מורשת יהדות מרוקו

בשיחה עם ד״ר פוקס סיפרתי לו על החיים שלי בירושלים בזמן המצור הממושך, במהלכו ירדתי הרבה ממשקלי. הוא חשב שכבר אז נפגעתי. על כל פנים הזמן עובר ואני רעב, בלא עבודה, חולה ואין אפשרות לקבל טיפול. לא עזרו הקשרים, כולם הפנו לי את הגב ואני הולך ונחלש ככה בין יהודים ״אחים״! עצמי ובשרי! בני עמי! הנותנים לי לדעוך ולמות רק מפני שאני ממרוקו? ״נאלמתי דומיה… וכאבי נעכר חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש… הודיעני ה׳ קיצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני״. מזמור זה מתנגן בראשי. בת קול לא תודיעני מתי יבוא קצי כמו שלא הודיעה אפילו לדוד מלך ישראל. באשר לכמה חדל אני, אין צורך שיודיעוני, כל ימיי אני שואף להתקדם, לתקן את מגרעותיי כי רבו, לשפר ולהשלים את החסר. כל חיי, חתחתים ומכשולים שלא סרו מדרכי המלאה קוצים ודרדרים. אבל איך נאמר: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה״. אולי בסוף אמות אבל אין להתייאש, צריך להמשיך עד הסוף ולקבל טיפול. עבודה כמו מחלה, צריכים לעשות את שניתן, בלא ייאוש ובלא כניעה, כל זמן שחיים צריכים להתמיד ולשרוד. להשתפר תמיד בענווה ובמידות של הבנה ויחס טוב לזולת, בלי להיות מושפע מהתנהגותם של אנשים רעים. להיות טוב שלא על מנת לקבל פרס. תמיד להביט ולטפס לגבעה הבאה ולהשתפר ואחרי זה לגבעה הבאה ולהסתכל על הפסגה מרחוק שאולי לא נגיע אליה אף פעם, כי בכל פעם שמתקרבים אליה, היא מתרחקת. ואולם, זה סימן טוב שאנחנו בדרך הנכונה עד שנגיע לפסגה טהורים כמה שאפשר, ונשאיר שם טוב אחרינו. נעלם מבינתי שאחיי ובני עמי יכולים להיות רעים, אכזרים ורעי לב. כמה תמימות מצדי. אני זוכר כשבאתי לארץ ואמרו לי שיש שוטרים ובתי סוהר, שאלתי ״למה? למי יש צורך בהם ?״ בעירנו לא היו פושעים. אם יהודי היה פעם בבית הסוהר, מה שלא היה קורה, היה זה בגלל הפחה הרע שלא אהב יהודים, אבל בארץ?! אני עובר תהליך נפשי קשה ונוכח לדעת שיש רעים, אם אלו דתיים שצריכים להיות יראי ה׳ וסרים מרע, והם לא, ואם אלה אנשי תנועת העבודה הקוראים לעצמם סוציאליסטים ונאורים. יש או טובים -או רעים בשני הצדדים. שניהם מחויבים להיות טובים ומתעלמים מזה. אין, אם כן, להכליל. אנשים יכולים להתעלם מכל מה שלמדו בגלל אופיים הרע. נאמר: ״לא בשמים היא… ולא מעבר לים היא… כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע״. אנחנו יודעים שיש בידינו את האפשרות להיות טובים ואין הרצון או הכוח להתגבר על יצרנו, ונכנסים למדרון חברתי תלול ואיננו גיבורים מספיק לחיות לפי האמת. נאמר: ״מצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה״. אנחנו עצלנים רוחנית ונוטים להיגרר אחרי התנהגות רעה. ״…נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים״. אנחנו יודעים ועוברים את העברה או שקועים בכוח עצמנו להאמין שאנחנו מושלמים ולכן אין צורך להקשיב, ללמוד או לשנות את דרכינו.

