הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש

חיים אבן עטר הראשון. נפטר תפ״א. ר׳ שלום בוזגלו(מקדש מלך, ח״ב, ריח ע״ב) מספר כי למד מפיו דברי קבלה. ״בליל מוצאי שבת כ״ב לחדש תמוז בשנת תק״ו לפ״ק יה״ל קבעתי משנתי בקונטרס זה וישנתי מתוך הלמוד. ואראה בחלומי והנה לנגדי החכם המפורסם בחכמה וחסידות ומופלג בזקנה כמוהר״א חיים ן׳ עטר זלה״ה, זקינו של ר׳ חיים שנקבר בירושלים תוב״ב. וזה הזקן נתבקש בישיבה של מעלה בשנת וישוב חרון אף ה׳ מישראל לפ״ק. ובסוף ימיו למדתי ממנו כמה דברי חכמה. והיה מראה לי בחלום ספר כתוב בו ספירת המלכות שיש לה ארגמ״ן. ואמר לי מהו ארגמ״ן, אמרתי לו … אמר לי דוק בדברי האר״י ז״ל … ואיקץ וכתבתיו למזכרת״. בן נאיים (מ״ר, לד ע״ג) מסתמך על הקדמת אוזן שמואל, לפיה למד ר״ח אצל אלישע אשכנזי והוא בוודאי הורה את קבלת האר״י.

חיים אבן עטר השני. סאלי, תנ״ו – ירושלים, טו בתמוז תק״ג. נמנה עם גדולי חכמי מארוקו, אותה יצא בשנת תצ״ט. הרבה נכתב עליו ואין טעם להאריך במסגרת זו. נזכיר את פירושו לתורה אור החיים, המכיל גם דברי קבלה, וכנראה גם מעבר למה שנקרא במבט ראשוני, וזכה להשפעה רבה בתנועה החסידית. וכן ״תפלה שיסד הרב המובהק הכולל החסיד והעניו כמוהר״ר חיים בן עטר יזיי״א [= יראה זרע יאריך ימים אמן] לאומרה בר״ה בג׳ תפלות אחר העמידה קודם אלוהי נצור, וביום כיפור בעוד שהשליח צבור אומר ויעבור י״י על פניו״. התפילה, בת חמש־עשרה שורות, מתחילה: ״יר״מ [= יהי רצון מלפניך] אבינו מלכנו אלוהינו ידידות אור נפשנו רוחינו ונשמתינו״.

חיים ביבאס בן אברהם. המאה השש־עשרה. תואר כמקובל בכתובה משפחתית.

חיים מויאל. נזכר בספר מאור ושמש, קכב ע״ב. חיים בן סאמון. שמו נזכר אצל ר׳ שלמה הכהן, ויחל שלמה (כאזאבלאנכא תרפ״ט), ג ע״ב. ושם מובא: ״שמענו מפי קדוש בישראל שמו גדול רב גדול המקובל האלהי הוא המאור הגדול כמוהר״ר חיים בן סאמון זלה״ה״.

חיים דוד סירירו בן מתתיה. תק״י-תקפ״ו. ר׳ ישראל אבנר כותב: ״רבן של כל ישראל רב תנא הרב החסיד הקדוש המקובל המפורסם כמוהר״ר חיים דוד זצוק״ל הנז״ל נתבקש בישיבה של מעלה שנת תקפ״ו בן ע״ז שנה״. הספד עליו נמצא בספר בת רבים, לה ע״ב.

חיים אברהם פינטו. מו״ץ במוגאדור אצווירה (ראה לעיל: דוד זאגורי). ח״ז הירשברג כותב עליו: ״הילה של קדושה עוטפת את ר׳ חיים פינטו, שעל כוחו בנגלה ובנסתר מרובים הסיפורים. גם המוסלמים חולקים לו כבוד״. פיוטיו נדפסו במקומות שונים. כגון: קול רנה, קזבלנקה חש״ד, עמ׳ 54-52. במיוחד נפוץ שירו לכבוד רשב״י המתחיל: ״אקריב תשורת זמרת שבחי הרשב״י״. אף זכה לפיוטים שנתחברו לכבודו. לפי הירשברג, שם, הוא נפטר בשנת ת״ר; אך לפי בן־נאיים (מ״ר, לח ע״ד) – תר״ה. אכן, בספר שנות חיים, לר׳ אברהם אבן עטר, קזבלאנקא תשכ״א, עמ^׳ יד, הועתקה מצבתו, ולפיה נפטר במוגאדור, כ״ו באלול הר״ת לפ״ק [= 1845]. הסכמה ממנו למאור ושמש, ניתנה בחודש אדר תקצ״ו. חיים שבתי פינטו. בכ״י ניו־יורק/להמן 132, לקראת סופו, מובאת שאלה בכתב ממנו, על מה שכתוב בשפר הכוונות.

