מורשת יהדות מרוקו

״אלישע אחר השני״ להבדיל מאלישע בן אבויה שחי בתקופת המשנה, וחז״ל הוקיעו אותו בכינוי ״אלישע אחר״ מפאת התפקרותו. הרומן מתאר קהילה כפרית באזור סוס שבמרוקו השונה בתרבותה ובמנהגיה מכל הקהילות שבמרוקו, לרבות הקהילות הכפריות שבהרי אטלס. בקהילה זו נולד ילד מחונן בשם אלישע שכל חייו היו שרשור של עליות ומורדות, החל מהמשבר הנפשי שחווה עם הגירתו לעיר, ושממנו הוא חולץ בעזרת אישה נדיבה שסללה לפניו נתיב לתרבות צרפת, ובו בזמן נתיב לתנועת נוער ציוני. עם עלייתו לארץ הופנה בטעות לישיבה חרדית שבה נתקל בניכור עד כדי נידוי.

סבתו ישבה במרחק מה והתבוננה בו כל העת תוך הטיית אוזן לשמוע את קולו, שנבלע בקולם של שאר הילדים. הוא נראה לה כה צעיר וחלוש יחסית לשאר הילדים המבוגרים ממנו בשנתיים כמעט, והתגנב חשש ללבה שמא יציקו לו. מבטה נח על אחד מהם שבלט בגופו המסורבל ובלבושו הבלוי. זה היה בנו של משה זוביב המכונה ״משה חקה״, זאת משום שהיה פולט מפיו את המילה ״חקה״, כסגולה נגד השכחה. היא הכירה אותו מיד: ״הא, הא, זה הבן של חקה״, מלמלה לבסוף בחשאי כשבלבה גמלה החלטה. בשובה הביתה היא תיקח שתי יריעות מן הבד שהיה לה במרתף, ותבקש מבתיה התופרת לתפור ליעיש בנו של חקה כמה קטבים (חלוקים). כוונתה הייתה לשחד אותו למען הנכד. הרעיון הסב לה קורת רוח, אלא שהחלה לחוש סחרחורת. היא העיפה מבט אחרון בנכדה, קמה דומם ממקומה וצעדה חרש אל הדלת. נשקה את המזוזה ויצאה בחשאי מבלי לעורר תשומת לב. השמש האביבית והאוויר הצח שיפרו את הרגשתה. רוח קלילה שנשאה בכנפיה ניחוח של שדמות רחוקות, טפחה על פניה, היא שאפה את מלוא הריח דרך נחיריה: ״א־ריבונו של עולם, מה רבו נפלאותיך, ותסלח לאישה נבערת מדעת כמוני, אם אומר, שהפלא הגדול ביותר הוא גלגול נשמות, ישתבח שמך״, כך רחש ליבה מתוך אמונה, שנשמת בנה הבכור התגלגלה בנכדה. ״הוא יהיה חכם כמוהו בעזרת השם״, דובבו שפתיה חרש והמשיכה בדרכה כשלפתע קיבתה הזכירה לה את הצום. ״היום אלך לבית הכנסת לפני תפילת מנחה כדי לשמוע את קריאת הזוהר״, נדרה כשרגליה דרכו על מפתן הבית.

