את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון

הגיע הזמן שנגשים את חלום הדורות, חזון הנביאים שקורם עור וגידים לפנינו. חזון קיבוץ הגלויות, שיבואו עדות שונות שיתרמו כל אחת למרקם החברתי בארץ אבותינו. עלינו לדלות פניני תרבות יהודית מכל עדה ולחבר אותם לפסיפס תרבותי עשיר. אמרתי לו שכל היהודים, אפילו אלו שבאו ממזרח אירופה, שוכחים שמוצאם מהארץ הזו שהיא המזרח התיכון. פה התחילה התרבות שלנו ולכאן אנו חוזרים מארצות ומיבשות שונות. לכן, היהדות שלנו הושפעה מתרבויות זרות שהלבשנו אותן בלבוש יהודי, אימצנו והכנסנו אותן לאוצר הדתי והלאומי שלנו. מצד שני, גם אנחנו תרמנו לתרבויות זרות שבתוכן ישבנו. זוהי הדרך הטובה ביותר – שכל אחד יעשיר את תרבותו ויספח לה ערכים כלל אנושיים כדי שתרבות זו תתפתח ותשגשג. אחרת, תתאבן וסופה להתנוון. הודיתי למארחיי ונפרדנו לשלום. עם סיום הסמינר חזרתי מלא מרץ ותכניות נרקמות בראשי למען הנוער שלי. כנראה שהייתי תמים. שכן, כשחזרתי לירושלים מצאתי מדריכים מהקיבוצים של הזרמים השונים שתפסו את מקומי. חזרתי לחדרי בקומונה. אי אפשר היה לישון. כל הלילה התווכחו בקולי קולות על הפוליטיקה והתיאוריות השונות של המרקסיזם והסוציאליזם, וכולם ביחד צרחו בלי להקשיב אחד לשני.

נראה כי אינם יודעים את המאמר: ״דברי חכמים בנחת נשמעים״. לא פעם השכנים איימו לקרוא למשטרה. מדריכים אלו הלכו לחדרי ולקחו משם כל מה שרצו מחפציי האישיים בלי רשות. כולם אנשים צעירים ונחמדים, מכורים לפוליטיקה של מפלגתם בצורה עיוורת. יחד עם זאת חסרי תרבות בצורה משוועת, לא דרך ארץ ולא יהדות.

מוזר, חשבתי לעצמי. בלי סמינר הקמתי שלושה סניפים של הנוער העובד שמנו מאות בני נוער, בית ספר ערב שמנה למעלה משמונים תלמידים ועכשיו כשחזרתי עם ידע רב יותר לעבודתי, אני נמצא בלי עבודה עם הנוער שלו אני יכול לתרום רבות. תמיד היה לי ויכוח עם אנשי מפא״י במחלקת התרבות שטענו שאני לא עושה מספיק עם בני נוער אלו כדי שיהיו מחוברים למפלגה. ראיתי את עבודתי כעבודה תרבותית וחינוכית ועזרתי לנוער זה לרכוש מקצוע והשכלה. כעת יש להם מדריכים מהקיבוצים שימלאו להם את הראש בשטיפת מוח פוליטית. בדומה לכך עשו בעליית הנוער. חילקו את הנוער ממרוקו למפלגות השונות בקיבוצים. כמו עדר כבשים. כל קיבוץ קיבל מספר נפשות לפי גודלו בכנסת. כך זה היה גם בשטחים אחרים. הכל חולק לפי מספר הצירים של כל מפלגה בכנסת. אמרו לי שבעוד חודש הם רוצים שאלך לסמינר לשליחים לגולה שהסוכנות פותחת כדי להכשיר שליחים. בינתיים, הם מטילים עליי מסע הסברתי בריכוזי העולים בירושלים ובסביבה, מה שאינני אוהב כל כך, כי צריך לפזר הבטחות שלא יקוימו. הייתי בהרצאה במלחה לפני הבחירות, שכתבתי עליה מאמר בעיתון היומי של המפלגה.

 כפר ערבי עלוב שאליו שלחו בעיקר את עולי תוניסיה. אין אפילו זיפות ברחוב הראשי. הבטחנו לעשות זאת. אחר הבחירות אמרו במפלגה שלא יעשו כלום כי רובם בחרו ב״חרות״. טענתי שהם אזרחים וצריך להקל עליהם ולזפת את הרחוב הראשי שמתמלא בבוץ בחורף. ענו לי שילכו לבגין שיזפת להם את הרחוב. במלים אחרות – שייחנקו שם. אנחנו נלמד אותם מה זה לא לבחור מפא״י! מזכירות מפא״י מדברת כאילו היא הממשלה והיא הקובעת. דבר אחר, בזמן שאני נלחם באפליה בכתב ובעל פה, יתר עסקני המפלגה מעדות המזרח מכחישים שיש אפליה. בסופו של דבר הם מאמינים בשקרים שלהם.

