מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-סגנון כתיבתם של המשודרים היהודיים במרוקו
כך כותב , המייסד, הפעיל הבלתי נלאה לשירה ופיוט של יהודי ארצות ערב בכלל ובפרט של יהודי מרוקו הלא הוא יוסי אוחנה מייסד עמותת מקהילות שרות….וזו האות להמשך הכתבות והבאת הפיוטים מאעירה שחר, כל שבוע לפי הפרשה שלו
אני גאה מאוד בקהילת המוצא שלי, יהדות מרוקו. זה לא תמיד היה ככה, בימי הילדות והנערות.
אחת מיני סיבות רבות היא תרבות הפיוט המדהימה ובעיקר שירת הבקשות המאוד ייחודית שלה.
מזמין אתכם/ן למפגש פתיחת עונת הבקשות מחרתיים 20/10 יום חמישי בערב בשיתוף מוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, בו ייערך האירוע.
האירוע במסגרת אירועי 100 שנה לשיר ידידות, עם פייטנים ונגנים נהדרים ובראשם דוד ויצמן שיבצעו את פיוטי פרשת בראשית, נובת רמל אל-מאייא הנפלאה.
אקדים הרצאה על 'לידתה ותפוצתה של מסורת שיר ידידות'.
האירוע הוא פתיחה לסדרת אירועי שירת בקשות עם חברת הבקשות 'מאיר השחר', לזכר רבי מאיר אלעזר עטיה שכולנו תלמידיו, של כמעט כל הפרשות מבראשית ועד 'זכור' לקראת פורים.
מי היו מחברי הפיוטים?
כאמור, ״כל משכיל הוא משורר״. יוצא אפוא כי המשוררים ביהדות מרוקו רבים הם. יהודי מרוקו חיברו מעל ל־4.000 פיוטים. ניתן לזהות לא פחות מ־522 אנשים שכתבו פיוטים המופיעים ב־ 87 קבצים שונים. בערים רבות היו קובצי פיוטים, שבהם נעשה שימוש בקהילה, ולעתים הם לא נודעו מחוץ לקהילה. המשורר במרוקו משמש בתפקידו לא רק ככותב את מילות הפיוט, אלא גם ככזה שהרכיב על הפיוט את הלחן מהסביבה הערבית והוא אף מבצע את הפיוט. כך מאמץ הקהל בקהילה את הפיוט המושר בבית־הכנסת, בטקסים ציבוריים או אישיים.
א. מחברי הפיוטים היו רבנים וחכמים, שעסקו בענייני הלכה, קבלה או, נודעו כעושי ניסים. הללו היו מוכרים בקהילה שבה הם חיו ולעתים, אף זכו להימנות בין הדמויות המוכרות והנערצות בכל מרוקו בתקופתם וגם לאחריה. כך אנו מוצאים שחלקם אף ערכו קובצי פיוטים בדיואן פרטי משלהם:
- 1. ר׳ חיים פינטו־ חי ופעל במוגדור. היה ידוע כעושה ניסים ומקובל. אחדים מהפיוטים שכתב מופיעים ב״שיר ידידות״. נפטר ב־1845. קברו משמש עד היום מקום עליה לרגל.
ר׳ יעקב אבוחצירא חי ברוב זמנו בתאפילאלת שבמזרח מרוקו. מקובל וידוע בניסים, היה גם פרשן ודרשן, חיבר את הספרים ״פתוחי חותם״ על התורה ״דורש טוב״ על דרשות במוסר ועוד חיבורים נוספים. כתב את ספר השירים ״יגל יעקב״. נפטר בדמנהור שבמצרים בשנת 1880.
ר׳ שמואל אלבאז: חי ופעל בספרו בין השנים 1844־1789. חיבר ספר דרשות ספר קינות לנפטרים, וכן ספר שירים ״נועם שיח״. 3 קצידות שחיבר מופיעות ב״שיר ידידות״. בנו ר׳ רפאל משה אלבאז(1893־1823) היה פורה בחייו. כתב 19 חיבורים שהמוכרים ביניהם היו ספר הפיוטים ״שיר חדש״ ובו 54 פיוטים, וב ספר שו״ת ב־ 4 חלקים.