שני מכשולים עמדו בפני אלישע כתלמיד החדר. הראשון היה הניגון בהתאם לטעמי המקרא. הוא שם לב לכך, שכאשר טועים התלמידים בלחן של טעם מסוים, המורה נוקב מיד בשמו של הטעם כסימן שהילדים טעו, ממש כמו שהמתפללים נוהגים כששליח ציבור טועה בלחן. לפיכך שקד ללמוד בכוחות עצמו את שמותיהם של טעמי המקרא. ימים אחדים אחרי זה הוא למד גם את הניגון של כל טעם, למעט ״השלשלת״, שבה התקשה בשל נדירותה. המכשול השני היה, התרגום הערבי המכונה ״שראה״ שהרתיע אותו מפאת זרותו. הילדים משננים אותו מבלי להבין את רובו, כך, למשל המילים: ״ארגמן״, ״תולעת שני״, ושאר כלי המשכן נותרו סתומים חרף התרגום הערבי. שתועלתו היחידה היתה הצחוק שעורר בקרב הילדים. המכשול הזה העכיר את רוחו של אלישע שסקרנותו לדעת את הצבעים והכלים הנזכרים בבניין המשכן לא באה על סיפוקה. יתרה מזו, בכפר מולדתו אין שום כלי שאמור להמחיש את הכלים המפורטים בתורה, כמו כיור, פעמון, קרסים ועוד. ״מדוע לומדים שראח ששפתו אינה מובנת לנו״, הוא שאל פעם את המלמד. ״גם לשון התורה אינה שגורה בפינו״, ענה המלמד. "אבל את התורה חייבים ללמוד״, הקשה אלישע. ״השראח הוא חלק מלימוד תורה״, השיב המלמד והתרה באלישע לבל יוסיף לשאול. המלמד השתומם על שאלותיו של אלישע לנוכח העובדה, שבמשך שנות עבודתו כמלמד לא שמע מעולם ילד שמפקפק בכשרותו של השראת: ״עוד מעט ישאל את שאלת הרשע בהגדה: ׳מה העבודה הזאת לכם׳, הוא הרהר והחליט לדבר עם אביו. אך אלישע אינו מרפה. ״מה זה ארג׳ואן? (התרגום של ארגמן)״, הוא שאל. "ילדים, תסבירו לטיפש הזה מה זה ארג׳ואן״, פנה המלמד לילדים בחריקת שיניים. ״צבע אדום״, ענו אחדים. הוא עמד לשאול: ״מדוע בתורה כתוב ארגמן, ולא אדום״, אך הבעת פניו של המלמד הרתיעה אותו מכך. עד כה הוא נמנע מלשאול את אביו לבל יחשוב שאינו מרוכז בשיעור, אך הפעם החליט לשאול אותו. תחילה הוא שאל אותו על המילה ארגמן. ״אימא, הראה לו את הקפטאן שלך (מעין אפודת הידור במאורעות מיוחדים)״, פנה רפאל לאמו, ״זה צבע ארגמן, שנקרא בערבית שלנו מובאר׳״, הסביר רפאל לבנו כשאמו הציגה את הקפטאן, ״ומהי תכלת״, הוסיף אלישע לשאול. ״כתוב בתלמוד, שתכלת דומה לים, ולרקיע״. הסביר אביו. ״השמיים כחולים כשאין עננים״, הסיק אלישע. וכך משם אחד למשנהו, אף שלא לכל שם נמצא הסבר עד שהגיע לכיור. ״זו קערה עמוקה, להבדיל מקערה שטוחה של האוכל״, הסביר אביו. ״המלמד לא מסביר לכם את כל זה״, שאלה סבתו רחל שישבה כל אותה שעה בצד כשבת צחוק של נחת על פניה. ״הוא לא יודע כלום״, קבל אלישע, ועמד לקום, אך אביו אחז בידו: ״בני התוכן של הפרשה חשוב יותר מהכלים והצבעים האלה כל עוד בית המקדש חרב בעוונותינו״. אלישע הניד את ראשו, אף שלא הבין את משמעות הדברים.

מה שאביו והמלמד לא הבינו הוא שאלישע אינו שוחר דעת ממש, אלא כל רצונו היה לדמיין לעצמו את המשכן. בהתחלה כשלמד את הפרקים הראשונים בפרשת המשכן הוא דמיין את תבנית המשכן לחדר שבו ניצב ארון הספרים. אולם התבנית שבמציאות לא הייתה שלימה כזו שבסיפור. שלימותה כרוכה בידע על כל הצבעים והכלים המתוארים בסיפור, וכשהתברר לו שידע רחב כזה הוא מן הנמנע הוא נאלץ לוותר ולפצות את דמיונו במראות אחרים. איש לא שם לב שאלישע נמנה עם אותם ילדים שהטבע חנן אותם בדמיון פורה, לעתים עד כדי הזיה. עוד טרם בא במגע עם הספר נהג להתבונן בכל הסובב אותו בעולמו הצר. ״הפרעה״(תנור אפייה בנוי מטין) נדמית לו כחטוטרת של ר׳ שלום הרובץ בפינה כשראשו רכון על ספר. אפלולית על הקיר בשעות הערביים היא זקנו השחור והפרוע של אהרון הצורף. קרני האור המוקרנים מן העששית לתוך אישוני עיניו הם ״סקלי״(רקמה מחוטי זהב). הגשם שיורד דרך האשנב שבתקרה, מצטייר בדמיונו כחוטי פשתן שמזל השכנה טווה בנול שבידה. ״מי שוזר את החוטים האלה שיורדים דרך האשנב״, הוא תהה פעם?, לעתים הוא נזכר גם במה שאמרה לו סבתו פעם, כי מעל השמים יש אגם מים ענק שממנו יורד גשם ודימה לעצמו, שאחד מהמלאכים שמשוטטים בשמים נוקב חורים ברקיע שמהם יורד גשם מהאגם.

