הנזכר. גם לרמוז להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול שהגם שעודנו לומד, יתאווה ללמוד עוד. וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו.

 

וכנגד ללמד {אחרים}, אמר 'והישר בעיניו תעשה. על דרך אומרם ז"ל, 'מה אני בחינם, אף אתם בחינם' (נדרים לז ע"א).

וכנגד מצוות עשה, אמר הכתוב: 'והאזנת למצוותיו,

וכנגד מצוות לא תעשה, אמר 'ושמרת כל חוקיו, לשון שמירה הצודקת על לא תעשה",  כדברי קדשו.

התורה מציינת את השכר על קיום המצוות הנ"ל: "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (שמות טו כו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מפרש: הקב"ה ירפא את עושי רצונו, גם על מחלות שנגרמו באשמתם, כגון "צינים ופחים" (כתובות ל, ע"א). לדוגמא, אדם שיצא לקור מבלי להתלבש בהתאם, או נחשף למכת שמש וכו'.

יש המסבירים את הביטוי: "והישר בעיניו תעשה" – לנהוג לפנים משורת הדין.

 

רבנו בעל הטורים אומר: "מחלה {83} – אותיות הלחם, ואותיות המלח. לומר לך ששמונים ושלושה מיני חולאים תלויים במרה, ופת שחרית {הלחם} במלח וקיתון של מים מבטלתן, ולכך סמך לו עינות מים".

 בפרשת משפטים (כג כה) נאמר: "ועבדתם את ה' אלוקיכם – וברך את לחמך ואת ממך – והסירותי מחלה מקרבך". המחלות נובעות בעיקר מאכילה ושתיה לא מפוקחות, כגון שתיית משקאות ממותקים, והפרזה באכילה וכו'.

 

רבנו ה"כלי יקר" אומר: בניסיון במרה, רצה הקב"ה להפנים בליבם ובליבנו את האמונה בקב"ה שהוא הרופא האמתי המסוגל לרפא. כמו שהוא מסוגל להפוך מים מרים למתוקים, כך יכול לרפא כל מחלה. לכן, הקב"ה ביקש ממשה רבנו לזרוק עץ למים, דבר שהמתיק את המים.

כמו שהחולה סומך על הרופא ושותה תרופות מרות מבלי לדעת מה טיבן, כך עלינו לסמוך על הקב"ה.

ישנה דעה בחז"ל האומרת, שזה היה עץ זית שהוא כידוע מר, דבר המסמל את תהליך לימוד התורה. רק אחרי כתישה, זוכים לקבל ממנו שמן שהאיר את המנורה במקדש, ולאורו למדו תורה.

כך בלימוד תורה. עלינו להשקיע מאמצים בלימוד, דבר שמוביל אח"כ ללימוד מתוך מתיקות, בבחינת "תורת ה' תמימה משיבת נפש {חמש מלים כנגד ה' חומשי תורה}… – ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים יט א-יא).

הם הלכו שלושה ימים ללא תורה, היות והתעסקו יותר מידי בביזת הים, לכן התיקון ע"י המים המסמלים את התורה.

 

מסר אמוני:

עם ישראל חייב לעסוק בתורה ולשמור את מצוותיה בשביל לקבל שכר,

ולא כפי שהיה בניסי מצרים וקריעת ים סוף, אותם קיבלו בחינם.

מהיום – אין ארוחות חינם. עם ישראל עבר מניסים – להתנסות טבעית בעולם הנוהג כמנהגו.

 

עשר השירות בתנ"ך,

 נחתמות בשירת הגאולה.

 

האות הראשונה במילה "ישיר" היא י' הרומזת ל- י' שירות שעם ישראל שר וישיר, והן:

ים, באר, האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה ושירה לעתיד (בעל הטורים בשלח טו' א').

במילה "לאמר", יש מרבותינו האומרים שכל האומר אותה בעולם הזה,

יזכה לאומרה לעולם הבא, לתחיית המתים וגם במלחמת גוג ומגוג.

השירה העשירית לעתיד. מופיעה בישעיה, ויש בה ח"י פסוקים כמו בשירת הים:

 "ביום ההוא יושר השיר הזה… פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…" (כו', ב – יט).

 

חג כשר ושמח – וגאולה בחסד וברחמים

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה – האבא של אימא עליה ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה.

רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר.

צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

יוסף אבינעים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים, שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דוד הכהן בן לאה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה

 

לעבודת ה' טהורה וזכה, ברכה והצלחה, רפואה שלמה ונהורא מעליא –

לאילנה בת בתיה תחי' ומשה בן זוהרה נ"י,

וכן לקרן, ענבל, לירז חנה וב"ב, ואחיו ואחיותיו וב"ב.

 

להצלחת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך וקורם עור וגידים,

כפי שהצליח ספרי הקודם: "להתהלך באור החיים".

 

להצלחה בלימוד תורה, ויראת ה' טהורה וזכה –

ליונתן, בניה ויהודה דוד – בני קרן תחי', לאורי ואיתמר – בני עינבל תחי'.

לנחמן, יוסף חיים ושמואל – בני לירז חנה תחי'.

להצלחה בלימודים ויראת ה' טהורה – לאוריה ורוני בנות קרן. לשוהם בת ענבל.

למרים, אודל ואסתר בנות לירז חנה. 

מרוקו-את שאהבה נפשי

לדניאלה די-נור-מוציאים לאור

צילומים-רון טואג-זהרה אהרוני-בני פירסט

עורך: דני הורוביץ

עריכה גרפית: סטודיו רות רהט

ישראל 2005

 

הקדמה

הספר הזה נועד לאוהבי מרוקו, בין שביקרו בה כתיירים בבין שנולדו בה. לתייר המטייל, מרוקו היא מאגר בלתי נדלה של אקזוטיקה ותרבות. נאות מדבר ופסגות הרים, ים ומדבריות, ערים הומות, שכיות חמדה וכפרים נידחים. לישראלים, יוצאי מרוקו, יש עניין נוסף בה.

במשך מאות שנים הייתה מרוקו בית מכניס אורחים ליהודיה ואף הייתה המדינה הערבית הראשונה שפתחה את שעריה לרווחה בפני התייר הישראלי.

יוצא׳ מרוקו, תושבי מדינת ישראל, חשים קירבה וחיבה רבה לארץ מוצאם ואינם שוכחים להזכיר את הכנסת האורחים שזכו לה אבותיהם במרוקו. ראשיתו של האלבום הזה באלפי תמונות של שלושה אוהבי צילום שטיילו במרוקו ועינם הייתה פקוחה למראה פניה האנושיות של מרוקו לא פחות מאשר לנופיה. בין מאות התמונות שהיו מונחות לפני נתגלתה משפחת האדם במרוקו במלוא תפארתה. פנים מרתקות של אנשים המגלים שמחה ודאגה, סקרנות ובושה, במרומי הרים ובסמטאות ערים, בשווקים ובפתחי בתים. לצד אלה נקלטו בעין המצלמה נופיה ואתריה המרתקים של מרוקו וגם בצילומים אלה ניכרים השמחה שבגילוי וההתפעמות מהמראה הקסום.

אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא,
שֶׁבְּלֵב הָרֵי הָאַטְלָס,
הָיוּ לוֹקְחִים אֶת הַיֶּלֶד
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ.
כֶּתֶר פְּרָחִים עוֹשִׂים לוֹ
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא,
כֶּתֶר בָּרֹאשׁ מַלְבִּישִׁים לוֹ,
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ.
כָּל הַיְּלָדִים בָּרְחוֹב
חֲגִיגָה גְּדוֹלָה עוֹרְכִים לוֹ,
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ,
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא…

וְאָז אֶת חֲתַן הַשִּׂמְחָה
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ,
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא,
מַכְנִיסִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת,
וְכוֹתְבִים עַל לוּחַ שֶׁל עֵץ
בִּדְבָשׁ מֵאָלֵ"ף וְעַד תָּי"ו
אֶת כָּל הָאוֹתִיּוֹת בִּדְבָשׁ,
וְאוֹמְרִים לוֹ:
חַבִּיבִּי, לַקֵּק!
וְהָיְתָה הַתּוֹרָה שֶׁבַּפֶּה
מְתוּקָה כְּמוֹ טַעַם שֶׁל דְּבָשׁ,
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא,
שֶׁבְּלֵב הָרֵי הָאַטְלָס…

יהושע סובול "אצלנו בכפר טודרא" מתוך ההצגה קריזה, תיאטרון חיפה

21/04/2022

450-אידא א־דאר מחלולא, מא תדכ׳לשי,

ואירא מסדודא, מא תדקשי.

אם הבית פתוח אל תכנס, ואם הוא סגור, בדלת אל תקש.

اِذا دار محلولَه ما دخْلشِي،واذا مسدوده ماتَدقْشي

Ida dar mehloula' ma tedkhlchi u-ida mesdouda ma tedk'chi

 

אל יכנס אדם פתאום לבית חברו. (דרך ארץ רבה פה׳)

לא יכנס אדם לבית חברו, אלא אם כן אומר לו: היכנס. (פסיקתא זוטרא)

אל תכנס לביתך פתאום, וכל-שכן לבית חברך. (ר׳ אליעזר הגדול, ארחות חיים)

 

 

451-דכ׳לו ל־דארךּ, יכ׳רג׳ עארךּ.

הכניסו לביתך יוציא חרפתן.

Dekhlu l-dark, yikherz' 3ark

دخلو لدارك، يخراز عارك

 

אורח בא לרגע ורואה כל פגע. (מפי העם)

אורח בא לשעה, והרבה ראה. (מנדלי מו״ס. עמק הבכא)

לרגע סר אורח, ומבטו בכל שולח. (וולך, משלי עם)

הכיתוב בערבית ובאותיות לועזיות , פרי יוזמה שלי אלי פילו, ואינן מופיעות במקור

אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים-חנניה דהן כרך א' –

 

האם להמשיך את המלחמה מצפון אפריקה?

בימים הטרגיים של מאי ויוני 1940, התבהרו מיום ליום ממדי תבוסת הצבא הצרפתי המתפורר. בשל מעמדה האסטרטגי, שיחקה מרוקו תפקיד מרכזי בהחלטת ממשלת צרפת האם עליה להמשיך או לא את המלחמה מצפון אפריקה, תוך הישענות על עורף האימפריה האדירה שלה. עם זאת, תמוה ככל שזה נשמע, הדוקטרינה הצבאית הצרפתית מעולם לא התכוננה לאפשרות כזאת, כנראה עקב הביטחון המוחלט בקו Maginot שנחשב לבלתי חדיר, והיה אמור למנוע כל סכנת פלישה לאדמת צרפת. עבור הממשלה וראשי הצבא, היו ארצות האימפריה רק עתודות לחיילים ולחומרי כלם, כפי שכותב גיבור ההתנגדות באלג׳יריה:

״הייתה לנו אימפריה ענקית, נמלים גדולים במרחק יום או יומיים מצרפת, ובמרחק מספר שעות טיסה ממנה. ובכל זאת אף שר, אף אחד מהקצינים והגנרלים במטה הכללי, שתפקידם להתכונן לכל האפשרויות, לא חשב על קו הגנה המבוסס עליה״.

הנציב הכללי הגנרל נוגס, מפקד הכוחות הצרפתיים בצפון אפריקה, הסתמך על האמצעים העומדים לרשותו, על התמיכה ללא סייג של הסולטאן ועל הלך הרוח החיובי של האוכלוסייה, הן האירופית והן המוסלמית,. והיה הראשון שתמך ברעיון המתגבש להעביר את שארית הכוחות המזוינים ואת ממשלת צרפת בעצמה לצפון אפריקה, כדי להמשיך ממנה את המלחמה נגד גרמניה ואיטליה.

ב-25 במאי בישרה פלישת הגרמנים לבלגיה על התמוטטות קו ההגנה הצרפתי, ופתחה את הדרך לפריז בפני הצבא הגרמני הדוהר. נוגס הבטיח לראש הממשלה המתלבט פאול רינו Paul Reynaud שבכוחו של צי המלחמה שלא נפגע ושל העתודות באימפריה להמשיך בלחימה לצד האנגלים המוכנים לכך. ברם הממשלה הצרפתית, המטלטלת מעיר לעיר עד לבורדו בדרום, לא הצליחה לקבל החלטה אופרטיבית, למרות התמיכה הנחרצת בפתרון זה של העומד בראשה. באווירת נכאים זו צורף לממשלה גיבור מלחמת העולם הראשונה המרשל פיליפ פטן(Pétain) ולצדו, כמפקד העליון על הכוחות, הגנרל ויגאן(Weygand). בהמשך הם יתמרנו את הממשלה לחפש הסדר עם הגרמנים, ולא להמשיך בלחימה לצד האנגלים השנואים. בורדו, עיר המפלט האחרונה, נכבשה בידי הגרמנים ב-14 ביוני, והממשלה התפטרה. ב־16 ביוני הטיל נשיא המדינה על המרשל פטן להרכיב ממשלת חירום. למחרת, ב-17 ביוני, הודיע ראש הממשלה החדש לעם הנדהם שהתבוסה בלתי נמנעת, שאין עוד טעם בהמשך הלחימה, וכי הוא ביקש מהיטלר להציג את תנאיו ״לחוזה שלום מכובד״. באותו יום ברבאט, הכריז הנציב הכללי בנאום ברדיו שאין דרך אחרת אלא בהמשך העמידה האיתנה לצד אנגליה:

״קיבלתי בשמחה ובגאווה מכל הארגונים במרוקו, ומכל נציגי האוכלוסייה הצרפתית והמקומית, עדויות מרגשות ביותר לפטריוטיות. כולם כאחד נחושים להגן עד הסוף בנשק על צרפת וצפון אפריקה… חברינו בצרפת מצליחים להתגבר על כל הקשיים וממשיכם להילחם, תוך גילוי גבורה עילאית. אין בשעה זו כל מחשבה על שביתת הנשק״.

ב-18 ביוני חזר הנציב הכללי על אותה נימה באיגרת לגנרל ויגאן, המפקד העליון של הצבא הצרפתי, והודיע לו על נחישותו להמשיך להילחם כדי להציל את כבוד צרפת ולהבטיח את המשך נוכחותה באפריקה: ״לתת לצפון אפריקה להמשיך להגן על עצמה, זה להתחיל כבר עכשיו בתהליך שיקומה של צרפת. אפריקה הצפונית עם האמצעים העומדים כיום לרשותה, מסוגלת לעמוד במשך זמן ארוך מפני כל יוזמות האויב, זמן המספיק שיתרום לתבוסתו״. הנציב הכללי קיבל גיבוי לעמדתו מהמקביל לו בתוניס, מהמושל הכללי של אלג׳יריה, ממושלי אפריקה השחורה ומעמיתו הממונה על החסות הצרפתית על סוריה-לבנון.