ובכן, כפי שאתם רואים, באתי מעולם אידיאלי, תמים. שקוע במסורת העבר ומודרך על ידי רבנים תמימים. צריך כוח רצון אדיר כדי לפרוץ מחסומים של הרגל ומסורת ולגלות עולם שונה הדורש הסתגלות והתפתחות תרבותית. מרדתי בגלות ובמסורת רבותי שרצו להנציח את החיים הגלותיים וההשפלות שהיו מנת חלקנו בין הערבים. נכון שיש התנגשות, ניצוצות, אכזבות והלם נפשי – וזהו המאבק. למצוא את האיזון ולרחף בביטחון מצד לצד בלי להישאר בהלם, באכזבה או במדבר תרבותי. זה מה שקרה לבן־זומא שהציץ ונפגע. ורבי עקיבא, שכאילו נכנס ויצא בשלום לפרדס, הביא חורבן על ישראל עם בר כוכבא, או הגאון מוילנה – ששני רבנים, ר׳ שניאור זלמן יחד עם ר׳ מנחם מנדל, באו לראותו כדי לרכך את התנגדותו לחסידות, והוא ביזה אותם, נתן להם לחכות בחוץ שלושה ימים ולא קיבל אותם. לבסוף ציווה לשרוף את ספרי החסידות והלשינו עליהם לשלטונות. ביהדות שלנו במרוקו לא היה עולה על הדעת שיהודי דתי או רב יגרום ביזיון כזה לרב אחר ויעבור על האיסור שלא להלבין בני אדם ברבים, שזה כאילו עובד עבודה זרה ושופך דמים. אמר אליהו הנביא ״מעיד אני עלי שמים וארץ: בן ישראל בן גוי, בן איש בן אשה, בן עבד בן שפחה הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו״. ״אין הקב״ה פוסל לבריה אלא לכל הוא מקבל. השערים נפתחים בכל שעה וכל מי שהוא מבקש לכנס יכנס״. כל אדם בפני עצמו יכול להיות טוב או רע. לכן בעיניי אותם אנשים שמתייחסים אליי רע רק בגלל שאני מיוצאי מרוקו הם בעיניי רשעים, גסי רוח וטיפשים. צריך לדון כל אחד לפי מעשיו כפי שעקביה בן מהללאל אמר לבנו: ״מעשיך יקרבוך מעשיך ירחקוך״. ובכן, מה עושים כעת

