טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים- רפאל בן־טולילה

רפאל בן־טולילה מביא בפני קהלו את פרטי האגדה על האבן שנפלה מן השמיים בתוך נרטיב משפחתי המתמקד בסיפור מות אביו. הסיפור נפתח בהוצאת האב להורג במהלך מלחמת האזרחים בספרד, ונחתם בנוסח ׳הצוואה׳ שמסר האב לסנגורו הנוצרי קודם ההוצאה להורג. זוהי הצוואה הנמסרת לנו מפי סבו של רפאל. מסגור האגדה בתוך הסיפור הביוגרפי על מות אביו של המספר, ומסירתה בתוך הקשר רחב הפורש את הקשר הבין־דורי במשפחתו הם מהותיים הן להבנת הסיפור כולו והן לשיוכו הסוגתי. הסיפור נפתח במילים ׳אבי לא ידע על קיומי', המבטאות שבירה וניתוץ של השרשרת המשפחתית של המספר, ומסתיים בתיאור שיחתם המרגשת של הסב ונכדו, המובאת כניסיון איחוי של הקרע שנוצר במשפחה עם מות האב. בין הפתיחה לסיום מתאר רפאל את תהליך התחקותו כילד אחר אגדת האבן שהציתה את דמיונו. הוא מביא בפנינו את הסיפור על האבן שנפלה מן השמיים מפי סבו, ועד מהרה מתברר שהסיפור כמו נועד לחבר את שהופרד ולשמור על שרשרת המסירה העוברת מדור לדור לבל תינתק. הבחירה באבן כסמל לרציפות הדורות מהדהדת את פירושו של רש״י לברכת יעקב ליוסף לפני מותו, בבראשית מט, כד: ׳ וַתֵּ֤שֶׁב בְּאֵיתָן֙ קַשְׁתּ֔וֹ וַיָּפֹ֖זּוּ זְרֹעֵ֣י יָדָ֑יו מִידֵי֙ אֲבִ֣יר יַֽעֲקֹ֔ב מִשָּׁ֥ם רֹעֶ֖ה אֶ֥בֶן יִשְׂרָאֵֽל׃׳. רש״י מפרש את הביטוי ׳אבן ישראל׳ כ׳לשון נוטריקון אב ובן׳, דהיינו כסמל להמשכיות הדורות מאב לבן(ומאוחר יותר יש שידרשו אחרת את הנו״ן במילה ׳אבן׳ ויוסיפו: מאב לבן ולנכד). זהו גם מקור המנהג להניח אבן על מצבה. ניתן אפוא לומר שהאגדה על האבן בנוסחו של רפאל היא ביטוי מטפורי להנחת אבן על קבר אביו, על כל המשתמע ממנהג זה כמובהר לעיל. בבבלי, סוטה לד ע״א נרמז הנוטריקון גם בדברי הגמרא: ׳כי ישאלון בניכם מחר לאמֹר: מה האבנים האלה לכם וגו׳. סימן לבנים שעברו אבות את הירדן׳.

עניין נוסף המזדקר לעין כבר בתחילת סיפורו של רפאל הוא טשטוש התחומים בין עולם החיים לעולם המתים. הטשטוש ניכר לראשונה כשהמספר מתאר את עצמו כילד המדבר אל תמונת אביו המת התלויה בסלון ביתו, 'כאילו היה חי^,. ההתייחסות אל המתים כאל מי שמתנהלים בין החיים הולכת וגוברת עם התקדמות הסיפור, אם כי לרוב אנו עשויים לפרש אותה כנובעת מתפיסת הילד החווה את הדברים. כך למשל, בעת ביקור המשפחה בבית הקברות ביום השנה למות האב, תוהה רפאל הילד 'איך המתים חיים ומה הם אוכלים^, ואיך המתים יכולים לשאת טונות של שיש מעליהם^,. עם זאת, הגבולות המעורפלים בין העולמות הם אינם נחלתו הבלעדית של הילד התמים; כבר בפסקת הפתיחה עולה כי השקפה זו עומדת בלב אגדת האבן עצמה: ׳סיפור מרתק על אבן שנפלה מהשמיים וקברה שישה אנשים חיים^,. יתרה מכך, לקראת סוף הסיפור מתברר שעניין זה מרכזי אף יותר, ולא די בכך שששת האנשים נקברו חיים, גם חנוך הסנדלר – הצדיק העומד במרכז המקבילה הסיפורית של רפאל – עלה השמיימה ולא נותר מתחת לאבן.