כולם סמכו על כוחו של הצי הצרפתי הלא מנוצח שלא סבל כל אבדות, על הציוד הצבאי שכבר העבירה ארצות הברית ומוכנה להמשיך להעביר, ועל כל תגבורת שיכולה עדיין להגיע מצרפת. המתנגדים לשביתת הנשק סברו שגם עם הסיוע של ספרד ושל איטליה, לא הייתה לצי הגרמני היכולת להנחית כוחות בצפון אפריקה, מול כוחם העדיף של ציי אנגליה וצרפת השולטים בים התיכון. ב-19 ביוני היה הנציב נחרץ יותר. הוא כתב לפריז על הסכנה במקרה של כניעה וסיום הלחימה:

״צפון אפריקה כולה מזועזעת. כוחות היבשה, הים והאוויר דורשים להמשיך במלחמה כדי להציל את הכבוד ולשמור על צפון אפריקה. כי גם אם יותר לנו (על ידי האויב) להמשיך ולשלוט בה, נאבד לצמיתות את אמון הילידים… הילידים מצהירים שהם מוכנים להמשיך להילחם לצדנו עד החייל האחרון. הם אינם מבינים איך ייתכן לסחור בארצם מבלי שתינתן להם האפשרות להילחם יחד אתנו כדי לשמור עליה… לחשוב על מסירתה לזרים מבלי לשאול לדעתם ומבלי להלחם, ייחשב בעיניהם לבגידה של ממש״.

יום קודם לכן, ב 18 ביוני, פרסם הגנרל שארל דה גול את קריאתו המפורסמת שצרפת אמנם הפסידה בקרב אבל לא במלחמה:

״האם התבוסה היא סופית? לא ולא! כי צרפת אינה לבדה. יש מאחוריה את האימפריה שלה. היא יכולה להתאחד עם האימפריה הבריטית השולטת על הים ונחושה להמשיך במלחמה. היא יכולה בדומה לאנגליה לנצל ללא גבול את פוטנציאל התעשייה האמריקאית האדירה… גורל המלחמה לא נחתם עם תבוסת צרפת. המלחמה היא עולמית, ואתה ייקבע גורל האנושות״.

תחת רושם הנחישות שהפגין הנציב הכללי נוגס בהצהרותיו ובמסריו, פנה אליו הגנרל דה גול במברק מ-19 ביוני והביע נכונות לעמוד תחת פיקודו. דה גול היה משוכנע שאם נוגס, כמפקד העליון על הכוחות בצפון אפריקה, יעמוד בראש ההתנגדות ליוזמת שביתת הנשק של הממשלה, ילכו כל ארצות האימפריה אחריו:

״אני נמצא באנגליה במגע לא רשמי ישיר עם הממשלה הבריטית. אני עומד לרשותך כדי להילחם תחת פיקודך או לכל פעולה שתיראה לך מועילה״. באותו ערב, בשידור ברדיו לונדון, עוד האמין הגנרל דה גול בנחישותו של הגנרל נוגס וקשר לשמו כתרים בשורה אחת עם גדולי המפעל הקולוניאלי: ״באפריקה של clauzel, Lyautey Noguès,- ,Bugeaud לכל מי יש כבוד עצמי יש רק חובה אחת – להילחם!״.

האוכלוסייה במרוקו עקבה בדריכות אחר ההתלבטות אם להמשיך בלחימה או לקבל את התבוסה כבלתי נמנעת. המושבה הצרפתית הייתה נחושה לא להיכנע אלא להמשיך להילחם, כאשר לצדה, לפחות לפי הגנרל נוגס, האוכלוסייה מוסלמית (אשר למעשה הייתה אדישה). האוכלוסייה היהודית הייתה חצויה בין הסלידה מההשלמה עם שביתת הנשק, הנותנת גושפנקא לניצחון הגרמנים, ובין החשש שדחייתה תהפוך את מרוקו לשדה קרב. רק המיעוט המשכיל, המעורה יותר בחיים הפוליטיים, דבק בעמדה הבלתי מתפשרת להמשיך בלחימה עד הסוף.

למרות שלא קיבל כל מענה לפניותיו, חזר הגנרל דה גול והציע ב-24 ביוני לגנרל נוגס לעמוד בראש הוועד הלאומי הצרפתי (בהקמה) כדי להמשיך במלחמה. אולם דבר בהכשרתו או באופיו של הנציב הכללי לא הכשירו ליטול תפקיד היסטורי חורץ גורלות. הוא לא ראה עצמו כמורד. התנגדותו לשביתת הנשק הייתה מתוך הממסד ולא מחוצה לו, ועל כן ראה בדה גול מורד והטיל צנזורה על קריאתו המפורסמת מ-18 ביוני. קריאה זו הגיעה לידיעת תושבי מרוקו רק שבוע לאחר מכן, כאשר מטוסים אנגלים פיזרו כרוזים עם תוכנה מעל קזבלנקה ופורט ליאוטי.

נוגס היה נחוש בכל מקרה להיות נאמן לכל ממשלה לגיטימית, גם אם לא תתאים לדעותיו. התנאי היחיד היה שמירה על שלמות האימפריה: ״אם הפסקת האש עם גרמניה ואיטליה לא תהיה כרוכה בהצהרה ממשלתית חד־משמעית, המבטיחה שאויבינו מקבלים את עיקרון שלמות הטריטוריה של צפון אפריקה, אוכלוסיות המדינות האלה לא יתמכו פה אחד בהחלטה כזו, וימשיכו, בתמיכת מפקדיהם או בלעדיה, את המלחמה עד הסוף״.

ב-24 ביוני קיבל הנציב את 26 חברי האסיפה הלאומית, שהצליחו ברגע האחרון לצאת מבורדו בהתאם להחלטת הממשלה, כדי להיות ראש הגשר למעבר הממשלה לצפון אפריקה. הם הגיעו לנמל קזבלנקה על סיפון האנייה מסיליה ((Massilla האחרונה שיצאה מבורדו. בראש המשלחת עמדו ראש הממשלה לשעבר אדואר דאלאדיה (Edouard Daladier) ושר הפנים לשעבר היהודי ג׳ורג׳ מנדל (Georges Mandel). נוגס הטיל על מזכירו הגנרל מוריז (Morize) ופמליה של שבעה גנרלים אחרים לקבל את פני האורחים הנכבדים. כבר באותו יום קיימו האורחים מצרפת דיונים ברבאט על הפרספקטיבות האסטרטגיות בים התיכון עם נציגי ממשלת אנגליה, שהגיעו במיוחד מלונדון.

למחרת, ב-25 ביוני, יצאו שלושה נבחרים לקזבלנקה – מנדס פראנס ,Mendès-France), קמפינצ׳י (Campinchï) חבר המפלגה הרדיקלית וג׳אן ג׳יי (Jean Jay}, שר הספורט לשעבר בממשלת החזית העממית. פגישתם עם אישים בולטים בקהילה היהודית, במועדון הבורגנות היהודית Le Cercle de l'Union, גרמה לרינונים שליליים במושבה הצרפתית, ואפשרה לפחות לעמוד על התמיכה של הקהילה היהודית אשר נציגיה הביעו את אמונם בצרפת הלוחמת. במקביל, נפגשו דאלאדיה ומנדל ברבאט עם קונסול אנגליה והוחלט על פתיחת משא ומתן בדרג גבוה עם אישים בריטים רמי מעלה – שר ההסברה אלפרד קופר (Alfred Cooper) והגנרל לורד נודף Lord Gorfy). אולם כאשר המכובדים האנגלים הגיעו למרוקו, נאסר עליהם להיפגש עם המשלחת הצרפתית, אשר על פי ההוראות שהגיעו מווישי הוכרזו חבריה כעריקים. הם נעצרו לפני גירושם חזרה לצרפת כדי לעמוד למשפט באשמת בגידה. מנדס פרנאס הכיר בזמן מעצרו את שותפו לתא המאסר, חיים נחמני, פעיל ציוני ממייסדי עמותת חובבי השפה העברית. במקביל, אירחו כמה מנכבדי הקהילה את רעייתו של ראש הממשלה לעתיד וסייעו לה כל זמן שהותו בבית הסוהר, עד חזרתו של בעלה למשפט בצרפת.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-האם להמשיך את המלחמה מצפון אפריקה?

הסופר היהודי־אמריקאי רוברט סטלוף, בתחילת נובמבר 2003, יצא מרבאט לחפש את השרידים של מחנות העבודה בשולי הסהרה. התחנה הראשונה שלו הייתה במרחק 550 קילומטר מזרחה – העיר אוז׳דה, בירת המחוז המזרחי ביותר של מרוקו. למחרת יצא לסייר בכביש היוצא דרומה, ומגיע לאחר 240 קילומטר למחנה העבודה ׳בו ערפה׳. כביש זה עובר במקביל למסילת הרכבת המרוקנית, שהייתה הקטע הצפוני של תוכנית הרכבת של משטר וישי. רוב המסילה המזרחית נסללה אמנם בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, אך שלטונות וישי הקימו מחנות עבודת כפייה בתחנות לאורך הנתיב, והאסירים שישבו בהם תיקנו את המסילה, ועבדו במכרות סמוכים.

מהמחקר שערך, ידע כי בנתיב הזה נמצאו גם כמה מאתרי העינויים הידועים לשמצה של צפון אפריקה הצרפתית בתקופת המלחמה. אך לא הייתה לו כל מפה להנחותו, מלבד מסמך בן שישים שנה של משרד החוץ הבריטי, שכותרתו ׳יחס ברברי ליהודים ולזרים במרוקו׳. נכללו בו סיפורים של חמישה יהודים ניצולים.

התחנה הראשונה בחיפושו אחר מחנות העבודה במרוקו, כשמונים קילומטר מדרום לאוז׳דה, הייתה מחנה ׳ברגנט׳, שהייתה גם התחנה הראשונה של הרכבת היורדת דרומה. לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה בשנת 1956, הוסב שם העיירה לעין בנימתר, לציון המעיינות החמים שלה. בברגנט שכן מחנה העבודה היחיד שיועד ליהודים בלבד בימי משטר וישי בצפון אפריקה. בשלב מסוים דווח על 400 יהודים שנכלאו בו.

במשך השעה הבאה חיפש את אתר מחנה העבודה. בעדותם של היהודים נאמר כי המחנה שכן במרחק שמונה קילומטרים מהעיירה אך לא צוין באיזה כיוון. הוא הקיף את האזור כולו, אך לא הצליח למצוא ראיות משכנעות לאתר. ״התאכזבנו אך לא הופתענו״, תיאר. המדבר הוא סביבה קשוחה, מקום טוב לקבורה של סוד. אפשר בהחלט שלא היה משהו קבוע שיוכל לשרוד שנים כה רבות. לפי עדותם של הניצולים היהודים: ״המחנה היה מורכב מבורות שנחפרו בקרקע או בצלע הגבעה. כל איש היה צריך לסדר לעצמו מחסה. כל מה שהם מצאו בבואם היו בורות שאדם אחד היה יכול לזחול לתוכם על הבטן. הם נאלצו לחפור מערות גדולות יותר".

אולם בכל זאת גילה שם, במרחק קילומטר אחד מדרום מזרח לתחנת הרכבת, קרוב לבסיס הגבעות המשקיפות על העיירה, שטח מוקף חומה שגודלו כארבעים על שישים מטר. היה זה בית קברות יהודי מקומי. בדומה לעשרות עיירות וכפרים ברחבי מרוקו, גם בברגנט ישבה לפנים קהילה יהודית תוססת, שקיומה פסק לפני שנים רבות, וכל שנותר הוא עדות אילמת של בית העלמין היהודי עם מספר מצבות. הקברים שם היו מחוללים בזה אחר זה, מצבות הוסרו והושחתו, או רוסקו לערימת אבנים. צמר ומעיים של כבשים, שנותרו משחיטה, התגלגלו על חלקות הקברים.

משם המשיך לתחנה הבאה שלו, כמאה קילומטר נוספים דרומה, אל העיירה טֶנְדרָרָה, תחנת הרכבת הבאה בדרך לבו ערפה. לאחר חיפושים אה כמה מבנים באופק. הוא הגיע לקבוצת בנייני אבן נטושים ועזובים לאורך המסילה. מאחורי התחנה היו שני בניינים נמוכי גג, כל אחד מחולק לתאים קטנים. כתמי הפחם השחורים בקצות הקירות בפינות החדרים הגדולים לימדו כי אלה היו פעם מטבחים. לא נותר שם שום פריט של האסירים, אך היה ברור שהבניינים נועדו לשימושם של החיילים והשומרים, שכן היהודים האסירים התגוררו באוהלים.

בשעתיים הבאות המשיך לבו ערפה. המדבר היה יפה להפליא. השמש הייתה כדור כתום זוהר בקטע אחד של השמים, וכשהיום התחלף בלילה, התחלף הכתום בלובן של ירח מלא. בבו ערפה הוקם מחנה עבודת הכפייה הגדול ביותר של משטר וישי במרוקו. המחנה הזה שכן בקרבת תחנת הרכבת המרכזית. לבו ערפה היו שלושה מחנות עונשין, שמוקמו בסמוך אליו, שם התרחשו העינויים הנוראים ביותר במרוקו.

אחד מאותן מחנות משנה היה קרוי ׳פום דֶפלה'. במקום הזה, הפעילו על יהודים את העונש המכונה tombeau, כלומר קבר בצרפתית. מנהלי המחנה ציוו על האסירים לחפור בקרקע בורות שאורכם שני מטרים, רוחבם חמישים סנטימטר, ועומקם שלושים וחמישה סנטימטרים, שם ציוו עליהם לשכב בתוך הקברים המדומים האלה במשך שבועות רצופים. הם נשארו שם יומם ולילה, חשופים לימי הקיץ היוקדים, שהטמפרטורה שלהם עלולה לעלות ליותר מחמישים מעלות, וללילות החורף המקפיאים, שהטמפרטורה שלהם עלולה לרדת מתחת לאפס. הם שכבו בתוך הפרשותיהם והתקיימו על לחם ומים. כל תנועה קלה שבקלות של אסיר גרמה לשומרי המחנה להמטיר עליו, לפי עדותם של הניצולים היהודים, ׳גשם של אבנים ומכות בכתות של רובים׳.

