Tehila le David-Poemes de David Ben Hassine-Andre Elbaz et Ephraim Hazan
DELIVRANCE MESSIANIQUE
Les souffrances de l’exil marocain ne suscitent pas seulement, chez David Ben Hassine, des réactions aussi désespérées. Le poète trouve sa consolation dans l’espoir messianique, étroitement lié, dans son oeuvre, au retour à Sion. Comme d’autres rabbins marocains con- temporains, il croit le salut d’autant plus proche que les malheurs de l’exil ont été plus grands:
"Un Libérateur viendra dans la ville de Sion …
Dieu (Lui-même) viendra vous sauver,
Vous tous qui vous tenez (devant Lui),
(Avec) vos enfants, vos épouses …
"O Mon peuple bien aimé! …
L’heure de Ma délivrance a sonné, Mon Salut approche.
Je vais Me hâter de vous rendre Ma faveur,
Et vous prendre en pitié.
Je mettrai en vous Mon esprit.
Je ramènerai vos captifs (dans leur patrie).
Le Messie annoncé par David Ben Hassine doit mettre fin à l’oppression et "libérer les prisonniers de la maison de servitude". Il redonne la souveraineté politique à son peuple, "soumet nos ennemis", ramène la joie à ceux qui portent le deuil de l’exil, et, surtout, les guérit de leur humiliation, en leur permettant à nouveau de marcher "la tête haute". Dans le premier des "chants splendides composés à la gloire du souverain dont nous attendons la venue, notre Messie de justice, incessamment, de notre vivant, Amen!", le poète, directement inspiré par les prédictions du prophète Isaïe, expose la plupart des thèmes messianiques qui lui tiennent à coeur, tous en contraste avec les infortunes de son exil:
Rassemble mes dispersés, mes expulsés,
Dieu Tout-Puissant! …
Accorde Ta miséricorde à Tes enfants,
Qui demeurent dans les ténèbres (de l’Exil),
En leur envoyant le Libérateur! …
Le Messie relèvera bien haut l’étendard de Juda,
Et deviendra notre souverain …
Les impies trembleront devant lui, réduits au silence.
Alors nous briserons les chaînes qui nous entravent…
Sur lui reposera l’esprit de Dieu …
Il châtiera les oppresseurs,
Et protégera les faibles et les malheureux.
Il lavera les souillures infamantes de la fille de Sion …
Pendant son règne, la sagesse de la Thora se répandra,
Sa parole sera entendue dans toute la terre.
Un peuple ne lèvera plus l’épée sur un autre peuple …
Mon Dieu! Hâte l’arrivée du Messie!
Qu’il vienne avant son heure sauver les pécheurs repentis! … Alors les enfants
(d’Israël) pourront revenir dans leur pays.
L’AMOUR DE SION
La perspective du rassemblement des exilés dans la Terre d’Israël pendant T ère messianique porte à son comble l’enthousiasme de David Ben Hassine. Son voeu le plus ardent? Etre libéré de sa captivité pour se rendre aussitôt dans "nos frontières", "notre terre", "ma patrie". Il consacre un ensemble de piyyoutim "à notre pays et au patrimoine de nos ancêtres, en l’honneur de notre Temple sacré, et à la gloire des justes enterrés à Tibériade". L’un d’entre eux, "’Ohil Yom Yom ’Eshta’é", écrit à la gloire de la ville de Tibériade et des grands sages d’Israël qui y sont enterrés, notamment le célèbre rabbin de Safed Hayyim Aboul‘afia (1660-1744), qui voulut rebâtir Tibériade en 1740, a connu depuis sa composition, vers 1770, une popularité remarquable, non seulement au Maroc mais dans toutes les communautés juives orientales. Présent dans la plupart des anthologies de piyyoutim, manuscrites ou imprimées, il a pu être inspiré à David Ben Hassine par un poème en judéo-espagnol de Ya‘aqov Beirav, "Ordenar quero un cantar", ou par l’une des nombreuses gravures représentant les lieux de pèlerinage en Terre Sainte, qui étaient répandues par les rabbins-émissaires en visite au Maroc. L’un de ces derniers, Shalom ‘Amar, originaire de Meknès, installé à Tibériade, a sans doute donné au poète des précisions topographiques sur l’emplacement des tombes sacrées, lors de sa visite dans sa ville natale, vers 1770.