חנניה בן זכרי. פאס, מכנאס. נפטר כ באלול תק״ב, בהיותו כבן תשעים, ״ולו שם בנסתר ובנגלה״. תואר בכתובה כמקובל, וכן בספר התקנות שהעתיק נינו, ר׳ מכלוף: ״החכם השלם הרב הכולל סוה״ר [= סובר הרזים] המקובל האלוהי כמוהר״ר חנניה״.

יהודה. פיוט על עשר ספירות, לא לוריאני, נעתק בכ״י פריס 1447, שמוצאו ממארוקו (היה שייך לחברת ״חסדי דוד״, ולפני כן, כנראה, למשורר הידוע ר׳ דוד בן יעקב יפלח ממוגדור. כך על פי החותמת שלו בדפים 127א, 131ב), דף 34ב (נדפס גם באעירה שחר, באר שבע תשל״ט, עמ׳ קמא־קמב). שם נרשם: סימן יהודה חזק. מתחיל: ״י״ה אל אחד בסוד אחד״.

יהודה אוחיון בן דוד. המאה ה־18. מקובל, מחכמי מראכש (מ״ר, מד ע״א).

יהודה אלבאז. פיוט שלו על עשר זכירות, נמצא בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל, בן־נאיים 39, לקראת סופו.

יהודה אנהורי. נפטר תקנ״ב. סאלי. ראה בהקדמת תורת חיים לר׳ משה אדרעי(מ״ר, מה ע״א).

יהודה ויזמאן. קטע קצר המכיל הסבר קבלי לפסוק מקראי, הובא בקובץ לקוטי קבלה, כ״י הספרייה הבריטית 10521, דף 55ב: ״שמעתי מהחכם החסיד העניו הר׳ יהודה ויזמאן יצ״ו״.

יהודה בן חלאוה. המאה הט״ז. עלה מפאס לא״י, ישב גם בדמשק. כתב פירוש לתורה, שכנראה אינו בידינו. לאחריו השלים בשנת ש״ה את ספרו צפנת פענח, כ״י, שהוא בעל מגמה מוסרית־קבלית מובהקת. יהודה בן יעקב חנין. המאה הט״ז-י״ז. דרום מארוקו. בשלב מסוים נאלץ לעקור ממקומו בגלל מגפה ועבר לאלג׳יריה. וראה עליו להלן ליד הפניה 299.

יהודה הלוי. סוף המאה הי״ח. אב״ד תיטואן. ראה נה״מ, עמ^׳ 185, 193-192, 230.

יהודה עוזיאל. המאה הי״ז (נפטר, כנראה, יט באדר תמ״ט). ראה עליו: אסף, לתולדות, עמ׳ 55: מ׳ עמאר, עץ חיים, עמ^׳ 55 הע׳ 193.

יהודה ן׳ עטר. ״ובכ״י בנו כמוהר״ר עובד מצאתי שהרב [יהודה עטר] נולד באלול התט״ו״. נפטר יט בסיון תצ״ג (ראה עת לכל חפץ, קב ע״ב). חברו של ר׳ יעקב בן צור, מחכמיה הבולטים של מארוקו(מ״ר, מו ע״ד – נ ע״א). לבד מחיבורי הלכה כתב פירוש קבלי לתורה מנחת יהודה, ממנו יש העתקות שונות בכתבי־יד ובדפוסים. ראה להלן סמוך להפניה 632.

יהודה הצרפתי. המאה ה־18. מרבני מראכש, ״מקובל וחסיד״ (מ״ר, מד ע״א).