זה נובע מפחד המפלגה. כל אחד היה חרד על עבודתו, שכן אם לא ילך בתלם המפלגתי הוא עלול למצוא את עצמו בלי עבודה. מוזר שאדם צריך להכיר טובה למפלגה על זה שהוא עובד לפרנסתו במשכורת זעומה. אני היחידי שהתריע על אפליה בגלוי, בכתב ובעל פה, ולא דאגתי לתוצאות מעשיי. בכל הפגישות, הכינוסים וימי העיון של המפלגה לא הפסקתי לצעוק בדבר האפליה הזוועתית הקיימת, וכי יום אחד האנשים האלה יתעוררו ויבעטו בנו. הייתי אז מזכיר התאחדות עולי צפון־אפריקה ועשיתי רבות למען עולים אלו. עזרתי ככל יכולתי במפעל הסברה בתוך בניין המפלגה על ידי חוגים וכינוסים. לפעמים הצלחתי ולפעמים לא. היו ניסיונות לארגון עצמאי של עולי צפון־אפריקה כדי לקדם את זכויותיהם, אבל המפלגה חיבלה בניסיונות אלה בעזרת פעילים שלנו. מעולם לא רציתי לקחת חלק בפעולות כאלה שראיתי בהן מעשי בריונות. לעומת זאת, ניסיתי לארגן את העולים שלנו במפלגה על ידי הסבר המורה כיצד לממש את זכויותיהם. לא מקובל עליי שאנחנו הרוב בסניף ואין לנו אף נציג במזכירות, בעירייה, במועצת הפועלים, או בכל מוסד אחר בעיר. לצערי היה קשה לשכנע את העולים שלנו שיש ביכולתם לשנות את המצב, והם לא עשו ביום הבחירות את שנדרש. יעבור זמן רב עד שילמדו את המשחקים הפוליטיים. בינתיים הם תועים באפלה וסובלים מהאפליה בכל השטחים: עבודה, שיכון, חינוך לילדים ועוד.

יצרתי קשרים עם גופים רבים על ידי פרסום מאמרים בעיתונות ודרך הרצאות שנתתי ברחבי ירושלים ומחוצה לה. נפגשתי עם ידידי סם אביטל שהיה עובד במחלקה ליהודי המזרח התיכון של הסוכנות היהודית. הכרתי דרכו את ד״ר א׳ נדד ואת ד״ר י׳ מהלמן. אנשים מלומדים, יקרים והגונים. הם הזמינו אותי לכתוב על עלייה ב׳ מצפון- אפריקה שהם מעוניינים לפרסם. הם כבר פרסמו מאמרים שלי בכתבי עת שונים, ״מגילות״, ״אורות״, ״החינוך״. סם ורעייתו דינה הזמינו אותי להתארח בביתם בזמן כתיבת חיבור זה.

קיבלתי מכתב מהנהלת המחלקה למוסד בתל־אביב המודיע כי יאפשרו לי לעיין בתיקי המוסד לעלייה ב׳. מדי יום נסעתי לתל-אביב ושם עיינתי בתיקים השונים הנוגעים לעלייה ב׳ מצפון־אפריקה. כל ערב חזרתי לירושלים. כל פרק שכתבתי – העברתי למחלקה בירושלים לעיון ולהערות. הם אהבו את מה שכתבתי ובעידודם המשכתי בכתיבה זו עד שסיימתי. כל החומר היה מיועד לפרסום על ידי המחלקה, אלא שמחלקה זו נסגרה עקב בעיות פוליטיות.

באחד הימים פגשתי בירושלים ידיד שלי ממרוקו, שזה עתה עזב את הקיבוץ שבו היה מאז עלה לארץ. חבר זה היה אחד מאלה שעלו ממרוקו עם סרטיפיקט אנגלי בשנת 1946 וראינו בו חלוץ ההולך לפנינו לסלול לנו הדרך. עתה הוא הודיע לי שלא רק שהוא עזב את הקיבוץ אלא שהוא גם עוזב את הארץ. הייתי המום לשמוע דברים אלה. באתי אליו בטענות קשות על החלטתו, שראיתי בה נסיגה וכניעה, בזמן שאנחנו צריכים לפלס לנו דרך בחיי הארץ, למרות כל הקשיים בקליטה. היינו ידידים טובים ולכן הרשיתי לעצמי לגעור בו על כך, אם כי אני מודה שטעיתי. אחרי הכל אלה החיים שלו וזכותו להחליט על דרך חייו. אמרתי לו כמה אנו טורחים לחנך את הנוער שלנו ללכת להכשרות בגרעין כדי שיכשירו את עצמם לחיי קיבוץ. הוא קיבל את תרעומתי בהבנה ומיד עבר להתקפה: ״אתה היית בקיבוץ?״, שאל. ״לא, לא הייתי״, עניתי. ״אז איך אתה מכשיר נוער לחיי קיבוץ שאתה יודע עליהם רק מתאוריה?״ עניתי לו: ״אתה צודק בהחלט. אלך לקיבוץ כדי להתנסות בעצמי בחיים אלו״. התייחסתי לדבריו בכבוד כי הוא היה בחור משכיל ובין המובילים בתנועה הציונית שלנו בפאס. לכן זכה להיות בן 17 העולים החוקיים שההסתדרות הציונית העולמית העניקה להסתדרות הציונית שלנו במרוקו בפעם הראשונה. הוא היה הנציג שלנו מפאס. צר היה לי שבעתיים שגם עזב את הקיבוץ וגם עומד היה לעזוב את הארץ. אבל איך נאמר: ״אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו״.