חודשים עברו ואין מושיע. יום אחד, בייאושי, כשהייתי במצב רוח עצוב ומדוכדך, הלכתי לאדם חשוב מאוד והבאתי בפניו את דאגותיי לארץ, לעתיד העם, לשנאה שתהרוס אותנו, וזעקתי מרה. דיברתי ודיברתי במר נפשי בצער וברוגז ״ואדברה בצר רוחי אשיחה במר נפשי״, ושפכתי את לבי. על כך שאבותינו סבלו דורות בתקווה לחזור לארץ ישראל ופה מתייחסים אלינו רע מאוד. ממה נפשך ? או לתת לי טיפול רפואי או לתת לי לצאת מהארץ. היחס לא לכאן ולא לכאן – זהו פסק דין מוות ללא חרטה מצדם, ללא מצפון. לא אכפת לאיש. זוהי אכזריות לשמה. אפילו כלפי חיות צריך להיות רגש חמלה משום ״צער בעלי חיים״. אמרתי לו דברים קשים מאוד וכי מוטב שיעזור לי לפני שבייאושי אסיק מסקנות קשות ומרות. אלה לא יהודים בשבילי, והגרוע מכל, הם גם לא בני אדם, אלא חיות רעות נעדרי צלם אלוהים. הם פועלים כאבנים, מנותקים מכל רגש… כך שפכתי את לבי וגם איימתי במעשים קיצוניים, כי הגיעו מים עד נפש… בן שיחי הרגיע אותי ואמר לי: ״תחזור למחרת, תן לי זמן לסדר משהו…״. למחרת לקח אותי למשפחה יהודית ברחביה שבניה היו ידידיו. בנם היה רופא בסנטוריום. הוא הזמין אותי לבית החולים שלו, בדק אותי, ונתן לי מרשם לרפואות לקנות על חשבונו. הוא אמר לי שישתדל למצוא לי מקום בסנטוריום. כך היה. לאחר שבוע הוזמנתי לסנטוריום במגרש הרוסים, שם אבלה שלוש שנים מחיי. יודעים אתם מה גיליתי בסנטוריום זה? שהיה שם מקום, ולעומת זאת לא היה שם אף אחד ממרוקו, בזמן שבעיתונות טענו שיהודי מרוקו הביאו את השחפת. היה זה שקר גס כמו יתר השקרים על עולי מרוקו. שתי זריקות ליום של סטרפטומיצין במשך חודש עזרו לי לצאת מסכנה וגם להיגמל מהקדחת שבה חליתי שבע פעמים מאז קפריסין. מה שיציל אותי זו האופטימיות שלי, כרגיל. בבית חולים זה עסקתי בלימוד, קראתי והקשבתי למוזיקה קלאסית. אנשים חולים עישנו, התעצבנו במשחקי קלפים ומתו בזה אחר זה. לא נתתי לזה להעכיר את רוחי. צחקו עליי ואמרו שאם ממילא מתים – אז מה הטעם ללמוד? ואני בשלי. מאלה שחשבתי שהם ידידיי ושעשיתי למענם הרבה טובות – אף אחד לא בא לבקר אותי, כי פחדו להידבק במחלה. כתבתי סיפור שהופיע בספר ״שבטים״ בהוצאת עם עובד 1953, בעריכת ברכה חבס, שבאה לבקר אותי בסנטוריום. לאחר שהתחזקתי החילותי לארגן ספרייה מתרומות שקיבלתי לפי בקשתי מהוצאות הספרים שנענו ביד נדיבה. ארגנתי הרצאות וחוגי לימוד לעברית בין העולים החדשים שהיוו את הרוב בסנטוריום. ארגנתי קבלות שבת וחגים בצורה מסודרת. באמצע השנה השנייה התקבלה בחורה צעירה מיוצאי מרוקו. עליית הנוער שלחה אותה חזרה למרוקו, מאחר והטיפול ניתן על ידי רופאים שבאו להתמחות שם, ולא למדו טוב. כל הזמן התלוננתי שאני מרגיש לא טוב והתעלמו מזה. מקץ שנה רצו לשלוח אותי לתל-אביב לניתוח, לכריתת הריאה החולה. התלוננתי על חולשות ועל חום במשך חודשים והרופא לא שם לב. עברנו שיקוף פעם בשבוע. ביום שהייתי צריך לנסוע לתל־ אביב עם מכתב ההפניה ביד, הרגשתי רע מאוד והיה לי חום גבוה. עשו לי שיקוף ורק אז גילו שהריאה הבריאה נפגעה קשות והייתה במצב רע מאוד. ביטלו לי את הנסיעה ואת הניתוח והתחילו בטיפול חדש לריאה החולה. יום אחד הופיעו בבית החולים אנשים ממשרד הביטחון שהביאו לי תעודת שחרור מהצבא ואת אות הקוממיות. כך יעברו עוד שנתיים. בינתיים, בעקבות מכתבי לסוכנות ומכתבים ששלחתי לעיתונות, אפשרו סוף סוף להוריי לעלות, אחרי שחיכו כמעט שנתיים בצרפת במחנה עולים לתורם לעלות. אמא הגיעה ואבא עדיין חיכה בצרפת שייתנו לו לעלות. חלקם הגדול של החולים ששהו איתי, מת לנגד עיניי, ואלו ששוחררו חזרו כעבור כמה חודשים. ואולם, אני בשלי, ממשיך ללמוד, לקרוא ולהקשיב למוזיקה ברדיו שקניתי לעצמי, בו התקנתי אוזניות, כך שהמשכתי להקשיב למוזיקה אחרי כיבוי אורות בערב. כתבתי סיפורים קצרים שהיו עמי בכתובים, אבל סירבו להדפיס אותם במדורי הספרות בעיתונות היומית. למזלי המציאו רפואה חדשה, מה שעזר לי להבריא. בשלב מאוחר יותר סגרו את כל הסנטוריומים שכן לא היה בהם עוד צורך.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