A son tour, " ’Ohil Yom Yom ’Eshta ’é" va inspirer plusieurs imitations. Shir Yédidot, l’anthologie poétique la plus répandue au Maroc, contient un piyyout anonyme en l’honneur de Rabbi ‘Aqiva, et un chant composé par Eliahou Hazan, émissaire de Terre Sainte, à la gloire de Jérusalem, qui tous deux suivent la mélodie et la structure, et même reproduisent des vers entiers, du poème de David Ben Hassine. Un matrouz, ou poème bilingue, alterne les strophes hébraïques de David Ben Hassine avec des strophes en judéo-arabe.121 Un autre piyyout alterne les strophes originales avec d’autres strophes hébraïques à la gloire de Rabbi ShinTon Bar Yohay.
David Ben Hassine ne chante pas seulement la Terre d’Israël, mais ses représentants, les shadarim – les rabbins-émissaires qui rendent régulièrement visite au Maroc, et qui constituent à cette époque un lien essentiel entre les communautés marocaines isolées et le reste du monde juif. Outre les rabbins de Tibériade et de Safed, il honore les émissaires de Hébron, David Ben Mergui et ‘Amram Diwan, que David Ben Hassine considère comme un maître et un ami, ainsi que Sévi Ha- Lévi et Ya‘aqov ‘Ayyash, émissaires de Jérusalem.
Dans tous ces poèmes, la Terre Sainte représente une sorte de pays merveilleux où David Ben Hassine aimerait vivre, dans la dignité et la liberté retrouvées, en somme l’antithèse de l’univers hostile de l’exil marocain abhorré. Cette image idéalisée de la Terre d’Israël a justement pour but de consoler les exilés juifs désespérés. L’espoir millénaire de l’arrivée du Messie et du retour à Sion constituent les seuls remèdes que le poète puisse proposer à la tragédie de l’exil, car il ne peut imaginer, à son époque, une amélioration quelconque du sort réservé aux siens, au Maroc.
ELOGE DES VIVANTS ET DES MORTS
Dans Téhilla Lé-David, plus de quarante-cinq piyyoutim chantent les louanges de personnes diverses. Alors que ces poèmes de louange étaient considérés en Espagne comme des poèmes profanes, ils prennent ici le caractère nettement religieux de l’ensemble de la poésie nord- africaine. La plupart de ces poèmes sont chantés à la synagogue, à l’occasion de l’appel à la Thora de la personne louangée, et on y retrouve les thèmes dominants de l’exil et de la rédemption messianique.
Plusieurs textes honorent les amis intimes du poète, ou des mem- bres de sa famille: son beau-père, 7 son fils Aharon, ses petits-
fils, un de ses beaux-fils, etc. D’autres vantent, de façon exagérée, les mérites de rabbins contemporains comme Shélomo Shalem, le dayyan séphardi d’Amsterdam, ou Shaoul Yéshou‘a Abitbol, de Sefrou, ou encore ceux de ses nombreux mécènes: EPazar Ha-Lévi Ben Sefat, qui lui permet de survivre à la terrible famine de 1780-81, le grand négociant Shélomo Sebbag, les puissants courtiers du sultan Shalom de la Mar, Mordekhay Shriqi, Mes‘od Ben Zekri, et d’autres encore, anonymes.
Certains poèmes font l’éloge de toute une collectivité: une "congrégation qui pare un Séfer Thora de superbes rimonim et d’un beau manteau", la communauté de Marrakech, qui construit une école, celle, généreuse, d’El-Qsar, ou encore "les membres de la sainte confrérie charitable, qui enterrent les morts et divertissent les nouveaux mariés".
Naturellement, nombre de ces poèmes de louange ont été écrits "à la demande" expresse, comme le précise David Ben Hassine lui-même à plusieurs reprises, d’individus fortunés qui lui donnaient une rétribution. Parfois, c’est le poète lui-même qui dédie ses vers à une personnalité qu’il désire honorer, ou dont il espère la bienveillance.
David Ben Hassine a composé une quarantaine d’élégies, la plupart à l’occasion de la mort de sommités rabbiniques et de notables communautaires de son époque, ce qui confère à ces poèmes une grande valeur historique. Quatre élégies émouvantes sont consacrées à des femmes. Le poète prie Dieu de considérer la mort d’une défunte "comme un sacrifice d’expiation pour tout Israël". Il la traite ainsi sur un pied d’égalité avec les plus grands saddiqim, dont la mort, selon le Zohar, peut expier les péchés d’Israël. En général, la vie des per- sonnes louangées est érigée en modèle à suivre.
– POEMES LYRIQUES
On trouve enfin dans Téhilla Lé-David quelques poèmes lyriques, plus personnels. Le poète s’émerveille devant la grandeur et la beauté de la nature, dans les oasis du Tafilalet, dans les hautes montagnes où gambadent les chamois et où ruissellent les eaux vives, "dans un navire, devant les merveilles de l’abysse". Il entonne "un chant nouveau sur le vin", et ses méfaits chez ceux qui en abusent, et même profère des imprécations contre les franc-maçons de la ville de Gibraltar! N’oublions pas ses chants d’amitié, et le très tendre "Chant d’amour", véritable hymne à la beauté et à la grâce d’une jeune épousée. Enfin, David Ben Hassine épanche sa douleur au cours d’un pèlerinage ardent sur la tombe du saddiq d’Aguiga.