 אם הוא עושה מעשה כזה, ודאי יש לו סיבות טובות. החלטתי שלא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים, ועל כן אלך לקיבוץ. המעניין הוא, שלמחרת, בביקורי במחלקה ליהודי המזרח התיכון, הוצע לי לצאת בשליחות חינוכית לתוניסיה. הודיתי על הכבוד ואמרתי שאני רוצה ללכת לקיבוץ כדי ללמוד מקרוב למה אני מכשיר את הנוער שלנו. הייתה לנו שיחה ארוכה על נושא זה. ד״ר נדד העריך את החלטתי ואיחל לי הצלחה בדרכי החדשה. באתי בדברים עם מרכז המפלגה, והם המליצו בפניי שאלך לקיבוץ מבוסס בעמק הירדן. כשארגנתי את הקבוצה לעלייה ב׳ מפאס, התחנן בפניי ידיד שאצרף אותו לקבוצה שלנו עם אשתו, שזה עתה התחתנו. הסכמתי, והוא עלה אתנו. כעת שמעתי מאחיו בירושלים שהוא בטבריה, ולכן התקשרתי אתו ואמרתי לו שאני עומד לנסוע לקיבוץ בסביבתו. הוא הזמין אותי לבוא אליהם והגעתי בערב לטבריה לביתו של הידיד. לאחר ארוחת ערב הפנה אותי ללכת ללון בבית הכנסת. נותרתי המום ונאלמתי דום לשמע הצעה מוזרה זו. למדנו ״יהי ביתך פתוח לרווחה״ כביתו של אברהם אבינו.

הלוא יכולתי לנסוע ישר לקיבוץ! אבל עכשיו מאוחר. אין כבר אוטובוס. חשבתי לעצמי, זה הידיד השני שהפך את עורו. מה עושה לנו הארץ ששוכחים את המורשת התרבותית שלנו? בלית ברירה הלכתי לבית הכנסת וביליתי את הלילה יושב על ספסל עד אור הבוקר. יצאתי מוקדם ונסעתי באוטובוס לקיבוץ. למרות עייפותי ישבתי מרותק לחלון האוטובוס כדי שלא להפסיד את מראות הנוף הנקרים לעיניי, בעמק הפורה ששטיח ירוק עטף אותו. נוף אביבי מרהיב עין נגלה מצד מערב, בשרשרת הגבעות הסמוכות. ממזרח, נוצצים ההרים לעיני השמש. אדמת טרשים ואדמת סחף שלא בא בה מעדר מאות בשנים. עזובה האדמה על הרי המזרח של עבר-הירדן מזה וסוריה מזה, שגם קוצים ספק אם צומחים בהן. לרגלי ההר התלול והמשופע משתרעים מטעי בננות שמגיעים עד אמצעיתו של העמק. מטעים אלו מעבדים מחדש אחרי הנזקים שסבלו מסופות השלג שעברו עליהם, ועשו כליה בכל יבולם. שוב ניכרת בהם יד בונה ועובדת בשקידה ובמרץ. בצד הירדני, למעלה בהר, הרס ואבדון. האדמה הטובה והפורייה נסחפת, שנה אחרי שנה, בזרמי מי הגשמים האדירים הניתכים עליה בכל עוז ומשאירים רק סלעים שוממים. בצד הישראלי, בריכות דגים מלאכותיות נצצו לאור השמש וריקדו כפנינים שובבים וכבדולח שקוף וזך. חיים שוקקים נרקמים בכל מקום. הגעתי לקיבוץ ושאלתי על מקום המזכירות. נפגשתי עם אנשים טובים במזכירות. הם סיפרו לי כל מה שצריך ואמרו שלמחרת אתחיל בעבודה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון

עמוד 289