יהודה קורייאט הראשון, בן אברהם. נפטר תקמ״ח-ט. תיטואן. רב ופוסק. פיוטו על מצוות מילה נדפס במאור ושמש, יא ע״א; נחלת אבות, שו ע״ב – שז ע״א. נכדו, יהודה השני, כותב עליו בהקדמה לשו״ת זכות אבות: ״הרב המפורסם בנגלה ובנסתר מז״ה [= מורי זקני הרב] כמוהה״ר יהודה קורייאט זצ״ל, עין במר בוכה על כתביו כתבי הקדש שנאבדו בשלל העיר טיטואן בש׳ תק״ן לפ״ק, ושארית הפליטה שם נמצא, ושם היה מר דודי זצ״ל [= יצחק] והוליכם עמו לעיר הקדש ירושלים תוב״ב. ולהיות שמורי א״א [=אברהם] ואני עבדו יצאנו משם בש׳ תקמ״ז״ וכד.

יהודה קורייאט השני, בן ישראל אברהם. יליד תיטואן. בשנת תקמ״ז עבר עם אביו למוגאדור, כנ״ל. מכנה את ר׳ כליפא בן מלכא ״זקנינו״. סבו מצד אמו היה ר׳ יהודה בן עטר. בשנת תקצ״ט הביא לדפוס את ספרו מאור ושמש, המכיל, בין היתר, דברי קבלה קדומים, כגון פירוש סודות התורה של הרמב״ן מאת ר׳ שם טוב אבן גאון. בהסכמות המרובות לספר מפליגים בתאריו. ואולי הוא מחבר הטקסט בשם מעין חכמה (על פי האקרוסטיכון) הנמצא שם בדפים יב ע״ב – יד ע״ב.

יהונתן סירירו. בן בתו של ר׳ אברהם מאנסאנו. כה באב תקל״ה-תקצ״ג. מו״ץ בפאס. ״והיתה לו יד ושם בחכמת הקבלה״ (מ״ר, נד ע״א).

יהושע ציון ב״ר אברהם חיים הלוי. יליד פאס, תרט״ז. עלה לירושלים כבן עשרים, וכבר אז נודע בגדולתו בנגלה ובנסתר. הצטרף לחבורת ״בית אל׳. לפי מ״ד גאון, גם השאיר בכתב־יד פירוש על עץ חיים, אך בוודאי נכתב בירושלים.

יוסף אדהאן. מחצית ראשונה של המאה הי״ט. תיטואן. באחרית ימיו, בשנת תר״ה, עלה לארץ. ראה את נשמתו כניצוץ של נחום איש גם־זו. התנהג בקדושה ובהתבודדות. חיבורו שופריה דיוסף (אלכסנדריה תרנ״ז) מכיל שמונה דרושים ארוכים.

יוסף אלחדאד הכהן. מתקופה מאוחרת. תואר כ״מלומד בנסים, חסידא קדישא״ וכו׳(מ״ר, סב ע״ג).

יוסף אלמאליח בן יעקב. 1866-1788. נולד ברבאט. שימש תקופה ארוכה כרב במוגאדור. נשתבח בפי חכמי דורו גם כחסיד ומקובל. סמוך למותו עלה לירושלים.

יוסף אצראף. המאה ה־18. ״מכפר קאקאוו מנוף סוס, היה מקובל… והאריך ימים״ למעלה ממאה שנה (מ״ר, נט ע״א). יוסף אשבילי ב״ר יום טוב. תושב פאס שהגיע לכפר תינזולין בעמק הדרעא והביא מסורת קבלית.

יוסף אשורקי(אסריקי), נפטר ר״ח שבט תצ״ו. מחכמי פאס, סופר בית־ דין. תואר כ״סובר הרזים״ (מ״ר, נט ע״ב).

יוסף גבאי. נפטר לפני תק״ט. רמו״ץ בצפרו. ״היה לו יד ושם בחכמת הקבלה״ (שם, נז ע״ד; עובדיה, צפרו, ד, עמ׳ פב).

יוסף גבאי בן שלום. סוף המאה הי״ט וראשית הכ^׳. מחבר בגדי שש (דאר אלביצ׳א תרפ״ט וד״צ ירושלים תשמ״ח).

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש

עמוד 34