Ces textes émouvants, mais peu nombreux, nous donnent des indications précieuses sur les états d’âme du poète, ses aspirations et sa vision du monde. Comme dans le reste de l’oeuvre de David Ben Hassine, le leitmotiv reste l’attente de la délivrance messianique, qui parfois supplante insensiblement le thème explicitement annoncé par l’auteur.
CONCLUSIONS
Au terme de cette analyse détaillée de l’oeuvre de David Ben Hassine, qu’il nous soit permis de récuser les jugements condescendants d’un Ya‘aqov Moshé Tolédano, ou ceux d’un Abraham Elmaleh, qui trouvait cette oeuvre bien médiocre quand il la comparait à celle d’Ibn Gabirol, de Yéhouda Ha-Lévi ou d’Al-Harizi. L’étude approfondie de cette oeuvre a mis en évidence la place privilégiée du piyyout dans la vie de la communauté juive maghrébine. Elle nous a révélé, non seulement un créateur de talent, sensible aux vicissitudes du destin de son peuple, qui le considérait comme son porte-parole, mais également un grand érudit, nourri de science rabbinique, et un virtuose de la langue hébraïque, qu’il savait faire vibrer au gré de son humeur de poète.
Si David Ben Hassine ne peut certes rivaliser avec les géants de l’Ecole classique espagnole, dont il se considère néanmoins comme un des continuateurs, son oeuvre poétique constitue un maillon important dans la longue histoire de la littérature hébraïque, telle qu’elle s’est développée en Afrique du Nord, et au Maroc en particulier. La postérité lui a assuré un succès enviable. Deux siècles après sa mort, ses piyyoutim sont encore chantés par les juifs marocains, qui reconnaissent en lui l’interprète de leurs joies, leurs peines et leurs aspirations. Dans tous les pays qui ont accueilli la diaspora juive marocaine, en Israël, en Europe ou en Amérique du Nord, David Ben Hassine, chantre de l’exil, de l’espoir messianique et du retour à Sion, reste encore aujourd’hui le poète maghrébin le plus populaire.
Tehila le David-Poemes de David Ben Hassine-Andre Elbaz et Ephraim Hazan
Page 132
ליקוטים לפרשת חקת מאת יצחק פריאנטה
בס"ד
ליקוטים לפרשת חקת מאת יצחק פריאנטה
זאת חוקת התורה אשר צווה ה" לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול [יט/ב] אומר רבינו בחיי המצוות כולן נחלקו על שלוש חלקים מצוות מקובלות , ומצוות מושכלות, ומצוות שאין טעמם נגלה ומבואר. מצוות מקובלות הן המצוות שאין האדם מוצאם בשכלו בלתי קבלה. כמצוות התפילין והציצית והמילה והסוכה והשופר והלולב וכיוצא בהם, והנה כולם הם מצוות אלוהיות והן נקראות עדות לפי שהם עדות גמורה על האלוהות ועדות גמורה על חידוש העולם, כצוות השבת והשמיטה והיובל, ומזה יקרא החלק הזה בכתובים עדות . מצוות מושכלות הן המצוות שהאדם ימצאם בשעלו אלו לא נתנם התורה, כעניין הגזל והאונאה והרציחה והגניבה וכיוצא בהם, ומצוות הללו יקראם הכתוב משפטים. מצוות שאין טעמם נגלה ומבואר הן מצוות הכילאים ובשר בחלב ושעיר המשתלח ופרה אדומה ואלה יקראם הכתוב חוקים. וזהו שנזכר במשנה תורה " כי ישאלך בנך מחר לאמור מה העדות והחוקים והמשפתים אשר צווה ה" אלוקינו אתכם, ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה" וכו..באר הכתוב כי האלוהות התחיל להתפרסם בין האומות בצאת ישראל ממצרים, ולפי שנתפרסם בשבילנו ושעשה עמנו להפליא לכך נתחייבנו לקבל מצוותיו אלה שהם שלושה חלקים, עדות/וחוקים/ומשפטים, הזכיר עדות על מצוות המקובלות, והזכיר משפטים על מצוות המושכלות, והזכיר חוקים על מצוות שאין טעמם נגלה בתורה.
