מורשת יהדות מרוקו

נקמת היהודי במטיף המוסלמי

ליד הכפר אגבלו שבמרוקו, נמצא מעיין שאת מימיו שאבו באין מפריע, כל תושבי האיזור, יהודים ומוסלמים.

בכפר הסמוך תחסנת נפטר המטיף המוסלמי. תושבי הכפר הזמינו מטיף מאיזור מרוחק, איזור סוס. מטיף זה שלמד וקרא הרבה, פירסם כמה וכמה איסורים ביחסי המסחר בין יהודים לבין מוסלמים, איסורים עליהם לא ידעו תושביו התמימים של תחסנת. בוקר אחד, הלכו הנשים היהודיות לשאוב כרגיל מיס מהמעיין, ושם נתקלו במטיף המוסלמי החדש. הוא התחיל לקלל את היהודים ולגדף אותם. כשהלך באותו יום למסגד, הוא כעס על ציבור המתפללים והמוסלמים לא ידעו מה היא סיבת כעסו. הם שאלו אותו: ״יא סידנא, אדוננו, מה לך כי התרגזת כל־כך״? השיב להם: ״איך אתם מרשים ליהודים לשאוב מים מהמעיין עוד לפני המוסלמים? טיפשים אתם ואינכם יודעים לקרוא את הקוראן. האינכם יודעים שהקוראן אוסר על המוסלמים לראות פני יהודים בבוקר? ומי שנפגש עם יהודי, תפילתו פסולה לארבעים יום, ואם זו יהודיה לשמונים יום״? הוא הטיל עליהם עוד איסורים והם בתמימותם האמינו לו.

עוד אמר להם: ״הודיעו ליהודים, שמותר להם לבקר מוסלמי רק משעה תשע בבוקר, כי מוסלמי הנתקל ביהודי בבוקר, לא תהיה לו הצלחה באותו יום״.

כך המשיך לפעול המטיף, עד כי הכניס איבה ומתח ביחסים בין היהודים לבין המוסלמים.

יהודי אחד, סנדלר פיקח, החליט לטפל בעניין הזה שהציק מאוד ליהודים. הוא שם לב שהמטיף מוקף כל הזמן בתלמידים, והם יודעים על כל צעדיו ומהלכיו. אחד מהתלמידים האלה נהג לבקר את היהודי, גם לאחר שהמטיף אסר לקנות מהיהודים או להשתמש בשרותיהם. פעם אחת, נכנס בלילה אותו תלמיד כדי לקנות נעליים אצל הסנדלר היהודי. הוא נתן במתנה את הנעליים לתלמיד ששמח מאוד על יחסו של היהודי.

בביקור נוסף, העניק הסנדלר לחברו המוסלמי צעיף כמתנה ולפני אחד מחגיהם, נתן לו חלוק יפה. המוסלמי שמח תמיד לקבל מתנות והעריך מאוד את יחסו המיוחד של היהודי אליו.

יום אחד, הוא אמר לו: ״ברצוני לתת לך מתנה. אמור לי מה רצונך וגם אם הדבר קשה הוא, אעשה אותו ברצון״. השיב היהודי: ״איני רוצה דבר פרט לטובה אחת, שתקח חצי ליטר אראק ויצלאיה^, (זוג תפילין ישן שיצא מכלל שימוש) ותניח אותם במקום בו יושב המטיף״.

שמח מאוד התלמיד ואמר ליהודי: "רק את זה אתה רוצה? הייתי מוכן לעשות למענך דבר עוד יותר גדול".

הוסיף היהודי: ״ועוד דבר. ביום העשרים ושבעה לצום הרמדן, לאחר תפילת הלילה במסגד, אבוא לשם ואבקש מהמטיף את היצלאיה׳ שלי. הוא בודאי יתרגז אבל אתם תגידו לו: 'אדוננו, הרי הוא מבקש רק את

שלוי ״.

וכך פעל התלמיד. הוא הסתיר את האראק והתפילין מתחת למקום בו יושב המטיף. בבוקר, כמוסכם, הופיע הסנדלר בזמן שהמטיף רצה לצאת. הוא נתקל ביהודי והוא כעס מאוד על שהשומרים נתנו לו להיכנס בניגוד להוראתו. ״מה רצונך יהודי״? אמר המטיף.

השיב לו היהודי: ״את היצלאיה' שלי אני מבקש". כעסו של המטיף גבר עוד יותר.

אמרו לו תלמידיו: "אדוננו, למה תתרגז? הוא רק מבקש מה שהוא נתן לך. אולי תחפש״?