יהודי שריצה את עונש ה׳קבר׳, היה ממשיך לעבוד כרגיל כל היום, ושב אל ה׳קבר׳ בלילה. במשך זמן זה היה מתקיים מקצבת לחם ומים של ׳קבר', שקוצצה לליטר מים אחד ליום ול־175 גרם לחם.

על פי העדויות, שני יהודים ביקשו לברוח אך לא היו מסוגלים. לאחר התקופה הראשונה שלהם ב׳קבר', לא היה להם כוח לעמוד על הרגליים. לכן הם לא התייצבו לעבודה למחרת בבוקר. לוטננט תומס, מפקד המחנה, דיווח מיד למפקדו בבו ערפה, קומנדנט קיסלר, שהשניים הכריזו שביתה. הוא הוסמך אפוא להפעיל את הנוהל נגד שביתות: אין עבודה, אין אוכל. וכך שכבו להם השניים כל היום בקבריהם הפתוחים, ניצלים ביום וקופאים בלילה. הם לא קיבלו אוכל ולא קיבלו מספיק מים בשביל להישאר בחיים. אחד מהם נראה מלקק ואוכל את נחילי הזבובים שהתיישבו על שפתיו הגוועות. כך שכבו במשך כשלושה שבועות, עד שאחד מהם לא שרד עוד ונפח את נשמתו.

חברו גסס, משקלו היה אז 35 קילו, כמחצית ממשקלו הרגיל, והובא למה שנקרא בית חולים בבו ערפה ושם זרקו אותו למיטה בחדר. המיטה הייתה מזוהמת במידה בל־תתואר. הוא לא קיבל טיפול מיוחד ולא מזון מיוחד, אלא נתנו לו בדיוק את אותו אוכל שקיבלו במחנות. כעבור מספר ימים, נפטר אף הוא. הוא היה חברו הטוב של מוריס טונדובסקי שהוזכר לעיל, ולימים יספר כי "אמרתי לו שהוא צריך להמשיך לעבוד, ברוח הכתובת שקישטה את שער הכניסה לאושוויץ ׳ארבייט מאכט פריי׳ – ׳העבודה משחררת׳. היטלר יובס, המלחמה תסתיים, ואנחנו נשתחרר. אבל עליך לחיות, וכדי לחיות עליך לעבוד״, אלא שפשוט חברו לא שרד את העינויים ונפח את נשמתו.

מסמך של משרד החוץ הבריטי, שכותרתו הייתה ׳יחס ברברי ליהודים ולזרים במרוקו׳, שנכתב בשנת 1943, מגולל אף הוא את סיפורם של יהודים לאחר שחרורם ממחנות עבודת כפייה של משטר וישי, לרבות פרטים מסמרי שיער על ה׳קבר׳ ועל מעלליהם של השומרים הערבים שעינו אותם בפקודת מפקדי המחנה. ״עבירה אופיינית מהסוג שהעונש עליה היה תקופה של ׳קבר׳ נרשמה לחובתו של אחד היהודים״, מתאר המסמך. ״בינואר 1942 נפצע אותו יהודי ברגלו וחבש אותה בתחבושת. התחבושת החליקה שוב ושוב והוא הפסיק את עבודתו בסלילת כביש כדי להרים אותה. על כך העניש אותו הלגיונר הצרפתי גאייר בחמישה עשר יום ב׳קבר. ובדומה לכל האחרים, היה עליו לשכב על הגב בלילה וביום״.

לא היה לו כיסוי, רק מדי ליגיונר קרועים ללא בגדים פנימיים. נאסר עליו לזוז או לשנות תנוחה ב׳קבר. ערבי הוצב מעל ל׳קברים׳ כדי לוודא שהקורבנות לא יזוזו. היו עשרים וארבעה ׳קברים׳ בשורה. מי שזז כשהערבי היה קרוב, חטף מכה מקת של רובה. כשהערבי היה רחוק והאיש היה מחוץ להישג ידו, השומר יידה בו אבן.

היה מותר להרים קצת את הראש רק אחרי סופת גשם כשהקברים התמלאו מים. אחר כך היה מותר לשים אבן מתחת לראש כדי להימנע מטביעה. מכיוון שהקרקע הייתה חרסית, החלחול של המים נמשך שלושה ימים. אחד האנשים נאלץ פעם אחת לשכב במים שלושה ימים ולילות, אבל היה לו מזל. זה היה בקיץ ולמרות שהלילות היו קרים מאוד, המים לא קפאו.

ליהודי אחר לא היה מזל שכזה. הוא נשפט בינואר, ואחרי סערת גשמים המים ב׳קבר׳ שלו קפאו בלילה. לאחר חמישה עשר הימים שלו הוא הוצא מה׳קבר׳ עם שתי רגליים מוכות כפור. לקחו אותו לבית חולים וקטעו את שתי כפות רגליו.

שיחות בין הקורבנות היו אסורות, אף על פי שהמרחק כין ׳קבר׳ אחד למשנהו היה רק ארבעים סנטימטרים. שישה ערבים שמרו בכל משמרת והוחלפו כעבור שעתיים.

גאייר או אחד השומרים האחרים היו מביאים לאסירים את ארוחותיהם – ליטר מים בשעה שמונה בבוקר, 250 גרם לחם וכוס מים בשעה שתים עשרה, ועוד כוס מים ברדת החשכה. לאסיר היה מותר להתפנות לצרכיו רק במהלך שלושת הביקורים האלה של השומר. אם לא היה יכול לעשות זאת אז, הוא נאלץ לעשות את צרכיו בבגדיו ולשכב בתוכם. לשומרים הערבים לא הייתה סמכות להרשות לו לצאת מה׳קבר׳.

■ ■ ■

שלום קדוש, יליד העיר מוגאדור שבמרוקו, שם למד תורה אצל רבי חיים פינטו זצ׳׳ל, ועבד לפרנסתו במקצוע הנגרות. בשנת תרע׳׳ג (1913) עבר ליישוב בקרבת העיר ליון שבצרפת, שהייתה זקוקה לידיים עובדות. כעבור מספר שנים הצטרפו אליו אשתו ושלושת ילדיו: דוד, פיבי ומרסל. בצרפת נולדו להם עוד שני ילדים. שם אף הקים את בית הכנסת על שם רבו רבי חיים פינטו. הילדים למדו בבית הספר בעיר, ובימי ראשון וחמישי שבהם לא התקיימו לימודים, נשלחו ללימודי קודש בישיבה.

ילדו הבכור של שלום, דוד קדוש, שנולד בשנת תרע׳׳ז(1917), עסק במסגרת תחביביו בספורט, עד שזכה באליפות צרפת בתחום האגרוף. לאחר מכן הפך לרוכב אופניים תחרותי, שהשתתף במרוצים בצרפת ובאלג׳יריה. כבר משחר נעוריו חווה אנטישמיות במקום מושבם, כשבאחד הימים שיחק ברחוב יחד עם חברו בשלג, כשהם משליכים זה על זה כדורי שלג. לפתע פגע אחד מכדורי השלג בעובר אורח, שהתנפל עליו במכות נמרצות תוך שהוא צועק "יהודי מזוהם״… כששמע דוד את דבריו, קם בזריזות ונס על נפשו מן המקום.

בשנת תרח׳׳צ (1938) התגייס דוד לצבא הצרפתי ושוחרר, וכעבור שנה גויס שוב ליחידת הנדסה, בגלל פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא לא הספיק להילחם, עקב כך שהצבא הצרפתי נכנע לגרמנים, וצרפת נכבשה בידי גרמניה הנאצית. דוד ביקש להצטרף לכוחות המורדים, לאחר קריאתו של שארל דה גול מלונדון למתנגדים להסכם שנחתם עם גרמניה להצטרף לשורותיו בלונדון. יחד עם עוד שבעה בחורים הגיע לנמל, משם רצה לעבור במעבורת ללונדון. "מה שמותיכם?״, נשאל על ידי הממונה על המעבורת, תוך שהלה רושם את השמות. כאשר הגיע לשמו של דוד, הביט בו דוד וראה כי הלה נרתע, ומיד הבין שהבחין בכך כי יהודי הוא. שעת ההפלגה נקבעה לחצות הלילה. דוד לא סמך על האיש, ולכך הקדים לבוא כדי לעלות על המעבורת בטרם יעורר את חשדם של הממונים. להפתעתו, עם הגיעו לנמל, הבחין בדמויות חשודות מתרוצצות ליד המעבורת. הוא הבין כי מאתרים אחריו, ומיד הפיל את עצמו על הקרקע והסתלק מן המקום בזחילה. במשך כשבועיים הסתתר ביום, ועם רדת החשכה היה יוצא ממקום מסתורו וצועד בצדי הדרכים, עד שהגיע לעיר טולוז, שם חיפשו חיילים גרמנים ואנשיו של פטן אחרי יהודים. לבסוף עבר את הרי הפירנאים והצטרף לפרטיזנים הצרפתיים, ונלחם נגד הגרמנים מהרי הפירנאים.

לאחר הצטרפותו של דוד לפרטיזנים בצרפת, קיבל את הכינוי ’האריה' מאחר וחבריו לנשק התרשמו מכך שהיה לוחם נועז ביותר, במיוחד לאחר ששמע שהוריו נלקחו למחנות. מפקדם ארגן מתוכם קבוצה של 31 פרטיזנים, כשדוד בתוכם, והוטלה עליהם המשימה לחדור את הגבול לצפון אפריקה, כדי להקים תשתית התנגדות למשטר וישי. שליש מתוך הכוח נשלח למרוקו, וכך הגיע דוד בעיצומה של המלחמה לעיר אגאדיר. במרוקו קיבל פקודה לארגן מחתרת מקומית ולהעביר לה את ההוראות שהגיעו מצרפת ומלונדון. הם ידעו היטב מה עליהם לעשות. כך למשל, בעיר אגאדיר, הנציגות הגרמנית השתכנה במלון ׳מערבה׳. הם הצליחו להחדיר לשם מלצרים יהודים, אך מאחר ונשק לא היה בידם, חיפשו דרכים להזיק לגרמנים ובעלי בריתם.

באחד הימים, כחלק מפעילות המחתרת, ניסרו את הברקסים של מכוניות נציגי הגרמנים כמעט לגמרי. מאוחר יותר, נציגי הגרמנים ומשטר וישי יצאו מן המלון, עלו על המכוניות ונסעו. עם הגיעם לאחת הירידות המסוכנות בקרבת העיר, התפרקו הבלמים של הרכבים לחלוטין, מה שהביא למותם של שניים מנציגי הגרמנים. וכך גם בשנת תש״ב (1942), כשנדרשו היהודים להתפקד במפקד אוכלוסין לקראת מימוש ׳הפתרון הסופי׳, ניסו בכל כוחם לשבש את המפקד.

מעל בית הקולנוע באגאדיר, התנוסס דגל צרפת של וישי. באחד הלילות חדרו אל הגג והורידו את הדגל, ובמקומו הניחו דגלים של אנגליה, של אמריקה ושל כוחות המורדים בצרפת. למחרת היום, הגיע בעל הקולנוע, אנטישמי ידוע שהתהלך תמיד עם מקל במבוק בידו, כשבעזרתו היה משליך את הכובע או הכיפה מעל ראש יהודי שהיה פוגש בדרכו. כשהתקרב לבית הקולנוע, הבחין להפתעתו בדגלים המתנוססים מעל בית הקולנוע. הוא החל לצווח בקריאות: ״מי עשה את זה?״. אחד השוטרים שנכח במקום, השיב לו: "זמנך עבר!״.

בכל התקופה האמורה, עד לסיום המלחמה, לא ידע דוד מה עלה בגורלם של הוריו ושל משפחתו. הגעגועים בערו בקרבו, אך לא היה לו כל דרך לברר זאת, כדי שלא לעורר חשד.

בסיום המלחמה שב לליון בצרפת, שם נודע לו על גורלם של בני משפחתו.

אביו, שלום קדוש, הצטרף אף הוא להתנגדות לנאצים, וסייע לפרטיזנים ממקום מגוריו. יחד עם משפחתו הסתתרו בביתם עד יעבור זעם, אך איש לא צפה את הבאות. באחד הימים, הגיעו פליטים מאחת העיירות, והעירייה בליון ביקשה לארח אותם ולמצוא להם בית מקלט. בלית ברירה, אימצו הוריו נערה גויה צרפתייה, שנישאה לפרטיזן צרפתי. המשטרה עצרה את בעלה בגלל עמדותיו המנוגדות למשטר וישי, והנערה הייתה הולכת מעת לעת לבקרו במעצר.

והנה באחד הימים, היא שבה מביקור אצל בעלה, כשדמעות בעיניה. שלום קדוש ניסה להרגיעה, אך לפתע נשמעו דפיקות עזות בדלת. אל הבית נכנסו כמה חיילים גרמניים. הקצין הגרמני צווח: ״האם זה ביתו של קדוש?״. הנערה המאומצת זינקה ממקומה ונפלה לתוך זרועותיו של הקצין הגרמני. התברר שהיא זאת שהביאה להסגרתם של משפחת קדוש במקום מחבואם. שלום קדוש ורעייתו, הוריו של דוד, נלקחו על ידי הגרמנים, והנערה המאומצת נותרה בבית שעתה נבזז על ידה. מאוחר יותר תחוסל על ידי הפרטיזנים.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.

 

ב־17 במארס ביקש הקולונל ראוף ממפקד משטרת תוניסיה לאכוף על יהודי הארץ לשאת על בגדיהם את הטלאי הצהוב. דרישה זו גרמה מבוכה רבה בנציבות של צרפת, אשר לא שבעה נחת מכך שרק יהודים אזרחי צרפת ותוניסיה — ולא יהודי איטליה, חויבו לענוד את הסמל הזה. וכך העריך יועצה המשפטי של ממשלת תוניסיה: ׳מן הדין כי יראה בכך הוד מעלתו [הבאי] אמצעי שננקט נגד עצם נתינותם של נתיניו ולא נגד גזעם׳. יתר על כן, החוגים הצרפתים הרשמיים חששו כי צעד כזה יעורר למהומות, שרק הלאומנים המוסלמים יכלו להפיק מהן תועלת; שכן הם ׳ביקשו ממילא לזרוע אי סדר בפרוטקטורט ולכן היו מוצאים בצעד המתוכנן עוד עילה להחרפת הבלבול׳.