זאת חקת התורה אשר צוה ה" לאמר [יט-ב] כתב רבינו הבן איש חי המילה "לאמר" היא אותיות "לא-מר". ובא הקב"ה לרמוז בזה שצריך האדם לדעת שחוקי התורה ומצוותיה הם לא קשים ומרים אלא משפטי ה" ישרים וערבים הם. והרי הם בבחינת "דבש וחלב תחת לשונך" וצריך האדם לקיימם בשמחה.
פרה אדומה תמימה שאין בה מום אומר רבי יהודה פתייה בספרו מנחת יהודה והנה רבים תמהו על אפר הפרה שהוא עושה שני הפכים בנושא אחד, שמטהרת את הטמא, ומטמאה את הטהור המזה את מי החטאת. ונראה לעניות דעתי לקרב העניין מעט אל השכל, והוא, כי הבורא ברוך הוא נתן סגולה באפר הפרה, שכל שנוגע בשיעור הזאה יהיה טמא טומאת ערב. ולכן היא מטהרת את הנוגע במת ועושה אותו טומאת ערב. וכן מטמאה את הטהור לעשותו טומאת ערב באין הפרש .וכעניין זה נמצא גם בסמים של הרופאים, שיש סמים שאם ישתה אותו הבריא יחלה, ואם ישתה אותו החולה יבריא.
ונתנם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה על מחוץ למחנה ושחט אותה לפניו [יט/ג] אומר רבינו בחיי והוציא אותה אלעזר הכהן עושה את כל העבודה של פרה אדומה ולא אהרון למה אומר רמב"ן בשם ספרי בא הכתוב ולומד על הפרה שתהא עשויה בסגן שהרי אהרון קיים ואלעזר שורף את הפרה זו נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בכהן גדול דברי רבי מאיר רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב אומרים זו נעשית באלעזר ושאר וכל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט והעניין לומר כי המצווה הזאת לעומק סודה ראויה לנתן לגדול שבכהונה ולא נתנה לאהרון ואולי היא לגדולתו כי היא קדושה במקדשו ולא רצה לתת לו עבודת חוץ או היה להכתיר אלעזר ולחנכו בחיי אביו במצווה אחת מן המצוות של כהונה גדולה או היה לעונש העגל כדברי רבי משה הדרשן.
ויקחו אליך [יט/ב] אומר רבינו בחיי בשם מדרש תנחומה אמר השם למשה אליך פרה לך אני מגלה טעמה אבל לאחרים חקה כפי שכתוב [בזכריה יד] והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקיפאון דברים המכוסין מכם בעולם הזה עתידים להיות צפויים לכם לעולם הבא אמר שלמה המלך כל זה ניסיתי בחוכמה אמרתי אחכימה והיא רחוקה ממני.
ממשיך המדרש אומר רבינו בחיי ומצאנו שנעשו 10 פרות אדומות עד שנחרב בית שני 1]עשה משה 2] עשה עזרא 3] שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול עשו 2/2 7]אליהו [עיני] 8 ]עשה חנמאל המצרי 9] עשה ישמעאל בן פאבי 10] עתיד לעשותה מלך משיח במהרה בימינו .מוסיף רבינו בחיי אם היא קודש קדשים היאך היא מטמאה את הטהורים, ואם היא חול היאך מטהרה את הטמאים. וקצתם השיבו כי האמנם קודש קדשים היא, ומה שהיא מטמאה את הטהורים, בעבור הטהור ישוב טמא בגשתו אל הקודש הטהור של מעלה, ועל כן היא מטמאה את הטהורים, כי כל המעלות הטהורות טמאות לה בקרבתם אליה , ועל כן אמר הכתוב [שמות כט] כל הנוגע במזבח יקדש, כלומר יישרף, כי הקודש הגמור ידחה מפני הקודש של מעלה ממנו, וכן הטהור הגמור נדחה מפני הטהור שלמעלה ממנו ואמרו אש דוחה אש, אש אוכלת אש, והוא אש דשכינה, דאמר מר הושיט אצבעו ביניהם ושרפם, ובמסכת יומא [כא] ומה במלאכי השרת מצאנו אש אוכלת אש, וכן אמרו במדרש כשעלה משה למרום הגיע עד מקום [מתניאל] המלאך, אמר לו למשה עלה עד מקום [ סנדלפון המלאך], אמר לו מתירא אני שמה ישרפני אש [סנדלפון], עד כאן.פרה אדומה שעשה משה רבינו הייתה מקודשת יותר משאר הפרות האדומות האחרות. ומהאפר שנותר ממנה היו מערבים באפר של הפרות האחרות שעשו במשך השנים. ולכן נאמר [במדבר יט-ב] " ויקחו אליך פרה אדמה "שכל פרה תהיה עם אפר פרה אדומה שלך [החיד"א פני דוד חוקת]
הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים [יט/יא] הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר ואם לא יטחטא ביום השלישי וביו השביעי לא יטהר [יט/יב] אומר רבינו בחיי. במי אפר פרה אדומה שהיא מטהרת טמא מת ומכאן יצא המנהג שלנו ברחיצת ידיים אחר שבאים מן המת או מבית הקברות רמז למי אפר הפרה והוא רמז גם כן לתחיית המתים שכל העולם יהיה נזהר מן הטומאות כפי שכתוב [ביחזקאל לו] וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם.