רפאל התוודע לראשונה לאגדת האבן שנפלה מן השמיים בהיותו ילד. יום אחד, תוך כדי משחק ברחובות טיטואן, הגיעו הוא ואחיו לבית הקברות ושם שמע לראשונה את סיפור המעשה. כעבור שנים אחדות, בהיותו בן שבע, שמע שוב את האגדה על האבן בזמן ביקור בבית העלמין. היה זה ביום השנה למות אביו. אימו, שהלכה יחד עם חמשת אחיו לפקוד אה קבר האב, הורתה לו להישאר בביתם עם סבו ועם המשרתת שהייתה קונה את שתיקתו ׳בעזרת שדיה הגדולים והרכים^,. רפאל לא רצה להחמיץ את טקס האזכרה ולכן דלק אחרי אימו ואחיו ברחובות העיר. בכל פעם שהיה מתגלה לעיניהם, היו בני המשפחה מנסים להחזירו הביתה ׳בצעקות ואיומים^,. אך בכיכר המרכזית בטיטואן, ׳כיכר ספרד^,, נחל ניצחון – בני משפחתו נואשו מניסיונותיהם להשיבו הביתה והתירו לו לבוא עימם. אפשר שבכך נרמז ניצחון נוסף: הבן מנצח גם במלחמה על זיכרון האב שלא הכיר, האב שמת בספרד בזמן מלחמת האזרחים טרם הולדת בנו. אפשר שסגירת המעגל של הנרטיב המשפחתי ואיחוי הקרע הבין־דורי נרמזים כבר כאן.

אל מול היעדרותו של גוף האב בולט הגוף הנשי(כבדוגמת תיאור המשרתת שהובא לעיל), ובפרט גוף האם, בשלווה ובביטחון שהוא נוסך בילד. עוד קודם שהגיעו לבית הקברות מספר רפאל: ׳התחושה של ידי הקטנה בתוך ידה הבטוחה של אמא נעמה לי מאוד׳. ידה הבטוחה והנעימה של אימו עומדת בניגוד ליד הזיכרון הקרה של אביו, למצבות ׳האילמות׳ שסביבו ובייחוד לאבן ׳השמימית׳. סיפור נפילת האבן מן השמיים שסיפר אחיו הטיל עליו מורא, אך למרבה המזל שוב הופיע גוף האם כמקור נחמה וכמפלט מן הבעתה שאחזה בו: ׳הרגשתי קור מתפשט בגופי. נצמדתי לרגליה החמות של אמא ובקשתי ממנה שתיקח אותי הביתה׳. שוב מתפרש הגוף הנשי כקוטב של חיים העומד בניגוד למות האב ולמוות באשר הוא. אף על פי שהילד רפאל מתקשה להכיל את המוות, ויותר מכך מתקשה להחיל את סופיותו על העולם האנושי, כמספר מבוגר הוא מצליח לחצוץ בין החיים למוות באמצעות מטפורות דיכוטומיות: חי/דומם, ובעיקר יד האם כאורגניזם חי לעומת יד הזיכרון לאביו העשויה מאבן; חום/קור; צעקות (האם)/אילמות (האב, המצבות); אי סדר/ סדר. הדיכוטומיה האחרונה המשוקעת בדבריו של רפאל מפרידה לא רק בין המתים לחיים, אלא גם יוצרת הבחנה בתוך עולם המתים בין אלו הקבורים באזור המתואר כ׳נקי ומסודר אך מת לגמרי׳, שם גם קבור אביו, לבין אלו שקבריהם פזורים ׳באי סדר ניכר׳ בחלקו העתיק של בית הקברות. באזור הישן, המסודר פחות, שבו גם המוות סופי פחות, שוכנת האבן המציינת את מקום עלייתו של חנוך השמיימה. בשטח זה נמצאות מצבות צנועות שאינן נושאות את שמות הצדיקים הקבורים תחתיהן, אלא שמותיהם הולכים לפניהם ו׳שגורים בפי כל׳. העובדה שרפאל אינו מציין בסיפור את שם אביו, אינו ׳מחוקק׳ אותו על הנייר, הופכת את המקבילה כולה למצבת זיכרון לאב, כזו הדומה יותר למצבות הצנועות, האלמוניות של הצדיקים בחלקו העתיק של בית העלמין. עובדה זו יחד עם דברי הסב החותמים את הסיפור מקנים לאב, כפי שאראה בהמשך, מעמד של צדיק שאיננו ׳מת לגמרי׳.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים- רפאל בן־טולילה

עמוד 42