מכל מקום, הצעת חוק שהושתתה על צו הבאי מן ה־12 במארס 1942, הוכנה כדת וכדין. וכך קבע סעיפה הראשון:

במרחב הטריטוריה של העוצרות, כל האנשים והנשים, הנחשבים יהודים על­פי סעיף 2 לצו מן ה־12 במארס 1942, יחויבו לשאת, החל מגיל 18, סמל בצבע צהוב בצורת כוכב בעל שישה קצוות. סמל זה יוכן מבד בצבע צהוב לימון וקוטרו יהיה 5 סנטימטרים. יש לתפור אותו חזק, על כל קצותיו, בדומה לתוויות על הבגד, בצדו השמאלי של החזה, כך שיראה בבירור.

כדי להכין את הטלאי נקבע פרק זמן בן שבועיים — עד סוף מארס; בה בעת ניצבו הגרמנים לפני בעיות דחופות לאין שיעור יותר מאשר נשיאת הטלאי הצהוב: באותם ימים הבקיעו בעלות־הברית את ׳קו מארת׳, לאחר שמן ה־20 במארס ועד ל־14 באפריל הדפו את כוחות ה׳ציר׳ מספאקס, מסוסה ומאנפידאוויל.

שלטונות צרפת וממשל הבאי התערבו, מפעם לפעם, כדי לשחרר אישים יהודים מעבודת כפייה. בדרך כלל הופנו בקשותיהם אל ועד הגיוס ואל הגרמנים, ונעשו על­פי רוב לטובת מי שהיו מקורבים למשפחת הבאי או לנציבות, אגב קשרים עסקיים או אישיים. אולם בשני מקרים התעניינו השלטונות בגורלן של שתי קבוצות חברתיות מוגדרות היטב: פקידי הציבור ששירתו בצבא צרפת בימי מלחמה וזו של עובדי מעבדה ברוקחות. הראשונים זכו לגישה אוהדת מצד המזכיר הכללי של ממשלת תוניסיה, שבמכתב לבורז׳ל הביע את משאלתו כי לא יגויסו ׳אלא ברגע האחרון ממש׳, שכן נשאלת השאלה אם ׳יש להתייחס אליהם כאל יהודים׳, בהתחשב בצו מן ה־12 במארס.1942 גיוסם של עובדי המעבדה לעבודת כפייה עלולה היתה להביא לסגירתם של כל בתי־המרקחת בתוניס, משום שרוב רובם היו איטלקים או יהודים.

אולם, כאשר דרשו הגרמנים מן הנציבות(4 בינואר) לספק להם 8,000 עובדים, ראתה זו כדבר טבעי ביותר ׳להעביר׳ את הדרישה לוועד היהודי, ודבר זה היה מאלץ אותו לגייס 3,000 עובדים נוסף על אלה שכבר התייצבו. יחסם של שלטונות צרפת עורר את כעסם של ראשי הקהילה אשר, למרבה האירוניה, פנו בקריאה לאיש האס.אס., ה׳האופטשטורמפירר׳ צווקה:

הוא עצמו נראה מופתע ונעלב כלשהו, שהרי היהודים הם חזקתו הבלעדית ואל לו לאיש לעסוק בעניין. ואמנם הבקשה ירדה מן הפרק ויותר לא שמענו עליה.

בצד המינהל הרשמי ששיתף פעולה עם הגרמנים, מתוך פאסיוויות וחוסר אונים יותר מאשר מתוך שכנוע, היו ה־C.U.A.Rופעילי ׳המפלגה העממית הצרפתית׳ והמליציות, אשר בלהיטותם האנטי־יהודית עלו כמעט על האס.אס. לבדם או בחברת חיילים גרמנים הם ערכו פשיטות על הרחוב היהודי ובאיומי נשק הם שדדו סחורות מחנויות, סחטו מבעליהן כספים וגירשו עשרות משפחות יהודיות מבתיהן.

אולם שפל מכל מעשי כנופיות אלה היה מעצרם של כעשרים פעילים סוציאליסטים ומתנגדים, יהודים ולא־יהודים, ומסירתם לידי הגרמנים. כולם הוגלו למחנות־השמדה בזקסנהאוזן, דאכאו, אושוויץ ואוראניאנבורג; כמה מהם — כמו יוסף שמלה ובניו ז׳ילבר ואנדרה, ויקטור כהן־הדריה, אדואר דאנה ואדואר נאטאף-לא חזרו משם.

אשר ליחסה של האוכלוסייה המוסלמית, נראה כי האהדה לגרמניה — שהיתה מוצהרת בעיקרה — של חוגיה הפוליטיים לא נהפכה כמעט מעולם לאנטישמיות פעילה. דברי ההסתה של התנועות הצרפתיות הקיצוניות, השידורים הגרמנים בשפה הערבית, המאמרים האנטי־יהודים הארסיים בעיתון מסוגו של ׳אל־רשיד׳ בפאריס – כל אלה לא השפיעו השפעה של ממש על האוכלוסייה המוסלמית בתוניסיה. עיתון זה שייסדו ׳הוועד המוסלמי בצפון־אפריקה׳ בינואר 1943, סר למרותם של הגרמנים. עורכו הראשי, מוחמר אל־מהדי, שפך מדי גיליון קיתונות דיבה על ה׳זיראלדיסטים׳ (אנשי הגנראל ג׳ירו) וה׳גוליסטים׳, וכן על ההגמוניה ה׳יהודית־אנגלית־אמריקנית׳, והטיף נגדה למען ברית של הערבים והברברים עם ׳אירופה החדשה׳. כשופרה המובהק של האידיאולוגיה הנאצית טען ׳אל־רשיד׳ כי בצפון־אפריקה היתה ׳בעיה מוסלמית־יהודית׳, בדומה ל׳בעיה הארית־יהודית׳ של אירופה, וכי פתרונה של זו יגרור את פתרונה של האחרת:

שם כמו במקום אחר, במישור זה או אחר […] עושים היהודים להבטחת עליונותם בכך שהם אוכפים על העמים שיטה ליברלית־דימוקראטית המחלישה אצלם [הערבים והאדים] את תודעת האומה והגזע ומותירה את היהודים, הודות לתכונותיהם הידועות בדבר שוד, גניבה ועורמה, בתור שליטים לא־מעורערים על בני־אדם ונכסים. כפי שהשליכה אירופה את היהודי מעל לסיפון, כן יעשה המוסלמי אם יכלא את היהודים בתוך ׳גיטאות׳ שלהם, כבימים עברו. אין פתרון אחר למען יחיה העם הערבי־הברברי […]. למוסלמים יושבי צפון־אפריקה מצפה עבודה ארוכת נשימה וטעונה הכנה שיטתית. אם ירצו בכך הרי צפויים להם דברים גדולים. רצוי כי ימצאו שפה משותפת עם חילות אירופה [גרמנים], כדי לסיים את המשימה בהצלחה.

אם נשפוט על־פי רישומה במקום, לא היו לה לתעמולה זו תוצאות ראויות לציון, ובפרט לא בקרב האוכלוסייה העירונית, שם חיה כל יהדות תוניסיה כמעט. ההטרדות, הגידופים והתקיפות שעליהם דיווחו עדים שונים, התרחשו ברוב המקרים באיזור הכפר, בין בידי פרחחים ואיכרים, שספק אם מסוגלים היו להבין למשמעות של נושאי התעמולה מבית־יוצרם של אל־מהדי ושותפיו בפאריס ובברלין, או לפשר השלטים וההודעות של ה C.O.S.I..

עם הרחבת הגיוס לעבודת־כפייה לכלל האוכלוסייה בתוניסיה, לאחר ה־10 באפריל 1943, יכלו תוניסאים מעטים מאוד להאמין עוד לתמונה האידילית שתומכי הנאצים התאמצו לציירה, על מצב הארץ והיחסים בין הגרמנים לבני תוניסיה. מתוך מודעות להשפעתו השלילית של צעד זה על הלכי־הרוח של האוכלוסייה, ניסו עיתוני תוניסיה להסביר את ההבדל בינו לבין העבודה שנכפתה על היהודים. וכך ציין ה׳תוניס ג׳ורנאל׳ (Tunis Journal) מן ה־4 במאי:

הגיוס לעבודת חובה של השנתונים הצעירים הונהג בהוראת האדמיראל הנציב הכללי. מדובר בצעד שכבר יושם בצרפת, ובשעת מלחמה היה זה דחוף ביותר להנהיגו גם בתוניסיה […]. הרי המסיבות מצוות עלינו לשרת בצורה נעלה זו […]. מהם מחנות־העבודה של היהודים? מכלאות לאספסוף מגזע מסוכן, בחינת מלאי אנושי שאספו מפה ומשם שלטונות הכיבוש. אנשים כאלה ראויים לכל מלאכת פריקה, הובלה או קרצוף בכל קסרקטין או אורווה. מטבעם נועדו היהודים לשמש למלאכות בזויות בשירות חיל־המשלוח.

אולם, שלושה ימים לפני כניסתן של בעלות־הברית, לא היה בטענות כאלה כדי להפיח חיים וביטחון בחסידיו האחרונים של שיתוף הפעולה עם הגרמנים.

אשר לחיילי ה׳ציר׳ — במהלך הימים הבאים הם נאלצו לשחרר את העובדים היהודים האחרונים והכריחו אותם להילוות אליהם במנוסתם הבהולה אל החוף.

מפאת קצב המאורעות, קצרה ידם של הגרמנים אף מלבצע את תכניתם להגלות את נשיא הוועד היהודי ואישים אחרים מנכבדי הקהילה. ימים ספורים קודם־לכן נודע למשה בורדל על דבר מעצרו הממשמש ובא מפי אישיות מוסלמית בכירה, שהציעה לו מקלט ברובע הערבי של הבירה.

ביום שישי, ה־7 במאי, בשעות אחרי־הצהריים, שחררו בעלות־הברית את תוניס ואת ביזרט. חלפו עוד שישה ימים והמערכה בתוניסיה באה אל קצה.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)

עמוד 133

"לא תשנא את אחיך בלבבך (פרשת השבוע קדושים)

איך ניתן לתקן את שנאת האחים המרחפת על מנהיגינו מבני עמנו,

שאינם מוצאים שפת משותפת להנהגה מאוחדת, למען עמנו וארצנו.

רבנו-אור-החיים-הק':

"באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך,

היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא".

 

א. "לא תשנא את אחיך בלבבך.

ב. הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא.

ג. "לא תקום ולא תיטור את בני עמך.

ד. ואהבת לרעך כמוך, אני יהוה" (ויקרא יט חי).

       רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (ספרא, קדושים, פרשה ב).

                     בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" – נשמות עם ישראל,

קשורות לאדם הראשון, כך שכולנו כאיש אחד, לכן עלינו לאהוב איש רעהו.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר,

 

רבנו-אור-החיים-הק': המצוות הרבות בפרשתנו, מתפרסות על תחומים רבים, ובעיקר בין אדם לחברו. וכדבריו:  "באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא. ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

 

מצוה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".

מצוה ג': "לא תיקום ולא תיטור".

מצוה ד': "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).

 

רבנו מסביר את תרשים הזרימה כך: אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה'. ואז תזכה לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך' – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך. אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם.

ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).

 

רבנו האר"י הק' כותב בשער הכוונות (חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה):

 "קודם שהאדם יסדר תפילתו בביכנ"ס מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד.

 

צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברים בבחינת הנשמה. ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי, ויתפללו עליו. וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו. ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים".

 

 

בדברי האר"י הק' הנ"ל, רגילים אנו לפתוח את תפילת השחר מתוך הרגל,

נשתדל להפנים וליישם את דבריו הקדושים.

מדד נוסף לאהבת ה' הוא:

האם אנחנו אוהבים גם את בניו של הקב"ה, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם".

 

הרי לא יתכן שאדם יאהב את חברו ולא את בן חברו. ברגע שנפנה עורף לבן, אביו יפנה לנו עורף בחזרה. כך אצל הקב"ה, ברגע שלא נאהב את בניו מסיבות שונות ומשונות, גם הוא יפנה לנו עורף חלילה.

פועל יוצא מהאמור לעיל: עלינו לאהוב את כלל ישראל מכל החוגים וללא קטלוגים, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים:

אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו.

 

את תורתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא זכינו לקבל, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, למרות שאת הקב"ה בוודאי כיבדו ואהבו, ובקריאת שמע שחרית וערבית כיוונו, ובפרט בפס': "ואהבת את יהוה אלהיך".

 אלה היו "שנים עשר אלף זוגין" כדברי הגמרא. כלומר, לא נהגו במידת הזוגיות המתחייבת בין איש לרעהו, אלא כל אחד חשב שהוא הבין טוב יותר מחברו את תורת רבו, במקום להקשיב לחברו, אולי בכל זאת גם הוא צודק.

 

את תורתם לעומת זאת של חמשת תלמידיו האחרונים:

רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי,

 רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע,

כן קבלנו, ודבריהם אף מהווים את הבסיס למשנה אליבא דרבי עקיבא. כל זאת, בגלל שהפנימו את המסר הגדול של רבם: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", דבר שבא לידי ביטוי בתורתם. להלן כמה דוגמאות:

 

רבי מאיר בעל הנס, קבע שאנו בנים לה' בכל מצב, ולא עבדים, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (קידושין לו, ע"א). זה אף נפסק להלכה ע"י הרשב"א.

 

רבי שמעון בר יוחאי אמר לרבי אלעזר בנו לאחר היציאה השניה מהמערה: "אנן בחביבותא – תליא מילתא" (זהר).

 

רבי יהודה בר אלעאי, היה מעורב עם הבריות, והיה נוטל בד של הדס ורוקד בפני הכלה (כתובות י"ז).

 

"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר, והוי דן את – כל האדם – לכף זכות" (פרקי אבות, א, ו).

רבי יהושע בן פרחיה מלמד אותנו פרק חשוב בצורך לראות את הצדדים החיוביים אצל הזולת.

ככלל, הביטוי הנ"ל משלים את דברי רבי עקיבא ורבנו האר"י הק' לפס' "ואהבת לרעך כמוך".

הבה נתמקד בביטוי "ואהבת לרעך כמוך", אותו רבים מרבים לצטט, וננסה ללמוד איך לקיימו.