עד שלא הגיע לגיל החדר הוא הזין את דמיונו מאופק צר של מקום מגוריו, משנכנס לחדר כאחד מילדי החומש התגלה לעיניו אופק רחב. נוף רבגוני שלא ראה עד כה משתקף מן החלונות של הבניין. אך אסור ליהנות ממנו בשעת הלימוד. המלמד קבע את הכלל הידוע מפרקי אבות: ״המפסיק ממשנתו ואומר, מא נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה…מתחייב בנפשו״(אבות פ״ג ט). אך לא ילד כמו אלישע ידיר את עיניו מפלאי הבריאה. לפעמים הוא מפנה מבט גנוב לעבר החלון ונהנה ממה שמתחולל לאור השמש. צל כנפיים של נשר שטס נמוך כמחפש טרף. ציפור שמנתרת ממדמנה למדמנה ומנקרת כל מה שערב לחיכה, ולטאה שלופתת חגב בטפריה. פעם כשהמלמד טיפל בכיתת ילדי טרום החומש, אלישע ניצל את ההזדמנות ועמד ליד החלון. הוא סקר את הנוף הקרוב עד שהגיע למרחב הרחוק, ולעיניו עדרי בקר מדשדשים על אפר המרעה ומלחכות את הירק. הפרות זוקפות את ראשן ופולטות געייה ארוכה שמהדהדת כמו תקיעה שופר באין לדעת, אם זו געיית שובע, או געיית רעב. רועים ורועות יושבים בצד על תילי עפר ועל גדר אבנים, ומשגיחים על עדריהם. הוא הביט ברועות המעולפות שחורים מכף רגל ועד ראש, ״מדוע הן לובשות שחורים״, הוא תהה, ונזכר מיד באמונה שצבע שחור הוא סגולה נגד עין הרע. אלא שעין הרע פוגעת רק ביהודים, כך שמע מסבתו. ״אה, אני יודע, צבע שחור לא מתבלה״, סח לעצמו, והסיט את מבטו לעבר חורשת עצי הארגאן הנצבים במרחק שווה כמעט זה מזה, למעט אחד שעמד בודד בצד גבוה מכולם. ״זה בטח המנהיג כמו השיך שארמונו פרוש מכל בתי התושבים״, הרהר. מעבר לחורשת הארגאן משתרעים שדות בור זרועים שיחים קוצניים שהבולט ביניהם הוא הקקטוס הנקרא בפי המקומיים בשם ״טיקוית״. ההורים מזהירים את הילדים לבל התקרב אליו מפאת קוציו הממאירים, ומפאת הנוזל הנפרש ממנו שגורם לעיוורון. כשקלט בזווית עינו את הקקטוס, הוא עצם את עיניו מיד ומלמל משהו. וכשפקח אותן הוא מיהר להפנות את מבטו לעבר הר סאראוו כחומק מן הקקטוס. גובהו של ההר שכיפתו נושקת את השמיים הקרין עליו יראת כבוד, ״מי שיעלה לראש ההר הוא יוכל לגעת ברקיע וידע אם הוא עשוי מנייר, או מבד״, הוא דימה לעצמו. צורתו המקומרת של ההר נדמית לו כבטנה של מאחה הידועה בכינוי ״בעלת כרס״. הוא היה כה שקוע בנוף שלא חש בשתי אצבעות הצובטות את אוזנו: ״על מה אתה מסתכל, ילד פורק עול", צרח עליו המלמד. ״מאחה״, פלט אלישע מפיו במבוכה כשעווית של כאב על פניו. ״מאחה?, אתה הוזה רחמנא ליצלן״, נזף בו המלמד. רכון ראש הסתובב אלישע אחורה בחיוך מבויש והתיישב במקומו.

אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור-עמוד 19

איגרות בלא פרטים מזהים וגזירי איגרות(איגרונים) מאת

ר יעקב אבן צור

אפרים חזן ורחל חיטין־משיח

ר׳ יעקב אבן צור(תל״ג-תק״ג, 1752-1673), מגדולי החכמים של מרוקו, כיהן בתפקידים בכירים בקהילה כשישים שנה – עשר שנים שימש סופר בית דין, וכחמישים שנה – דיין ואב בית דין. ר׳ יעקב הותיר אחריו כמה חיבורים חשובים, בהם חיבור השו״ת ׳משפט וצדקה ביעקב׳, קובץ הפיוטים ׳עת לכל חפץ׳ וקובץ האיגרות ׳לשון למודים׳. הקובץ ׳לשון למודים׳ מחזיק איגרות שחיבר בשישים שנות פעילותו הציבורית – מעת שנתמנה (בן עשרים) לסופר בית דין ועד לפטירתו, בהיותו גדול הפוסקים של דורו.

* בהכנה: א׳ חזן ום׳ עמאר, לשון, סגנון והיסטוריה ב׳לשון לימודים׳ – קובץ האיגרות לרבי יעקב אבן צור: מהדורה מדעית בצירוף מבוא ובאורים (בתמיכת הקרן הלאומית למדע; מס׳ מחקר: 475/06).

• ר׳ יעקב בן צור בן ר׳ ראובן, נולד במכנאס בשבת, כ״ז באייר תל׳׳ג(13 במאי 1673). ר׳ יעקב הרבה לנדוד – בהיותו בן עשרים (בשנת תנ״ג, 1693) נתמנה לסופר בית דין בפאס, בן עשרים ושמונה (בשנת תס״א, 1701) עבר למכנאס מסיבות כלכליות, אך כעבור שלוש שנים (בשנת תס״ד, 1704) שב לפאס ונתמנה בה לדיין. נראה כי בשל אישיותו התקיפה ועמידתו מול ראשי הקהל, הוא נאלץ לפרוש מתפקידו. הוא עזב את העיר בשנת תע״ח (1718) ועבר למכנאס – הפעם לתקופה ממושכת של שתים־עשרה שנה. בשנת ת׳׳ץ (1730) חזר לפאס ונתמנה בה לאב בית דין, אך כעבור שמונה שנים (בשנת תצ״ח, 1738) נאלץ לעזוב שוב את העיר עקב רעב כבד. בפעם הזאת הוא עבר לתיטוואן. כעבור שנתיים (בשנת תק״א, 1741) חזר לפאס וכיהן פעם נוספת כאב בית דין. כהונה זו נמשכה עד סוף ימיו(נפטר בשבת, ב׳ בטבת תקי״ג, 9 בדצמבר 1752). על האיש ופועלו ועל התקופה ראו בהרחבה מ׳ עמאר, ׳קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור, ממזרח וממערב, ג(תשמ׳׳א), עמ׳ 123-89; וראו עוד ב׳ בר־תקוה, פיוטי ר׳ יעקב אבן־צור (קובץ ראשון יוצא לאור על־פי דפוסים וכתבי־יד בצירוף מבוא, חילופי־נוסח וביאורים בידי בנימין בר־תקוה), ירושלים תשמ״ח, עמ^׳ 24-21; א׳ חזן ומ^׳ עמאר, ׳הדאגה לאישה הנטושה באיגרות רבי יעקב אבן צוד, בתוך ר׳ מאמו וד״ט קיל (עורכים), ישועות יעקב: אסופת מאמרים לכבודו של ד׳׳ר יעקב הדני, ירושלים תש״ע, עמ' 171-167.

המעיין בקובץ ימצא בו איגרות הנוגעות לפרט ולקהילה – קצתן מליציות; וכמו שהרב דוד עובדיה אומר:

ובספרו זה לשון למודים יגיד מישרים, לשד״רים, ולעניים המרודים. וקול יעקב קול מחצצים. על תלמידי חכמים בקבוצי״ם, אשר בנס היו עומדים. ובלשון חכמים, שלח דברי נחומים, לאבלים ולשובעי נדודים. ולעולים מגולת אריאל,לארץ ישראל, המליץ בעטו ע״ט דודים (י׳ אבן צור, ׳לשון למודים׳, בתוך ד׳ עובדיה, פאס וחכמיה, ב, ירושלים תשל״ט, עמ׳ 225).