עמוד 298

רעיון הקמת גרעין צופי בארץ ישראל מייסודו של רובר גמזון. יוסף שרביט

רובר גמזון – "קסטור" – היה מייסדה של תנועת הצופים בצרפת ואחד ממנהיגי המחתרת היהודית בצרפת במלחמת העולם השנייה. רעיון הקמת גרעין צופי, בארץ ישראל בכלל ובשדה אליהו בפרט, יסודו בשלהי מלחמת העולם השנייה, עת רובר גמזון – שעתיד היה לסיים את שהותו בשורות המחתרת בצרפת – התלבט יחד עם חברים לנשק לעלות ארצה ולהצטרף לשורות הלוחמים הנלחמים על עצמאות ישראל או שמא להמשיך את הפעילות החינוכית הצופית בצרפת. קבוצה בת עשרה אנשים החליטה בחיוב על עלייה ארצה, במגמה להקים בהמשך קיבוץ ייחודי של צופים. (ביניהם היה לאו כהן, שלא זכה לעשות כן משום שנעצר על ידי הגסטאפו בטולוז ונשלח לדראנסי, ולבסוף נרצח באושוויץ בשלהי מלחמת העולם השנייה). לאחר חציית הפירנאים ושהות קצרה בספרד הגיעו חברי הקבוצה לחיפה, הצטרפו לדגניה ב' ולכפר רופין והקימו בשנת 1946 את הקיבוץ נוה אילן. עם עצמאות ישראל והעלייה ההמונית, מארצות האסלאם בכלל ומארצות המגרב בפרט, רקם קסטור את רעיון הקמת הגרעין הצופי להתיישבות בארץ. ביולי 1947 עלה גרעין צופי  – גרעין "לָרוש" במגמה להתיישב בארץ ישראל ובשום אופן לא להתפרק על רקע דתי, אלא שחבריו עלו על האונייה "אקסודוס", על תלאותיה הידועות. גרעין בן 35 משתתפים הגיע בקיץ 1949 לחיפה וקבע את מיקומו בקיבוץ הדתי שדה אליהו. חלק מחבריו הצטרפו לקבוצת יבנה ולמושב נווה אילן.

גרעין זה והמאווים שבו הפכו למקור השראה רב עוצמה ל "שרל נטר". בעיתון "נוער" הרבו לכתוב על ארץ ישראל על כל גילוייה. הכותבים מרבים לשוות לעלייה לארץ ישראל נופך של כמיהה של דורות – רבי יהודה הלוי משמש כדמות הבולטת לחיקוי, "ירושלים של זהב", עיר של השראה ונצח.  מרבים להתחקות אחר דמויות המופת ש הציונות, מרבים להתעניין בקורות עליית הנוער והעלייה ההמונית ; מרבים להתעניין בקונגרס העולמי היהודי – בזיקה לעולם היהודי בכלל ולארץ ישראל בפרט ; מרבים לעקוב אחר התנועה הקיבוצית וההתיישבות הצפון אפריקאית בארץ ישראל.

במאמרו של המחנך יוסף מדיוני הקורא לחדש את אהבת ארץ ישראל, המהווה אחד מעמודי התווך של החינוך של הצופים ושל "שרל נטר". מאמר זה נכתב בעקבות נסיעה ארצה – דוח מסע שנכתב ביד אומן, ביד משורר:

………………כבר עם הגעתך ארצה, ארץ ישראל נגלית כולה, בבת אחת לנגד מהותך. אין הדבר נעשה בהדרגה. האור של ארץ ישראל שוטף אותך בבת אחת ומסנוורך, באחת : אנו יודעים כי "אווירא דארץ ישראל מחכים"

קהיליית בני הארץ פעילה עד מאוד, אין לבזבז דקה אחת…..בארץ ישראל אנו רוצים, אנו מבקשים להשלים את האיחוד הענק של 2000 שנות גלות. ועוד רבה העבודה….העבודה בארץ ישראל היא חוק חיינו…כל בנאי כאן בונה את העתיד. איש לא חש בודד, שכן הכול מקושרים למפעל הלאומי. בונים כאן ארץ לדורות. דבר זה חרוט במצפון כל אחד, מתוך צו חיים, מתוך ברית עם העתיד.