והניח מחוץ למחנה אומר שמנה לחמו[ מחנה ] נוטריקון משמרות /חיל/ ניתן/ הר שנתחלק ל 3 חלקים למשמרות/בחיל/בהר המשחה למשמרת גם .יהיה להזות עליהם כשיבוא אליהו לפי שעה כולנו טמאי מתים ומאין ניקח כהן טהור ואיש טהור לעשות את פרה אדומה מחדש ולהתעסק בזה על ידי טהורים לכן לקח השם את אליהו אליו ועלה בסערה השמיים ולא טעם מיתה ולא נטמא על ידי מיתה כדי שיישאר טהור ויהיה נכון ומזומן לטהר אותנו עם האפר הגנוז מאז למשמרת עבורנו שיהיה לנו למי נידה לטהרנו מכל טומאותינו כפי שכתוב וזרקתי עליכם מים טהורים וטיהרתם וזה יהיה על ידי אליהו במהרה בימינו אמן.
זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים [יט\יד] אומר הזוהר הנגלה אמר רבי יהודה: בוא וראה מה בין ישראל לגוים- שישראל, כשיש אדם מת, הגוף מטמא והבית נטמא, וגוף של נוכרי כשהוא מת, אינו מטמא אחרים והוא אינו טמא. מה הטעם?- ישראל בשעה שהוא מת, כל קדושות קונו מסתלקת ממנו, ומסתלק ממנו הצלם הקדוש, ומסתלקת ממנו רוח קדושה, לכן נשאר גוף טמא. אבל נוכרי אינו כן, שבחייו הוא טמא בכל הצדדים, צלמו טמא, ורוחו טמאה, ולפי שטומאות אלה שורות בתוכו אסור להתקרב אליו. כיון שמת, יוצאות כל הטומאות, ונשאר הגוף בלי טומאה מטמאת. ואף על פי שגופם טמא בין בחייהם ובין במיתתם- בחייהם, שכל הטומאות מצויות אצלם, יש להם כוח לטמא אחרים. במיתתם, שיצאו כל הטומאות מהם, אינם יכולים לטמא, וגוף ישראל יכול לטמא אחרים במיתתו, לפי שכל הקדושות יצאו ממנו, ושורה עליו סטרא אחרא.
ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת [יט-יז] סוד אחד בפרה שהוא נעלם מאוד. ולא נתגלה אלא למשה רבינו לבדו. ונאסר עליו לגלות סוד זה לאחרים. ונרמז הדבר בפסוק " ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת" הם אותיות למשה לרמוז שסודה נמסר רק למשה רבינו ולא לאחרים[קהלת יעקב. ערך פר]
והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב [יט\יט] אומר רבינו יהודה פתיה בספרו מנחת יהודה. והנה רבים תמהו על אפר הפרה שהוא עושה שני הפכים בנושא אחד, שמטהרת את הטמא, ומטמאת את הטהור המזה את מי החטאת. ונראה לעניות דעתי לקרב העניין מעט אל השכל, והוא, כי הקורא ברוך הוא נתן סגולה באפר הפרה, שכל מי שנוגע בשיעור הזאה יהיה טמא טומאת ערב. ולכן היא מטהרת את הנוגע במת ועושה אותו טומאת ערב. וכן מטמאה את הטהור לעשותו טומאת ערב באין הפרש. וכעניין זה נמצא גם בסמים של הרופאים, שיש סמים שאם ישתה אותו הבריא יחלה. ואם ישתה אותו החולה יבריא.
זאת התורה אדם כי מות באוהל כל-הבא ל האוהל וכל אשר באוהל יטמא שבעת ימים [ יט/יד] אומר רבינו בחיי אין מטמאים באוהל אלא ישראל הקרויים אדם שלא נקראו האומות בשום מקום אדם בלבד אלא אם כן יזכיר הכתוב בהמה .[ וכפי שכתוב בפרשת העקדה שאומר אברהם לישמעאל ואליעזר שבו לכם פו עם החמור אתם נמשלים לחמור].
ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שרפת הפרה [יט/ו] אומר שמנה לחמו [הרב אשר בן יעקב] לפי ששחיטת העגל היה בו 3 חטאים חמורים והם עץ ארז לכפר על עבודה זרה ובפרט על העגל אזוב לכפר על חטא גילוי עריות ושני תולעת לכפר על חטא שפיכת דמים תולעת בג" שפיכות דמים לפי שהרגו את חור הצדיק ושפכו את דמו ונרמז גם כן בעץ ארז שהצדיק נמשל לעץ ארז ארז בג" הרג כמו שכתוב [תהלים לב/יג] צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה.
ויש אשר יהיה הענן ימים מספר על המשכן על פי ה" יחנו ועל פי ה" יסעו [יט-כ] אומר רבינו יואל מסםר הרמזים : בזכות מי בא הענן? בזכות שרה אמנו, שהרי מסופי תיבות של המילים " ויש אשר יהיה " יוצאת המילה "שרה" המעידה על כך שבזכות שרה היה הענן, כיוון שהענן היה קשור על אוהל שרה.
ולמה הבאתם את הקהל ה" אל המדבר הזה למות אנחנו ובעירנו [כ/ד] אומר שמנה לחמו אם הם ימותו מי אכפת להם אם גם בעירם ימותו אלא שאמרו אם אין אנחנו הגונים אין לנו זכות שייתן לנו השם מים בזכותנו ייתן לנו בזכות של בהמתינו כמו שכתוב [תהילים]נותן לבהמה לחמה וגם כתוב אדם ובהמה תושיע השם מושיע לאדם בזכות בהמתו.
וימאן אדום נתן את ישראל עבר בגבלו [כ-כא] המילה "בגבולו" היא ראשי תיבות " ומביא גואל לבני בניהם" והרמז בזה שאומנם אדום לא נתן לבני ישראל לעבור בתוך ארצו, ואף יצא בחרב כנגדם לאיים עליהם, אך יבוא יום שתבוא הגאולה לישראל, ואז יעלו מושיעים לשפוט את אדום בהר שעיר. והייתה לה" המלוכה.
ויעש משה נחש נחשת וישמהו על נס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי [כם-ט] אומר ילקוט מעם לועז : ובתפלה שהתפלל משה עליהם הפך מדת הדין למדת הרחמים. וכן תראו ששם ההויה הנרמז לקמן נכתב שלא בסדר וזה מורה על מדת הדין. ובשעה שהוא נרמז ישר מורה על מדת הרחמים.וכן תראו במגילת אסתר בשעה שניתן הגזר הדין על שונאיהם של ישראל להשמיד להרוג ולאבד נאמר שם בפסוק: "וכל זה איננו שוה לי" סופי תיבות י-ה-ו-ה בהיפוך האותיות, מפני שאז היתה מדת הדין מתוחה, ואחרי שמרדכי ואסתר עשו 3 ימים תענית והתפללו, נתהפכה מדת הדין ונעשתה מדת הרחמים. שנאמר שם : יבא המלך והמן היום, ר"ת שם ההויה ביושר, וזהו שנאמר בפסוק: וישימהו על הנס. היה צריך הכתוב לומר וישם אותו על נס. כפי שנאמר תחלה ושים אותו על הנס. אלא יש בתיבה " וישימהו " י-ה-ו-ה , עם הה"א שבתיבת הנס. לפי שבתלת משה נתיישב שם ההויה, המורה על מדת הרחמים. וזהו שנאמר אחר כך: והיה אם נשך הנחש את איש, ר"ל שבתחלה כשנשך הנחש ולפני שהתפלל משה היה מדת הדין ו-ה-י-ה, ואחר כך נתהפכה למדת הרחמים.
ויאמר ה" אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון [כב\לד] אומר רבינו מימון בן עטר בספרו טעמי המקרא הטעם איתא בזוהר הקדוש [ דף קפא] אותו זה עוג שהתדבק באברהם ומאנשי ביתו היה, וכאשר נמול אברהם מה כתוב: וכל אנשי ביתי זה עוג דנימול אתו וקיבל את [האות] הקדושה, כיון שראה עוג שישראל מתקרבים אליו אמר זכותי קודמת. באותה העת פחד משה ואמר היאך אוכל לעקור הרושם שעשה אברהם לכך נאמר אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו. שלא תפחד מהאות שלו ונפל בידי משה הוא וכל אשר לו כמו שנאמר : ויכו אותו ואת בניו, עד כאן דברי הזוהר. ונראה לי להוסיף שהאות [ו] רומזת לברית הקודש כמובא בספרים לזה אמר לו משה אל תירא [אות-ו] דהיינו המילה שעשה אלא בידך נתתי אותו.