משוררים מקצועיים שכתיבת השירה טבועה בהם מתמיד. חלק מהם התפרסם בזכות כתיבת השירה והם עסקו אך ורק בזה. היו אף אחדים מהם שהתפרנסו מכך. אחריב עסקו בתחומים אחרים, והכתיבה היתה עניין נוסף אצלם:
הערת המחבר: ידוע, כמובן, כי חלק מהמשוררים בספרד ואף במרוקו התפרנסו משירתם. חיים שירמן במבוא לספרו ״השירה העברית בספרד ובפרובאנס״ כותב על אותם משוררים שכתבו מתוך רצון להתפרנס מכתיבת ידם, והוא אומר כך: ״גורלו של המשורר היה תלוי בעיקר ברצונו הטוב של הנדיב: שהרי שכר היצירה הספרותית, לא היה מובטח למחבר כלל. רצה הנדיב, והיה גורע ממנו או מעכב את שליחתו עד אין קץ, או אינו משלמו כלל… המשוררים המקצועיים נתפרנסו בדוחק מיצירותיהם, והרבה מהם קבלו על גורלם המר״. עוד על כך ראה ב״הדיואן המפורש ־ שירת יהודי תימן״, במבוא בעמ׳ 9־8. ע"כ
ר׳ דוד בן אהרון בן חסין: משורר ידוע שחי ופעל במקנס בין השנים 1792־1722 כתב את ספרו ״תהילה לדוד״, ובו מעל ל־200 פיוטים. הפיוטים שכתב מושרים בקהילות המזרח עד היום.
ר׳ יעקב אבן צור(יעב״ץ): חי ופעל בפאס בין השנים 1753־1673. חיבר את ספר השירים ״עת לכל חפץ״, ובו מעל ל־400 שירים. חיבר את ספר השו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״.
ר׳ דוד אלקיים: חי ופעל במוגדור בין השנים 1941־1851. כתב פיוטים רבים והתפרסם בעיקר בזכות 23 הקצידות המופיעות ב״שיר ידידות״. אמן בתחומים רבים נוספים.
״שידת הבקשות״
ר׳ שלמה חלוואה: חי ופעל במקנס במחצית השניה של המאה ה־18. חיבר מעל ל־ 200 שירים, התפרנס מהכתיבה.
ר׳ דוד בוזגלו: חי ופעל בקזבלנקה ובקרית־ים בין השנים 1975־1901. האחרון מבין המשוררים ענקי היצירה במאה ה־20. משורר פורה שכתב מעל ל־200 שירים ופיוטים. פיטן ידוע, תרם רבות לחיזוקה של מסורת ״שירת הבקשות״.
רשימה זו הינה חלקית בלבד. מובן שקיימים משוררים רבים שעסקו בכתיבת פיוטים במהלך חייהם, ושתרמו רבות להתפתחותו ולעושרו של הפיוט אצל יהודי מרוקו.
חובבי שירה הנקראים ״מולועין׳ שהביעו את רחשי ליבם ואת רגשותיהם בשירים שכתבו. חלק מהמשוררים מוכרים בשמם המלא ומופיעים ב״שיר ידידות״ כמחבריהם של פיוט אחד או קצידה אחת בלבד. לעתים, המדובר במחברים אלמונים שמלבד ציון שמם(הפרטי או לעתים השם המלא) אין אנו יודעים עליהם דבר. שמות שונים, שנותרו עלומים, אותם אפשר למצוא בקובץ ״שיר ידידות״: ״שמואל אלבחר״, ״שלמה זריהן״, ״שמעון״ ועוד שמות דומים.
למעשה כל חרזן שיכל לכתוב מספר שורות של שירה עם שיבוצים מהמקרא וממקורות חז״ל נקרא ״משורר״. גם קהל חובבי השירה והפיוט לא הקפידו עם הדרישות שנדרשו מכותבי השירות.
פיוטיהם של המשוררים מתקופת ״תור הזהב״ שהוזכרו לעיל: ר׳ יהודה הלוי, ר׳ שלמה אבן גבירול היו הבולטים שבין המשוררים היהודיים בספרד של המאה ה~12־10.
גולים מקהילות אחרות (כמו מספרד), עוברי אורח ושליחים דרבנן (שדרי״ם) שהביאו אתם בנדודים ובמסעותיהם פיוטים שונים, שחדרו והגיעו לידיעתם של כלל הקהילות במרוקו.