כמו כן, מהביטוי: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו) לומדים, מצות עשה לדון את חברו לכף זכות (ספרא לפסוק).

 

רבנו הרמב"ם פוסק בספר המצוות (מצוה קעז) "ויש בו עוד, שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד". הרמב"ם מסביר בפרקי אבות את הביטוי: "הוי דן את האדם לכך זכות".

 

"תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות – דנים אותו לזכות". הגמרא מדגימה ע"י כמה סיפורים. אחד מאלה הוא סיפור מאלף אודות רבי עקיבא שהועסק על ידי רבי אליעזר בן הורקנוס במשך שלש שנים. {במקור בגמרא, אין שמות. בשאילתות נאמר שאלו היו רבי עקיבא ורבי אליעזר. יש האומרים שהכוונה לרבי עקיבא והורקנוס אביו של רבי אליעזר}.

 בהגיע ערב כיפור, ביקש רבי עקיבא את שכרו. רבי אליעזר ענה לו שאין לו כסף. הוא ביקש: תשלם לי בפירות, אין לי, הייתה התשובה. וכן הלאה. "הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש".

לאחר החג, רבי אליעזר הגיע אליו עם שכרו, ושלושה חמורים שנשאו מכל טוב. שאלתו הראשונה הייתה,: מה חשבת על כך שאמרתי לך שאין לי כסף, פירות וכו'. תשובתו של רבי עקיבא הייתה: האמנתי, ודנתי אותך לכף זכות.

אכן, התברר שרבי אליעזר הדיר את כל נכסיו מבנו הורקנוס שלא עסק בתורה. אח"כ, חכמי הדרום שהיו גדולי הדור, התירו לו את הנדר (שבת קכז ע"ב).

 

החיד"א: "מצוה רבה לדון לכף זכות. דע, כפי הנהגתך עם בני אדם – כך יתנהגו עמך בשמים" (צפורן שמיר).

רבי ישראל בעל שם טוב אומר: בשמים פוסקים את אותו דין, לאדם אותו דנת לכף זכות.

ה"שפת אמת" אומר שכאשר אתה בא לדון אדם, קח את כל האדם, בחן אותו כולו ואז תגלה שיש בו צדדים חיוביים, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון",  כך יהיה לך קל לדון אותו לכף זכות.

 

חנה אמו של שמואל הנביא, נפגעה מאוד מדברי עלי הכהן שחשב אותה לשיכורה במקום כשרה, היות וראה אותה מתפללת מתוך בכי והתרגשות "וקולה לא ישמע". כאשר הוא שאל באורים ותומים, יצאו לו ארבע אותיות מהן היה צריך להרכיב את התשובה. הוא הרכיב את המילה "שכרה" למרות שיכל להרכיב את המילה "כשרה".

 

"לא תגנבו, ולא תכחשו –

ולא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יא-יב).

הקשר בין גניבה, הכחשה, שקר ושבועת שווא (רבנו-אור-החיים-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק': על האדם לא לגנוב גם דבר שנגנב ממנו, אלא יקח אותו באופן גלוי, כדברי בן בג בג האומר: לא תגנוב את שלך מהגנב, שלא תיראה כגונב. את זאת לומד רבנו-אוה"ח-הק' מהסמיכות למתנות עניים בפסוק הקודם, "לא תכלה פאת שדך… לעני ולגר תעזוב אותם, אני יהוה אלהיכם". גם אם אתה עני, ומגיע לך פאה, תיקח רק ברשות, ולא תגנוב אותה.הסבר הפס' לדעת רבנו כך:

 "לא תגנבו – זה הלוקח ממון חברו שלא מידיעתו.

 "לא תכחשו – זה הבא לידו ממון חברו בהיתר, ומכחיש כשתובעו ממנו.

"לא תשקרו – זה הבא לידו ממון חברו בעדים, והוא מכחיש".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים זרימה בפסוק, והקשר בין הלאווין הנ"ל:

בשלב ראשון כאשר האדם גונב, הקב"ה כבר דואג לו שזה יתגלה כדברי רבי מאיר בגמרא: "תניא, היה רבי מאיר אומר: אדם עובר עבירה בסתר, והקב"ה מכריז עליו בגלוי" (סוטה ג ע"א).

 

בשלב השני, האדם מכחיש שהוא גנב, היות והוא טוען שהראיות קלושות, ואז הוא עובר על "ולא תכחשו".

 

בשלב שלישי, הקב"ה ידאג להמציא הוכחות חותכות כמו עדים וכו' שאכן גנב. הגנב ימשיך לשקר בטענות שווא, ויעבור גם על "ולא תשקרו".

 

בשלב רביעי, יהיה מוכן אף להישבע על שקר, ובכך יעבור גם על "ולא תשבעו בשמי לשקר".

אנו עדים לתופעות הנ"ל כאשר המשטרה חוקרת גנבים. הם מפעילים סוללה של עו"ד כדי להוכיח שסתם מעלילים עליהם, ולכן המשפטים מתארכים שנים רבות. באחרית דבר, האמת יוצאת לאור, בבחינת "אמת מארץ תצמח – וצדק משמים נשקף" (תהלים פה יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע במצוות הנ"ל הציווי הוא בלשון רבים: "לא תגנבו… ולא תשבעו וכו'".

התשובה לכך היא: זה שגנבו ממך, אל תשתמש בגניבה כדי להציל את ממונך. כמו כן, אם אתה יודע שהשני משקר ומוכן להישבע על שקר, אל תאפשר זאת. וכדברי קדשו: "עוד יכוון באומרו 'לא תשבעו', להזהיר גם למשביע, אם יודע שחברו נשבע לשקר – שלא ישביעהו. ואינו בחילול אלא הנשבע, לזה אמר {בהמשך הפס'} 'וחיללת את שם אלהיך אני יהוה –  בלשון יחיד".

 

מו"ר אבי ע"ה – הרה"צ יוסף אסולין בר עליה, היה רגיש מאוד לנושא שבועה, ואפילו על אמת. מעולם לא שמענו ממנו  ביטויים כמו 'אני נשבע', וביטויים מקבילים אחרים.

בהיותו במרוקו, הוא תבע ערבי בפני בית הדין השרעי, על כך שחייב לו כסף. הערבי טען שהוא פרע את חובו.

השופט ביקש ממו"ר אבי ע"ה להישבע שהערבי לא החזיר את החוב. מו"ר אבי ע"ה טען שהוא לא נוהג להישבע, ואפילו על אמת. השופט העביר את הכדור לערבי, ממנו ביקש להישבע במסגד בפני עדים.

במסגד, הערבי נכנס להיסטריה, וביקש ממו"ר אבי ע"ה שהוא מוכן לשלם מחצית מהחוב, ובלבד שלא ישבע. מו"ר אבי ע"ה ביקש מנציג בית המשפט לרשום פרוטוקול על כך, ולהחתים את הלווה.

מו"ר אבי ע"ה שהיה בטוח שהערבי לא שילם את חובו, לקח את הפרוטוקול לשופט, וטען שאם הלווה היה מוכן לשלם מחצית מהחוב, ולא להישבע, סימן שהוא חייב, בבחינת "מודה במקצת חייב", ודרש לקבל את כל החוב.

לאחר חקירה קצרה, הערבי הודה שאכן לא פרע את חובו, וחויב לשלם את החוב, בתוספת קנס.

 

 

 

ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא יט, יא).

"מדבר שקר תרחק" (שמות כג, א).

 להתרחק – גם משקר לבן ומתוחכם כביכול.

 

מידת האמת נחשבת לאחת המידות החשובות ביותר באישיות האדם, ולעומתה השקר מהווה מידה מגונה ביותר.

 בעל ספר החינוך מסביר עד כמה נתעב השקר: "כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו… ועל כן הזהירה אותנו התורה להתרחק מן השקר הרבה כמו שכתוב 'מדבר שקר תרחק".

 בהמשך הוא כותב, שהתורה לא השתמשה בלשון "תרחק" באף מצות לא תעשה אחרת, פרט לשקר. כל זאת, עקב המיאוס הרב הטמון בו. מעבר לכך, לשון זו מלמדת אותנו שיש להתרחק גם מאבק קל של שקר.

 מתוך הבנת חומרתו הגדולה של השקר, מן הראוי להתבונן מה כולל בתוכו האיסור: "מדבר שקר תרחק".

 

המקרה דלהלן, ילמד אותנו עד כמה צריך להתרחק גם משקר לבן:

ראובן חייב לשמעון כסף, ותאריך הפירעון חלף זה מכבר. שמעון מתקשר לראובן כדי לבקש ממנו את כספו. אשתו של ראובן עונה לטלפון, וראובן אינו מעוניין לדבר עם שמעון, אך גם אינו רוצה לגרום לאשתו לשקר ולומר שהוא אינו בבית, כאשר הוא אכן שם.

הפתרון הוא לצאת מפתח הבית, ואז אשתו תאמר לשמעון בטלפון שראובן אינו בבית – כאשר לכאורה זוהי האמת: ברגע זה ראובן נמצא על סף ביתו.

על כזה מצב יכול האדם לחשוב שאין זה שקר, כיוון שלא יצאה מילת שקר מפי נוות ביתו. האם זו דעת חז"ל?

 

הגמרא במסכת נדרים דנה במקרה בו הגיעו לבית דינו של האמורא רב, לווה ומלווה. המלווה תבע את הלווה שישיב לו את כספו, והלווה השיב – "כבר החזרתי לך את כספך". רב פסק שבמקרה דנן, על הלווה להישבע על כך שהחזיר את החוב. הלווה הלך לביתו, הסתיר בתוך חלל מקל ההליכה שלו את הכסף שהיה חייב, וחזר לבית הדין כשהוא נשען על מקלו ואמר למלווה – "החזק בבקשה את מקלי". המלווה הבין שכוונת הלווה הייתה לשחרר את שתי ידיו כדי שיוכל להחזיק את ספר התורה בזמן שהוא נשבע, ולקח ממנו את מקלו. הלווה לקח את ספר התורה ונשבע שהוא כבר נתן למלווה את כל הכסף שהוא חייב לו.

המלווה, מרוב כעס על חוצפת הלווה להישבע על שקר, זרק את המקל על הרצפה בחוזקה, דבר שגרם למטבעות שהוסתרו בו להתגלגל על רצפת בית הדין. מה רבה ההפתעה והבושה, כאשר התברר שסך המטבעות שווה לחוב.

 

מסקנת הגמרא: שבועתו שבועת שקר, כיוון שהנשבע חייב לדייק לא רק במשמעות המילולית של דבריו,

 אלא גם בכוונתם האמתית, ובמקרה דינן יאמר: זה היה "אחד בפה ואחד בלב".

המסר האמוני מהסיפורים הנ"ל: אסור להשתמש גם באמת – כדי להונות ולרמות אנשים אחרים.

 

"איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמרו,

אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יט ג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע אין הקבלה תחבירית בין הנושא לנשוא בפס': "איש אמו ואביו תיראו", בין "איש" ביחיד, לבין "תיראו" ברבים?

תשובה: במידה והאיש יכבד את הוריו, גם בניו ילמדו לכבד אותו, לכן המילה "תיראו" בריבוי.

מסופר על איש אחד שלא נהג כבוד באביו ונתן לו לגור ברחובות. יום אחד בעיצומו של החורף, הסבא פגש את הנכד וביקש ממנו שיביא לו מעיל טוב. הנכד חזר לאביו וביקש מעיל לסבא. האיש ציווה את בנו שיקח מהמחסן מעיל בלוי לסבא. הנכד הביא את המעיל וגם מספריים בהם עמד לחתוך את המעיל לשניים. לתדהמת אביו הוא ענה לו: חצי מהמעיל לסבא, והחצי השני אשמור לך… עד שתהיה זקן.

 

 

"קדושים תהיו – היא מצוה שישנה בכל אדם.

 

שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו – קדוש יאמר לו,

ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו" (רבנו-אור-החיים-הק').

לדעת רבנו-אור-החיים-הק':

אתה, את, אני – כל אחד מאתנו יכול להיות קדוש.

איך עושים זאת? על כך, במאמר שלפניך.

 

 

"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת להם:

         קדושים תהיו, כי קדוש אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יט, ב).

מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל,

מפני שרוב גופי תורה תלויים בה" (רש"י, ויקרא י"ט, ב).

 

פרשתנו מבורכת ב- 51 מצוות. מתוכן 13 מצוות עשה, ו- 38 מצוות לא תעשה.

 

המגוון הרחב של המצוות בפרשה:

 

מצוות עשה בפרשה: יראת כבוד מההורים, מתנות עניים – לקט שכחה ופאה, משפט צדק, כבוד חכמים, יושר במסחר, "הוכח תוכיח את עמיתך", מצות "ואהבת לרעך כמוך" עליה אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה, ובן עזאי אמר: "זה ספר תולדות אדם", וכן מצות "קדושים תהיו" הפותחת את פרשתנו, שגם זו מצות עשה לדעת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

 מצוות לא עשה בפרשה: הרשימה ארוכה, לכן נציג מדגם: לא לגזול, לא להישבע על שקר, לא לאחר תשלום שכיר – "ביומו תיתן שכרו", לא לקלל חרש וכל אדם מישראל, "לא תלך רכיל", "לא תעמוד על דם רעך אני ה'", לא תקום ולא תטור", לא לעסוק בכשפים, לא להשחית זקן {עם סכין גילוח, וגם בחלק ממכונות גילוח}, איסור כתובת קעקע, לא לקלל הורים וכו'.

 

הפרשה פותחת בקדושה, וחותמת בקדושה. היא פותחת ב"קדושים תהיו", וחותמת ב"והייתם לי קדושים כי קדוש אני יהוה, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ כו).

לפני קבלת התורה, הקב"ה אומר לעמ"י: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו).

 

הביטוי "קדוש" מלווה אותנו בברכות – "אשר קדשנו במצוותיו", וכן בקדושה בתפילה בה אנו מקדשים את הקב"ה, 'וקרא זה אל זה ואמר: קדוש, קדוש, קדוש".

 

רבנו-אור-החיים-הק' טוען שמצוה זו, יוכל כל אדם לקיים. וכדברי קדשו: "ולטעם זה דקדק לומר 'אל כל עדת בני ישראל, לומר כי מצוה זו 'קדושים תהיו' – היא מצוה שישנה בכל אדם. שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו, קדוש יאמר לו, ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "אל כל עדת בני ישראל – טעם אומרו 'אל כל'. אמרו חז"ל בתורת כהנים: 'לפי שפרשה זו רוב גופי תורה תלויים בה, נאמרה בהקהל" (ויק"ר כד, ה).