ויראו כל העדה כי גווע אהרן ויבכו את-אהרן שלושים יום כול בית ישראל [כא/כט] אומר שמנה לחמו ויראו כל העדה כי סופי תיבות [לויה ]כיוון שאמר להם משה שאהרון ימות ליוו אותו כל ישראל עד ההר ועשו אותו לויה ולא האמינו שימות אהרון על כן לא בכו קודם לכן אך כאשר ראו שירדו מההר משה ואלעזר אל ההר, ולא ירדו רק משה ואלעזר אז ראו והבינו כי גווע אהרון אז ויבכו את אהרון 30 יום כל בית ישראל שלושים יום אותיות ישים שלום לפי שאהרון היה רודף שלום והיה משים שלום בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, לכן בכו עליו כל בית ישראל.
ומשם בארה היא הבאר אשר אמר ה" למשה אסף את העם ואתנה להם מים [כא\טז] אומר הזוהר הנגלה לפי שבאר זו לא נסתלקה מהם, ואם תאמר: כיצד יכלו כולם לשאוב ממנה [מבאר אחת]?- אלא, ממנה יצאו שלושה עשר נחלים, ומקור הבאר התמלא ויצא לכל הצדדים. וכך עשו ישראל: בשעה שחנו והיו צריכים למים, עמדו עליה ואמרו שירה. ומה אמרו?- עלי באר, העלי מימיך להוציא מים לכולם ולהשקות ממך. וכך אמרו שבחה של הבאר: באר חפרוה שרים- דבר אמת היו אומרים, וכך הוא. מכאן למדנו, כל מי שמבקש לעורר דברים למעלה בין במעשה, בין בדבור- אם אותו מעשה או דבור לא נעשו כראוי, אין מתעורר דבר. כל בני העולם הולכים לבית הכנסת לעורר דבר למעלה, אבל מעטים הם היודעים לעורר, והקב"ה קרוב לכל היודעים לקרא לו ולעורר דבר כראוי. אבל אם אינם יודעים לקרא לו- אינו קרוב, שנאמר: קרוב ה" לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת מהו באמת? שיודעים לעורר דבר כראוי, וכן בכל. אף כאן היו ישראל אומרים דברים אלה, דברי אמת, כדי לעורר את הבאר ולהשקות את ישראל, ועד שלא אמרו דברים אלו, לא התעוררה.
ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון [כא\כ] אומר שמנה לחמו ואחר מותו יובא לגן עדן לכן [הגיא] במלואה גימל /יוד /אלף בג" [בא לגן עדן] אשר בשדה מואב אשר נטע אביו שבשמים ושם יתענג מנועם זיו שכינתו יתברך מאביו שבשמים ראש הפסגה ואם הוא זוכה שזכותו גדול, עולה לראש הפסגה, לגן עדן עליון. וגם בגן עדן יש לכל צדיק וצדיק מדור וחופה לפי כבודו, ואם יזכה יעלהו לראש הפסגה זהו מדור העליון שבגן עדן .
ונשקפה על פני הישימון אומר שמנה לחמו בשם הזוהר הקדוש פרשת האזינו שפתחו של גן עדן הם מול פתחי גיהינום והצדיקים רואים משם בפורענות הרשעים והרשעים רואים מהגיהינום בהיקר והכבוד והנועם אשר לצדיקים וזהו ונשקפה על פני הישימון שמפתחי גן עדן יוכלו להשקיף ולהביט על פני גיהינום שנקרא ישימון על שם שהרשעים משוממין שם עד שיתלבנו מעוונם ואז יכניסו גם אותם לגן עדן להנחילם גם כן כגמול על מעשיהם הטובים שעשו בחייהם.
ויפנו ויעלו דרך הבשן ויצא עוג מלך-הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה אדרעי [כא/לג] אומר שמנה לחמו מלך הבשן בג" [מלך משיח] הוא וכל עמו למלחמה אדרעי אומר שמנה לחמו סופי תיבות אליהו כמו שעשה משה מלחמה עם סיחון ועוג כן יעשה מלך משיח ואליהו מלחמה לעתיד עם אדום ועם גוג ומגוג ועם כל האומות ויכם ויאבדם. ובלק ראה זאת בקסמיו, וחשב שאז הגיע העת הזאת שישראל יאבדו את האומות, על כן שח לקרוא את בלעם להתייעץ עמו על זאת, ובלעם אמר לו עתה אל תירא מהם, כי מה שאתה רואה אינו עתה ולא בקרוב תהיה זאת, לכן אמר לו אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, ומה שאתה רואה שיעשה העם הזה לעמך, כל זה יהיה באחרית הימים, שאז יקום כוכב מיעקב ושבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת, אבל לא עתה על כן אין לך לירא עתה מהם, וזה יהיה גם כן על ידי מלך משיח ואליהו הנביא, כשיבוא אליהו מקודם במהרה בימינו אמן.