הכול חולמים בארץ ישראל. התוכניות רבות אין מספור…..ומאחורי הופעה של אי יציבות מסתתר ביטחון עצמי שהוא רגש כמעט דתי : אנו כאן לעד…זוהי ארץ ההזדמנויות, ארץ היוזמות הבלתי מוגבלות.

הגיעו אל ארץ ישראל מיליוני בני אדם, איש, איש ושפתו הוא. חששנו כי ארץ ישראל תהפוך למגדל בבל ! אלא שהכול נזכרים בשפת האם בטרם הגלות הארוכה : שפת עבר. זוהי אחת הדרכים להסביר את תחיית השפה העברית…..וכך מתוך בליל של שפות, שפת האבות אט, אט תופסת את מקומה, והבנים מדברים אותה באופן רהוט.

הגיאוגרפיה של ארץ ישראל אף היא מתגלית במלוא רבגוניותה. לא שום אחידות יש בה, לא מונוטוניות יש בה. חשים את הרצון לרכז בה את כל הנופים, של צרפת כמו של שוויץ, של השפלה כמו של אפריקה הטרופית……..ארץ ישראל הובטחה לישראל והוענקה לו כשם שתורת ישראל ניתנה לו. לאחר שצפינו בארץ ישראל קשה לדמיין קיום של יהדות אל מחוץ לה…..בארץ ישראל נס וראליה משמשים בעירבוביה…….כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים ".

ל "גרעין שדה אליהו" מצוי מקום של כבוד בעיתון זה. וכך כותב רובר גמזון :

פעם אמר לי בעל החווה לוטרק, בעת נטיעת עץ דובדבנים : "אני לא אטעם מדובדבנים אלו, אולם בני כבר יוכל לטעום מעט טובים, אבל נכדי יטעם מהדובדבנים מלוא פיו". ואז הבנתי, בהבזק, שהחקלאות האמיתית אינה בעלת משמעות, אלא כשנהנים ממנה הנכדים והנינים. אני ידעתי בכל מקרה בתת המודע שלי כי נכדיי שלי לא יטעמו מדובדבנים אלו……פעם אחרת אמר לי אותו אדם : "אתה רואה את הקברים הללו, אלו של משפחתי, בני ארבע מאות שנה !" ואני, בכותבי מאמר זה, בעיני רוחי חשתי כי הייתי בירושלים, ובעמק יהושפט, שוהים קברים שלנו בני שלושת אלפים שנה….

.באורסיי- נולד הרעיון של עבודה חינוכית בגולה, תוך רצון של הרבה מבינינו לחיות בארץ ישראל. פרויקט זה נועד להקים קיבוץ או אף קבוצה, שלא יהיה משק רגיל כי אם מרכז ארץ ישראלי המקרין על כל התפוצה, יהדות הקמה לתחייה……..תפקידו של האדם היהודי הוא להכשיר את הקרקע לבוא המשיח, ולא לעשות את מלאכת המשיח עצמו : מתפקידנו להכשיר את מרכז החיים והמחשבה ; כשם שדוד המלך הכשיר את המלכות ואת העיר בה ייכון המקדש. אולי בנינו יבנו את הבית הרוחני עצמו.

מצד שני, לתנועת " הצופים " תפקיד בארץ שיראל והוא להכשיר את הקרקע לעלייתם של יהודי צפון אפריקה המיוצגים היטב בגרעין שלנו….אנו חיים כאן בין חברים, לא מתוך אהבה בלתי מציאותית כי אם מתוך סולידריות ליצירה משותפת, מסבי לייעוד משותף ומסביב לתקווה משותפת.

 רעיון הקמת גרעין צופי בארץ ישראל מייסודו של רובר גמזון. יוסף שרביט

עמוד 150