הערת המחבר: השדר״ים היו אלה שהביאו את מנהג ״שירת הבקשות׳׳ במתכונת שונה אמנם, מצפת למרוקו. כך הביאו איתם את הפיוטים הידועים ״ידיד נפש״, ״דודי ירד לגנו״ שחוברו בצפת באמצע המאה ה־16. בולטים בתקופה זו שיריו של היוצר החשוב ר׳ ישראל נג׳ארה. פרק ח׳ יעסוק בו ובפעולת התרכיב.(ע"כ)
חלק מהמשוררים חיברו את שיריהם כמענה למשיכה ולנהירתם של חלק מבני הקהילה לכיוונה של השירה הערבית. כך מוצאים את דברי ההקדמה המתפרסמים בפתח הדיואן הפרטי של רפאל אדרעי ״הטיבו נגן״ (1928).
הערת המחבר: בקהילות המזרח השירה הערבית הולבשה על הפיוטים, שנכתבו ע״י משוררים יהודים בני המקום, אך לא כך לגבי שירת יהודי תימן. היא היחידה במזרח שלא השתמשה בלחנים מהסביבה הערבית, אלא השתמשה בלחנים של מחברים יהודיים מקומיים. ראה ב״הדיואן המפורש ־ שירת יהודי תימן״, במבוא בעמ׳ 11. קטע המקור לקוח מתוך דברי ההסכמה של ר׳ יעקב טולידאנו,כפי שמופיעים בספר ״השירה העברית במרוקו״ של חיים זעפרני, עמ׳ 13.(ע"כ)
"לזכות צעירי עמנו בני ישראל, להוציא יקר מזולל, להמיר שירי חשק ועגבים בישרי קודש המלהיבים את הלבבות, לעבודת הית"ש( היתברך שמו) וכמו שידוע לרז"ל גודל מעלת הרגיל בשירים והשבתות שזוכה לעבוד את ה' בשמחה"
בדברי ההקדמה מוצאים דברים דומים.
" בזמננו זה בעוה"ר (בעוונותינו הרבים) רבו שירי עגבים ושירי עמים, ישמעאל כהגרי מצד זה, ועשיו אחיו בא מצדו ורבה העזובה החחנו שכוחה בישרי קודש, על טהרת לה"ק|(לשון הקודש)"[ דברי הסכמה של ר׳ יהושע ברדוגו, שם בעם׳ 13.]
בקריאת דברים אלה יש משום אזהרה של הכותב מפני ההשפעות המזיקות של המוסיקה הערבית והצרפתית על היהודים. מחבר הספר יעקב אדרעי עורך את ספרו ב־1928.
בשנה זו ובשנים הסמוכות לה התבססה התרבות הצרפתית יחד עם התרבות המוסלמית, וחדרה גם לקהילות היהודיות במרוקו.
נמצא כי במקומות נוספים מזהירים מחברי השירים מפני הנהירה אחרי התרבות בכלל ואחרי המוסיקה הערבית בפרט.
לסיכום
בפיוטים של יהודי מרוקו יש רגש ומחשבה, הוד ויופי. פיוטים שיש בהם ניצוץ של חיי עד. הפיוטים מבליטים ע״י ביטויים חזקים ויפים את רגשות העם האמיתיים, את שמחת ליבו ואת תוגת נפשו, את תקוותיו ואת שאיפותיו, את משפטו ואת השקפתו על העולם ומלואו. בפיוטים האלה נכללו נושאים רבים: חיים ומוות, יסורי הגלות וציפיות לגאולה, כיסופים לציון ושבח לה׳ ועוד.
כך הפך הפיוט כלי ביטוי להשתפכות לב בפני האל בורא העולם. אולי מתוך אמונה ותקוה כי האל בחסדיו הרבים, יענה לתפילתם הפיוטית ויגאל את יהודי מרוקו מצרות הגלות ומחיי הבידוד בארץ הפזורה שבה הם חיו.
הפיוט של יהודי מרוקו חי בתוך ״שרשרת השיר״ בה השתלבו השירה המקראית העתיקה, הפיוט הארץ־ישראלי, השירה בימי הביניים מבבל ומספרד. כל אלה הם המקורות, שמהם ספג וינק הפיוט של יהודי מרוקו, מהם קיבל את השראתו ואותם הוא חיקה ופירש, העמיק ועיבד מחדש.
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט–סגנון כתיבתם של המשודרים היהודיים במרוקו
עמוד 95