 

אמר רבי לוי: "פרשת קדושים נאמרה 'בהקהל', מפני שעשרת הדברות כלולות {רמוזות} בתוכה. את זה לומדים מהמילים: "אל כל עדת בני ישראל" (מדרש רבה). לדוגמא, בפרשתנו נאמר "אני יהוה אלהיכם", בעשרת הדברות נאמר "אנוכי יהה אלהיך". אצלנו נאמר "איש אמו ואביו תיראו", ובעשרת הדברות נאמר "כבד את אביך ואת אמך". אצלנו נאמר: "ולא תשבעו בשמי לשקר", שם נאמר "לא תישא". אצלנו נאמר: "קדושים תהיו", שם נאמר "לא תנאף". אצלנו נאמר "לא תעמוד על דם רעך", שם נאמר "לא תרצח" וכו'.

בנוסף לפרשת "קדושים", נאמרו עוד שתי פרשות בהקהל: פרשת בא שם נאמר "דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר: בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות…" (שמות יב, ג). מדובר על מצות קרבן פסח, וכן פרשת "ויקהל" שם נאמר "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (שמות לה, א) בה הצטוו בני ישראל על התרומה למשכן.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "בהקהל" = "בפני אנשים, נשים וטף כסדר שהיו מקובצים במתן תורה" כדברי קדשו. החידוש פה, שמשה רבנו לימד גם את הנשים והטף.

במקומות בהם נאמר "דבר אל בני ישראל", בלי המילה "עדת", משה לימד תחילה את אהרון, אח"כ נכנסו בני אהרון אלעזר ואיתמר אותם לימד משה. אחריהם הגיע תורם של הזקנים ללמוד מפי משה. לבסוף הגיע העם ללמוד מפי משה. לאחר יציאת משה, אהרון לימד את העם. שוב בני אהרון העבירו את השיעור בפני העם, ולבסוף הזקנים לימדו את העם, כך שכל אחד מהם שמע את השיעור ארבע פעמים (עירובין נד ע"ב).

 

רבנו מביא את דברי הרא"ם האומר: "אבל שאר הפרשות אע"פ שנאמרו לכל ישראל, ע"פ ברייתא השנויה בעירובין (נ"ד ע"ב), ומייתי לה רש"י ז"ל סוף פרשת 'כי תישא', מכל מקום לא היו כולם יחד בהקהל אחד… אבל כאן שלא נאמר 'דבר אל בני ישראל', כשאר הפרשות, אלא 'דבר אל כל עדת בני ישראל' – למדנו שהיו כולם בהקהל לפניו, ואז נאמרה להם" (הרא"ם ויקרא יט ב).

 

לדעת רבנו-אור-החיים-הק', גם פה נכנסו לפי הסדר הנ"ל כמוזכר בגמרא עירובין (נד ע"ב),

אלא שבכניסה האחרונה בה נכנסו האנשים, הצטרפו אליהם גם הנשים והטף.

 וכדברי קדשו: "אכן הנכון בעיני הוא, כי בסדר הראשון לא היה מדבר משה אלא לאנשים,

וכאן ציוה ה' שידבר לכל עדת ישראל – אנשים ונשים וטף, כסדר שהיו מקובצים במתן תורה".

 

 

קדושים תהיו – כי קדוש אני".

מהי קדושה? איך מגיעים לקדושה?

 מיהו אדם קדוש?

האם התואר 'אדם קדוש', מתאים רק ליחידי סגולה מבני עליה?

 

אנו מרבים להשתמש במילה "קדוש", והדוגמאות הן רבות: בברכות השונות, מציינים "אשר קידשנו במצוותיו". בברכת "אתה קדוש" שבתפילה. בתפילת שבת וחג: "קדשנו במצוותיך". הקב"ה מכנה אותנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" במעמד הר סיני (שמות יט, ו), והרשימה ארוכה.

 

רבי פנחס בן יאיר אומר: "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לתחיית המתים" (עבודה זרה כ ע"ב).

 

הרמח"ל ביסס את ספרו "מסילת ישרים" ע"פ  הברייתא הנ"ל. הוא כתב כ"ו פרקים, כאשר הפרק הראשון דן בחובת האדם בעולמו, ובפרק האחרון דן בביאור מידת הקדושה. 

כלומר, חייבים להתעלות ב-כ"ה מידות, ורק לבסוף יהיה ניתן להגיע למידת הקדושה.

 

בדרך כלל, בכל מקום בו ציוותה התורה להתקדש, היא גם מציינת במה. כדוגמא, בסוף פרשת שמיני, התורה אומרת "והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני – ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ... והייתם קדושים כי קדוש אני" (ויקרא יא, מד- מה). כלומר, נתקדש בכך שלא נטמא את נפשנו בשקצים ורמשים.

בתחילת פרשתנו, התורה פותחת בכותרת: "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלהיכם", ואינה מציינת במה עלינו להתקדש, והשאלה מדוע?

 

הרמב"ם אינו מונה "קדושים תהיו" בין תרי"ג מצוות. הוא כותב בספר המצוות: "וכבר טעו בשורש הזה גם כן, עד שמנו 'קדושים תהיו' מצוה מכלל מצוות 'עשה', ולא ידעו ש"קדושים תהיו", וכן 'והתקדשתם והייתם קדושים' (ויקרא כ, ז) הם ציוויים לקיים כל התורה".

לפי הרמב"ם יוצא, ש'קדושים תהיו' – בא ללמדנו שקיום מצוות התורה – מקדש אותנו.

 

ישנם שני סוגי קדושה:

הסוג הראשון, מדבר על הצורך להתקדש, בכך שנהיה מובדלים מן העמים, וכן שנישמר ממאכלות אסורות וכו'.

הסוג השני של הקדושה, מופיע בראש פרשתנו, והוא פונה לאדם כלפי עצמו. עליו לעלות ולהתעלות במעלות הקדושה. (מכתבי הרה"צ ר' יוסף צדוק זצ"ל, כפי שהובאו ע"י הרה"ג שמעון בעדני – ר"י "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' החותם את הפרשה: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני יהוה, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ כו): "והוא אומרו והייתם לי קדושים – שתהיו פרושים לי לשם מצותי, ולא לצד תיעוב הנאסר. ולזה סמך מאמר זה להבדלת בהמה וחיה, לרמוז למה שכתבנו…".

רבנו רואה בפס' הנ"ל, סגירת מעגל עם הפס' הראשון בתחילת הפרשה "קדושים תהיו". הציווי הוא שנפרוש מהעבירות ונקיים את המצוות, בגלל שה' ציווה, והתורה מביאה כדוגמא את איסור אכילת בהמות טמאות.

יוצא שהביטוי "קדושים תהיו" בתחילת הפרשה, מהווה כותרת לדרך בה יש לקיים את המצוות – בגלל שה' ציוה.

רבנו מביא את דברי רבי אלעזר בן עזריה האומר: "מנין שלא יאמר אדם אי אפשי ללבוש שעטנז. אי אפשי לאכול בשר חזיר… אבל אפשי מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך. תלמוד לומר: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' (ויקרא כ כו). נמצא פורש  מן העבירה, ומקבל עליו עול מלכות שמים" (ספרא קדושים פרשה י כב).

 

מילת השייכות "לי" המופיעה בפס' פעמיים, מבטאת את הקשר בינינו לקב"ה. כלומר, הקב"ה מזמין אותנו להתקשר אתו ע"י קיום מצוותיו, כדברי מדרש תנחומא: "קדושים תהיו: משל למלך שקידש אישה. אמר לה: הואיל והתקדשת לשמי, אני מלך ואת מלכה. כשם שהוא כבודי, כך הוא כבודך. למה? שאת אשתי.

הנמשל: הקב"ה קידש אותנו: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו), לכן אנו שלו, וצריכים להתקדש ע"י שמירת מצוותיו, מתוך זה שהוא ציוה, ולא בגלל רצוננו.

 

לאור הנאמר לעיל, ניתן להבין מדוע חלק גדול מהמצוות, נחתם בביטויים "אני יהוה", או "אני יהוה אלהיכם".

 א. "אני יהוה": הביטוי הנ"ל מופיע בתורה 80 פעם, ובעצם, הוא חותם חלק מהמצוות. בפרשתנו, הוא מופיע 19 פעם, ובפרשת "אמור" 15 פעם. כלומר, כחצי מכלל התורה.

 ב. "אני יהוה אלהיכם":  מופיע 32 פעם, ובמיוחד בפרשות הנ"ל. מטרת הדברים היא שיש להחיות בתוכנו את נוכחות ה' בבחינת "שיויתי יהוה לנגדי תמיד", כך שאנחנו ניזהר יותר בכל אשר נפנה, היות ודמותו של הקב"ה ניצבת מולנו בכל מקום בו אנו נמצאים, ואף… מצלמת את מעללינו. כל זה, יוביל אותנו לכך שנפנים שהשכינה מרחפת מעלינו, ועקב כך נזכה לכוון את צעדינו בבחינת "מיהוה מצעדי גבר כוננו – ודרכו יחפץ" (תהלים לז כג).

 

רש"י על פי (ספרא קדושים א, א) מבאר את הדרישה "קדושים תהיו" – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה". כלומר, תמצית הקדושה יכולה לבוא לידי ביטוי בפרישה מן העריות עליהן קראנו בפרשה הקודמת "אחרי מות". וזה נלמד ע"פ סמיכות המקראות.

 

הרמב"ן טבע את המונח "נבל ברשות התורה". כלומר, התורה אסרה עריות בפרשה הקודמת, ויכול להיות יהיה שטוף זימה ביחסיו עם אשתו, או בשכרות ואכילה גסה, היות ולא נאסרו בתורה.

בא הרמב"ן ומדגיש בפנינו שלא להיות "נבל ברשות התורה", וזה אסור על פי הציווי בפרשתנו: "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלהיכם".

 וכדברי קודשו: "התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין. אם כן, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר… והנה יהיה נבל, ולשונו בריבוי האכילה גסה ומן הדיבור הנמאס… ברשות התורה. לפיכך, בא הכתוב… שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל… ויקדש עצמו מן היין במיעוטו… וגם ישמור פיו…".

 

פועל יוצא מדברי הרמב"ן: למרות כל המצוות מהתורה ומדרבנן, ישנם עדיין איסורים, שאינם כלולים בתורה ובדברי חכמים, לכן היה צורך בציווי "קדושים תהיו", שלא יהיה האדם נבל ברשות התורה, כאשר הגורם המרכזי הוא היותו "בעל תאווה" כדברי קודשו. כלומר, עלינו לשמור גם על רוח הדברים.

 

"ואהבת לרעך כמוך" – קיים ניגוד בין אהבה לתאווה.

אהבה – מבטאת נכונות להעניק לזולת, כגון "ואהבת לרעך כמוך" שם מסביר הרמב"ן: "יאהב ברבות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו" (ויקרא יט, יח). דוגמא: אדם אוהב את בנו –  הוא מעניק לו מכל טוב, ויטרח למענו.

 

החזקוני: "ואהבת לרעך. פירוש: ואהבת לעשות לו טוב. כמו שאתה אוהב שיעשה הוא לך".

 

תאווה – סיפוק צרכיו האישיים. "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה… ויאמרו מי יכילנו בשר" (במ' יא, ד-ה)

חמדה – מקבילה לתאווה. לכן התורה מצווה "לא תחמוד אשת רעך", היות והוא אינו רוצה בטובתה, אלא בסיפוק צרכיו האישיים..

 

המדרש: הרואה דבר ערוה ולא זן ממנה, זוכה להקביל פני השכינה (ויק"ר כג).

רבנו-אור-החיים-הק': אם אדם שנשמר מלעבור עריות, זוכה בנוסף למצות לא תעשה, גם במצוות עשה, וכדברי קודשו: "והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו". במצות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה. ובזה קיים מצות עשה שנצטווה במאמר "קדושים תהיו". והוציא זיכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצוה זו נקרא קדוש"

 

רבנו-אור-החיים-הק' טוען שמצוה זו, יוכל כל אדם לקיים.

וכדברי קדשו: "ולטעם זה דקדק לומר 'אל כל עדת בני ישראל,

לומר כי מצוה זו 'קדושים תהיו' – היא מצוה שישנה בכל אדם.

שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו, קדוש יאמר לו,

ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו".

 

"קדושים תהיו – כי קדוש אני".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את טעם התורה "כי קדוש אני". היות ובטבע האנושי קיימת התאווה, "והיא תאווה השולטת על הרצון" כדברי קודשו, ולכן איך יוכל להינצל ממנה בבואו לקיים מצוות "פרו ורבו"? תשובתו לכך היא: "שיקדשו עצמם במעשים אשר באה עליהם המצווה לעשותם. פירוש, שלא יעשו הדבר לתאווה… אלא בקדושה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית, ומכניס תפילין בזרועו… ולאיש כזה קדוש יאמר לו".

בהמשך, מסביר רבנו: "כי כל העושה מצוה אחת שמו יתברך – הוי"ה שורה על האבר שבו עשה את המצווה".

 רבנו מסביר בהרחבה את המקור לכך מהזהר (בהר קי ע"ב).

כמו כן, הוא מיישב את השאלה: 'מה לתבן = המסמל בני אדם, ו'לבר' = ה'? הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר: "קדושים תהיו – כי קדוש אני". "כאן רמז השראת שכינתו בדביקות בה', כאמור בפס' 'ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם…".

 

בהמשך רבנו טוען שהאדם עלול לחשוב שהתורה אסרה עריות, אבל להרהר בכך, יהיה מותר חלילה. וכדברי קודשו: "עוד ירצה, שלא יאמר אדם שלא אסר הכתוב אלא מעשה העריות, אבל לא בחינת החושב והסתכלות… והוא מה שציווה במאמר "קדושים תהיו", לבל יבוא לידי החושב, ותהיה נשללת מהם בחינת הקדושה".

בהמשך, רבנו טוען שהשואל עלול לשאול: איך אוכל להשתלט על המחשבות הרעות?

רבנו-אור-החיים-הק' משיב: "לזה אמר כי קדוש אני יהוה אלהיכם".