הוא פנה לתלמידו הנאמן ואמר: ״לך למקום מושבי וראה אם יש שם איזה 'צלאיה׳ שלו. אם אין, אצווה לגרש את כל היהודים מהסביבה״. אמר לו היהודי: ״כן יהיה כדבריך״. הלך התלמיד למקום מושבו של מורו ומצא שם את היצלאיה׳ וכן בקבוק אראק. חזר ועמד לפני מורו. ראו הזקנים וכל נכבדי הכפר את האראק והזדעזעו. אמרו: ״אם כך, הוא שקרן ושיכור. מה הוא מטיף לנו ועושה בעצמו דברים אסורים״. התמלאו עליו חימה וגירשו אותו באלות ובמקלות, עד שהוא ברח והלך למקום אחר.

חלפו כשלוש שנים, ובעיר המחוז עמד להתקיים יריד, אליו היו מביאים סחורה מכל הכפרים של המחוז. ליריד הזה היו באים מטיפים ומכובדים, כדי לשפוט ולהכריע מחלוקות. מוסלמים מכפר תחסנת הקרוב לאגבלו, פנו לסנדלר ואמרו לו: ״אולי יש לך עוד איזה תעלול כדי שנלמד את המטיף לקח"? הוא השיב בתמיהה: ״הוא עוד חי ונמצא בסביבה״?

אמרו לו: ״כן והוא ישתתף ביריד שיתקיים אינשאללה מחרתיים״. אמר להם: ״אם כן, אני רואה אפשרות שתוכלו להענישו ואפילו להתפטר ממנו באופן סופי. בואו אליי מחר ואעוץ לכם עיצה״. למחרת, באו מכובדים ותלמידים של המטיף אצל היהודי. הוא קיבל אותם בסבר פנים יפות וכיבד אותם באכילה ובשתיה. הוא שאל אותם: ״האם אתם מכירים את משפחת המטיף? הידוע לכם אם הם בעלי רכוש״?

אמרו לו: ״כן, יהודי. להוריו יש עדרי צאן ובקר״. אמר להם: ״אם כן זאת עשו: לכו אליו ואמרו לו, שיש לכס שאלה גדולה, והיא שההורים שלו השאירו לו כירושה כמה ראשי כבשים. ספרו לו שהרועה שרעה את הצאן, שכח פעם כבשה אחת ביער. למחרת שוב לקח הרועה את הצאן לאותו מקום מרעה. הוא מצא את הכבשה שהמליטה. הכלב שמר עליה כל הלילה ונלחם בגבורה בזאב, שבא לטרוף את הכבשה והרגו. שמרנו את הרכוש והצמר עד היום, אבל עתה מת הכלב. שאלתנו היא, האם מגיע איזה שהוא כבוד לכלב הזה האמיץ עבור הטובה שעשה״? וכך עשו המוסלמים. הירהר המטיף זמץ־מה בבעיה זו ואמר: ״הכלב הזה אינו כלב רגיל והוא לא דומה לאחרים, לכן נקרא לו בשם ׳סידנא אלכלב׳(אדוננו הכלב). צריך להביא תכריכין ולקבור אותו".

האנשים ששאלו, רואים, שומעים ורושמים כל מה שהמטיף אומר. עוד ביקש המטיף שיראו לו היכן הכלב, כי הוא רצה בעצמו לטפל בו ולתת לו את הכבוד האחרון. הלך איתו תלמיד אחד למזבלה, ושם נמצאה גופת כלב שזרקו אותה לא מזמן. "הנה הוא אדוננו הכלב״ אמר התלמיד. המטיף ביקש ממנו שיביא לו דלי עם מים ותכריכין. עשו כבוד לכלב וקברו אותו. אמר המטיף: ״עכשיו נלך לסעודת הבראה, נאכל ואחר־כך נלך לראות את הצמר והרכוש השייך לי״. ישבו ואכלו והספידו את הכלב המנוח. אמר להם: ״נרד מיד למרתף ונראה את הצמר שלי״. הורידו אותו למרתף ושם היכו אותו מכות נמרצות. אמרו לו: ״אתה עוד ממשיך להתל בנו ולשקר? נוכל אתה וגנב״. היכוהו עד זוב דם והוא נמלט. מאז נעלם מהאיזור.

אמרו המוסלמים ליהודי: ״כל הכבוד לך יהודי. כל מה שאמרת התקיים כאילו נביא אתה. עכשיו נקמנו בו על מה שעולל לנו וגם לכס. מהיום אתם בטוחים ואף אחד לא ייגע בכס לרעה״. מאז חיו המוסלמים והיהודים בשלום עד שהיהודים עלו ארצה.

סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי-נקמת היהודי במטיף המוסלמי

עמוד 102