מנהג איסוף איגרות והעתקי איגרות וכינוסן בקבצים רווח במזרח ובמערב. עם הקבצים המפורסמים שמכונסות בהם איגרות מליציות נמנים למשל אוסף איגרותיו של ר׳ אברהם הבדרשי(המחצית השנייה של המאה הי״ג ועד ראשית המאה הי׳׳ד), שנערך בידי בנו ידעיה (הוא הפניני); קובץ עם העתקי איגרות משל ר׳ יצחק (1494-1420) ור׳ מאיר (1545-1460) עראמה; לקט ׳אגרות רחמנות׳ הערוך בידי הסופר שלמה ב״ר שלמה חזן, ובו איגרות אורחיות שחיברו מליצים שונים מראשית המאה הי״ד ועד אמצע המאה הט״ו; הקובץ ׳מימי ישראל׳, שהוא אוסף איגרות ושירים מאת ר׳ ישראל נג׳ארה (ש״י-שפ״ה, 1550 לערך-1625), מגדולי היוצרים הארץ־ישראלים – הוא ליקט אוסף זה מתוך העתקים וטיוטות וכינס אותו לכדי חיבור שלם בהמלצת פטרונו, ר׳ חיים בן חיים. האיגרות בקבצים הללו נושאות לרוב פרטים מזהים על הנמען, ולעתים מצוינים בהן גם התאריך ונסיבות הכתיבה.

גם האיגרות מאת ר׳ יעקב אבן צור, שכונסו במו ידיו ב׳לשון למודים׳, נושאות ברובן פרטים מזהים על הנמען, כגון שמו, מקום מגוריו, תפקידו ומעמדו, אך נמצא בקובץ גם מספר לא מבוטל של איגרות שהן נטולות פרטים. עוד נמצא בקובץ קטעי איגרות -קצתם נושאים פרטים מזהים וקצתם בלא פרטים. האיגרות נטולות הפרטים וקטעי האיגרות מעוררים עניין מיוחד, שכן מעצם הבאתם עולות שתי שאלות: מדוע הוכנסו קטעי איגרות, ומדוע הועתקו איגרות מתוך השמטת פרטים מזהים.

כמו שבארי מראה במאמרה החשוב ׳שרידי איגרונים קדומים מן הגניזה׳, מנהג העתקת איגרות וקטעי איגרות וכינוסם בקבצים עתיק יומין. בגניזה הקהירית נשתמרו לא רק מכתבים מקוריים, אלא גם קבצים שמלוקטים בהם קטעי איגרות. הקטעים שנאספו, ברובם נוסחי פתיחה נמלצים, באים בזה אחר זה, ובדרך כלל חוצצת ביניהם הכותרת ׳אחר׳ או ׳אחרת׳. קטעים אלה מובאים לרוב בלא פרטים מזהים של הנמען או של המוען(חוץ ממקרים שבהם השם משולב בתבנית האיגרת), ובמקום השמות ש׳נוקו׳ מן האיגרות המקוריות באה המילה ׳פלוני׳. הקבצים העתיקים ביותר המחזיקים נוסחי פתיחה הם מהמחצית השנייה של המאה הי׳׳א (שם, עמ׳ 49). נראה שאחת המטרות בליקוט קטעי איגרות ועריכתם בקבצים היתה שימור דגמי מופת לכותבים – אלה שימשו הן לכותבים מקצועיים והן ל׳מתחילים׳ לשם לימוד ושכלול של סגנון הכתיבה האיגרתנית, ואפשר אף שהמעתיקים עצמם עשו שימוש בחומר המועתק ומחזרוהו בעת שחיברו איגרות.

במאמרנו נעסוק באיגרות נטולות פרטים מזהים ובגזירי איגרות (איגרונים) שחיבר ר׳ יעקב אבן צור, שנשתמרו בחיבורו ׳לשון למודים׳.

איגרות בלא פרטים מזהים וגזירי איגרות(איגרונים) מאת ר, יעקב אבן צור-אפרים חזן ורחל חיטין־משיח

עמוד 105