וכיוון שאני קדוש ואני עמכם, אני אמנע בחינת הטומאה מגשת לאיש הישראלי…

{אבל} אם האדם יחשוב בחינת הרע, אז שולל ממנו השראת השכינה".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: כדי שהקב"ה ימנע מכוחות הטומאה להתקרב אלינו, עלינו לדאוג לשמירת עיניים וקדושת הברית, ובפרט בדורנו המרושת והשטוף בכלי משחית למכביר.

"אין אפוטרופוס לעריות" קבעו חכמים. לכן, שומר נפשו מראות רע – יזכה לראות את משיח צדקנו כדברי הזהר הק': "בזמנא דאייתי משיחא – כל אינון דנטרו אות ברית, ישזיב יתהון ממותנא".

תרגום:  בזמן ביאת המשיח – כל אלו ששמרו אות ברית, ינצלו ממיתה ע"י המשיח. (תיקוני הזוהר נד, ב).

 

להלן עוד ביטויים מהזהר הק' בנושא שמירת ברית קודש:

א. כל מצוות התורה קשורות בשמירת ברית קודש.

ב. ברית קודש הוא סוד האמונה.

ג. מי שאינו ירא מבוראו בשמירת הברית קודש – לעולם אינו ירא מהקב"ה בשאר המצוות.

ד. בתחיית המתים – ישארו רק שומרי ברית קודש, ובהם עתיד הקב"ה לחדש את העולם.

 

פועל יוצא מדברי רש"י, רמב"ם, רמב"ן ורבנו-אוה"ח-הק':

על האדם לשלוט ביצריו בכל תחום, ולהתקדש ע"י קיום מצוות ה', בגלל שה' ציוה.

 

הרמב"ם: 'קדושים תהיו' – בא ללמדנו שקיום מצוות התורה – מקדש אותנו.

בסוף פרשת 'אחרי מות' התורה מדברת על יצר העריות, ותחילת פרשתנו על 'קדושים תהיו'.

רש"י ורבנו-אור-החיים-הק' לומדים על דרך הסמיכות, שיש להתקדש בנושא עריות.

הרמב"ן לומד מפה, שאל לו לאדם לטבוע בעולם החומר, ועליו לקדש את עצמו במותר לו,

ובכך לא יהיה 'נבל ברשות התורה'.

 

"אחרי מות – קדושים אמור",

 או, "אחרי מות קדושים – אמור בהר".

 

א. "אחרי מות – קדושים אמור": רצף שלוש הפרשות הנ"ל המבורכות  ב-142 מצוות, יצר את הביטוי המפורסם "אחרי מות קדושים אמור". אחרי מות האדם, יש ללמד עליו זכות ולומר שהיה קדוש, בבחינת: "אחרי מות קדושים – אמור". הסיבה המרכזית לכך היא: אחרי שהאדם עולה לגנזי מרומים לתת דין וחשבון בפני בוראו, מן הראוי להבליט יותר את הדברים החיוביים שבו, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון" כדברי חכמים, וכן "הוי דן את כל האדם לכף זכות" כדברי רבי יהושע בן פרחיה בפרקי אבות. כלומר, למצוא את הדברים החיוביים, מתוך המכלול השלם באדם.

ב. "אחרי מות קדושים – אמור בהר" – ניתן גם להסביר את רצף ארבע הפרשיות כך: 'אחרי מות' אנשים 'קדושים', אמור בשבחם 'בהר סיני'. כלומר, ספר על אותן מצוות שניתנו בהר סיני, והנפטר זכה לקיימן, היות וכידוע, יש לספר  על הנפטר רק את הדברים הטובים שאכן הוא עשה, ולהימנע מאמירת שבחים שלא היו ולא נבראו.

 

ארבעת החכמים שזכו לתואר "קדוש" במסורת היהודית.

 

לצערנו, חלוקת התואר "קדוש", ניתנת לכל דיכפין. לכן, מן הראוי שנקדיש מלים ספורות על אותם ארבעת החכמים שזכו לתואר קדוש ביושר רב:

 

א. רבי יהודה הנשיא – רבנו הקדוש:

 רבי יהודה הנשיא המכונה גם "רבי" או רבנו הק', ערך את ששה סדרי משנה שסימנם "זמ"ן נק"ט, המהווים את התשתית לכל הדיונים בגמרא, והבסיס להלכה עד ימינו. הוא זכה לכך שאליהו הנביא יתגלה אליו וילמד אתו תורה.

הוא היה ידוע ומפורסם בקדושתו היתירה, עד "שמעולם לא הכניס ידו מתחת לאבנטו" כדברי חז"ל, היות והיה גלגולו של יעקב אבינו שנטר את הברית במשך 84 שנים, עד לנישואיו.

 

ב. רבנו יצחק לוריא אשכנזי – רבנו האר"י הקדוש:

רבנו האריז"ל סלל את הדרך להבנת סודות הזהר, כפי שכתב בשמו, תלמידו המובהק רבנו חיים ויטל בספריו הקדושים,  ובראשם "עץ חיים" המפרש באופן כללי את היסודות התיאורטיים של הקבלה, וכן "פרי עץ חיים", "שער הכוונות", "שמונה שערים" וכו', וכל זאת במשך שנתיים וחצי בהן שהה בצפת.

הוא היה ידוע בקדושתו היתירה הבאה לידי ביטוי בלימוד תורה וקיום מצוותיה ע"פ שמות הקודש, טהרה במקווה גם בימים הקפואים של צפת. הוא זכה לראיה רוחנית גבוהה, כך שיכל לראות אותיות ג.ז.ל על מצחו של רבי אברהם גלאנטי מגדולי חכמי צפת, שביקש תיקון לנפשו, ואכן זה תוקן. הוא נפטר בגיל 38 בלבד.

 

ג. רבי ישעיה הורוויץ, המכונה "השל"ה הקדוש".

רבנו חיבר את "שני לוחות הברית" בעשרה מאמרות. וכדוגמא נציין את דבריו במאמר א' שם הוא קובע ע"פ הפס': "אשגבהו כי ידע שמי" (תהלים צא, יד), שרק מי שטעם את סוד הקבלה, והבנת שמות ה', "יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו… אשרי עין ראתה כל אלה… וכל הפורש ממנה – פורש מהחיים הנצחיים".

המשך הפס' הנ"ל אומר: "יקראני ואענהו". כלומר, המבין בשמות ה', הקב"ה יענה למשאלותיו.

 

ד. רבנו-חיים-בן-עטר המכונה בפי כל "אור-החיים הקדוש", על שם פירושו המפורסם לתורה:

 הקדושה מאירה מתוך פירושו לתורה "אור החיים" הנלמד מתוך קדושה ע"י עמ"י בכלל, וחסידים בפרט.

 דוגמאות: על הפס' "קדושים תהיו" כותב רבנו: "כפי הכוונה אשר יכוון המזריע… אם יחשוב בטהרה, ימשיך נפש קדושה". בפרשת אחרי מות (יח, ד) כותב רבנו: "אין חפץ לה' בהם – אלא במצוה הנעשית בקדושה".

בעל ה"דברי חיים" כתב על תורת רבנו: "ולכן בעל האור-החיים נשמתו בגנזי מרומים, בוודאי חיבר ספריו ברוח הקודש" (שו"ת דברי חיים חלק ב' סימן ק"ה). לאחרונה, התגלה המקוה בו נהג רבנו לטבול. המקוה הוקם בישיבתו "מדרש כנסת ישראל" ברח' אור החיים ברובע היהודי בירושלים. הוא נהג לטבול גם אחרי "קטנים".

 

בנוסף לפירושו "אור החיים", הוא כתב "חפץ ה'" על מס' מסכתות בתלמוד, "פרי תאר" על שו"ע יו"ד, "ראשון לציון" על נ"ך, "מאור החיים" אותו כתב תלמידו הרב משה פרנקו בשם רבו על התורה והמועדים.

רבנו זכה לפרסום עולמי בשנתו האחרונה עת עלה לירושלים בראש קבוצה של 30 תלמידים וב"ב, והקים בה את ישיבת "מדרש כנסת ישראל", ובכך פתח את שערי הגאולה והעליה לארץ ישראל.

 עד אז, הייתה בעיקר עליית יחידים, כדי שלא לעבור על "שלוש השבועות" כדברי רש"י: השבועה "שלא לעלות בחומה", פירושה – "יחד ביד חזקה" (כתובות קיא ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' עושה חשבון ימי הגלות, והדרכים לזכות בגאולה. עיין (במאמרנו לפר' צו ו ב. ד"ה "ובדרך רמז").

בעקבות עליית רבנו לארץ, החלה עליית תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט, וכך החל הישוב היהודי בארץ להתפתח.

ספרו לתורה "אור החיים" התקבל בפולין ע"י הבעש"ט ותלמידיו, כספר יסוד לתורת החסידות. כ"כ בא"י.

 

הפירוש "אור החיים" לתורה, הוא אחד הספרים הנלמדים ביותר בקרב לומדי התורה.

רבנו 'באבא סאלי' ע"ה, למד את פירושו בכל ערב שבת. בשנים האחרונות התפרסמו פירושים רבים לספר כמו: "אור יקר", "ישמח משה", "ילקוט אור החיים המבואר", "אור החיים המבואר – עוז והדר, "אור החיים – אור לעיניים", "פירוש אור החיים – מוסד הרב קוק", אור החיים היומי, ובעזהי"ת הספר שלי – "להתהלך באור החיים" וכו'.

במוקדים רבים מתקיימים שיעורים בתורת רבנו-אור-החיים-הק'. דרשנים באשר הם, לא פוסחים על פירושיו הנפלאים.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  מפורסם כמלוב"ן,

ורבים וטובים נושעו על ידו בחייו, ועוד יותר אחרי מותו.

את ציונו הק' בהר הזיתים, פוקדים מידי יום ביומו רבים וטובים,

ועשרות חסידים מסיימים לידו את התהילים מידי יום.

ביום ההילולא ב-ט"ו בתמוז – פוקדים את ציונו הק' עשרות אלפים מעמ"י.

זה לי עשרות בשנים שאני פוקד את ציונו הק' בערבי ר"ח,

וכמעט ולא קרה שאין מתפללים בציון הק'.

 

"אור זרוע לצדיק"

למידת  אהבת עם ישראל,

 של ר"י "פורת יוסף" הרה"ג חכם בן ציון אבא שאול ע"ה,

בעקבות מצות "ואהבת לרעך כמוך" בפרשתנו.

 

"כשתהיה לך אהבת ישראל כמו שיש לי – אזי כל ברכותיך יתקיימו".

 

חכם בן ציון אבא שאול ע"ה, למד משחר נעוריו בישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה, כאשר מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה, שימש כחברותא שלו.

אחרי מלחמת העצמאות, הישיבה עברה לשכונת גאולה בירושלים, וחכם בן ציון ע"ה, שימש בה כר"מ ואח"כ כראש הישיבה, אחרי פטירתו של ראש הישיבה הרה"ג חכם יהודה צדקה ע"ה.

על אהבת התורה ושכרה, הוא נהג לומר בשיעור: "טעמו וראו – כי טוב ה', אשרי הגבר יחסה בו'" (תהלים לד, ט). כאשר זוכים לגלות את טעמה הערב של התורה, זוכים לראות בחוש את גדולתה בבחינת: "טעמו וראו – כי טוב ה'". כלומר, גם  חוש הטעם וגם חוש הראיה משתתפים בחווית הלימוד.

כאשר האדם מתגדל בתורה, הוא זוכה לחסות בה' בבחינת המשך הפס': "אשרי הגבר יחסה בו", מתוך אושר רוחני כדברי המלבי"ם לפסוק.

 

לעת זקנותו, הוא חיבר שו"ת "אור לציון ד' חלקים", וכן "אור לציון – חכמה ומוסר".

בשבתות, נהג רבנו למסור שיעור קבוע בביהכנ"ס "אוהל רחל", אליו הגיע קהל רב שהאזין בקשב רב לשיעוריו המאלפים בהלכה, והמטובלים בדברי אגדה, והכל מתוך ענווה.

אחרי השיעור, עמדו כולם כאיש אחד ועברו דרך שרביטו, כדי להתברך מפי קדשו, וגם להתייעץ עמו בכל נושא. הרב בירך את כל אחד ואחד מתוך הארת פנים, כאילו הוא הראשון המתברך אצלו.

 

באחת השבתות, הרב לא חש בטוב, ובכל זאת הגיע לשיעור כדרכו. בסוף השיעור, ביקש רבנו מהקהל שהפעם יברך את הקהל בברכה כוללת בגלל שאינו חש בטוב, ולא יפריעו לו בדרכו הביתה. אחד מתלמידיו ניגש אליו ואמר לו: היות והרב גוזר וברכותיו מתקיימות, הרב יגזור שכל מה שאני אברך יתקיים, וכך אני אמלא את מקום הרב, ואברך אותם אחד אחד. חכם בן ציון ענה לו: "כשתהיה לך אהבת ישראל כמו שיש לי – אז כל ברכותיך יתקיימו".

 

סיפר לי חבר שאשתו הפילה מספר פעמים, וניגש לרב בן ציון כדי להתברך.

באותה עת, הרב בן ציון היה מרותק לכיסא גלגלים.

החבר שטח את בקשתו, והרב רק הסתכל עליו, והנהן בראשו, ולא אמר מילה.

האישה נפקדה במזל טוב, והוולד יצא לאוויר העולם בריא.

אמר רבי יהושע בן לוי: "בזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו,

. מנחה, שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה,

מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם,

 שנאמר: "זבחי אלהים – רוח נשברה" (תהלים נא, יט).

ולא עוד, אלא שאין תפילתו נמאסת,

 שנאמר :"לב נשבר ונדכה – אלהים לא תבזה" (סנהדרין מג ע"ב).

 

חכם בן ציון ע"ה זכה שיקוימו בו דברי חז"ל:

"צדיק גוזר והקב"ה מקיים", בגלל גדולתו בתורה והנהגתו בענווה.

 

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.יגאל בן מיכל בן חיים ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 שלום בן עישה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת, להוצאה שניה לספרי "להתהלך באור החיים".

ברכה והצלחה לספרי החדש העומד לצאת לאור "להתהלך באור הגאולה.