ולקח לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל-כלי [יט/יז] אומר ילקוט שמעון שלמה המלך רצה לדעת סוד פרה אדומה כמו משה ולא גילה לו ביקש קוהלת להיות כמשה כי ראה שמו בראשי תיבות בפסוק לטמא מעפר שריפת החטאת ראשי תיבות [שלמה]יצאה בת קול ואמרה לו וכתוב ויושר דברי אמת מי ששמו כתוב ביושר ידע סודה מפסוק מעפר שריפת החטאת ראשי תיבות [משה] ולא מי ששמו כתוב למפריע לכן משה ידע ושלמה לא ידע.
והפשט את אהרון את בגדיו והלבשתם את-אלעזר בנו ואהרן יאסף ומת שם [כא/כו] אומר אור החמה : מובא בספר מגלה עמוקות הטעם שאהרון לא ביקש לכנם לארץ כפי שראה שעתידה נשמתו להתגלגל בעזרא וכיוון שהיה עתיד להיכנס לארץ ישראל בגלגולו בעזרא לכן לא התפלל וזה נרמז בפסוק והפשט את אהרון את בגדיו והלבשתם אל אלעזר בנו אלעזר אותיות [לעזרא] כי גלגול א נקרא אב וגלגול ב נקרא בן לומר כי הוא עתיד לבא בעזרא וזהו שאמר הפסוק ייאסף אהרון אל עמיו כי לא יבא אל הארץ תיבות [לא יבא אל] נוטריקון אבל אהרון יבא בעזרא להיכנס אתו לארץ.
וייסעו בני ישראל ויחנו באובות [ כא/י]אומר ילקוט מעם לועז הזכיר 4 מסעות ודילג על 2 [צלמונה /ופונון] הזכיר רק אותם המסעות בגלל המעשים שעשו אובות מלשון אויב שנעשו אויב לשם על ידי שהיו מלאים עוונות נחל זרד לרמוז שכל אותם [לח ]השנים הלכו כשיעור זרת היינו כף יד מפני שהיו חוטאים ועבר ארנון רומז שחזרו בתשובה ועברה העבירה וכעס השם נסתלק.
ומשם בארה הוא הבאר אשר אמר ה" למשה אסוף את העם ואתנה להם מים [כא/טז] אומר שמנה לחמו ומשם בארה אותיות[ ושם אברהם] כי הבאר רומז לתורה כמו שדרשו חז"ל פסוקים אלה על התורה והתורה כולל גם כן תורה שבעל פה שהיא פרושו של התורה שבכתב וכל זה משה מבאר לנו כמו שקיבל מהשם וכמו שכתוב הואיל משה באר את התורה הזאת שנקראת מים חיים שניהם נקראו על שם משה תורה צווה לנו משה / זכרו תורת משה עבדי/ שכל התורה ניתנה לנו על ידי משה ומשה באר. שהבאר היה גם כן עתה אחר מיתת מרים היה להם הבאר בזכות משה על כן ומשם בארה אותיות [ובאר משה].
מעשה היה ברבן יוחנן בו זכאי מספר מעם לועז שגוי אחד אמר לו: אותם הדברים שאתם עושים בפרה האדומה נראים כמעשה כשפים. שאתם לוקחים פרה ושורפים אותה ולוקחים את האפר ומטילים אותו לתו מים. ואתם מזים על מי שנטמא במת ב פעמים ובזה אתם אומרים לו שהוא טהור. והרי דברים אלו אי אפשר להבינם. אמר לו רבן יוחנן: האם נכנס פעם רוח רעה בגופך. אמר לו: לא. אמר לו: האם ראייתה אדם שנכנס בגופו רוח רעה . אמר לו: כן. אמר לו: ומה הרפואה שעשו לו. אמר לו: היו מביאים שורש ומקטירים אותו תחת האיש הזה, ומזים עליו מים ואז ברח אותו רוח הרע. אמר לו: החכם הזה ולא ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר. אותו הדבר היא פרה האדומה. שהטומאה היא רוח רעה שורה על האדם שנטמא במת, כמו שנאמר: ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ [זכריה יג] כלומר: כשיבא מלך המשיח תעבור רוח הטומאה מן הארץ, וכך עושים במי אפר הפרה האדומה. והתשובה מצאה חן בעיני הגוי והלך לדרכו .
י צ ח ק פ ר י א נ ט ה