״מדוע לא תחכו עד שתראו מה עולה בגורלה של המדינה החדשה שלכם?״ היקשו הערבים בשאלותיהם על היהודים הנלהבים. ״אם נחכה עד שנראה מה יעלה בגורל מדינתנו, לא תהיה לנו בכלל מדינה״, כך השיבו היהודים שמכרו את נכסיהם, מטלטליהם וכל אשר להם לערבים בכל מחיר. הרדיו והעיתונות מסרו שעה שעה על הנעשה במזרח־התיכון בכלל ובישראל בפרט. הפרשנים הערביים ששינאת־ישראל בקעה מגרונם ספרו ברדיו בוקר וערב על קבוצת־יהודים ציוניים אשר גזלו את מדינת־הערבים — פלסטין, והקימו תחתה מדינה ליהודים ששרדו ממחנות־ההשמדה והבאים כחיות טרף לנקום את נקמת־היטלר בערבים.

מחיריהם של מכשירי הרדיו האמירו, ומפאת הביקוש העצום אזלו מהשוק. מחול שדים החל, איפוא, סביב מכשירי־הרדיו המבוקשים בשוק־ השחור. בעיירה גוראמה הופעלו לראשונה מכשירי־רדיו בעזרת מצבר של משאית, ויותר מאוחר עם מצבר חד־פעמי מיוחד שהחזיק מעמד מספר חודשים. מצבר זה יובא מיוגוסלביה, בה היו קיימים גם־כן תנאים פרימיטיביים, הדומים לאלה שבחלקים גדולים ממרוקו, תחת שלטון הפרוטקטורה של צרפת הגדולה והמודרנית. הסיפורים על עשרות־אלפי היהודים שיצאו את מרוקו בדרכם לישראל, היו מוגזמים. האמת היתה שבשלב הראשון, עם הקמת המדינה, עלו קבוצות ספורות של צעירים במסגרת ״עליית הנוער״ ואחר כך עלו מספר משפחות אשר הצליחו לעבור את המכשולים הרבים דרך גבולות אלג׳יריה וגיברלטאר. מגוראמה המשפחה הראשונה שיצאה היתה משפחתו של שמעון משה, אשר התקשרה ביוזמתה עם פעיל־עליה באלג׳יריה. המשפחה נסעה דרך גבול מרוקו-אלג׳יריה וכשהיגיעה לאלג׳יריה הצטרפה למאות־אנשים ששהו שם במחנה מיוחד. משפחתו של שמעון משה מנתה עשר נפשות, ומצבו בעיירה היה בכי רע. הוא עבד כמחנך של הנוער היהודי ב״חדר״, ועסק בין השאר גם בכריכת־ספרים בלויים. אשתו חנה עזרה בעול הפרנסה ועסקה לשם כך באריגת־בגדי־צמר וכותנה לנוודים, בנוסף לעבודתה כעקרת בית.

 

מתוך ההתעניינות הגדולה של יהודי־מרוקו באפשרות עלייתם לישראל, נתגלו דברים אשר זעזעו אותם עמוקות לאותם שהצליחו ליצור קשר עם פעילי־העליה, התברר, לאכזבתם המרה, שעליהם לעבור בדיקות־רפואיות מדוקדקות לפני שיתקבלו למחנות העולים שהוקמו בקאזאבלנקה. כל חולה, נכה, זקן או מוגבל בגופו נפסל מלעלות לישראל, ואיתו נשארת גם משפחתו הגדולה. לפי ההסברים שניתנו לאנשים, יוכל כל ראש משפחה בריא וצעיר לפרנס לא יותר מארבע נפשות. אם אחד מבני המשפחה לא הורשה לעלות בשל בריאותו׳ הלקוייה, היה על המשפחה לבחור לעלות בלעדיו או להישאר איתו. נאמר להם שישראל לא מקבלת חולים ומוגבלים בגלל העוני השורר בה והעדר מוסדות מתאימים ובתי־חולים, וכי דרושים לישראל אנשים חזקים על מנת שיוכלו לעבד את האדמה השוממה ולסלול דרכים בהרי־ירושלים. פעילים רבים מארגון־העליה עודדו את המשפחות לעזוב את החולים במרוקו ולעלות לישראל. ואכן, רבות המשפחות שעשו כך לאחר ששוכנעו. מחזות הפרידה של אנשים אלה מיקיריהם החולים שנאלצו להישאר אצל קרובים ובמוסדות־צדקה, היו מחרידים ובלתי נסבלים.

יהודים רבים הזדעזעו מתופעה זו והתנגדו לה בכל כוחם. אולם היהודים, הנלהבים מן הרעיון לעלות לישראל, הזדנבו בתורים ארוכים לפני משרדי־העליה, לפני בתי־החולים לבדיקות כלליות, וסבלו חודשים ארוכים של המתנה במחנות־העולים, שהתנאים שם הוגדרו כתנאי בית־כלא. לאמידים ולמשכילים מבין היהודים חרה הדבר הזה של שיטת הסלקציה, והם החרימו את פעילי־העליה ולא באו איתם במגע, ואף הטיפו לקרוביהם לא לעלות לישראל בתנאים מבישים אלה. כאשר באה אוניה לקחת עולים מנמל קאזאבלנקה, דחסו הפעילים את העולים בתחתית האוניה, על מיטות צפופות ובתנאי מחייה וטיפול מחרידים.

לגוראמה היגיעו שני מכתבים מארץ־הקודש. היתה זו הפתעה נעימה ומרגשת. איזה פלא קרה כאן? חלום או מציאות? שאלו האנשים את עצמם. המכתבים באו מירושלים, זו שבספר הספרים, אליה היגיעו היהודים מעיירה נידחת ונשכחת באחד האזורים המרוחקים של מרוקו. שם, באותה עיירה, חיו כל השנים יהודים תמימים, ישרים והגונים. הם הטיפו כל הזמן לאהבת־ירושלים, לבנייתה מחדש ולביאת־המשיח. הם התפללו יום יום לשלומה של ירושלים, הם שרו שירי אהבה לירושלים וקוננו ובכו מתוך געגועים עמוקים לירושלים. בוקר בוקר, בבית הכנסת, בצוהורים, בארוחות ובערבים, בתפלות ובברכות, ברכו יהודים תמימים אלה בכל ליבם ומאודם את הברכה המסורתית־השיגרתית: ״לשנה הבאה בירושלים״ או ״ברוך בונה בנין־ירושלים״ או ״הרחמן, הוא יוליכנו מהרה קוממיות לארצנו״. ואכן, הברכות הרבות, התפילות, השאיפות והתקוות עשו את שלהן במשך מאות השנים הארוכות של גלות וטשטוש הזכות למולדת ולחרות. כל זה, כך כתבו היהודים מירושלים, הוליכנו קוממיות לארצנו. המכתבים נתקבלו בהתרגשות רבה עד דמעות ועברו מיד ליד. כל אדם בחן אותם, אימץ את עיניו כדי לראות את החותמת ואת הבול, ורבים אף נשקו למעטפות בחום ובאהבה. מכתב אחד נשלח משמעון לעמס המכונה זו, אל ידיד נפשו אבנר לוי. אבנר לוי המכהן זה שנים רבות כגבאי בית־הכנסת וכחבר ועד־הקהילה, ליטף את זקנו בהתרגשות, פרץ בבכי, נשק למכתב, היביט בבול ובחן שוב ושוב את המעטפה מכל צדדיה.

 

קבוצת־היהודים שישבה לידו בחנותו, וביניהם שכנו הטוב, משה יעקב הפיקח, חיכתה בחוסר סבלנות לרגע בו יפתח אבנר לוי את המכתב ויקרא את תוכנו באוזניהם. אך הוא התמהמה, מחה את דמעותיו, היצית סיגריה בניחותא ולאחר שנרגע קמעא, אמר: ״אשריו ואשרי חלקו של ידידי זו, אשר זכה להגיע לארץ הקודש לפני כולנו, לעבוד בה ולחיות בה. אוי לנו שנשארנו פה!״. אבנר לוי פתח את המכתב בדחילו ורחימו ונזהר לבל ייקרע חלילה הנייר של המעטפה או יתקלקל הבול היפה. הוא הוציא מתוך המעטפה נייר לבן מלא כתב רש״י והחל קורא מייד: ״שלום לך, לאשתך חאמו, לאשתך רוחמה, לבנך הקטן, לאביך, הרב עקו חזן, לאחים שלך שבעיירת ״ריש״, לידידים, ולקרובים ול….״

וכך השתרעו דרישות השלום ורשימת השמות על פני עמוד וחצי, והשומעים החלו לאבד את סבלנותם. רק לקראת סוף המכתב, באה על סיפוקה סקרנותם של המאזינים לגבי קורותיהם של העולים לארץ ישראל: ״זרקו אותנו באחד ההרים לא רחוק מהמקום בו קבור רבי שמעץ בר־יוחאי, תנאי־החיים שלנו הם קשים ואין לנו כמעט מה לאכול. אנחנו גרים בתוך חדר עשוי מפחים וסמרטוטים והילדים בוכים ומתגעגעים ל״פאס״, בה חיינו שלוש שנים כשניסינו לעלות לישראל בשנת 1946. אינני יכול לתאר לך מה עבר עלינו, ואינני רוצה להדאיג אותך. אבל אל תבוא לישראל עד שלא אודיע לך, אל תעזוב את גוראמה״.

הציפייה המתוחה הפכה לאכזבה, וכולם התפזרו בשקט. המכתב השני, היגיע משמעון משה לאחיו יסו משה. גם סביבו התקהלו יהודים ורצו לשמוע מה חדש בארץ הקודש מפיו של הראשון מתושבי־העיירה שהיגיע לשם.

״מה רבות הצרות שעברו עלי ועל משפחתי בדרך עלייתנו לישראל דרך אלג׳יריה וצרפת. כך כתב שמעון משה במכתבו ואף הוסיף: ״חשבתי לתומי שטעמתי די והותר את טעמו של העוני והמחסור, אבל למזלי הרע התנאים כאן הם מתחת לכל ביקורת. אנחנו ניצלים בחום של פחון לוהט המשמש לנו למגורים, ישנם אחרים שגרים באוהלים העשויים מסמרטוטים, אבל אני מקווה שהסוף יהיה טוב. אין לי מה להוסיף בינתיים, דרישת שלום לכולם״.

 

אכזבה מרה, תדהמה ומבוכה ירדו על יהודי־גוראמה כששמעו את דבר תוכנם של המכתבים. הם סרבו לקבל את העצה לא לבוא. די היה ליהודי־העיירה בבעית הסלקציה שהרתיעה אותם מלגשת לפעילי־העליה, כעת נוספה להם בעייה חדשה. איש לא פיקפק לרגע באמיתות הדברים שנכתבו במכתבים, מאחר וכותביהם היו ידועים כאנשים ישרים וכנים. היהודים פתחו בוויכוחים על ישראל, על המכתבים, על הסלקציה ועל העליה. אולם יותר מכולם, התווכח הרב באבא־ענא אשר סוף סוף נמצא מישהו שהיגיע לארץ־ישראל ואישר את טענתו שאין שם ממה לחיות, ושחובה על היהודים לחכות בגלותם, שנגזרה עליהם בעוונותיהם הרבים, עד לבוא המשיח. ״לאן אתם רוצים ללכת?״ שאל הרב את כולם והטיף להם בכל הזדמנות נגד הרעיון לעלות לישראל ובלבד שלא יישאר לבדו בעיירה. לבאבא־ענא לא היו ילדים, הוא ואשתו היו בגיל כזה שלא יוכלו להתקיים בשום מקום באותה הנוחיות לה הורגלו בעיירה. גם כשבני־אחיו יוסף הבטיחו לו שהם יקחו אותו איתם אם רק ירצה בכך, וכי הם מתחייבים לקיימו עד סוף ימיו ובלבד שלא ישאר לבדו בעיירה, סירב הרב להיות לנטל על שכם בני אחיו, שאותם גידל, חינך וטיפח בביתו הוא. ״כל מי שרוצה את ישראל, יוכל לעשות אותה בביתו״ נהג לומר לכל מי שנפשו חשקה בארץ הקודש ודיבר עליה באהבה ובתקווה. ״אתם יכולים להרבות במצוות ובמעשים טובים, זאת היא ארץ ישראל״ אמר הרב באבא־ענא לשכנו יחיה סלימאן, המכונה המהנדס.

ליחיה סלימאן היו ויכוחים עם בניו שמעון ויעקב אשר היו להוטים לעלות לישראל, הוא התנגד לכך והסכים עם הרב שאין לעלות לישראל עד בוא המשיח. כאשר לחצו עליו בניו של המהנדס אמר להם:

״הביאו לכם חומר ולבנים ותבנו לכם חדר שלם על גג־הבית, אז אשתכנע שתוכלו לעבוד קשה בארץ־ישראל״.

 

ברור שהבנים לא בנו חדר, והוא לא שש להפצרותיהם להיות ראשונים בין העולים לישראל. גם ראש־הקהילה, סולי, היה נגד העליה לישראל, והוא נשאר בדעתו זו עד שעזב האחרון שביהודי־העיירה, והוא, סולי, עבר עם משפחתו לעיר אחרת. לישראל לא עלה, לא הוא, לא אחיו ולא בני־משפחותיהם, שהיו מלוכדים והתגוררו כמשפחה אחת בבית אחד.

המכתבים שהיגיעו, התנגדות הרב, מנהיגה הרוחני של העיירה, וזו של ראש הקהילה, עשו את שלהם בקרב היהודים והם חזרו אט אט למסלול חייהם השקטים ועברו לסדר־היום. התלהבותם הצטננה כמו גחלת שנזרקה למים. זה לא הפריע להם להתעניין בנעשה בישראל, להאזין לרדיו, לתרום תרומות, לחגוג את יום־העצמאות מידי־שנה ולהיות בקשר נפשי עם אלה הנמצאים שם בארץ ישראל, שהרי לב יהודי הוא לב חם ורגיש למולדתו, לעמו ולמורשתו. לא בנקל השתכנעו היהודים לוותר על רעיונותיהם ולמרות המגבלות המשפילות של הסלקציה ותנאי הקיום הקשים בישראל, נלחמו עם עצמם לא לדחות את התקווה לעלות לישראל, כאשר התנאים יהיו קלים יותר וכאשר לא יהיו יותר מטיפים נגד העליה לישראל. דבר אחד היה ברור: באופן נפשי היתה להם נכונות מלאה. אדמות החקלאות בהן החזיקו אחדים מהיהודים, נמכרו לערבים, והמכלאה המשותפת האחרונה חוסלה כליל.

 

אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983- מבוכות תש׳׳ח במרוקו